נחמיה · פרק י״ב
חומות של תקווה: חנוכת חומת ירושלים וביסוס השמחה הקהילתית
וַיִּזְבְּחוּ בַיּוֹם־הַהוּא זְבָחִים גְּדוֹלִים וַיִּשְׂמָחוּ כִּי הָאֱלֹהִים שִׂמְּחָם שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְגַם הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים שָׂמֵחוּ וַתִּשָּׁמַע שִׂמְחַת יְרוּשָׁלִַם מֵרָחוֹק׃
פסוק מגהמנגינה הגדולה של ירושלים
הלילה נספר על יום מיוחד מאוד בירושלים העתיקה. אחרי ימים ארוכים של עבודה קשה, האנשים סיימו לבנות את החומה הגדולה שהגנה על העיר. כדי לחגוג את ההצלחה, המנהיג נחמיה החליט לעשות מסיבה ענקית ומלאה במוזיקה! הוא הזמין את כל המנגנים והזמרים, וחילק אותם לשתי קבוצות גדולות. שתי הקבוצות עלו למעלה, ממש על ראש החומה הרחבה. קבוצה אחת הלכה ימינה עם עזרא הסופר, והקבוצה השנייה הלכה שמאלה עם נחמיה. הם צעדו גבוה מעל הבתים, ניגנו בכינורות, בחצוצרות ובמצלתיים, ושרו שירים של תודה. כולם – אבות, אימהות וגם הילדים הקטנים – שמחו וצחקו יחד. השמחה שלהם הייתה כל כך גדולה ומתוקה, ששמעו את השירה שלהם למרחקים ארוכים, והעיר כולה התמלאה באור ובאהבה.
הפסוק מזכיר לנו שהרגעים היפים ביותר הם אלו שבהם כל המשפחה שותפה לחגיגה ולהודיה על מה שיש לנו.
הפרק מדגיש את כוחה של השמחה המשותפת וההודיה על הישגים שהושגו בעבודה קשה. כהורים, אנו יכולים ללמוד מכך על החשיבות של חגיגת הצלחות משפחתיות – קטנות כגדולות. כשילדכם מסיים משימה מאתגרת (כמו למידה למבחן, סיום ספר או אפילו בניית מגדל גבוה מקוביות), אל תעברו על כך לסדר היום. עצרו לחגוג את הרגע יחד, להביע הערכה ולשמוח יחד איתו. זה בונה אצל הילד ביטחון עצמי, תחושת מסוגלות והבנה שהמאמץ שלו מוערך ואהוב.
- אם היית יכול לצעוד על החומה הגבוהה, איזה כלי נגינה היית רוצה להחזיק ביד?
- מתי הרגשת שמחה גדולה כל כך שרצית שכולם מסביבך ישמעו וישמחו איתך?
- איזה דבר טוב קרה לנו היום במשפחה שאנחנו יכולים להגיד עליו תודה ביחד?
החגיגה הכי רועשת בירושלים!
דמיינו שאתם עומדים על חומה גבוהה ורחבה של עיר עתיקה. מסביבכם המון אנשים נרגשים, ובידיהם כינורות, חצוצרות ומצלתיים. אחרי עבודה קשה וארוכה, תתושבי ירושלים סיימו לבנות את החומה שהגנה עליהם! המנהיג נחמיה החליט לערוך מסיבה ענקית. הוא חילק את האנשים לשתי קבוצות גדולות של זמרים ונגנים. קבוצה אחת, בהובלת עזרא הסופר, צעדה על החומה ימינה, והקבוצה השנייה, יחד עם נחמיה, צעדה שמאלה. שתי הקבוצות הלכו גבוה מעל העיר, ניגנו ושרו שירים שמחים, עד שנפגשו יחד בבית המקדש. כולם, גם הילדים והילדות, צחקו ושמחו כל כך בקול רם, עד ששמעו את השירה שלהם אפילו בערים רחוקות! אבל מה יקרה עכשיו, כשהחגיגה הגדולה תסתיים והחיים הרגילים יתחילו?
