נחמיה · פרק ב׳
אומנות הניהול והמנהיגות של נחמיה
וָאָשִׁיב אוֹתָם דָּבָר וָאוֹמַר לָהֶם אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו נָקוּם וּבָנִינוּ וְלָכֶם אֵין־חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָם׃
פסוק כנחמיה והחומה הסודית
האם ידעתם שלפעמים חלומות גדולים מתחילים בלב עצוב? נחמיה היה איש טוב שעבד בארמון המלך הרחוק. הוא היה עצוב מאוד כי שמע שחומות העיר האהובה שלו, ירושלים, הרוסות ושבורות. המלך הטוב ראה שנחמיה עצוב, ובמקום לכעוס, החליט לעזור לו! הוא נתן לו מכתבים מיוחדים ועצים חזקים כדי לבנות מחדש את שערי העיר. נחמיה נסע דרך ארוכה, וכשהגיע לירושלים, הוא יצא בלילה חשוך, כשרק הכוכבים מאירים לו, לרכוב על סוסו ולראות את החומות. בבוקר הוא אסף את כל האנשים ואמר להם: 'בואו נשתף פעולה ונבנה יחד את החומה!'. כולם שמחו מאוד והחליטו לעזור, כי כשיש חברים טובים ואמונה בלב, אפשר לתקן כל דבר ששבור.
נחמיה מלמד אותנו להציב גבולות ברורים מול מי שמנסה להחליש אותנו, ולהתמקד בעשייה חיובית מתוך ביטחון פנימי.
הסיפור של נחמיה מדגיש את החשיבות של יוזמה, שותפות ואומץ מול קשיים. נחמיה לא רק הצטער על המצב, אלא פעל באופן מעשי כדי לתקן אותו. דרך הסיפור, תוכלו לשוחח עם הילד על החשיבות של שיתוף פעולה ועל כך שלפעמים, כדי לפתור בעיה גדולה, צריך לעשות צעד ראשון קטן ואמיץ, גם אם הוא קצת מפחיד בהתחלה.
- למה לדעתך נחמיה יצא לבדוק את החומות דווקא בלילה כשכולם ישנו?
- איך המלך עזר לנחמיה להגשים את החלום שלו?
- אם היית יכול לבנות או לתקן משהו קטן מחר, מה זה היה?
הסוד הלילי של נחמיה
דמיינו שאתם עומדים בארמון ענקי ומפואר, מלא בזהב ובמשרתים. שם חי נחמיה, איש טוב עם לב רחב, שהיה שר המשקים של המלך הפרסי. יום אחד המלך ראה שנחמיה עצוב מאוד. נחמיה פחד, אבל אזר אומץ וסיפר שהעיר שלו, ירושלים, הרוסה ועצובה. המלך הטוב החליט לעזור ונתן לו אישור מיוחד לצאת לדרך! כשנחמיה הגיע לירושלים, הוא לא סיפר מיד לאף אחד על התוכנית שלו. בלילה, כשכולם ישנו במיטותיהם והיה חושך מוחלט, הוא עלה על סוסו ויצא לסיור סודי. הוא ראה את החומות השבורות והשערים השרופים, והבין כמה עבודה יש לפניו. בבוקר הוא אסף את כולם ואמר: 'בואו נבנה יחד!'. כולם התרגשו והסכימו מיד, אבל אז הגיעו שכנים לא נחמדים שהתחילו לצחוק עליהם. מה יעשה נחמיה עכשיו?
נחמיה אומר לאנשים שניסו להפריע לו: אלוהים יעזור לנו ואנחנו נצליח לבנות את ירושלים, ולכם אין חלק בעיר שלנו.
הידעתם שנחמיה רכב בלילה בדרכים כל כך הרוסות ומלאות באבנים, עד שהסוס שלו לא הצליח לעבור והוא היה צריך לרדת וללכת ברגל?
האם השכנים הרעים יצליחו לעצור את נחמיה ואת בוני החומות? בפרק הבא נגלה איך מתחילים לבנות!
