מלכים ב · פרק ב׳
אש, מים ודובים: המעבר הדרמטי של כתר הנבואה
וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב־אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם׃
פסוק יאהמרכבה הזוהרת בשמיים
עצום את העיניים, קטנטן שלי, ודמיין שמיים כחולים ורחבים. בסיפור שלנו היום, שני חברים טובים, אליהו ואלישע, צועדים יחד בדרך ארוכה. אלישע אוהב מאוד את אליהו ולא רוצה להיפרד ממנו לעולם. כשהם מגיעים לנהר הירדן, אליהו מכה במים בגלימתו – והופ! המים נפתחים והם עוברים בבטחה. פתאום, קסם מופלא קורה בשמיים: מרכבה נוצצת עשויה כולה מאש בהירה, רתומה לסוסים זוהרים, מופיעה מתוך הרוח. אליהו עולה לתוכה ועף גבוה-גבוה אל השמיים בתוך סערה גדולה. אלישע מביט למעלה בהתרגשות, ואוסף את הגלימה של אליהו שנשארה על האדמה. כעת הוא יודע שהוא קיבל את הכוח להמשיך לעזור לאנשים ולעשות מעשים טובים וניסים מופלאים בכל הארץ. הוא הולך לישון בידיעה שהוא לעולם לא לבד.
הפסוק מתאר את הפרידה הדרמטית והעל-טבעית של אליהו מאלישע, רגע שמסמל את המעבר הקשה אך ההכרחי של האחריות והמנהיגות לדור הבא.
הסיפור על אליהו ואלישע עוסק בראש ובראשונה בנאמנות ובקשר העמוק שבין מורה לתלמיד, או בין הורה לילד. אלישע מסרב לעזוב את אליהו כי הוא מעריך אותו ורוצה ללמוד ממנו הכל. דרך הסיפור הזה, נוכל לשוחח עם הילדים על החשיבות של הערכה לאנשים שמלמדים ומדריכים אותנו בחיים – מורים, גננות, סבים וסבתות, וכמובן ההורים. אפשר לשאול את הילד בעדינות: 'ממי היית רוצה ללמוד משהו חדש מחר?' ולחזק אצלו את ההבנה שלמידה מתוך כבוד והקשבה היא כוח מופלא שבונה אותנו.
- אם היית יכול לבקש מאליהו הנביא מתנה מיוחדת או כוח קסום אחד, מה היית מבקש?
- איך לדעתך הרגיש אלישע כשהוא ראה את המרכבה הזוהרת עולה לשמיים?
- האם יש משהו מיוחד שאתה רוצה ללמוד לעשות ממש טוב, כמו שאלישע למד מאליהו?
מרכבת האש והגלימה המופלאה
דמיין שאתה הולך לצד המורה האהוב עליך, ויודע שזהו יומכם האחרון יחד. זה בדיוק מה שהרגיש אלישע, שלא הסכים לעזוב את אליהו הנביא אפילו לרגע! הם צעדו יחד עד לנהר הירדן, שם אליהו הכה במים עם הגלימה שלו – והמים נפתחו לשניים! פתאום, רעש גדול נשמע בשמיים. מרכבת אש מדהימה וסוסי אש זוהרים הופיעו והפרידו ביניהם, ואליהו עלה אל השמיים בתוך סערה גדולה. אלישע נשאר לבדו, עצוב אך מלא כוח חדש. הוא הרים את הגלימה של אליהו, עשה בעזרתה ניסים מופלאים כמו ריפוי מים מקולקלים, והוכיח לכולם שהוא המנהיג החדש והחזק. מה יקרה כשאלישע יתחיל את מסעותיו לבדו ברחבי הארץ? בפרק הבא נגלה!
אליהו ואלישע הלכו ודיברו יחד, ופתאום הופיעה מרכבה זוהרת מאש עם סוסי אש, והפרידה ביניהם. אליהו עלה למעלה אל השמיים בתוך סערה חזקה.
אליהו הנביא הוא אחד האנשים היחידים בתנ"ך שלא מת מוות רגיל, אלא עלה ישירות לשמיים בתוך סערה ומרכבת אש!
אלישע יוצא כעת לדרך חדשה לגמרי כמנהיג הרשמי. אילו הרפתקאות וניסים מחכים לו בהמשך הדרך? בפרק הבא נגלה!
