מלכים ב · פרק ט״ו
אנטומיה של קריסה לאומית: בין יציבות ביהודה לאנרכיה בישראל
בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת־עִיּוֹן וְאֶת־אָבֵל בֵּית־מַעֲכָה וְאֶת־יָנוֹחַ וְאֶת־קֶדֶשׁ וְאֶת־חָצוֹר וְאֶת־הַגִּלְעָד וְאֶת־הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה׃
פסוק כטהממלכה המבולבלת והמלך החולה
הלילה נספר על שתי ממלכות שהיו שכנות טובות, אבל התנהגו אחרת לגמרי. בממלכת יהודה מלך מלך טוב בשם עזריהו. הוא שמר על הממלכה שלו שקטה ובטוחה במשך המון שנים. יום אחד הוא חלה במחלה קשה והיה צריך לנוח בבית מיוחד, אבל הוא לא דאג – הבן שלו, יותם, עזר לו ודאג לכל האנשים באהבה ובאחריות. אבל בממלכת ישראל השכנה, המלכים לא הקשיבו לה' ולא דאגו לעם. הם כל הזמן רבו, צעקו והחליפו זה את זה במהירות. בגלל המריבות שלהם, הממלכה נחלשה, ומלך חזק מארץ רחוקה בא ולקח חלק מהארץ. הסיפור הזה מזכיר לנו שכשיש סדר, שיתוף פעולה ואהבה במשפחה ובמדינה, אנחנו חזקים ובטוחים. אבל כשכולם רק רצים לריב, הכל מתבלבל.
הפסוק מראה איך חולשה פנימית ומריבות בלתי פוסקות בתוך המדינה מותירות אותה פגיעה לחלוטין מול איומים מבחוץ.
הסיפור מדגיש את הערך של שיתוף פעולה משפחתי ואחריות הדדית, כפי שבא לידי ביטוי ביחסים בין המלך עזריהו החולה לבנו יותם. במקום לנצל את חולשת אביו כדי לתפוס את השלטון בכוח, יותם נכנס לעזור באחריות ובכבוד. להורים, זו הזדמנות מצוינת לשוחח עם הילדים על החשיבות של עזרה הדדית בבית: איך אנחנו עוזרים זה לזה כשאחד מאיתנו חולה או עייף, ואיך שיתוף הפעולה הופך את המשפחה שלנו ליציבה, חמה ובטוחה יותר מול כל קושי חיצוני.
- איך יותם עזר לאבא שלו המלך כשהוא חלה?
- למה לדעתך המלכים בממלכת ישראל רבו כל כך הרבה במקום לשתף פעולה?
- מה אנחנו יכולים לעשות בבית שלנו כדי לעזור אחד לשני כשאחד מאיתנו עייף או לא מרגיש טוב?
הכיסאות המוזיקליים של המלכים
דמיין שאתה עומד בכיכר העיר הגדולה שומרון. פתאום נשמעת תרועת חצוצרה: 'יש לנו מלך חדש!' אבל רגע, עוד לא הספקת ללמוד את השם שלו, וכבר מגיע מלך אחר ומחליף אותו! בפרק שלנו, בממלכת ישראל, המלכים מתחלפים ממש כמו במשחק כיסאות מוזיקליים מהיר ומסוכן. מלך אחד שולט רק שישה חודשים, מלך שני רק חודש אחד, וכולם נלחמים זה בזה במקום לדאוג לעם. לעומת זאת, בממלכת יהודה השכנה, המלך עזריהו שולט המון שנים בשקט, למרות שהוא חולה מאוד ובנו עוזר לו לנהל את המדינה. כשאין שלום ויציבות, כולם מרגישים מודאגים ומבולבלים. מה יקרה כשהאויבים מבחוץ יראו שהממלכה כל כך חלשה ומפוצלת?
הפסוק מספר על מלך חזק מארץ רחוקה שבא וכבש חלקים גדולים מהארץ, ולקח את האנשים שגרו שם הרחק מביתם.
האם ידעת שמלך אחד בשם שלום מלך במשך חודש ימים בלבד? זה פחות מהחופש הגדול שלכם!
בפרק הבא נראה מה קורה כשמלך חדש ולא אחראי במיוחד עולה לשלטון בירושלים!
