נחמיה · פרק י״ג
נחמיה י"ג: המאבק המר על גבולות הזהות והקדושה
זָכְרָה־לִּי אֱלֹהַי עַל־זֹאת וְאַל־תֶּמַח חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּבֵית אֱלֹהַי וּבְמִשְׁמָרָיו׃
פסוק ידנחמיה שומר על ירושלים
היה היה מנהיג אמיץ וחכם בשם נחמיה, שאהב מאוד את העיר ירושלים ואת האנשים שחיו בה. יום אחד, אחרי שחזר מנסיעה ארוכה, הוא ראה שהעיר קצת התבלגנה: אנשים שכחו לנוח ביום השבת, והלויים שעבדו במקדש נשארו רעבים. נחמיה ידע שחוקים טובים שומרים עלינו שמחים ובטוחים. הוא מיד עשה סדר! הוא ניקה את החדרים במקדש, דאג שלכולם יהיה אוכל, וסגר את שערי העיר הגדולים ממש לפני שבת, כדי שכל המשפחות יוכלו לנוח יחד ברוגע ובשלום. נחמיה ביקש מאלוהים שישמור עליו ועל כל המעשים הטובים שעשה, והעיר ירושלים חזרה להיות מקום נעים, שקט ובטוח לכולם.
נחמיה מזכיר לנו שלפעמים כמנהיגים או כהורים אנו פועלים לבדנו מול קשיים, ומבקשים הכרה פנימית ועמוקה בערך של מעשינו.
הסיפור של נחמיה מדגיש את החשיבות של שמירה על גבולות ועל סדר בבית ובחיים. עבור ילדים, כללים ברורים וזמני מנוחה קבועים (כמו השבת בסיפור) מעניקים תחושת ביטחון ויציבות. תוכלו לשוחח עם הילד על החוקים המיוחדים של הבית שלכם – כמו שעת שינה קבועה או סידור הצעצועים – ולהסביר שהם נועדו לשמור על הבית נעים ומזמין עבור כולם, בדיוק כמו שנחמיה שמר על ירושלים.
- למה לדעתך נחמיה רצה שכולם ינוחו ביום השבת ולא יעבדו?
- איזה חוק או כלל בבית שלנו עוזר לך להרגיש בטוח ונעים?
- אם היית יכול לעזור לנחמיה לסדר את ירושלים, מה היית עושה קודם?
נחמיה חוזר לירושלים ועושה סדר!
דמיינו שאתם חוזרים הביתה אחרי טיול ארוך, ומגלים שכל הצעצועים שלכם מפוזרים, ואורחים לא קרואים נכנסו לחדר שלכם בלי רשות! זה בדיוק מה שקרה לנחמיה, המנהיג האמיץ של ירושלים. הוא חזר מנסיעה ארוכה ומצא בלאגן גדול: אנשים שכחו לשמור על השבת, הלויים שעבדו במקדש נשארו בלי אוכל ונאלצו לברוח לשדות, ומישהו אפילו נתן לאיש זר לגור בתוך חדר קדוש במקדש! נחמיה לא נבהל. הוא פינה מיד את החדר, דאג לאוכל ללויים, וסגר את שערי העיר הגדולים ממש לפני שבת כדי שכולם יוכלו לנוח בשקט ובשמחה. נחמיה הראה לכולם כמה חשוב לשמור על הבית ועל הכללים שלנו. מה יקרה כשהשערים ייסגרו? בפרק הבא נגלה!
נחמיה מבקש מאלוהים שיזכור את כל המעשים הטובים שהוא עשה כדי לשמור על בית המקדש ועל חוקי התורה.
הידעתם שנחמיה היה כל כך נחוש לשמור על השבת, שהוא סגר את שערי החומה הענקיים של ירושלים ולא הרשה לאף סוחר להיכנס עד מוצאי שבת?
האם הסוחרים שהגיעו מרחוק יוותרו בקלות, או שהם ינסו להיכנס בכל זאת? בפרק הבא נראה מה קרה!