היורש של מרכבת האש
הסיפור מתחיל במסע פרידה מתוח. אליהו הנביא יודע שיומו האחרון הגיע, והוא מנסה לבקש מתלמידו הנאמן, אלישע, להישאר מאחור. אבל אלישע מסרב בתוקף ולא עוזב אותו לרגע. כשהם מגיעים לנהר הירדן, אליהו חוצה את המים בנס בעזרת גלימתו. רגע לפני שהוא נעלם, אליהו שואל את אלישע מה הוא מבקש, ואלישע מבקש לקבל פי שניים מכוחו הרוחני של אליהו. פתאום מופיעה מרכבת אש מטורפת עם סוסי אש, ומפרידה ביניהם. אליהו עולה בסערה לשמיים, ואלישע נשאר לבד עם הגלימה של רבו. הוא משתמש בה כדי לחצות את הירדן בחזרה, מרפא את המים המורעלים של העיר יריחו, ומתמודד עם חבורת נערים שמציקה לו ומזלזלת בו בדרך לבית אל. אלישע מוכיח לכולם שהכוח עבר אליו.
בזמן שאליהו ואלישע צועדים ומדברים, מופיעה פתאום מרכבת אש מטורפת שמפרידה ביניהם, ואליהו עולה לשמיים בסערה. זה הרגע שבו אלישע מבין שהוא נשאר לבד להוביל.
כשאתם רוצים ללמוד משהו ממישהו שיש לו ניסיון, אל תתביישו להיות 'צל' שלו. הדבקות של אלישע באליהו היא זו שגרמה לו לקבל את הידע והכוח הכי גדולים.
זה כמו לעבוד קשה לצד מאמן ספורט אגדי או גיימר מטורף, לספוג ממנו הכל, וביום שהוא פורש – לקבל את הפיקוד על הקבוצה ולהוכיח שאתם מוכנים לאתגר.
כשהמנטור עוזב: אלישע נכנס לנעליים ענקיות
הפרק מציג את אחד מרגעי המעבר הדרמטיים ביותר בתנ"ך. אליהו הנביא, המנהיג הרוחני הבלתי מעורער, עומד לסיים את תפקידו בעולם. תלמידו הנאמן אלישע מבין זאת ומסרב להיפרד ממנו, למרות שאליהו מנסה שוב ושוב לשלוח אותו לדרכו. השניים עוברים במספר תחנות קדושות, ובכל מקום קבוצות של נביאים צעירים מזכירות לאלישע שאליהו עומד להילקח ממנו. אלישע משתיק אותם בכאב. בנהר הירדן, אליהו בוקע את המים בעזרת אדרתו, ושואל את אלישע מה הוא מבקש לקבל לפני הפרידה. אלישע מבקש 'פי שניים' ברוחו של אליהו – בקשה קשה שמסמלת את הרצון שלו להמשיך את המורשת בעוצמה. ברגע הבא, מרכבת אש וסוסי אש מפרידים ביניהם ואליהו עולה בסערה השמיימה. אלישע נותר לבדו, קורע את בגדיו באבל, אך אוסף את אדרת אליהו שנפלה. הוא חוצה את הירדן בעצמו, מרפא את המים המורעלים של יריחו, ומתמודד באכזריות עם נערים שלעגו לו בדרך לבית אל, ובכך מבסס את סמכותו החדשה והמפחידה כמנהיג החדש.
פסוק זה מתאר את רגע השיא הדרמטי של הפרק ושל מחזור סיפורי אליהו כולו. עלייתו של אליהו השמיימה במרכבת אש ובסערה מסמלת את סיום תפקידו הארצי באופן על-טבעי, ומותירה את אלישע תלמידו להתמודד לבדו עם הנהגת העם. המעבר החד בין הדיבור השגרתי של השניים לבין ההתערבות האלוהית הבוערת מדגיש את הפער בין האנושי לאלוהי ואת כובד האחריות שעוברת כעת אל יורשו הצעיר.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, הפרק הזה עוסק באחד הפחדים הכי גדולים של כל אחד מאיתנו: הרגע שבו הגב המגן שלנו נעלם, ואנחנו צריכים לעמוד ברשות עצמנו. אלישע הוא לא סתם עוזר אישי; הוא תלמיד שרואה באליהו דמות אב רוחנית. לאורך כל המסע, אליהו מנסה 'לנער' אותו ולבחון את הנחישות שלו. הוא אומר לו להישאר בגלגל, בבית אל וביריחו, אבל אלישע נשבע שלא יעזוב אותו. הנאמנות הזו היא לא רק עניין של כבוד, אלא