ממלכה על גלגלים: בגידות, קשרים ואימפריה מאיימת
הפרק מציג תמונה מנוגדת וסוערת של שתי הממלכות, יהודה וישראל, לפני כ-2,800 שנה. ביהודה שולט עזריהו (עוזיהו) במשך 52 שנים ארוכות ויציבות. למרות שהוא לוקה בצרעת ונאלץ לחיות בבידוד, בנו יותם מנהל את המדינה בהצלחה ובאחריות. לעומת זאת, בממלכת ישראל הצפונית שורר כאוס מוחלט. חמישה מלכים מתחלפים בזה אחר זה, רובם באמצעות קשרים, בגידות ורציחות אכזריות. חוסר היציבות הפנימי הזה מחליש את המדינה בדיוק ברגע הגרוע ביותר: האימפריה האשורית החזקה והאכזרית מתחילה לפלוש לגבולות הארץ, כובשת שטחים נרחבים בצפון ומגלה את התושבים. הפרק ממחיש כיצד חברה ששקועה במלחמות פנימיות ובחוסר מוסריות קורסת בקלות מול איומים חיצוניים.
הפסוק מתאר את תחילת הסוף של ממלכת ישראל, כשהאימפריה האשורית החזקה כובשת את הצפון ומגלה את התושבים.
כשכולם מסביב רבים ומאשימים זה את זה, אל תיגרר לדרמה. שמור על קור רוח, התמקד במה שאתה יכול לתקן והיה העוגן היציב של החברים שלך.
ממלכת ישראל בפרק היא כמו קבוצת כדורגל שבה השחקנים רבים כל הזמן על סרט הקפטן ומכשילים זה את זה, עד שהם מפסידים את המשחק לקבוצה היריבה בלי מאמץ.
מדינה בקריסה: כשהשלטון הופך למשחק דמים
הפרק לוקח אותנו לתקופה קריטית ומפחידה בהיסטוריה של שתי הממלכות העבריות. ביהודה, המלך עזריהו שולט לאורך יובל שנים ביציבות יחסית. למרות שהוא חולה בצרעת ומבודד בבית מיוחד, המערכת השלטונית מתפקדת בזכות בנו יותם שמשמש כממלא מקומו. אבל מעבר לגבול, בממלכת ישראל, המצב יוצא לחלוטין משליטה. הממלכה נכנסת לסחרור של הפיכות צבאיות אלימות. זכריהו נרצח בציבור אחרי חצי שנה בלבד; רוצחו, שלום, שורד חודש אחד ונרצח בעצמו על ידי מנחם; מנחם נוקט באכזריות קשה ומטיל מס כבד על העם כדי לשחד את מלך אשור; בנו פקחיה נרצח על ידי פקח בן רמליהו, שבתורו נרצח על ידי הושע בן אלה. בתוך כל הבלגן הזה, האימפריה האשורית מנצלת את החולשה, פולשת לצפון הארץ ומגלה לראשונה חלקים נרחבים מעם ישראל. הסיפור הזה מראה בצורה חדה איך תאוות כוח עיוורת וחוסר יציבות פנימית מפרקים חברה מבפנים ומזמינים אסון מבחוץ.