לעשות סדר בבלאגן: נחמיה עושה סוף לשחיתות
נחמיה, המנהיג של שבי ציון בירושלים, חוזר מביקור אצל מלך פרס ומגלה שהעיר שהשאיר מאחוריו נמצאת בהתפרקות מוסרית ודתית. הכהן הגדול אלישיב נתן חדר במקדש לטוביה, אויב ותיק של נחמיה. הלויים, שלא קיבלו את משכורתם, נטשו את המקדש ועברו לעבוד בשדות כדי לשרוד. בנוסף, השבת הפכה ליום שוק רגיל, והיהודים החלו להתחתן עם עמי הסביבה ולשכוח את שפתם ותרבותם. נחמיה לא מהסס לפעול: הוא זורק את החפצים של טוביה מהמקדש, מחזיר את הלויים לתפקידם, נועל את שערי העיר בשבת ומאיים על הסוחרים הזרים. הוא נלחם בכל כוחו כדי להציל את הזהות של העם שלו ולשמור על החוקים שהם הבטיחו לקיים.
נחמיה מרגיש שלפעמים קשה לעשות את הדבר הנכון לבד, והוא מבקש מאלוהים שיעריך את המאמץ שלו לשמור על הערכים של העם.
כשאתם רואים שהחברים או הקבוצה שלכם מתחילים להידרדר או לוותר על ערכים שחשובים לכם, אל תפחדו להיות אלה שאומרים עצור ומחזירים את כולם למסלול.
זה כמו לחזור לבית הספר אחרי החופש הגדול ולגלות שכל חוקי ההתנהגות נשכחו, ומישהו צריך לקחת אחריות ולהסביר מחדש למה הכללים האלה שומרים עלינו.
מנהיג ללא פשרות: נחמיה נלחם על עתיד העם
נחמיה חוזר לירושלים לאחר תקופה ארוכה בחצר המלוכה הפרסית, ומגלה מציאות קשה. המנהיגים המקומיים והכהנים זלזלו בחוקי התורה שרק לא מזמן נשבעו לקיים. הכהן הגדול אלישיב השכיר חדר במקדש לטוביה העמוני, אויב העם. הלויים נאלצו לנטוש את עבודתם במקדש כי איש לא שילם להם מעשרות, והשבת הפכה ליום מסחר סואן. גרוע מכך, נחמיה מגלה תופעה נרחבת של נישואי תערובת, כאשר הילדים כבר אינם מסוגלים לדבר עברית. נחמיה מבין שאם לא יפעל מיד בתקיפות, העם היהודי יתבולל וייעלם. הוא נוקט בצעדים דרסטיים: מגרש את טוביה, מחזיר את הלויים, נועל את שערי ירושלים בשבת, ומתעמת פיזית ומילולית עם מי שמפר את הברית. זהו מאבק הישרדות תרבותי ורוחני של מנהיג שמסרב לוותר על עקרונותיו.
פסוק זה הוא תפילה אישית וחשופה של נחמיה, המבטאת את תחושת הבדידות והאחריות של המנהיג. לאחר שהוא נלחם לבדו בשחיתות הממסד הדתי ובזלזול של העם בחוקי התורה, נחמיה פונה ישירות אל אלוהיו. הוא אינו מבקש תהילה מבני אדם, אלא מייחל לכך שמאמציו הכנים לשקם את בית המקדש ולשמור על רוח העם ייזכרו ויוערכו לטובה בשמיים.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק האחרון של ספר נחמיה מציג לנו דרמה פוליטית ומנהיגותית מורכבת. נחמיה הוא לא מנהיג שמחפש פופולריות. כשהוא חוזר לירושלים ומגלה שההבטחות החגיגיות של העם נשברו בזו אחר זו, הוא מבין שדיבורים יפים כבר לא יעזרו. השחיתות הגיעה עד לחלונות הגבוהים ביותר – הכהן הגדול משתף פעולה עם גורמים זרים, והאליטה הכלכלית מחללת את השבת בשביל רווח מהיר. מה שמעניין כאן הוא הניגוד בין השקט המדומה של שיתוף הפעולה עם השכנים לבין הדרישה הבלתי מתפשרת של נחמיה לזהות ייחודית. נחמיה רואה בשפה העברית ובשמירת השבת את קווי ההגנה האחרונים של התרבות היהודית. כשהוא שומע ילדים קטנים בירושלים שלא יודעים לדבר עברית אלא רק אשדודית או עמונית, הוא מבין שזהו איום קיומי על עתיד העם. התגובה שלו אולי נראית לנו היום קיצונית – הוא מכה אנשים, תולש שיער ומגרש כהנים – אך בהקשר ההיסטורי של שיבת ציון, זו הייתה מלחמת הישרדות של קהילה קטנה מול היטמעות באימפריה ענקית. נחמיה מלמד אותנו שלפעמים מנהיגות דורשת לקבל החלטות קשות ולא פופולריות כדי להציל את מה שבאמת חשוב לטווח הארוך.