מבצע ירושלים: משימה חשאית בחצר המלך
נחמיה מחזיק באחד התפקידים הכי רגישים באימפריה הפרסית – שר המשקים של המלך ארתחששתא. כשהוא שומע שירושלים, עיר אבותיו, שרופה והרוסה, העצב שלו נחשף בפני המלך – צעד מסוכן מאוד שיכול לעלות לו בחייו. במקום להעניש אותו, המלך שואל למה הוא עצוב ומאפשר לו לבקש בקשה. נחמיה נושא תפילה מהירה בלב, ומבקש לחזור לירושלים כדי לשקם אותה. הוא מקבל אישור, ליווי צבאי ואספקת עצים. כשהוא מגיע לירושלים, הוא יוצא לסיור לילה חשאי כדי להעריך את הנזק בלי לעורר מהומה. כשהוא מציג את תוכנית הבנייה למנהיגים המקומיים, הם מתגייסים מיד. אלא שאז מופיעים סנבלט וטוביה, מנהיגים מקומיים זרים, שמלגלגים עליהם ומאשימים אותם במרד. נחמיה לא נבהל ועונה להם בביטחון מלא.
כשמנסים להוריד לכם את הביטחון, תזכרו את נחמיה: הוא לא נתן למציקים להפריע לו, והבהיר להם שההצלחה שלו מגיעה מהאמונה והעבודה הקשה שלו.
כשאתם רוצים להוביל שינוי או פרויקט, אל תרוצו לספר לכולם מיד. קודם תעשו שיעורי בית בשקט (כמו הסיור הלילי של נחמיה), תבינו את המצב, ורק אז תציגו תוכנית פעולה מסודרת.
זה כמו שאתם רוצים להקים מועדון חדש בבית הספר או להוביל יוזמה חברתית, וחלק מהילדים בכיתה מתחילים לצחוק עליכם ולהגיד שאין לכם סיכוי ושזה סתם בזבוז זמן. נחמיה מלמד אותנו פשוט להתעלם מהרעש ולהמשיך לעבוד.
האיש שהפך עצב לתוכנית עבודה
נחמיה הוא יהודי המכהן בתפקיד בכיר ורגיש ביותר כשר המשקים של המלך הפרסי ארתחששתא. כשהוא מקבל דיווחים קשים על כך שחומות ירושלים פרוצות ותושביה סובלים, הוא שוקע בעצב עמוק. במהלך עבודתו בארמון, המלך מבחין בפניו הנפולות של נחמיה. נחמיה נבהל מאוד, שכן הבעת עצב מול המלך נחשבה לסכנת חיים, אך הוא מחליט לנצל את הרגע באומץ: הוא מסביר למלך את כאבו ומבקש אישור לצאת לירושלים כדי לשקם אותה. המלך נעתר לבקשתו, ונחמיה מצטייד במכתבי מעבר רשמיים ובאישור לקבלת חומרי בנייה חיוניים. כשהוא מגיע לירושלים, הוא פועל בחוכמה ובזהירות רבה. הוא יוצא לסיור לילי סודי ומבודד כדי למפות את ההריסות בעצמו, ורק לאחר מכן הוא חושף את תוכניתו בפני ראשי הקהילה ומלהיב אותם להתחיל במלאכת הבנייה המשותפת. מול הלעג, הזלזול והאיומים של המנהיגים השכנים, סנבלט וטוביה, נחמיה עומד איתן ומבהיר להם בביטחון שלעם ישראל יש זכות היסטורית ורוחנית בלעדית על העיר. בכך הוא מתחיל את המאבק הגדול על שיקומה הפיזי והרוחני של ירושלים.
פסוק זה מהווה את שיאו של העימות בין נחמיה לבין מנהיגי האזור הזרים שניסו להניא אותו משיקום ירושלים. נחמיה אינו נרתע מהלעג ומאיומי המרד שלהם. הוא מציב מולם עמדה נחרצת המשלבת אמונה דתית עמוקה עם ריבונות לאומית. תשובתו מבהירה כי הזכות לבנות את העיר שייכת אך ורק למי שקשור אליה היסטורית ורוחנית, ומסמנת את קו הגבול הברור בין בוני הארץ לבין מתנגדיהם.