פסוק זה מתעד את נקודת המפנה הדרמטית ביותר בתולדות ממלכת ישראל הצפונית: ראשיתו של חורבן הארץ וגלות עשרת השבטים. תחת שלטונו הרעוע של פקח בן רמליהו, האימפריה האשורית פולשת וכובשת את צפון הארץ והגלעד, ומגלה את תושביהם. זהו שלב מכריע המבשר על קצה הקרב של הממלכה כולה, וממחיש כיצד חוסר היציבות הפנימי וההידרדרות הרוחנית הובילו לאובדן הריבונות והביטחון הלאומי.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור בפרק הזה הוא שיעור מרתק בהיסטוריה ובמדעי המדינה, שמראה מה קורה לחברה כשהחוק והמוסר נעלמים. נתחיל ביהודה: עזריהו מלך תקופה עצומה של 52 שנים. הוא עשה את הישר בעיני ה', אבל חלה בצרעת. במקום שהממלכה תיפול לכאוס בגלל מחלת המלך, יש כאן דוגמה נהדרת להמשכיות שלטונית מסודרת. הבן שלו, יותם, נכנס לנעליו, שופט את העם ומנהל את העניינים. יש כאן כבוד לחוק, לסדר ולאחריות משפחתית ולאומית. לעומת זאת, בממלכת ישראל אנחנו רואים תהליך של התפרקות מוחלטת. השושלת היציבה האחרונה (של המלך יהוא) מסתיימת עם רצח זכריהו בכיכר העיר. מכאן ואילך, השלטון הופך למשחק אלים של 'כל דאלים גבר'. מי שחזק מספיק רוצח את המלך הנוכחי, תופס את הכיסא, ורק מחכה שמישהו אחר יעשה לו את אותו הדבר. המנהיגים האלה לא חושבים על העם, על הכלכלה או על הביטחון; הם עסוקים רק בהישרדות האישית שלהם ובשמירה על הכוח שלהם בכל מחיר. האכזריות מגיעה לשיא נורא אצל מנחם בן גדי, שמבצע פשעי מלחמה איומים נגד ערים שלא פתחו לו את השערים באופן מיידי. כשהאיום האשורי הגדול מגיע בדמותו של פול (הידוע גם כתגלת פילסר), למנחם אין צבא חזק, אין לו עם מאוחד מאחוריו ואין לו שום דרך להילחם. מה הוא עושה? הוא מטיל מס כבד ומנצל את עשירי הארץ כדי לשלם שוחד ענק של אלף כיכר כסף לאשורים כדי שישאירו אותו על הכיסא ויעזרו לו להחזיק בממלכה. זו מנהיגות קצרת רואי שמוכרת את העתיד של המדינה ואת החופש של האזרחים שלה בשביל שקט זמני ואינטרס אישי. התוצאה הבלתי נמנעת של ההתנהלות הזו מגיעה בימי פקח בן רמליהו. האשורים כבר לא מסתפקים בכסף ובשוחד. הם פולשים בכוח גדול, כובשים את הגליל, את חצור ואת הגלעד, ומגלים את התושבים הרחק מארצם. זוהי למעשה הגלות הגדולה הראשונה של עשרת השבטים, קדימון כואב לחורבן המלא שיגיע בקרוב מאוד. מה שמעניין כאן הוא הניגוד הברור והחד: בזמן שביהודה שומרים על מסורת, על המשכיות שלטונית ועל סדר חוקתי (גם כשיש קשיים עצומים כמו מחלת המלך), בישראל שוברים את כל הכללים פעם אחר פעם. הסיפור הזה מזמין אותנו לחשוב על החשיבות של מוסדות חזקים, של חוקים קבועים ושל מנהיגות שלא דואגת רק לעצמה אלא רואה את טובת הכלל לטווח הארוך. כשאין חוק ואין כבוד הדדי, החברה כולה משלמת את המחיר.
אם היית יועץ של אחד ממלכי ישראל בפרק, מה היית מציע לו לעשות כדי לעצור את שרשרת הרציחות ולהחזיר את היציבות למדינה?
אנטומיה של קריסה לאומית: בין יציבות ביהודה לאנרכיה בישראל
הפרק מציג תמונה היסטורית רחבה ורבת תהפוכות של שתי הממלכות העבריות, יהודה וישראל, במהלך המאה השמינית לפני הספירה. ביהודה, עזריהו (המוכר גם כעוזיהו) עולה לשלטון בגיל 16 ומולך במשך 52 שנים. אף על פי שהוא חוטף צרעת ונאלץ לחיות ב'בית החפשית' – בידוד מלכותי, הממלכה שומרת על יציבות שלטונית מופתית בזכות בנו יותם, המשמש כעוצר ומנהל את ענייני המדינה. לעומת זאת, בממלכת ישראל הצפונית מתרחשת אנרכיה מוחלטת. שושלת יהוא מגיעה לקצה עם רצח זכריהו בציבור. מכאן נפתח מחול שדים של קשרים פוליטיים ורציחות הדדיות: שלום רוצח את זכריהו ומולך חודש; מנחם רוצח את שלום, נוקט באכזריות קיצונית, ומטיל מס כבד על עשירי הארץ כדי לשלם שוחד לפול מלך אשור; פקחיה בנו נרצח על ידי שלישו פקח בן רמליהו; ופקח עצמו נרצח על ידי הושע בן אלה. בתווך, האימפריה האשורית מנצלת את השבר הפנימי, פולשת לצפון הארץ ומגלה את תושבי הגליל והגלעד לאשור. הפרק מסתיים במותו של יותם מלך יהודה ועליית בנו אחז, בעוד המרחב כולו נכנס לצל האיום האשורי והארמי.