אם הייתם רואים שהחברים הכי טובים שלכם מתחילים לוותר על הערכים המשותפים שלכם בשביל להיראות מגניבים, האם הייתם מתעמתים איתם כמו נחמיה או מעדיפים לשתוק כדי לא להרוס את היחסים?
נחמיה י"ג: המאבק המר על גבולות הזהות והקדושה
פרק י"ג חותם את ספר נחמיה בטון דרמטי ונוקב, המתאר את שובו של נחמיה לירושלים לאחר שהות ממושכת בחצר המלך ארתחשסתא בבבל בשנת 32 לשלטונו. עם שובו, נחמיה נחרד לגלות שורת הפרות חמורות של הברית הדתית והחברתית שהעם התחייב לה רק שנים ספורות קודם לכן. הוא מגלה כי אלישיב הכהן הגדול השכיר לשכה במקדש לטוביה העמוני, מאויביו המושבעים של נחמיה. במקביל, הלויים נטשו את משמרתם במקדש ועברו לעבוד בשדות בשל אי-תשלום מעשרות. השבת חוללה ברגל גסה עם כניסת סוחרים וסחורות זרות לירושלים, ונישואי תערובת עם נשים אשדודיות, עמוניות ומואביות איימו להכחיד את השפה העברית ואת הזהות היהודית. נחמיה נוקט ביד ברזל: הוא משליך את כליו של טוביה מהמקדש, מטהר את הלשכות, מחזיר את הלויים לתפקידם, נועל את שערי העיר בשבת ומגרש את הכהנים שחטאו בנישואי תערובת. הפרק מסתיים בתפילתו החוזרת של נחמיה לאלוהים שיזכור את מעשיו לטובה.
פסוק זה הוא תפילה אישית וחשופה של נחמיה, המבטאת את תחושת הבדידות והאחריות של המנהיג. לאחר שהוא נלחם לבדו בשחיתות הממסד הדתי ובזלזול של העם בחוקי התורה, נחמיה פונה ישירות אל אלוהיו. הוא אינו מבקש תהילה מבני אדם, אלא מייחל לכך שמאמציו הכנים לשקם את בית המקדש ולשמור על רוח העם ייזכרו ויוערכו לטובה בשמיים.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק י"ג מציג את המציאות המורכבת של ימי שיבת ציון, ומנפץ את האשליה של סוף הרמוני לספר. המבנה הספרותי של הפרק מבוסס על ארבעה מחזורים של תיקון עוולות, כאשר כל מחזור נחתם בתפילה אישית של נחמיה ('זכרה לי אלוהי'). מבנה זה מדגיש את תחושת הבדידות העמוקה של נחמיה, הפועל כמעט לבדו מול מציאות של שקיעה רוחנית ומוסרית. המילים המנחות בפרק – 'זכרה', 'טהר', 'חילול' ו'הבדלה' – משרטטות את קווי המתאר של המאבק. נחמיה אינו נלחם רק על פרטים טכניים של פולחן, אלא על עצם קיומו של הייחוד היהודי. השחיתות הממסדית מיוצגת על ידי אלישיב הכהן הגדול, שקשר קשרי משפחה ואינטרסים עם סנבלט וטוביה, מנהיגי העמים השכנים שביקשו להכשיל את בניית החומה. הכנסת טוביה ללשכת המקדש מסמלת את חדירת הזר והטמא אל לב הקדושה. נחמיה מגיב באקטיביזם פיזי חסר פשרות: השלכת כלי טוביה החוצה היא אקט סמלי של טיהור המרחב הציבורי. המאבק השני נוגע לצדק חברתי-כלכלי: הלויים נאלצו לברוח לשדותיהם כי העם הפסיק לתמוך בהם. נחמיה מבין שקריסת המערכת הפולחנית נובעת מהזנחה כלכלית, ומכונן מחדש את מנגנון המעשרות תחת פיקוח של פקידים נאמנים. המאבק השלישי הוא על השבת, שהפכה ליום מסחר גלובלי. נחמיה רואה בשבת לא רק ערך דתי, אלא כלי לעיצוב המרחב והזמן הציבורי. נעילת השערים ואיומיו על הסוחרים הזרים מחוץ לחומה מבהירים שהשבת היא גבול בלתי עביר. המאבק הרביעי והקשה מכולם הוא בנישואי התערובת. נחמיה מזועזע מכך שילדי הדור הבא אינם דוברים עברית ('יהודית'). חוסר היכולת לתקשר בשפת האם של המסורת פירושו ניתוק מוחלט מהעבר. נחמיה משתמש בדוגמה ההיסטורית של שלמה המלך כדי להוכיח שאפילו המנהיג החכם ביותר נפל בשל השפעות זרות. הפרק חושף את המתח המובנה בשיבת ציון בין בדלנות הכרחית לשמירה על הקיום, לבין פתיחות לעולם שמסביב, ומציג את נחמיה כמנהיג טרגי שחותם את מפעל חייו בתחינה לזיכרון אלוהי מול עם שנוטה לשכוח במהירות.