ביום ההוא כולם חגגו ושמחו בירושלים – אבות, אימהות וילדים. הם שרו כל כך חזק, ששמעו את השמחה שלהם רחוק רחוק!
הידעתם שהחומות היו כל כך רחבות וחזקות, ששתי תהלוכות ענקיות של אנשים יכלו לצעוד עליהן ממש כמו על כביש מורם?
החגיגה נגמרה, אבל כעת נחמיה צריך לדאוג שהשמחה והסדר יישמרו גם ביום-יום. בפרק הבא נגלה אילו חוקים חדשים ישנו את החיים בעיר!
צועדים על החומות: אירוע השנה בירושלים
לאחר תקופה ארוכה של עבודה קשה וסכנות, חומת ירושלים סוף סוף עומדת שלמה. כדי לחגוג את ההישג העצום הזה, נחמיה ועזרא מארגנים טקס חנוכה חגיגי במיוחד. הם אוספים את כל הלויים והמשוררים מכל רחבי הארץ אל ירושלים. לאחר טקס טהרה מיוחד לכוהנים, לעם ולחומות עצמן, נחמיה מחלק את מנהיגי העם והמשוררים לשתי קבוצות ענק. שתי התהלוכות עולות על החומה וצועדות עליה בכיוונים מנוגדים – אחת בהובלת עזרא הסופר והשנייה בהובלת נחמיה. הן מקיפות את העיר בנגינה בחצוצרות, בכינורות ובמצלתיים, ונפגשות בבית המקדש. שם הן מתאחדות לחגיגת ענק של זבחים, שירה והודיה. השמחה הייתה כה גדולה, שקולות השירה נשמעו למרחקים, והאירוע סימל את חזרתה של ירושלים למרכז הבמה הלאומית.
הפסוק מראה שכשעושים משהו גדול ביחד, השמחה משותפת לכולם – מבוגרים וצעירים כאחד, והאנרגיה הטובה הזו נשמעת למרחקים.
כשאתם מסיימים פרויקט קבוצתי גדול או משימה קשה, אל תרוצו מיד לדבר הבא. קחו רגע לעצור, לחגוג את ההצלחה עם השותפים שלכם ולהגיד תודה. זה נותן כוח להמשך.
זה כמו להעלות סרטון קבוצתי של חגיגת סיום שנה בבית הספר, שבו כולם – מכל הכיתות והשכבות – רוקדים ושרים יחד, והאנרגיה הטובה הזו מדביקה את כל מי שצופה בהם ברשת.
כשהקירות מתחילים לשיר: הסיפור מאחורי המסיבה הגדולה בהיסטוריה של ירושלים
תארו לעצמכם עיר שהייתה הרוסה במשך עשרות שנים, וסוף סוף מוקפת בחומה חזקה ומגינה. נחמיה פרק י'ב מתאר את הרגע שבו הפרויקט הפיזי העצום הזה הופך לחגיגה רוחנית וקהילתית מטורפת. הפרק נפתח ברשימות ארוכות של משפחות הכוהנים והלויים שחזרו מהגלות בבבל לאורך השנים, וממשיך לתיאור מפורט של חנוכת החומה. נחמיה לא מסתפק בגזירת סרט צנועה; הוא אוסף מוזיקאים ומשוררים מכל האזור, ומארגן שתי תהלוכות ענק שצועדות ממש על גבי החומה עצמה. קבוצה אחת הולכת ימינה עם עזרא הסופר, והשנייה שמאלה עם נחמיה. הן מקיפות את העיר מצדדים שונים, מנגנות בחצוצרות, בנבלים ובמצלתיים, ונפגשות בבית המקדש. החגיגה הזו מחברת את כולם – גברים, נשים וילדים – ומחזירה לעיר את תחושת הביטחון והגאווה הלאומית. בסוף היום, נחמיה דואג להקים מערכת מסודרת שתתמוך כלכלית בכוהנים ובלויים, כדי שהסדר והשמחה יישמרו לאורך זמן, והמקדש ימשיך לפעול בצורה תקינה ומכובדת.