פסוק זה מתעד את נקודת המפנה הדרמטית ביותר בתולדות ממלכת ישראל הצפונית: ראשיתו של חורבן הארץ וגלות עשרת השבטים. תחת שלטונו הרעוע של פקח בן רמליהו, האימפריה האשורית פולשת וכובשת את צפון הארץ והגלעד, ומגלה את תושביהם. זהו שלב מכריע המבשר על קצה הקרב של הממלכה כולה, וממחיש כיצד חוסר היציבות הפנימי וההידרדרות הרוחנית הובילו לאובדן הריבונות והביטחון הלאומי.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק טו בספר מלכים ב מהווה מסמך היסטוריוגרפי וספרותי מרתק, המנתח את תהליך השקיעה והחורבן של ממלכת ישראל לעומת היציבות היחסית של ממלכת יהודה. המבנה הספרותי של הפרק מבוסס על ניגודים חדים ומקבילות כרונולוגיות, המדגישים את הפער העמוק בין שתי הישויות הפוליטיות של עם ישראל באותה עת. ביהודה, אנו פוגשים את עזריהו. על אף הציון הרוחני החיובי הכללי שלו ('ויעש הישר בעיני ה''), הוא נענש בצרעת ונאלץ לחיות ב'בית החפשית' – בידוד מלכותי. עם זאת, המקרא מדגיש את החוסן המוסדי של יהודה: יותם בן המלך לוקח על עצמו את הנהגת העם ('שופט את עם הארץ') ללא זעזועים פוליטיים או ניסיונות הפיכה. המשכיות שושלת דוד נשמרת בקפידה, מה שמאפשר ליהודה לשרוד גם תקופות משבר פיזיות ורוחניות. מנגד, ממלכת ישראל מוצגת כגוף פוליטי הגוסס מבפנים. רצח זכריהו, המלך האחרון לשושלת יהוא, מסמן את קץ הלגיטימיות השלטונית. בהיעדר עקרון ירושה מקודש או מוסדות שלטון חזקים, החרב הופכת לכלי השלטון היחיד. החזרה המחזורית על נוסחת הקשר ('ויקשר עליו... ויכהו... וימיתהו וימלך תחתיו') יוצרת תחושה של דטרמיניזם טרגי. המלכים אינם מנהיגים אלא תופסי שלטון זמניים, שכל מעייניהם נתונים להישרדותם האישית. ההידרדרות המוסרית מגיעה לשיאה עם עלייתו של מנחם בן גדי. אכזריותו כלפי תושבי תפסח ('את כל ההרותיה בקע') חושפת שלטון המופעל בכוח ברוטאלי נגד נתיניו שלו. חולשתו המבנית של מנחם נחשפת מיד עם הופעת האימפריה האשורית בראשות פול (תגלת פילסר השלישי). במקום לגייס צבא מאוחד, מנחם בוחר בפתרון הקל והמשחית: הוא מטיל מס כבד של חמישים שקלי כסף על כל 'גיבור חיל' (השכבה האמידה בארץ) כדי לשלם שוחד לאשור. מהלך זה לא רק שמרוקן את משאבי המדינה ומעמיק את השסעים החברתיים, אלא גם הופך את ישראל למדינת חסות אשורית פגיעה. המחיר הסופי משולם בימי פקח בן רמליהו. פקח, שעולה לשלטון ברצח נוסף, מוביל מדיניות אנטי-אשורית הרפתקנית (בברית עם רצין מלך ארם). התגובה האשורית מהירה ומחצה: כיבוש הגליל, הגלעד וארץ נפתלי, וגירוש המוני של האוכלוסייה. זהו למעשה שלב החורבן הראשון של ממלכת ישראל, המכין את הקרקע לנפילת שומרון הסופית שתתרחש דור אחד לאחר מכן. הפרק מעלה שאלות נוקבות על טבעה של מנהיגות ועל הקשר שבין חוסן פנימי לביטחון לאומי. הוא מדגים כיצד שחיתות מוסרית, אובדן דרך רוחנית ומאבקי כוח פנימיים מחלישים את החברה עד שהיא קורסת מעצמה מול הלחץ החיצוני. ההיסטוריון המקראי אינו מסתפק בתיאור צבאי, אלא קושר באופן הדוק בין חטאי ירבעם בן נבט – המייצגים את הניתוק הרוחני והמוסרי – לבין האסון הגיאופוליטי. בסופו של דבר, הפרק משמש מראה אזהרה נצחית לכל חברה אנושית: חוסן לאומי אינו נמדד רק בעוצמה צבאית או כלכלית רגעית, אלא בראש ובראשונה בלכידות חברתית, בשמירה על שלטון החוק ובמנהיגות בעלת מצפון ואחריות לטווח הארוך. כאשר ערכים אלו נשחקים, החורבן הופכת לשאלה של זמן בלבד.