להעמקה בסיפור⌄
מה שמעניין בפרק הזה הוא המעבר החד של נחמיה ממצב של אבל פסיבי למנהיגות אקטיבית וחדה. תחשבו על הסיטואציה: נחמיה עומד מול האיש החזק בעולם באותה תקופה, המלך הפרסי ארתחששתא. להראות עצב מול המלך נחשב אז כמעט לבגידה, כי המלך אמור להשרות רק שמחה סביבו. נחמיה מבין שהוא מסתכן, אבל במקום לקפוא מפחד, הוא מתפלל תפילה חרישית קצרה בלב ופועל. הוא לא סתם מבקש 'ללכת הביתה', אלא מציג דרישות מדויקות: מכתבי הגנה מהפחוות, חומרי גלם מהיער המלכותי של אסף, ולוח זמנים מוגדר לחזרתו. זה מראה על תכנון מוקדם ומחשבה עמוקה עוד לפני שהשיחה בכלל התחילה. כשהוא מגיע לירושלים, הוא לא רץ לספר לחבר'ה. הוא מבין שמידע הוא כוח ושמועות יכולות להרוס הכל עוד לפני שהתחילו לעבוד. הסיור הלילי החשאי שלו מראה על גישה של מנהיג שלא מסתמך על שמועות אלא רוצה לראות את המציאות בעיניים שלו, גם כשהיא קשה ומסובכת (עד כדי כך שהבהמה שלו לא יכולה לעבור בהריסות). רק אחרי שיש לו תמונה מלאה, הוא פונה לעם. הוא משתמש בשפה של שותפות - 'בואו נבנה' ולא 'לכו תבנו'. הוא מחבר אותם לתחושת הכבוד העצמי שלהם ומסביר להם שהמצב הנוכחי הוא חרפה. כשהאויבים מסביב מנסים להשתמש בלוחמה פסיכולוגית, להפחיד אותם שהם מורדים במלכות וללגלג על היכולות שלהם, נחמיה לא נגרר לוויכוחים קטנוניים. התשובה שלו חותכת וברורה: אנחנו עושים את מה שנכון, אלוהים איתנו, ולכם אין חלק בזה. זה שיעור מדהים באיך לנהל משבר, איך לרתום אנשים למטרה משותפת ואיך להתמודד עם התנגדויות בלי לאבד את הראש. נחמיה מוכיח שמנהיג אמיתי הוא לא זה שמדבר הכי חזק, אלא זה שמכין את השטח הכי טוב ויודע מתי לשתוק ומתי לפעול. הוא מלמד אותנו שאין דבר כזה 'משימה בלתי אפשרית' כשיש שילוב של אמונה, תכנון מוקדם ועבודת צוות אמיתית. בנוסף, שימו לב למתח הפסיכולוגי בפרק. נחמיה נמצא בודד במערכה בתחילת הדרך. הוא לא יכול לסמוך על אף אחד בארמון, וגם כשהוא מגיע לירושלים הוא שומר על סודיות מוחלטת במשך שלושה ימים. הבדידות הזו דורשת חוסן נפשי עצום. הוא לא מחפש חיזוקים מהסביבה אלא פועל מתוך מצפן פנימי עמוק. רק כשהוא בטוח בתוכנית שלו, הוא משתף אחרים והופך את הבדידות שלו לכוח קבוצתי אדיר.
אם הייתם במקום נחמיה, האם הייתם מסתכנים ומראים למלך שאתם עצובים, או שהייתם מעדיפים לשמור על התפקיד הנוח והבטוח שלכם בארמון?