הבנה עמוקה של אלישע שהוא חייב להיות שם עד השנייה האחרונה כדי לקבל את הירושה הרוחנית שלו. הבקשה של אלישע לקבל 'פי שניים' ברוחו של אליהו נשמעת אולי קצת חצופה, אבל יש כאן עניין עמוק יותר. לפי החוק המקראי, הבן הבכור מקבל פי שניים בירושה. אלישע לא מבקש להיות גדול יותר מאליהו, אלא מבקש שיכירו בו כבן הבכור והיורש האמיתי של המפעל הרוחני הזה. אליהו מתנה זאת בראייה: 'אם תראה אותי לוקח מאיתך'. הראייה כאן היא לא רק פיזית, אלא רוחנית – היכולת להבחין בעולם שמעבר לחומר, לראות את רכב האש וסוסי האש שמפרידים ביניהם. ואז מגיע רגע השיא: מרכבת האש וסוסי האש. אליהו לא מת מוות רגיל, הוא נעלם בסערה. אלישע צועק 'אבי אבי רכב ישראל ופרשיו' – ביטוי שמראה שהוא ראה באליהו את המגן האמיתי של המדינה, חזק יותר מכל צבא ומרכבות מלחמה. כשאלישע מרים את האדרת (הגלימה) של אליהו וחוצה איתה את הירדן, הוא בעצם מוכיח לכל 'בני הנביאים' שצפו מהצד שהכוח אכן עבר אליו. אבל המנהיגות החדשה הזו מביאה איתה גם מבחנים קשים. אלישע מרפא את המים של יריחו בעזרת מלח, נס שמראה על כוחו המיטיב. מצד שני, כשהוא נתקל בנערים שלועגים לו בדרך לבית אל, הוא מגיב בקללה קשה שמביאה לתקיפת דובים אכזרית. הסיפור הזה, שמזעזע קוראים רבים, מראה שהכוח החדש של אלישע הוא עצום ומסוכן, ושמי שמזלזל במנהיגות החדשה משלם מחיר כבד מאוד. זהו שיעור על הגבול הדק שבין כוח לבנייה לבין כוח להרס.
אם היית במקומו של אלישע, האם היית מבקש את הכוח הכפול של אליהו למרות שידעת שזה יביא איתו אחריות כבדה וסכנות רבות?
אש, מים ודובים: המעבר הדרמטי של כתר הנבואה
פרק ב' בספר מלכים ב' מתאר את אחד מרגעי המפתח הדרמטיים ביותר בהיסטוריה המקראית: הסתלקותו של אליהו הנביא והעברת הנהגתו לתלמידו אלישע. הסיפור נפתח במסע פרידה גיאוגרפי ורוחני של השניים, המתחיל בגלגל ועובר דרך בית אל ויריחו אל עבר נהר הירדן. לאורך כל הדרך, אליהו מנסה להניא את אלישע מלהתלוות אליו, אך אלישע מסרב בעקשנות לעזוב את רבו. בנהר הירדן, אליהו מכה במים באדרתו והם נחצים לשניים. לפני עלייתו, אליהו מציע לאלישע לבקש משאלה אחרונה, ואלישע מבקש 'פי שניים' ברוחו של אליהו. מיד לאחר מכן, מרכבת אש וסוסי אש מפרידים ביניהם, ואליהו עולה בסערה השמיימה. אלישע, שנותר המום ואבל, קורע את בגדיו ואוסף את אדרתו של אליהו שנפלה. הוא חוזר אל הירדן, מכה במים באדרת וחוצה אותם שוב בנס, מה שמסמן לבני הנביאים כי רוח אליהו נחה עליו. בהמשך הפרק, אלישע מבסס את מעמדו החדש באמצעות שני אירועים מנוגדים: הוא מרפא את מקור המים המורעל של יריחו בעזרת מלח, אך מנגד, מקלל קבוצת נערים שלעגו לו בדרך לבית אל, קללה שמסתיימת בטריפתם של ארבעים ושניים מהם על ידי שתי דובות שיצאו מהיער.
פסוק זה מתאר את רגע השיא הדרמטי של הפרק ושל מחזור סיפורי אליהו כולו. עלייתו של אליהו השמיימה במרכבת אש ובסערה מסמלת את סיום תפקידו הארצי באופן על-טבעי, ומותירה את אלישע תלמידו להתמודד לבדו עם הנהגת העם. המעבר החד בין הדיבור השגרתי של השניים לבין ההתערבות האלוהית הבוערת מדגיש את הפער בין האנושי לאלוהי ואת כובד האחריות שעוברת כעת אל יורשו הצעיר.