- בניית מוסדות חזקים חשובה יותר מאישיות המנהיגבארגונים או בעסקים, כאשר ההצלחה תלויה אך ורק באדם אחד חזק ללא תהליכים ממוסדים, הארגון יקרוס ברגע שאותו אדם ייחלש או יעזוב. יצירת תרבות ארגונית יציבה וחלוקת סמכויות ברורה (כמו המעבר החלק בין עזריהו ליותם) הן ערובה לשרידות לטווח ארוך.
- ההשלכות של פשרות מוסריות קצרות טווחכאשר מנהיג או מנהל פותר בעיות קשות באמצעות שוחד, מניפולציות או ניצול של הכפופים לו (כפי שעשה מנחם עם המס הכבד), הוא אולי קונה לעצמו שקט תעשייתי זמני, אך למעשה הוא מחליש את האמון ואת החוסן הפנימי של המערכת, מה שיוביל לקריסתה המלאה במשבר הבא.
- פילוג פנימי מזמין פגיעה חיצוניתבמערכות יחסים משפחתיות, קהילתיות או עסקיות, כאשר הצדדים עסוקים במלחמות פנימיות ובניסיונות הכשלה הדדיים, הם הופכים פגיעים לחלוטין ללחצים, מתחרים או משברים חיצוניים. הלכידות הפנימית והאמון ההדדי הם קו ההגנה הראשון והחשוב ביותר.
הפרק מציג מתח מוסרי מורכב: עזריהו מלך יהודה עושה את הישר בעיני ה', ובכל זאת הוא נענש במחלת הצרעת הקשה ומורחק מהחברה ומכסאו. לעומתו, מלכי ישראל הרשעים והרוצחים זוכים לעיתים לשנות שלטון ארוכות (כמו פקח שמלך עשרים שנה). כיצד מתיישב חוסר הצדק הנראה לעין הזה עם התפיסה של שכר ועונש אלוהיים?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְיָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ עֲזַרְיָה בֶן־אֲמַצְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
בֶּן־שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ יְכָלְיָהוּ מִירוּשָׁלִָם׃
וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה אֲמַצְיָהוּ אָבִיו׃
רַק הַבָּמוֹת לֹא־סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת׃
וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָע עַד־יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית וְיוֹתָם בֶּן־הַמֶּלֶךְ עַל־הַבַּיִת שֹׁפֵט אֶת־עַם הָאָרֶץ׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי עֲזַרְיָהוּ וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה׃
וַיִּשְׁכַּב עֲזַרְיָה עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד וַיִּמְלֹךְ יוֹתָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לַעֲזַרְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ זְכַרְיָהוּ בֶן־יָרָבְעָם עַל־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים׃
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו לֹא סָר מֵחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּקְשֹׁר עָלָיו שַׁלֻּם בֶּן־יָבֵשׁ וַיַּכֵּהוּ קָבָלְ־עָם וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי זְכַרְיָה הִנָּם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
הוּא דְבַר־יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל־יֵהוּא לֵאמֹר בְּנֵי רְבִיעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל־כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל וַיְהִי־כֵן׃
שַׁלּוּם בֶּן־יָבֵישׁ מָלַךְ בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע שָׁנָה לְעֻזִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ יֶרַח־יָמִים בְּשֹׁמְרוֹן׃
וַיַּעַל מְנַחֵם בֶּן־גָּדִי מִתִּרְצָה וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת־שַׁלּוּם בֶּן־יָבֵישׁ בְּשֹׁמְרוֹן וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי שַׁלּוּם וְקִשְׁרוֹ אֲשֶׁר קָשָׁר הִנָּם כְּתֻבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
אָז יַכֶּה־מְנַחֵם אֶת־תִּפְסַח וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּהּ וְאֶת־גְּבוּלֶיהָ מִתִּרְצָה כִּי לֹא פָתַח וַיַּךְ אֵת כָּל־הֶהָרוֹתֶיהָ בִּקֵּעַ׃
בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע שָׁנָה לַעֲזַרְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ מְנַחֵם בֶּן־גָּדִי עַל־יִשְׂרָאֵל עֶשֶׂר שָׁנִים בְּשֹׁמְרוֹן׃
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר־הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל כָּל־יָמָיו׃
בָּא פוּל מֶלֶךְ־אַשּׁוּר עַל־הָאָרֶץ וַיִּתֵּן מְנַחֵם לְפוּל אֶלֶף כִּכַּר־כָּסֶף לִהְיוֹת יָדָיו אִתּוֹ לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ׃
וַיֹּצֵא מְנַחֵם אֶת־הַכֶּסֶף עַל־יִשְׂרָאֵל עַל כָּל־גִּבּוֹרֵי הַחַיִל לָתֵת לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים כֶּסֶף לְאִישׁ אֶחָד וַיָּשָׁב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא־עָמַד שָׁם בָּאָרֶץ׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַחֵם וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלוֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּשְׁכַּב מְנַחֵם עִם־אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ פְּקַחְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
בִּשְׁנַת חֲמִשִּׁים שָׁנָה לַעֲזַרְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ פְּקַחְיָה בֶן־מְנַחֵם עַל־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן שְׁנָתָיִם׃
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לֹא סָר מֵחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּקְשֹׁר עָלָיו פֶּקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ שָׁלִישׁוֹ וַיַּכֵּהוּ בְשֹׁמְרוֹן בְּאַרְמוֹן בֵּית־מלך [הַמֶּלֶךְ] אֶת־אַרְגֹּב וְאֶת־הָאַרְיֵה וְעִמּוֹ חֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי גִלְעָדִים וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי פְקַחְיָה וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה הִנָּם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
בִּשְׁנַת חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לַעֲזַרְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ פֶּקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ עַל־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן עֶשְׂרִים שָׁנָה׃
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לֹא סָר מִן־חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת־עִיּוֹן וְאֶת־אָבֵל בֵּית־מַעֲכָה וְאֶת־יָנוֹחַ וְאֶת־קֶדֶשׁ וְאֶת־חָצוֹר וְאֶת־הַגִּלְעָד וְאֶת־הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה׃
וַיִּקְשָׁר־קֶשֶׁר הוֹשֵׁעַ בֶּן־אֵלָה עַל־פֶּקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לְיוֹתָם בֶּן־עֻזִיָּה׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי־פֶקַח וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה הִנָּם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְפֶקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ יוֹתָם בֶּן־עֻזִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
בֶּן־עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ יְרוּשָׁא בַּת־צָדוֹק׃
וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה עֻזִיָּהוּ אָבִיו עָשָׂה׃
רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת הוּא בָּנָה אֶת־שַׁעַר בֵּית־יְהוָה הָעֶלְיוֹן׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יוֹתָם אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה׃
בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל יְהוָה לְהַשְׁלִיחַ בִּיהוּדָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וְאֵת פֶּקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ׃
וַיִּשְׁכַּב יוֹתָם עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד אָבִיו וַיִּמְלֹךְ אָחָז בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