מלכים ב · פרק ד׳
בין חסד פרטי למצוקה קהילתית: מחזורי הניסים של אלישע
וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־יְהוָה׃
פסוק לגהנביא אלישע והשמן שלא נגמר
הלילה נספר על אלישע הנביא, שהיה איש טוב לב ועזר לכל מי שהיה זקוק לו. יום אחד הגיעה אליו אמא עצובה מאוד. לא היה לה כסף לקנות אוכל לילדיה, ובביתה נשאר רק כד קטן אחד עם מעט שמן. אלישע אמר לה בחיוך: 'אל תדאגי. לכי לשכנים ובקשי מהם הרבה כדים ריקים'. האמא עשתה בדיוק כך, ואז קרה נס נפלא! היא החלה למזוג מהכד הקטן שלה, והשמן המשיך לזרום ולזרום, כאילו הוא מעיין קסום! היא מילאה כד ועוד כד, עד שכל החדר התמלא בשמן זהוב וטוב. בזכות השמן הזה היא יכלה לעזור למשפחתה ולחיות בשמחה. אלישע תמיד דאג שלכולם יהיה טוב, חם ונעים בלב.
הפסוק מלמד אותנו שלפעמים הרגעים המשמעותיים והעמוקים ביותר דורשים מאיתנו שקט, פרטיות וריכוז פנימי מוחלט.
הסיפור על אלישע והאלמנה מלמד אותנו על החשיבות של עזרה הדדית וקהילה. אלישע לא נותן לאמא כסף, אלא מכוון אותה להיעזר בשכניה (לבקש כדים) ולפעול בעצמה. זו הזדמנות נהדרת לשוחח עם הילד על כך שלבקש עזרה מחברים או משפחה זו לא חולשה, אלא כוח, ושאנחנו תמיד יכולים למצוא פתרונות יצירתיים יחד עם האנשים שאוהבים אותנו.
- אם היה לך כד קסמים שיכול למלא כל דבר שתרצה, במה היית רוצה למלא אותו?
- איך לדעתך הרגישה האמא כשהיא ראתה שהשמן שלה לא מפסיק לזרום?
- מי השכן או החבר שאתה הכי אוהב לעזור לו או לבקש ממנו עזרה?
כדי השמן הפלאיים והילד שחזר לחייך
דמיינו שאתם נכנסים לבית קטן ועצוב. לאמא אחת אין כסף, והיא פוחדת שייקחו את ילדיה. היא פונה לאלישע הנביא, והוא שואל: 'מה יש לך בבית?' היא עונה: 'רק כד שמן קטן'. אלישע מציע לה לבקש מהשכנים המון כדים ריקים. ואז קורה דבר מופלא! כשהיא מוזגת, השמן לא מפסיק לזרום וממלא את כל הכלים! בהמשך הסיפור, אישה טובה משונם בונה לאלישע חדר קטן על הגג. כהוקרה, הוא מבטיח לה שייולד לה בן. הילד גדל, אך יום אחד הוא חולה מאוד ועוצם את עיניו. האמא המודאגת ממהרת לקרוא לאלישע. אלישע מגיע, מתפלל חזק-חזק, והילד מתעורר ומחייך שוב! רוצים לדעת איזה עוד נס מדהים קרה לאלישע עם סיר מרק חם?
אלישע נכנס לחדר, סגר את הדלת כדי שיהיה שקט לגמרי, וביקש מאלוהים בלב חזק לעזור לילד הקטן.
האם ידעתם ששמן זית היה בעבר כמו כסף? אנשים השתמשו בו לבישול, למאור ואפילו לתשלום חובות!
בפרק הבא נגלה כיצד אלישע מציל קבוצה שלמה של אנשים ממרק רעיל ומסוכן!
אלישע: כשנסים קורים!
הפרק מספר על אלישע, נביא עם כוחות מיוחדים שעוזר לאנשים במצוקה. ראשית, הוא מציל אלמנה ענייה ובניה מחובות כבדים על ידי נס שמן שממלא עשרות כלים ריקים. לאחר מכן, אישה עשירה מהעיר שונם מארחת אותו ברוחב לב ובונה לו עליית גג. כפרס, אלישע מבטיח לה בן, אך כעבור שנים הילד נפטר פתאום. האם לא מתייאשת, רוכבת במהירות אל אלישע, והוא מגיע ומחזיר את הילד לחיים בתהליך דרמטי ומתוח. בהמשך, אלישע מציל את תלמידיו מאכילת נזיד רעיל על ידי הוספת קמח פשוט, ולבסוף מצליח להאכיל מאה איש רעבים בעזרת עשרים כיכרות לחם בלבד, שבאורח פלא מספיקות לכולם ואף נשאר מהן עודף.