הדרש — קריאה לעומק⌄
המעבר בין אליהו לאלישע בפרק ב' אינו סתם חילופי משמרות, אלא עיצוב מחדש של מוסד הנבואה בישראל. מבחינה ספרותית, הפרק בנוי במבנה גיאוגרפי מעגלי וסימטרי: המסע אל הירדן (גלגל-בית אל-יריחו-ירדן) והחזרה ממנו (ירדן-יריחו-בית אל-כרמל-שומרון). תנועה זו מדגישה את המעבר של אלישע ממעמד של תלמיד פסיבי למנהיג אקטיבי הנושא באחריות. הדיאלוגים החוזרים בין אליהו לאלישע, וביניהם לבין בני הנביאים, יוצרים מתח דרמטי גובר. בני הנביאים משמשים כמקהלה המזכירה שוב ושוב את הבלתי נמנע: 'הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך?'. תשובתו החוזרת של אלישע, 'גם אני ידעתי החשו', חושפת את הכאב העמוק של הפרידה לצד ההשלמה השקטה עם הגורל. העקשנות של אלישע ללוות את אליהו חושפת את תפיסתו את הנבואה לא כמשרה, אלא כקשר קיומי ואינטימי של אב ובן, כפי שבא לידי ביטוי בזעקתו האחרונה: 'אבי אבי רכב ישראל ופרשיו'. בקשת אלישע ל'פי שניים ברוחך אלי' מתפרשת לעיתים כיוהרה, אך בהקשר המשפטי המקראי מדובר בבקשת חלקו של הבכור (היורש החוקי שמקבל פי שניים בנכסי אביו). אלישע מבקש את הלגיטימציה המלאה להמשיך את המפעל של רבו. אליהו מתנה זאת בראייה: 'אם תראה אותי לוקח מאיתך'. הראייה כאן היא רוחנית – היכולת להבחין בעולם שמעבר לחומר, לראות את רכב האש וסוסי האש שמפרידים ביניהם. החלק השני של הפרק מציג את אלישע בפעולה, ומשרטט את דמותו כמנהיג בעל שני פנים. מצד אחד, נס ריפוי המים ביריחו מציג נביא המשתמש בכוחו לטובת הכלל, לחיים ולפריון ('לא יהיה משם עוד מוות ומשכלת'). השימוש במלח – חומר שבדרך כלל מייצג שממה וחורבן – לריפוי המים, מדגיש את הפרדוקס שבפעולה הנבואית ואת היכולת להפוך מוות לחיים. מצד שני, סיפור הנערים והדובים בבית אל מציג פן מאיים ואכזרי. בית אל הייתה מרכז של פולחן עבודה זרה, והלעג של הנערים ('עלה קרח') לא היה סתם קנטור קטנוני, אלא קריאת תיגר על סמכותו של הנביא החדש ועל עצם עלייתו של אליהו ('עלה' כמו שאליהו עלה). תגובתו הקיצונית של אלישע, המקלל אותם בשם ה', מבהירה כי זלזול בנציג האלוהי גורר עונש קוסמי מיידי. הניגוד הקיצוני בין ריפוי המים לטריפת הנערים מבהיר כי הנביא החדש אוחז בכוח חיים ומוות מוחלט, וכי המנהיגות החדשה לא תסבול אנרכיה או זלזול.
- הנחישות לדבוק במטרה גם מול קולות מחלישיםבחיים המקצועיים או האישיים, כאשר אנו מנסים להשיג יעד משמעותי, ניתקל לעיתים קרובות באנשים מסביב שיגידו לנו שהמאמץ מיותר, שהסוף ידוע מראש ושעדיף לוותר (כמו שאמרו לאלישע 'הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך'). הנאמנות של אלישע והתשובה שלו 'החשו' (שתקו) מלמדות אותנו לפעמים לסנן את רעשי הרקע ולהתמקד לחלוטין במשימה ובאנשים שחשובים לנו.
- כוח והשפעה דורשים ריסון עצמי ואחריות מוסריתכאשר אדם מקבל סמכות חדשה – בין אם מדובר בניהול צוות בעבודה, מעמד חברתי משפיע או כוח פוליטי – הוא עלול להתפתות להשתמש בו כדי לסגור חשבונות אישיים או להגיב בעוצמה לא פרופורציונלית לביקורת (כמו תגובת אלישע לנערים). הפרק מזכיר לנו שככל שהכוח שבידינו גדול יותר, כך עלינו לשקול בכובד ראש את השימוש בו, שכן השלכותיו עלולות להיות הרסניות ובלתי הפיכות.
- היכולת למצוא חיים ובריאות בתוך השממהנס ריפוי המים ביריחו באמצעות מלח מלמד אותנו שיעור עמוק על פתרון בעיות. לפעמים, כדי לתקן מצב 'מורעל' או קשה בארגון, במשפחה או בחיים האישיים, עלינו להשתמש דווקא בכלים שנראים במבט ראשון מנוגדים או קשים (כמו מלח המייצג יובש). היכולת לזהות את 'מוצא המים' – שורש הבעיה – ולטפל בו באומץ, היא המפתח לריפוי אמיתי וארוך טווח.