הפסוק מתאר את רגע השיא של חנוכת חומת ירושלים, שבו השמחה הקהילתית פורצת גבולות ומקיפה את כולם – גברים, נשים וילדים כאחד. השמחה אינה רק תגובה אנושית להישג הפיזי של בניית החומה, אלא חוויה רוחנית עמוקה המיוחסת להשפעה אלוהית. קולות החגיגה המהדהדים למרחוק מסמלים את שיקומה של ירושלים לא רק כמבצר מוגן, אלא כמרכז חי ותוסס של אמונה, אחדות והודיה.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, לבנות חומה זה רק חצי עבודה. אפשר לבנות את המבצר הכי חזק בעולם, אבל אם האנשים שחיים בתוכו מרגישים מפוחדים, מדוכאים או מנותקים זה מזה, החומה הזו לא שווה הרבה. בפרק הזה אנחנו רואים איך נחמיה מבין את הפסיכולוגיה של העם שלו. הוא יודע שהם צריכים רגע של פורקן, של שמחה משותפת, כדי להרגיש שהם באמת חזרו הביתה ושהם בטוחים. הפרק מתחיל ברשימות יוחסין ארוכות של כוהנים ולויים. על פניו, זה נראה כמו קטע יבש של שמות, אבל בשביל האנשים של אותה תקופה, הרשימות האלו היו תעודת הזהות שלהם. הן חיברו את ההווה שלהם לעבר, והוכיחו שיש המשכיות – שהם לא סתם קבוצת פליטים שהתחילה מאפס, אלא ממשיכי דרכם של הדורות הקודמים שעבדו במקדש עוד לפני החורבן. זה נתן להם תחושת שייכות וגאווה. ואז מגיע רגע השיא: חנוכת החומה. דמיינו את הלוגיסטיקה המורכבת של האירוע הזה. נחמיה אוסף את כל המשוררים והלויים מהכפרים והשדות שמסביב לירושלים. הם עוברים תהליך של טהרה פיזית ורוחנית, ואז נחמיה מעלה את מנהיגי יהודה על ראש החומה החדשה. החומה עצמה הופכת למסלול צעידה ובמה ענקית. הוא מחלק אותם לשתי מקהלות ענק של הודיה. מקהלה אחת צועדת לכיוון אחד, והשנייה לכיוון השני. המוזיקה מהדהדת מכל עבר, והקולות נפגשים בבית המקדש. מה שמעניין כאן הוא השותפות המלאה של כולם. הטקסט מדגיש שגם הנשים והילדים היו חלק בלתי נפרד מהשמחה הזו, ושקולות השמחה נשמעו למרחקים. זה לא היה טקס רשמי ומנוכר של מנהיגים בלבד, אלא חגיגה קהילתית אמיתית שבה כולם הרגישו שייכים. נחמיה מבין ששמחה היא לא מותרות – היא הדבק החברתי שמחזיק את הקהילה יחד ברגעים קשים. בסוף הפרק, נחמיה מתרגם את האנרגיה וההתלהבות של החגיגה הזו למעשים פרקטיים של יום-יום. הוא ממנה אנשים שאחראים על המחסנים, האוצרות והתרומות לכוהנים וללויים. הוא מבין שכדי שהשמחה והתרבות של העיר ימשיכו להתקיים לאורך זמן, צריך לדאוג למי שמנהל אותן ביום-יום ולתת להם גב כלכלי יציב. זהו שיעור מדהים על השילוב שבין חזון גדול, חגיגה רוחנית סוחפת וניהול מעשי קפדני בשטח.