אומנות הניהול והמנהיגות של נחמיה
פרק ב' בספר נחמיה מתאר את נקודת המפנה הדרמטית שבה נחמיה, פקיד יהודי בכיר המשמש כשר המשקים של המלך הפרסי ארתחששתא, הופך ממקונן פסיבי למנהיג מעשי. העלילה נפתחת בחצר המלוכה בשושן, כאשר המלך מבחין בעצבונו של נחמיה – מצב מסוכן ביותר בארמון, שבו הפגנת רגשות שליליים עלולה להתפרש כחוסר נאמנות. נחמיה המבוהל מתגבר על פחדו, מסביר למלך כי עצבונו נובע מחורבנה של ירושלים, עיר קברות אבותיו, ומבקש רשות לצאת ולשקם אותה. המלך נעתר לבקשה ומעניק לו מכתבי חסות ואספקת עצים לבנייה. נחמיה מגיע לירושלים מלווה במשמר צבאי, מה שמעורר מיד את חמתם של המנהיגים המקומיים השכנים, סנבלט וטוביה. כדי לא לעורר התנגדות מוקדמת, נחמיה עורך סיור לילי חשאי וממפה את פרצות החומה השרופה. רק לאחר מכן הוא פונה אל נכבדי יהודה, מציג בפניהם את תוכנית השיקום ומגייס אותם לפעולה. מול לעגם של אויביו המאשימים אותו במרד, נחמיה מציב עמדה נחרצת וריבונית המבהירה כי רק לבוני ירושלים יש חלק ונחלה בה.
פסוק זה מהווה את שיאו של העימות בין נחמיה לבין מנהיגי האזור הזרים שניסו להניא אותו משיקום ירושלים. נחמיה אינו נרתע מהלעג ומאיומי המרד שלהם. הוא מציב מולם עמדה נחרצת המשלבת אמונה דתית עמוקה עם ריבונות לאומית. תשובתו מבהירה כי הזכות לבנות את העיר שייכת אך ורק למי שקשור אליה היסטורית ורוחנית, ומסמנת את קו הגבול הברור בין בוני הארץ לבין מתנגדיהם.
הדרש — קריאה לעומק⌄
הפרק השני של ספר נחמיה מציג מופע מופת של מנהיגות פוליטית, ניהול סיכונים ותכנון אסטרטגי קפדני. המפגש הטעון בין נחמיה למלך ארתחששתא חושף את המתח המובנה בחיי הגלות: נחמיה נהנה ממעמד גבוה, ביטחון כלכלי וקירבה אינטימית לשלטון הפרסי, אך ליבו וזהותו נותרו קשורים לירושלים החרבה. הבעת הפנים העצובה של נחמיה בפני המלך היא הקטליזטור הדרמטי של הפרק. בחצרות המלוכה העתיקות, הציפייה מהמשרתים הייתה להקרין שמחה תמידית; עצבות נתפסה כחוסר שביעות רצון מהשלטון ואף כאיום סמוי על שלוות המלך. פחדו של נחמיה ('ואירא הרבה מאוד') הוא אפוא אמיתי וקיומי. אולם, תגובתו המיידית משלבת דיפלומטיה מעולה עם כנות רגשית עמוקה. הוא מגדיר את ירושלים כ'עיר בית קברות אבותי' – מונח אוניברסלי המעורר חמלה אנושית בסיסית אצל המלך והמלכה (השגל) היושבת לצידו, במקום להשתמש במונחים פוליטיים או דתיים שעלולים להיתפס כמסוכנים או כמרדניים בעיני האימפריה. המעבר המהיר מתפילה חרישית בלב להצגת דרישות קונקרטיות (איגרות מעבר לפחוות עבר הנהר, חומרי גלם מאסף שומר הפרדס המלכותי) מעיד על כך שנחמיה לא פעל מתוך דחף רגעי, אלא החזיק בתוכנית מגירה מפורטת שהוכנה מראש. עם הגעתו לירושלים, נחמיה מפגין הבנה עמוקה בפסיכולוגיה של המונים ובביטחון מידע. הוא מבין שחשיפת התוכנית בשלב מוקדם מדי עלולה להוביל לסיכולה על ידי גורמים עוינים או לייאוש בקרב התושבים המקומיים, שהתרגלו