הפרק מעלה דילמה מוסרית קשה ביותר סביב ענישת הנערים בבית אל. מצד אחד, הטקסט מציג את האירוע כהוכחה לכך שדבר הנביא מתקיים וכי יש לירא מפניו. מצד שני, העונש המזעזע – טריפת 42 ילדים או נערים על ידי דובים בשל לעג מילולי – יוצר פער בלתי נסבל בין חטא לעונשו בעיניים מוסריות אנושיות. הדילמה נותרת פתוחה: האם כוחו של נציג האלוהים כפוף לחוקי המוסר והחמלה האנושיים, או שמא הסדר האלוהי והשמירה על כבוד הנבואה קודמים לכל קנה מידה מוסרי סטנדרטי?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת יְהוָה אֶת־אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִישָׁע מִן־הַגִּלְגָּל׃
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל־אֱלִישָׁע שֵׁב־נָא פֹה כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי עַד־בֵּית־אֵל וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי־יְהוָה וְחֵי־נַפְשְׁךָ אִם־אֶעֶזְבֶךָּ וַיֵּרְדוּ בֵּית־אֵל׃
וַיֵּצְאוּ בְנֵי־הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר־בֵּית־אֵל אֶל־אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם יְהוָה לֹקֵחַ אֶת־אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם־אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ׃
וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ אֱלִישָׁע שֵׁב־נָא פֹה כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי יְרִיחוֹ וַיֹּאמֶר חַי־יְהוָה וְחֵי־נַפְשְׁךָ אִם־אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּבֹאוּ יְרִיחוֹ׃
וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי־הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר־בִּירִיחוֹ אֶל־אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם יְהוָה לֹקֵחַ אֶת־אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם־אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ׃
וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ שֵׁב־נָא פֹה כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי הַיַּרְדֵּנָה וַיֹּאמֶר חַי־יְהוָה וְחֵי־נַפְשְׁךָ אִם־אֶעֶזְבֶךָּ וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם׃
וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים הָלְכוּ וַיַּעַמְדוּ מִנֶּגֶד מֵרָחוֹק וּשְׁנֵיהֶם עָמְדוּ עַל־הַיַּרְדֵּן׃
וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת־אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת־הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם בֶּחָרָבָה׃
וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל־אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה־לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי־נָא פִּי־שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי׃
וַיֹּאמֶר הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל אִם־תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי־לְךָ כֵן וְאִם־אַיִן לֹא יִהְיֶה׃
וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב־אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם׃
וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים׃
וַיָּרֶם אֶת־אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל־שְׂפַת הַיַּרְדֵּן׃
וַיִּקַּח אֶת־אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר־נָפְלָה מֵעָלָיו וַיַּכֶּה אֶת־הַמַּיִם וַיֹּאמַר אַיֵּה יְהוָה אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ אַף־הוּא וַיַּכֶּה אֶת־הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע׃
וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי־הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר־בִּירִיחוֹ מִנֶּגֶד וַיֹּאמְרוּ נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל־אֱלִישָׁע וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ־לוֹ אָרְצָה׃
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה־נָא יֵשׁ־אֶת־עֲבָדֶיךָ חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים בְּנֵי־חַיִל יֵלְכוּ נָא וִיבַקְשׁוּ אֶת־אֲדֹנֶיךָ פֶּן־נְשָׂאוֹ רוּחַ יְהוָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הֶהָרִים אוֹ בְּאַחַת הגיאות [הַגֵּאָיוֹת] וַיֹּאמֶר לֹא תִשְׁלָחוּ׃
וַיִּפְצְרוּ־בוֹ עַד־בֹּשׁ וַיֹּאמֶר שְׁלָחוּ וַיִּשְׁלְחוּ חֲמִשִּׁים אִישׁ וַיְבַקְשׁוּ שְׁלֹשָׁה־יָמִים וְלֹא מְצָאֻהוּ׃
וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בִּירִיחוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הֲלוֹא־אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם אַל־תֵּלֵכוּ׃
וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל־אֱלִישָׁע הִנֵּה־נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת׃
וַיֹּאמֶר קְחוּ־לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו׃
וַיֵּצֵא אֶל־מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ־שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה־אָמַר יְהוָה רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא־יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת׃
וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר׃
וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית־אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן־הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ־בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ׃
וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן־הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים׃
וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל־הַר הַכַּרְמֶל וּמִשָּׁם שָׁב שֹׁמְרוֹן׃