למה לדעתך היה חשוב לנחמיה לשתף גם את הנשים והילדים בחגיגה על החומה, ולא להסתפק בטקס רשמי של המנהיגים והכוהנים?
חומות של תקווה: חנוכת חומת ירושלים וביסוס השמחה הקהילתית
נחמיה פרק י'ב מתאר את אחד מרגעי השיא של תקופת שיבת ציון: חנוכת חומת ירושלים המשוקמת. הפרק נפתח ברשימה היסטורית מפורטת של הכוהנים והלויים שעלו מבבל עם זרובבל וישוע בדור הראשון, וממשיך בפירוט שושלת הכוהנים הגדולים וראשי המשפחות בדורות הבאים, עד לימי נחמיה ועזרא. רשימות אלו מבססות את הלגיטימיות הדתית והחברתית של הנהגת המקדש. חלקו השני של הפרק מוקדש לטקס החגיגי של חנוכת החומה. נחמיה מקבץ את הלויים והמשוררים מכל סביבות ירושלים. לאחר שהכוהנים מטהרים את עצמם, את העם, את השערים ואת החומה, נחמיה מארגן שתי תהלוכות ענק של הודיה ושירה. שתי התהלוכות עולות על החומה וצועדות עליה בכיוונים מנוגדים – אחת בהנהגת עזרא הסופר והשנייה בראשות נחמיה. הן מקיפות את העיר בנגינה ובשירה, ונפגשות בבית המקדש לחגיגה המלווה בזבחים רבים ובשמחה עצומה שהקיפה את כל העם, כולל נשים וילדים. הפרק נחתם במינוי ממונים על אוצרות המקדש והתרומות, כדי להבטיח את קיומם הכלכלי השוטף של הכוהנים, הלויים, המשוררים והשוערים.
הפסוק מתאר את רגע השיא של חנוכת חומת ירושלים, שבו השמחה הקהילתית פורצת גבולות ומקיפה את כולם – גברים, נשים וילדים כאחד. השמחה אינה רק תגובה אנושית להישג הפיזי של בניית החומה, אלא חוויה רוחנית עמוקה המיוחסת להשפעה אלוהית. קולות החגיגה המהדהדים למרחוק מסמלים את שיקומה של ירושלים לא רק כמבצר מוגן, אלא כמרכז חי ותוסס של אמונה, אחדות והודיה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
נחמיה פרק י'ב מציג את המעבר ההכרחי של קהילת שבי ציון משלב הבנייה הפיזית וההישרדותית לשלב המיסוד הרוחני, התרבותי והדתי. הפרק בנוי משני חלקים משלימים לכאורה אך שונים באופיים: רשימות יוחסין מנהלתיות ומתעדות, ותיאור דרמטי, דינמי וססגוני של חנוכת חומת ירושלים. רשימות הכוהנים והלויים הפותחות את הפרק אינן רק מסמך ארכיוני יבש. בהקשר ההיסטורי של קהילה המנסה להגדיר את עצמה מחדש לאחר גלות ממושכת בבבל, שושלת היוחסין היא עוגן קריטי של לגיטימיות, זהות ויציבות חברתית. החיבור ההיסטורי הישיר לימי זרובבל בן שאלתיאל וישוע (מנהיגי העלייה הראשונה) מעניק לדור הנוכחי של נחמיה ועזרא את התוקף להמשיך את מסורת המקדש והפולחן. המבנה הספרותי מדגיש את רציפות הדורות של הכהונה הגדולה, ובכך יוצר תחושת ביטחון מוסדית ורוחנית עבור העם השב לארצו. החלק השני של הפרק, המתאר את חנוכת החומה, הוא יצירת מופת של תיאור מרחבי וטקסי. נחמיה מבין שהחומה אינה רק כלי הגנתי פיזי מפני אויבים חיצוניים, אלא היא גם הגבול הסמלי המגדיר את המרחב המקודש של ירושלים. תהליך החנוכה מתחיל בטהרה – של הכהונה, הלויים, העם, השערים