לחיות בעיר פרוצה ומושפלת. הסיור הלילי החשאי שלו, המתואר בפירוט גיאוגרפי מדויק (שער הגיא, עין התנין, שער האשפות, שער העין ובריכת המלך), מאפשר לו ללמוד את השטח באופן בלתי אמצעי. המפגש שלו עם הריסות החומה, עד כדי כך שאין מקום לבהמתו לעבור, מסמל את עומק החורבן הפיזי והמורלי של העיר. רק לאחר שיש בידיו נתונים מוצקים ואישור מלכותי חתום, הוא פונה אל העם. הוא אינו מציג את עצמו כמושיע חיצוני המטיף להם, אלא משתמש בגוף ראשון רבים: 'הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָהּ... לְכוּ וְנִבְנֶה'. שותפות הגורל הזו, יחד עם עדותו על 'יד אלוהי הטובה', היא שמניעה את העם להכריז בהתלהבות 'נקום ובנינו'. מבחינה ספרותית, הפרק מעוצב סביב ציר הניגודים בין 'רע' ל'טוב'. הפרק נפתח ב'רע פנים' של נחמיה, ממשיך בחשש של המלך מפני 'רוע לב', ועובר לתיאור הצרות של ירושלים כ'רעה אשר אנחנו בה'. לעומת זאת, ההצלה וההצלחה מיוחסות כולן ל'יד אלוהי הטובה עלי' ולרצון המלך 'להיטיב' עמו. משחק מילים זה מדגיש את המהפך הרוחני והפיזי שנחמיה מבקש לחולל: להפוך את המציאות הרעה והחרבה למציאות טובה ומבוצרת. בנוסף, השימוש החוזר במילה 'בנייה' מול 'חורבן' ו'אש' מייצר קצב דינמי של תקומה. נחמיה אינו מסתפק בדיבורים; הוא מתרגם את המילים למעשים בשטח, תוך שהוא רותם את הקהילה כולה למאמץ משותף. העימות בסוף הפרק עם סנבלט, טוביה וגשם הערבי מציג את תחילתו של המאבק המדיני והביטחוני שילווה את הספר כולו. נחמיה דוחה על הסף את ניסיונותיהם להגדיר את הבנייה כמרד במלכות, ומציב מולם גבול מוסרי והיסטורי ברור: לירושלים יש שייכות ייחודית, ולגורמים הזרים המנסים לחבל בה אין שום חלק, זכות או זיכרון היסטורי בעיר הקודש. נחמיה מלמד אותנו כי בנייה אמיתית דורשת שילוב של חזון רוחני, תכנון לוגיסטי חסר פשרות, ועמידה איתנה מול לחצים חיצוניים.
- ניהול סיכונים מחושב ותוכנית מגירהבעולם המקצועי או האישי, כאשר אתם מזהים הזדמנות להציג פרויקט חדש או לבקש קידום, אל תסתמכו על אלתור. הכינו מראש את כל הפרטים הלוגיסטיים, התקציביים והזמנים. כשנחמיה נשאל על ידי המלך מה הוא מבקש, הוא ידע בדיוק אילו איגרות הוא צריך וממי. מוכנות כזו הופכת פחד להצלחה.
- מנהיגות בגובה העיניים ושותפות גורלכאשר אתם מנהלים צוות בעבודה או מובילים יוזמה קהילתית, הדרך לרתום אנשים אינה באמצעות הנחתת פקודות מלמעלה, אלא על ידי הגדרת הבעיה כמשותפת. שימוש במילים כמו 'אנחנו' ו'שלנו', והפגנת פגיעות והבנה של הקושי, מייצרים מחויבות פנימית עמוקה אצל השותפים שלכם.
- הצבת גבולות מול התנגדות ולעגבכל פעם שתנסו לבנות משהו חדש או להוביל שינוי משמעותי, תיתקלו במפקפקים או בכאלה שינסו להקטין את ההישגים שלכם כדי להגן על האינטרסים שלהם. התגובה הנכונה אינה התנצלות או כניסה למגננה, אלא הצבת גבול ברור ונחרץ, מתוך אמונה פנימית בצדקת הדרך והתמקדות בעשייה עצמה.