לפעמים כדי לפתור בעיה באמת קשה, צריך לקחת פסק זמן מכולם, להתרכז בשקט ולמצוא את הכוח הפנימי שלנו.
כשחבר עובר תקופה קשה, אל תסתפקו במילים מנחמות. תשאלו אותו באופן מעשי: 'מה הדבר הקטן שאני יכול לעשות בשבילך עכשיו?' בדיוק כמו שאלישע שאל את האלמנה.
החייאת הילד של השונמית דומה למאבק של רופאים בחדר מיון שלא מוותרים על חייו של פצוע קשה, וממשיכים בפעולות החייאה שוב ושוב עד שהדופק חוזר.
האיש שסירב לוותר למוות: ניסים, חמלה ומאבקים יומיומיים
בפרק הזה אנחנו פוגשים את אלישע הנביא ברגעים הכי אנושיים והכי פלאיים שלו, כשהוא פועל בתוך הקהילה ועוזר לאנשים פשוטים שנקלעו למצוקה קשה. הסיפור נפתח באלמנה ענייה שנושה אכזרי מאיים לקחת את שני בניה לעבדות בגלל חובות כבדים. אלישע עוזר לה לייצר שמן יש מאין כדי למכור אותו, לכסות את החוב ולהציל את משפחתה. מיד לאחר מכן, העלילה עוברת לאישה עשירה מהעיר שונם שמארחת את אלישע בכבוד רב ובונה לו עליית גג קטנה. כשהיא יולדת בן בזכות ברכתו והילד נפטר פתאום כעבור כמה שנים, היא יוצאת למסע נחוש להביא את הנביא חזרה. אלישע מגיע ומבצע החייאה פיזית ורוחנית מותחת עד שהילד פוקח את עיניו וחוזר לחיים. הפרק מסתיים בשני ניסים קהילתיים נוספים: נטרול רעל קטלני בסיר מרק קבוצתי בתקופת רעב קשה, והאכלת מאה איש רעבים מכמות קטנה מאוד של לחם שעורים. דרך ארבעת הסיפורים האלה, אנחנו נחשפים לנביא רגיש ופעיל שפותר בעיות אמיתיות של אנשים.
הפסוק מתאר את רגע השיא הדרמטי שבו אלישע מתבודד בחדר עם הילד המת. סגירת הדלת מסמלת את הניתוק המוחלט מהעולם החיצון ואת המעבר לזירה של אינטימיות רוחנית עמוקה. כאן, הרחק מעיני הציבור, מתרחש המאבק המתוח בין המוות לחיים, כאשר הנביא משליך את יהבו על תפילה ישירה וכנה לאלוהים, ללא גינונים חיצוניים.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציג לנו את אלישע הנביא כדמות אקטיבית, כמעט היפראקטיבית, שפועלת כל הזמן בשטח. בשונה מאליהו, נביא האש שפעל בעיקר מול מלכים במאבקים דרמטיים וסוערים של אמונה, אלישע פועל בתוך הקהילה, מול האנשים הפשוטים, העניים והחלשים ביותר בחברה. הסיפור הראשון מציג את בעיית העבדות בשל חובות – דילמה חברתית וכלכלית קשה ביותר בעולם העתיק. אלישע לא מנסה לשנות את חוקי המדינה או להילחם בנושים, אלא עוזר לאלמנה באופן מעשי לשרוד בתוך המציאות הקשה הזו. השאלה שלו אליה, 'מה יש לך בבית?', היא שיעור עצום לחיים: הפתרון לבעיות הגדולות ביותר שלנו מתחיל לפעמים במה שכבר קיים אצלנו, גם אם זה נראה לנו קטן וחסר ערך כמו אסוך שמן אחד בודד. הסיפור השני, של האישה השונמית, לוקח אותנו למסע רגשי מורכב ועמוק בהרבה. השונמית מתוארת כאישה עצמאית, חזקה