והחומות עצמן. הטהרה מסמלת את הסרת החרפה, החורבן והטומאה שליוו את העיר מאז חורבן הבית הראשון, ומכשירה את המרחב הפיזי להשראת שכינה ולהגנה אלוהית. לאחר מכן, נחמיה עושה שימוש מבריק ויוצא דופן במרחב הפיזי של החומה החדשה. במקום להשאיר את העם מתחת לחומה כצופים פסיביים, הוא מעלה את שרי יהודה, הכוהנים והמשוררים אל ראש החומה ומחלק אותם לשתי 'תודות' גדולות – מקהלות הודיה ותהלוכות חגיגיות. המבנה הגיאוגרפי של התהלוכה מקיף את ירושלים משני עבריה: קבוצה אחת פונה ימינה לכיוון שער האשפות בהנהגת עזרא הסופר, והשנייה פונה שמאלה בהנהגת נחמיה עצמו. הצעידה הפיזית על גבי החומה היא אקט של בעלות, הפגנת כוח וביטחון עצמי מול האויבים שמסביב, שהטילו ספק בחוזקה של החומה (כמו סנבלט הפיחוני שלעג בעבר ששועל שיעלה על החומה יפרוץ אותה). כעת, המוני אדם צועדים עליה בבטחה ובשירה. המפגש של שתי המקהלות בבית המקדש יוצר סינתזה מושלמת בין המבנה הפוליטי-הגנתי (החומה) למרכז הרוחני (המקדש). השמחה המתוארת כאן היא טוטאלית ומקיפה – היא כוללת במפורש את הנשים והילדים, וקולה נשמע למרחוק. השימוש החוזר והאינטנסיבי במילה המנחה 'שמחה' על הטיותיה השונות בפסוק מ'ג ('וישמחו', 'שמחם', 'שמחה', 'שמחו', 'שמחת') מדגיש כי מדובר בחוויה קתרטית עמוקה של עם שמוצא מחדש את קולו, את חירותו ואת זהותו הלאומית. הפרק אינו מסתיין באופוריה הרגעית של החגיגה, אלא חוזר אל הקרקע המנהלתית המוצקה. נחמיה דואג למינוי פקידים על הלשכות והאוצרות כדי להבטיח את פרנסתם של כלי הקודש – הכוהנים, הלויים, המשוררים והשוערים. השמחה הקהילתית מתורגמת מיד לאחריות מוסדית וכלכלית: העם שמח בכוהנים ובלויים העומדים על משמרתם, והשמחה הזו מתבטאת בנכונות מעשית להפריש את המעשרות והתרומות כחוק. בכך נסגר המעגל בין הרוח הגדולה של החגיגה לבין הפרקטיקה היומיומית שמחזיקה אותה חיה ויציבה לאורך זמן.
- הצורך בטקסי מעבר וחגיגת הישגיםבחיים המודרניים אנו נוטים לעבור במהירות ממשימה למשימה, מבלי לעצור להעריך את הדרך שעברנו. חנוכת החומה מלמדת אותנו שטקסים וחגיגות אינם מותרות אלא צורך נפשי וקהילתי חיוני. כאשר צוות בעבודה מסיים פרויקט מורכב, או כאשר משפחה מסיימת תהליך שיפוץ או מעבר דירה, חיוני לעצור, לציין את המאורע באופן חגיגי ולהביע הערכה לכל השותפים. הדבר מעניק משמעות לעמל ומטעין את המשתתפים באנרגיה לאתגרים הבאים.
- איזון בין חזון רוחני למנהל תקיןהשילוב בפרק בין השירה המרוממת על החומות לבין מינוי האחראים על המחסנים והתרומות מלמד שחזון גדול אינו יכול להתקיים ללא תשתית לוגיסטית וכלכלית יציבה. בניהול ארגונים, עמותות או אפילו בתא המשפחתי, השראה וערכים חייבים להיות מגובים בניהול תקציבי נכון, חלוקת תפקידים ברורה ודאגה לצרכים הפיזיים של הפועלים בשטח. ללא המנהל התקין, השמחה והרוח יתפוגגו במהירות.