הפרק מעלה את הדילמה שבין נאמנות כפולה: נחמיה הוא פקיד נאמן של האימפריה הפרסית, אך בו זמנית הוא מחויב לחלוטין לשיקום הלאומי של עמו וירושלים. כיצד ניתן לתמרן בין מחויבות למערכת שלטונית זרה לבין הגשמת שאיפות לאומיות ודתיות פרטיות, מבלי להיתפס כבוגד באף אחד מהצדדים?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ יַיִן לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת־הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא־הָיִיתִי רַע לְפָנָיו׃
וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה אֵין זֶה כִּי־אִם רֹעַ לֵב וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד׃
וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה מַדּוּעַ לֹא־יֵרְעוּ פָנַי אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית־קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ׃
וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ עַל־מַה־זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ וָאֶתְפַּלֵּל אֶל־אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם׃
וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם־יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל־יְהוּדָה אֶל־עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה׃
וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ עַד־מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכֲךָ וּמָתַי תָּשׁוּב וַיִּיטַב לִפְנֵי־הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן׃
וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב אִגְּרוֹת יִתְּנוּ־לִי עַל־פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי עַד אֲשֶׁר־אָבוֹא אֶל־יְהוּדָה׃
וְאִגֶּרֶת אֶל־אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִתֶּן־לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת־שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר־לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר וְלַבַּיִת אֲשֶׁר־אָבוֹא אֵלָיו וַיִּתֶּן־לִי הַמֶּלֶךְ כְּיַד־אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי׃
וָאָבוֹא אֶל־פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר וָאֶתְּנָה לָהֶם אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים׃
וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטוֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמֹּנִי וַיֵּרַע לָהֶם רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר־בָּא אָדָם לְבַקֵּשׁ טוֹבָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וָאָבוֹא אֶל־יְרוּשָׁלִָם וָאֱהִי־שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה׃
וָאָקוּם לַיְלָה אֲנִי וַאֲנָשִׁים מְעַט עִמִּי וְלֹא־הִגַּדְתִּי לְאָדָם מָה אֱלֹהַי נֹתֵן אֶל־לִבִּי לַעֲשׂוֹת לִירוּשָׁלִָם וּבְהֵמָה אֵין עִמִּי כִּי אִם־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּהּ׃
וָאֵצְאָה בְשַׁעַר־הַגַּיא לַיְלָה וְאֶל־פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל־שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר־המפרוצים [הֵם ] [פְּרוּצִים] וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ׃
וָאֶעֱבֹר אֶל־שַׁעַר הָעַיִן וְאֶל־בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין־מָקוֹם לַבְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְתָּי׃
וָאֱהִי עֹלֶה בַנַּחַל לַיְלָה וָאֱהִי שֹׂבֵר בַּחוֹמָה וָאָשׁוּב וָאָבוֹא בְּשַׁעַר הַגַּיְא וָאָשׁוּב׃
וְהַסְּגָנִים לֹא יָדְעוּ אָנָה הָלַכְתִּי וּמָה אֲנִי עֹשֶׂה וְלַיְּהוּדִים וְלַכֹּהֲנִים וְלַחֹרִים וְלַסְּגָנִים וּלְיֶתֶר עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה עַד־כֵּן לֹא הִגַּדְתִּי׃
וָאוֹמַר אֲלֵהֶם אַתֶּם רֹאִים הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָהּ אֲשֶׁר יְרוּשָׁלִַם חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת־חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא־נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה׃
וָאַגִּיד לָהֶם אֶת־יַד אֱלֹהַי אֲשֶׁר־הִיא טוֹבָה עָלַי וְאַף־דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר אָמַר־לִי וַיֹּאמְרוּ נָקוּם וּבָנִינוּ וַיְחַזְּקוּ יְדֵיהֶם לַטּוֹבָה׃
וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי וְגֶשֶׁם הָעַרְבִי וַיַּלְעִגוּ לָנוּ וַיִּבְזוּ עָלֵינוּ וַיֹּאמְרוּ מָה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים הַעַל הַמֶּלֶךְ אַתֶּם מֹרְדִים׃
וָאָשִׁיב אוֹתָם דָּבָר וָאוֹמַר לָהֶם אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו נָקוּם וּבָנִינוּ וְלָכֶם אֵין־חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָם׃