ומכובדת. כשאלישע מציע לה להשתמש בקשריו עם המלוכה או עם שר הצבא כדי לעזור לה, היא עונה בגאווה ובאצילות: 'בתוך עמי אנכי יושבת' – טוב לי במקומי, אני לא מחפשת טובות הנאה או פרוטקציות. אבל יש לה כאב סמוי ועמוק: אין לה ילד, ובעלה כבר זקן. כשהילד שנולד לה בזכות ברכת הנביא מת פתאום בצהרי היום, היא לא מתפרקת ולא בוכה בפני בעלה כדי לא להדאיג אותו. היא פשוט פועלת בתושייה מדהימה. היא משכיבה את הילד המת על מיטת הנביא, חובשת את האתון ורצה במהירות אל אלישע להר הכרמל. כשהיא פוגשת אותו, היא מטיחה בו מילים קשות וכואבות: 'האם ביקשתי בן מאת אדוני? הלוא אמרתי לא תשלה אותי!'. זהו רגע של כנות אנושית מדהימה ונוגעת ללב. אלישע מבין מיד את גודל האסון ומנסה תחילה לשלוח את נערו גיחזי עם משענתו, אך האם העקשנית מסרבת לעזוב אותו. היא מבינה שרק נוכחותו האישית והחמה של הנביא תביא לישועה. כשאלישע מגיע אל הבית, הוא מבצע פעולה פיזית מדהימה של מגע גוף בגוף – פה אל פה, עיניים אל עיניים, כפות ידיים אל כפות ידיים. זה אינו נס של קסמים מהירים מרחוק, אלא מאבק אינטימי, מיוזע וממושך של הנביא שמשקיע את כל האנרגיה והחום שלו כדי להחזיר את החיים לגוף הקר של הילד. בסופו של דבר, הפרק כולו מראה לנו שחמלה אמיתית היא לא רק הרגשה נעימה בלב, אלא פעולה נחושה ועבודה קשה בשטח, בין אם מדובר בהצלת משפחה מקריסה כלכלית, החזרת חיים לילד שנפטר, או פשוט דאגה לכך שלאנשים יהיה מה לאכול בסיר המרק שלהם.
אם היית במקומה של האישה השונמית, האם היית כועס על אלישע שנתן לך מתנה (ילד) ואז לקח אותה, או שהיית שומר על תקווה ואמונה כמוה?
בין חסד פרטי למצוקה קהילתית: מחזורי הניסים של אלישע
הפרק מציג ארבעה סיפורים עלילתיים המתרחשים סביב דמותו של אלישע הנביא, הפועל בקרב העם בתקופה של מצוקה כלכלית וחברתית. הסיפור הראשון פותח בזעקתה של אלמנה, אשת אחד מתלמידי הנביאים, שנושה מאיים לשעבד את שני בניה בשל חובות כבדים שנותרו לאחר מות בעלה. אלישע מחולל עבורה נס שמן המתרבה באורח פלא ומאפשר לה לפרוע את חובותיה. מיד לאחר מכן, העלילה עוברת לעיר שונם, שם אישה עשירה מארחת את אלישע ומקימה עבורו חדר קבוע על הגג. כגמול על נדיבותה, אלישע מבטיח לה בן למרות גילם המתקדם של בני הזוג. הילד נולד, אך כעבור מספר שנים לוקה בראשו בשדה ומת על ברכי אמו. האם הנחושה משכיבה אותו על מיטת הנביא וממהרת אל אלישע להר הכרמל. אלישע מגיע לביתה ומחייה את הילד במאמץ פיזי ורוחני ממושך. בחלקו האחרון של הפרק, אלישע חוזר לגלגל בעיצומו של רעב כבד. הוא מציל את תלמידיו ממוות לאחר שאכלו בטעות מצמח שדה רעיל שבושל בנזיד, ולבסוף מזין קהל של מאה איש בעזרת כמות זעירה של לחם ביכורים שמתרבה ומותירה עודפים.