- שותפות רב-דורית כבסיס לזהותההתעקשות של נחמיה לשמר את רשימות היוחסין של הדורות הקודמים מראה שזהות חזקה נבנית על זיכרון והמשכיות. בעולם המעודד אינדיבידואליזם וחדשנות מתמדת, חשוב למצוא דרכים לחבר את הדור הצעיר להיסטוריה המשפחתית והקהילתית שלו. שיחה עם סבא וסבתא על עברם, שימור מסורות משפחתיות או תיעוד סיפורים משפחתיים מעניקים לפרט תחושת שייכות עמוקה ועוגן פסיכולוגי יציב מול סערות החיים.
הפרק מעלה מתח פילוסופי מובנה בין הצורך במיסוד, חוקים ורשימות יוחסין נוקשות לבין השאיפה לשמחה ספונטנית, חירות וביטוי רוחני חופשי. מצד אחד, ללא הרשימות והסדר הכלכלי הפולחן עלול לקרוס; מצד שני, המיסוד הנוקשה עלול לחנוק את החיוניות הדתית והאנושית ולהפוך אותה למערכת בירוקרטית קרה.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְאֵלֶּה הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֲשֶׁר עָלוּ עִם־זְרֻבָּבֶל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ שְׂרָיָה יִרְמְיָה עֶזְרָא׃
אֲמַרְיָה מַלּוּךְ חַטּוּשׁ׃
שְׁכַנְיָה רְחֻם מְרֵמֹת׃
עִדּוֹא גִנְּתוֹי אֲבִיָּה׃
מִיָּמִין מַעַדְיָה בִּלְגָּה׃
שְׁמַעְיָה וְיוֹיָרִיב יְדַעְיָה׃
סַלּוּ עָמוֹק חִלְקִיָּה יְדַעְיָה אֵלֶּה רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וַאֲחֵיהֶם בִּימֵי יֵשׁוּעַ׃
וְהַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ בִּנּוּי קַדְמִיאֵל שֵׁרֵבְיָה יְהוּדָה מַתַּנְיָה עַל־הֻיְּדוֹת הוּא וְאֶחָיו׃
וּבַקְבֻּקְיָה וענו [וְעֻנִּי] אֲחֵיהֶם לְנֶגְדָּם לְמִשְׁמָרוֹת׃
וְיֵשׁוּעַ הוֹלִיד אֶת־יוֹיָקִים וְיוֹיָקִים הוֹלִיד אֶת־אֶלְיָשִׁיב וְאֶלְיָשִׁיב אֶת־יוֹיָדָע׃
וְיוֹיָדָע הוֹלִיד אֶת־יוֹנָתָן וְיוֹנָתָן הוֹלִיד אֶת־יַדּוּעַ׃
וּבִימֵי יוֹיָקִים הָיוּ כֹהֲנִים רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִשְׂרָיָה מְרָיָה לְיִרְמְיָה חֲנַנְיָה׃
לְעֶזְרָא מְשֻׁלָּם לַאֲמַרְיָה יְהוֹחָנָן׃
למלוכי [לִמְלִיכוּ] יוֹנָתָן לִשְׁבַנְיָה יוֹסֵף׃
לְחָרִם עַדְנָא לִמְרָיוֹת חֶלְקָי׃
לעדיא [לְעִדּוֹא] זְכַרְיָה לְגִנְּתוֹן מְשֻׁלָּם׃
לַאֲבִיָּה זִכְרִי לְמִנְיָמִין לְמוֹעַדְיָה פִּלְטָי׃
לְבִלְגָּה שַׁמּוּעַ לִשְׁמַעְיָה יְהוֹנָתָן׃
וּלְיוֹיָרִיב מַתְּנַי לִידַעְיָה עֻזִּי׃
לְסַלַּי קַלָּי לְעָמוֹק עֵבֶר׃