- מנהיגות דורשת אומץ להתעמת עם שחיתות פנימיתבארגונים, בקהילות או במקומות עבודה, לעיתים קרובות אנו עדים להתנהלות לא תקינה או לעקיפת כללים מצד בעלי כוח. הלקח מנחמיה הוא שאין להשלים עם שחיתות מתוך נוחות או פחד. עמידה אמיצה על עקרונות היושר, גם מול דרגים בכירים, היא חיונית לשמירה על בריאות המערכת כולה.
- הגנה על ערכי הליבה מפני שחיקה הדרגתיתתהליכי שחיקה ערכיים ותרבותיים אינם קורים ביום אחד, אלא בצעדים קטנים ולא מורגשים – כמו ויתור על שפה, על זמני מנוחה או על מחויבות חברתית. עלינו לזהות את 'סימני האזהרה' המוקדמים בחיינו האישיים והמשפחתיים, ולהציב גבולות ברורים כדי למנוע אובדן מוחלט של מה שמגדיר אותנו.
- הבטחת קיום כלכלי ליוצרים ולמשרתי הציבורכאשר אנו מזניחים את התמיכה באנשי הרוח, החינוך והתרבות בקהילה שלנו, הם נאלצים 'לברוח לשדותיהם' ולעסוק בהישרדות קיומית. כדי לקיים חברה בעלת עומק ערכי, חובה עלינו לוודא שמשרתי הציבור ואנשי החינוך מקבלים את התגמול הראוי המאפשר להם להתמסר לתפקידם.
הפרק מעלה את הדילמה המוסרית והקיומית שבין בדלנות תרבותית נוקשה לבין פתיחות והשתלבות במרחב האזורי. פעולותיו התקיפות של נחמיה נגד נישואי התערובת והשפות הזרות נועדו להציל קהילה קטנה מהתבוללות והיעלמות פיזית ותרבותית. מנגד, הצעדים הקיצוניים של גירוש נשים וילדים והפעלת אלימות פיזית מעוררים שאלות קשות על המחיר האנושי של שמירת הטוהר הלאומי, ועל הגבול שבין הגנה לגיטימית על זהות לבין קנאות דתית מדירה.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא־יָבוֹא עַמֹּנִי וּמֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱלֹהִים עַד־עוֹלָם׃
כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת־בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה׃
וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת־הַתּוֹרָה וַיַּבְדִּילוּ כָל־עֵרֶב מִיִּשְׂרָאֵל׃
וְלִפְנֵי מִזֶּה אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן נָתוּן בְּלִשְׁכַּת בֵּית־אֱלֹהֵינוּ קָרוֹב לְטוֹבִיָּה׃
וַיַּעַשׂ לוֹ לִשְׁכָּה גְדוֹלָה וְשָׁם הָיוּ לְפָנִים נֹתְנִים אֶת־הַמִּנְחָה הַלְּבוֹנָה וְהַכֵּלִים וּמַעְשַׂר הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר מִצְוַת הַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים וּתְרוּמַת הַכֹּהֲנִים׃
וּבְכָל־זֶה לֹא הָיִיתִי בִּירוּשָׁלִָם כִּי בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּאתִי אֶל־הַמֶּלֶךְ וּלְקֵץ יָמִים נִשְׁאַלְתִּי מִן־הַמֶּלֶךְ׃
וָאָבוֹא לִירוּשָׁלִָם וָאָבִינָה בָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה אֶלְיָשִׁיב לְטוֹבִיָּה לַעֲשׂוֹת לוֹ נִשְׁכָּה בְּחַצְרֵי בֵּית הָאֱלֹהִים׃
וַיֵּרַע לִי מְאֹד וָאַשְׁלִיכָה אֶת־כָּל־כְּלֵי בֵית־טוֹבִיָּה הַחוּץ מִן־הַלִּשְׁכָּה׃
וָאֹמְרָה וַיְטַהֲרוּ הַלְּשָׁכוֹת וָאָשִׁיבָה שָּׁם כְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים אֶת־הַמִּנְחָה וְהַלְּבוֹנָה׃
וָאֵדְעָה כִּי־מְנָיוֹת הַלְוִיִּם לֹא נִתָּנָה וַיִּבְרְחוּ אִישׁ־לְשָׂדֵהוּ הַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה׃
וָאָרִיבָה אֶת־הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה מַדּוּעַ נֶעֱזַב בֵּית־הָאֱלֹהִים וָאֶקְבְּצֵם וָאַעֲמִדֵם עַל־עָמְדָם׃