הפסוק מתאר את רגע השיא הדרמטי שבו אלישע מתבודד בחדר עם הילד המת. סגירת הדלת מסמלת את הניתוק המוחלט מהעולם החיצון ואת המעבר לזירה של אינטימיות רוחנית עמוקה. כאן, הרחק מעיני הציבור, מתרחש המאבק המתוח בין המוות לחיים, כאשר הנביא משליך את יהבו על תפילה ישירה וכנה לאלוהים, ללא גינונים חיצוניים.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ד' בספר מלכים ב' מהווה יחידה ספרותית מופתית ומורכבת, המעצבת את דמותו של אלישע כנביא החסד, החמלה והחיים. זאת בניגוד מובהק לאליהו קודמו ומורו, שאיפיין את מידת הדין, הקנאות והחורבן. הפרק בנוי במבנה של מחרוזת סיפורים קצרים המדורגים באופן פנימי מהפרט אל הכלל: הוא נפתח בנס אישי ואינטימי של אלמנה ענייה בביתה הסגור, ממשיך בדרמה משפחתית מורכבת של משפחה אמידה בשונם, ועובר לניסים קהילה-ציבוריים של הצלה מרעב ומורעל בגלגל ובבעל שלישה. בסיפור האלמנה, בולט השימוש במילה המנחה 'כלי'. הכלים הריקים שהיא שואלת משכניה מייצגים את הקיבולת של האמונה והצורך האנושי. הנס מתרחש אך ורק בתוך הבית, מאחורי דלת סגורה, מה שמדגיש את הצניעות והאינטימיות של החסד האלוהי שאינו זקוק לראווה ציבורית. השמן, המייצג שפע וחיות במזרח הקדום, זורם כל עוד יש כלי פנוי לקבלו. זהו שיעור פילוסופי עמוק על כך שהשפע האלוהי והפוטנציאל האנושי אינם מוגבלים מצד עצם, אלא רק על ידי יכולת הקיבול והכלי שהאדם מכין עבורם מראש. הדרמה של האישה השונמית מציגה ניגוד ספרותי וסוציולוגי מרתק לאלמנה: השונמית היא 'אישה גדולה' – עשירה, בעלת מעמד עצמאי וביטחון עצמי. עם זאת, שתי הנשים חוות חרדה קיומית עמוקה לאובדן בניהן. השונמית מתאפיינת באיפוק מדהים ובנחישות פנימית כמעט על-אנושית. כשהיא נשאלת לשלומה ולשלום משפחתה בעיצומו של האסון הנורא, היא עונה שוב ושוב 'שלום' – מילה המבטאת שליטה עצמית מוחלטת וסירוב להשלים עם מציאות המוות. תהליך החייאת הילד על ידי אלישע מתואר בפירוט ריאליסטי ואינטימי יוצא דופן במקרא: 'וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו... ויחם בשר הילד'. תיאור זה מדגיש שהחייאת המתים אינה מעשה קסם קל ומהיר, אלא מאבק סיזיפי, פיזי ורוחני, שבו הנביא מעביר את חיותו וחום גופו שלו אל הגוף המת. המעבר של אלישע הלוך ושוב בתוך הבית משקף את המתח הנפשי, את העייפות ואת המאמץ הכביר המושקע בנס הזה. שני הסיפורים החותמים את הפרק – נטרול הרעל בנזיד והכפלת הלחם – מעבירים את כוחו של אלישע למישור הציבורי-קהילתי בתקופת רעב קשה בארץ. בשני המקרים, הפתרון הניסי מגיע באמצעות חומרים פשוטים ויומיומיים כמו קמח פשוט או לחם שעורים דל, המקבלים משמעות חדשה ומצילה חיים דרך דבר ה'. בכך, הפרק מעצב את דמותו של אלישע לא רק כעושה נפלאות מרוחק, אלא כמנהיג רוחני וחברתי המעורב עמוקות בחיי היומיום של חסידיו, המציע פתרונות מעשיים ורגישים למצוקות של עוני, שכול, רעב וסכנה בריאותית קיומית.
- הכנת הכלים לקבלת השפעבנס השמן, השפע נעצר רק כשנגמרו הכלים הריקים. בחיי המקצועיים או האישיים, הזדמנויות והצלחה דורשות הכנה מוקדמת. אם ברצונך להתקדם בקריירה או לרכוש מיומנות חדשה, עליך להכין את 'הכלים' – ללמוד, להתאמן ולהיות מוכן לקלוט את ההזדמנות כשתגיע, שכן השפע מוגבל רק על ידי המוכנות שלנו לקבלו.
- אחריות אישית ונוכחות פיזית במשבראלישע ניסה תחילה לפתור את מות הילד בשלט רחוק באמצעות שליחת משענתו עם גיחזי, אך הדבר נכשל. רק כשהגיע בעצמו והשקיע את כל כולו פיזית ונפשית, חזרו החיים לילד. מנהיגות אמיתית או תמיכה בחבר במשבר עמוק אינן יכולות להיעשות בחצי כוח או באמצעות מתווכים; הן דורשות נוכחות מלאה, פגיעות והתגייסות טוטאלית.
- פתרון בעיות מתוך הקייםבנס המרק הרעיל, אלישע משתמש בקמח פשוט כדי לנטרל את הרעל. במצבי משבר בניהול או בחיי המשפחה, הנטייה הטבעית היא לחפש פתרונות חיצוניים יקרים ומורכבים. לעיתים קרובות, הפתרון היעיל ביותר נמצא ממש מתחת לאף, באמצעות שימוש יצירתי ופשוט במשאבים הקיימים והנגישים ביותר.