לְחִלְקִיָּה חֲשַׁבְיָה לִידַעְיָה נְתַנְאֵל׃
הַלְוִיִּם בִּימֵי אֶלְיָשִׁיב יוֹיָדָע וְיוֹחָנָן וְיַדּוּעַ כְּתוּבִים רָאשֵׁי אָבוֹת וְהַכֹּהֲנִים עַל־מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ הַפָּרְסִי׃
בְּנֵי לֵוִי רָאשֵׁי הָאָבוֹת כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים וְעַד־יְמֵי יוֹחָנָן בֶּן־אֶלְיָשִׁיב׃
וְרָאשֵׁי הַלְוִיִּם חֲשַׁבְיָה שֵׁרֵבְיָה וְיֵשׁוּעַ בֶּן־קַדְמִיאֵל וַאֲחֵיהֶם לְנֶגְדָּם לְהַלֵּל לְהוֹדוֹת בְּמִצְוַת דָּוִיד אִישׁ־הָאֱלֹהִים מִשְׁמָר לְעֻמַּת מִשְׁמָר׃
מַתַּנְיָה וּבַקְבֻּקְיָה עֹבַדְיָה מְשֻׁלָּם טַלְמוֹן עַקּוּב שֹׁמְרִים שׁוֹעֲרִים מִשְׁמָר בַּאֲסֻפֵּי הַשְּׁעָרִים׃
אֵלֶּה בִּימֵי יוֹיָקִים בֶּן־יֵשׁוּעַ בֶּן־יוֹצָדָק וּבִימֵי נְחֶמְיָה הַפֶּחָה וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסּוֹפֵר׃
וּבַחֲנֻכַּת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בִּקְשׁוּ אֶת־הַלְוִיִּם מִכָּל־מְקוֹמֹתָם לַהֲבִיאָם לִירוּשָׁלִָם לַעֲשֹׂת חֲנֻכָּה וְשִׂמְחָה וּבְתוֹדוֹת וּבְשִׁיר מְצִלְתַּיִם נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת׃
וַיֵּאָסְפוּ בְּנֵי הַמְשֹׁרְרִים וּמִן־הַכִּכָּר סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וּמִן־חַצְרֵי נְטֹפָתִי׃
וּמִבֵּית הַגִּלְגָּל וּמִשְּׂדוֹת גֶּבַע וְעַזְמָוֶת כִּי חֲצֵרִים בָּנוּ לָהֶם הַמְשֹׁרֲרִים סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם׃
וַיִּטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וַיְטַהֲרוּ אֶת־הָעָם וְאֶת־הַשְּׁעָרִים וְאֶת־הַחוֹמָה׃
וָאַעֲלֶה אֶת־שָׂרֵי יְהוּדָה מֵעַל לַחוֹמָה וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין מֵעַל לַחוֹמָה לְשַׁעַר הָאַשְׁפֹּת׃
וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵיהֶם הוֹשַׁעְיָה וַחֲצִי שָׂרֵי יְהוּדָה׃
וַעֲזַרְיָה עֶזְרָא וּמְשֻׁלָּם׃
יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּשְׁמַעְיָה וְיִרְמְיָה׃
וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת זְכַרְיָה בֶן־יוֹנָתָן בֶּן־שְׁמַעְיָה בֶּן־מַתַּנְיָה בֶּן־מִיכָיָה בֶּן־זַכּוּר בֶּן־אָסָף׃