וְכָל־יְהוּדָה הֵבִיאוּ מַעְשַׂר הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר לָאוֹצָרוֹת׃
וָאוֹצְרָה עַל־אוֹצָרוֹת שֶׁלֶמְיָה הַכֹּהֵן וְצָדוֹק הַסּוֹפֵר וּפְדָיָה מִן־הַלְוִיִּם וְעַל־יָדָם חָנָן בֶּן־זַכּוּר בֶּן־מַתַּנְיָה כִּי נֶאֱמָנִים נֶחְשָׁבוּ וַעֲלֵיהֶם לַחֲלֹק לַאֲחֵיהֶם׃
זָכְרָה־לִּי אֱלֹהַי עַל־זֹאת וְאַל־תֶּמַח חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּבֵית אֱלֹהַי וּבְמִשְׁמָרָיו׃
בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים־גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל־הַחֲמֹרִים וְאַף־יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל־מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד׃
וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל־מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם׃
וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה־הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת׃
הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל־יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת־הַשַּׁבָּת׃
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל־הַשְּׁעָרִים לֹא־יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת׃
וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל־מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם׃
וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם־תִּשְׁנוּ יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם מִן־הָעֵת הַהִיא לֹא־בָאוּ בַּשַּׁבָּת׃
וָאֹמְרָה לַלְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים שֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים לְקַדֵּשׁ אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת גַּם־זֹאת זָכְרָה־לִּי אֱלֹהַי וְחוּסָה עָלַי כְּרֹב חַסְדֶּךָ׃
גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת־הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אשדודיות [אַשְׁדֳּדִיּוֹת] עמוניות [עַמֳּנִיּוֹת] מוֹאֲבִיּוֹת׃
וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם׃
וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים אִם־תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם־תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם׃
הֲלוֹא עַל־אֵלֶּה חָטָא־שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא־הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל גַּם־אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת׃
וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע לַעֲשֹׂת אֵת כָּל־הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת לִמְעֹל בֵּאלֹהֵינוּ לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת׃
וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן־אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי׃
זָכְרָה לָהֶם אֱלֹהָי עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם׃
וְטִהַרְתִּים מִכָּל־נֵכָר וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם אִישׁ בִּמְלַאכְתּוֹ׃
וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים בְּעִתִּים מְזֻמָּנוֹת וְלַבִּכּוּרִים זָכְרָה־לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה׃