הפרק מעלה מתח מוסרי ודתי מורכב סביב שאלת הציפייה והאכזבה מהאל: האם עדיף לא לקבל ברכה כלל מאשר לקבל אותה ואז לאבד אותה באכזריות? זעקתה של השונמית 'הלוא אמרתי לא תשלה אותי' מבטאת את הכאב העמוק של מי שקיבל מתנה ניסית שרק פתחה את ליבו לפגיעות, ואז נלקחה ממנו. הפרק פותר זאת בנס נוסף, אך משאיר פתוחה את השאלה הקיומית על פשר הסבל האנושי והשרירותיות לכאורה של האסונות הפוקדים גם את הצדיקים ביותר.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי־הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל־אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת־יְהוָה וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת־שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים׃
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה־יֶּשׁ־לכי [לָךְ] בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם־אָסוּךְ שָׁמֶן׃
וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי־לָךְ כֵּלִים מִן־הַחוּץ מֵאֵת כָּל־שכנכי [שְׁכֵנָיִךְ] כֵּלִים רֵקִים אַל־תַּמְעִיטִי׃
וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד־בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי׃
וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מיצקת [מוֹצָקֶת׃]
וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל־בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן׃
וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת־הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת־נשיכי [נִשְׁיֵךְ] וְאַתְּ בניכי [וּבָנַיִךְ] תִחְיִי בַּנּוֹתָר׃
וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל־שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק־בּוֹ לֶאֱכָל־לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל־לָחֶם׃
וַתֹּאמֶר אֶל־אִישָׁהּ הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד׃
נַעֲשֶׂה־נָּא עֲלִיַּת־קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה׃
וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל־הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב־שָׁמָּה׃
וַיֹּאמֶר אֶל־גֵּחֲזִי נַעֲרוֹ קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָא־לָהּ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו׃
וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר־נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת־כָּל־הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר־לָךְ אֶל־הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל־שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת׃
וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין־לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן׃
וַיֹּאמֶר קְרָא־לָהּ וַיִּקְרָא־לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח׃
וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אתי [אַתְּ] חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל־אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל־תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ׃
וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע׃
וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל־אָבִיו אֶל־הַקֹּצְרִים׃
וַיֹּאמֶר אֶל־אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל־הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל־אִמּוֹ׃
וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל־אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל־בִּרְכֶּיהָ עַד־הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת׃
וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל־מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא׃
וַתִּקְרָא אֶל־אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן־הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד־אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה׃
וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אתי [אַתְּ] הלכתי [הֹלֶכֶת] אֵלָיו הַיּוֹם לֹא־חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם׃
וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל־נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל־תַּעֲצָר־לִי לִרְכֹּב כִּי אִם־אָמַרְתִּי לָךְ׃
וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל־גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז׃
עַתָּה רוּץ־נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר־לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם׃
וַתָּבֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה־לָהּ כִּי־נַפְשָׁהּ מָרָה־לָהּ וַיהוָה הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי׃
וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי׃
וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי־תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִי־יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל־פְּנֵי הַנָּעַר׃
וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי־יְהוָה וְחֵי־נַפְשְׁךָ אִם־אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ׃
וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת־הַמִּשְׁעֶנֶת עַל־פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד־לוֹ לֵאמֹר לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר׃
וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל־מִטָּתוֹ׃
וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל־יְהוָה׃
וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל־הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל־פִּיו וְעֵינָיו עַל־עֵינָיו וְכַפָּיו עַל־כפו [כַּפָּיו] וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד׃
וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד־שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת־עֵינָיו׃
וַיִּקְרָא אֶל־גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל־הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ׃
וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל־רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת־בְּנָהּ וַתֵּצֵא׃
וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה וְהָרָעָב בָּאָרֶץ וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים׃
וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל־הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט אֹרֹת וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ וַיָּבֹא וַיְפַלַּח אֶל־סִיר הַנָּזִיד כִּי־לֹא יָדָעוּ׃
וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱלֹהִים וְלֹא יָכְלוּ לֶאֱכֹל׃
וַיֹּאמֶר וּקְחוּ־קֶמַח וַיַּשְׁלֵךְ אֶל־הַסִּיר וַיֹּאמֶר צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע בַּסִּיר׃
וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים־לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ׃
וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אָכֹל וְהוֹתֵר׃
וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר יְהוָה׃