וְאֶחָיו שְׁמַעְיָה וַעֲזַרְאֵל מִלֲלַי גִּלֲלַי מָעַי נְתַנְאֵל וִיהוּדָה חֲנָנִי בִּכְלֵי־שִׁיר דָּוִיד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְעֶזְרָא הַסּוֹפֵר לִפְנֵיהֶם׃
וְעַל שַׁעַר הָעַיִן וְנֶגְדָּם עָלוּ עַל־מַעֲלוֹת עִיר דָּוִיד בַּמַּעֲלֶה לַחוֹמָה מֵעַל לְבֵית דָּוִיד וְעַד שַׁעַר הַמַּיִם מִזְרָח׃
וְהַתּוֹדָה הַשֵּׁנִית הַהוֹלֶכֶת לְמוֹאל וַאֲנִי אַחֲרֶיהָ וַחֲצִי הָעָם מֵעַל לְהַחוֹמָה מֵעַל לְמִגְדַּל הַתַּנּוּרִים וְעַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה׃
וּמֵעַל לְשַׁעַר־אֶפְרַיִם וְעַל־שַׁעַר הַיְשָׁנָה וְעַל־שַׁעַר הַדָּגִים וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל וּמִגְדַּל הַמֵּאָה וְעַד שַׁעַר הַצֹּאן וְעָמְדוּ בְּשַׁעַר הַמַּטָּרָה׃
וַתַּעֲמֹדְנָה שְׁתֵּי הַתּוֹדֹת בְּבֵית הָאֱלֹהִים וַאֲנִי וַחֲצִי הַסְּגָנִים עִמִּי׃
וְהַכֹּהֲנִים אֶלְיָקִים מַעֲשֵׂיָה מִנְיָמִין מִיכָיָה אֶלְיוֹעֵינַי זְכַרְיָה חֲנַנְיָה בַּחֲצֹצְרוֹת׃
וּמַעֲשֵׂיָה וּשְׁמַעְיָה וְאֶלְעָזָר וְעֻזִּי וִיהוֹחָנָן וּמַלְכִּיָּה וְעֵילָם וָעָזֶר וַיַּשְׁמִיעוּ הַמְשֹׁרְרִים וְיִזְרַחְיָה הַפָּקִיד׃
וַיִּזְבְּחוּ בַיּוֹם־הַהוּא זְבָחִים גְּדוֹלִים וַיִּשְׂמָחוּ כִּי הָאֱלֹהִים שִׂמְּחָם שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְגַם הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים שָׂמֵחוּ וַתִּשָּׁמַע שִׂמְחַת יְרוּשָׁלִַם מֵרָחוֹק׃
וַיִּפָּקְדוּ בַיּוֹם הַהוּא אֲנָשִׁים עַל־הַנְּשָׁכוֹת לָאוֹצָרוֹת לַתְּרוּמוֹת לָרֵאשִׁית וְלַמַּעַשְׂרוֹת לִכְנוֹס בָּהֶם לִשְׂדֵי הֶעָרִים מְנָאוֹת הַתּוֹרָה לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם כִּי שִׂמְחַת יְהוּדָה עַל־הַכֹּהֲנִים וְעַל־הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים׃
וַיִּשְׁמְרוּ מִשְׁמֶרֶת אֱלֹהֵיהֶם וּמִשְׁמֶרֶת הַטָּהֳרָה וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים כְּמִצְוַת דָּוִיד שְׁלֹמֹה בְנוֹ׃
כִּי־בִימֵי דָוִיד וְאָסָף מִקֶּדֶם ראש [רָאשֵׁי] הַמְשֹׁרְרִים וְשִׁיר־תְּהִלָּה וְהֹדוֹת לֵאלֹהִים׃
וְכָל־יִשְׂרָאֵל בִּימֵי זְרֻבָּבֶל וּבִימֵי נְחֶמְיָה נֹתְנִים מְנָיוֹת הַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ וּמַקְדִּשִׁים לַלְוִיִּם וְהַלְוִיִּם מַקְדִּשִׁים לִבְנֵי אַהֲרֹן׃