מלכים ב · פרק י״ד
האשליה של כוח זמני: חטא הגאווה של אמציהו ורחמי ה' בימי ירבעם
לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת כִּי אִם־אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת׃
פסוק ו'העץ הגבוה והשיח הקטן
הלילה נספר על המלך אמציהו מירושלים. אמציהו היה מלך חזק, ויום אחד הוא ניצח במלחמה קשה. הוא הרגיש כל כך גאה ושמח, עד שהלב שלו נהיה קצת גדול מדי. הוא שלח מכתב למלך השכן, יהואש, ואמר לו: 'בוא ניפגש ונראה מי מאיתנו חזק יותר!'. המלך יהואש היה חכם ולא רצה לריב. הוא סיפר לאמציהו סיפור קטן על שיח קוצים קטן שרצה להיות חבר של עץ ארז ענק ויפה, ובסוף נרמס בטעות. יהואש רצה להגיד לו: 'חבל לריב סתם, עדיף להישאר בבית בשקט ובשלום'. אבל אמציהו היה גאה מדי ולא הקשיב. הוא יצא לריב, והפסיד. הסיפור הזה מזכיר לנו כמה נעים וטוב להיות צנועים, להקשיב לעצות של אחרים, ולדעת שלא תמיד צריך להילחם כדי להרגיש חזקים.
הפסוק מלמד אותנו ואת ילדינו על צדק אמיתי ואחריות אישית: אנחנו שופטים כל אדם לפי מעשיו שלו, בלי לגרור כעסים משפחתיים או דעות קדומות.
הסיפור נוגע בערך הענווה והקשבה לעצות. ילדים לפעמים חווים רגעים של ביטחון עצמי מופרז לאחר הצלחה (במשחק או בלימודים), מה שעלול להוביל להתנשאות על חברים. דרך דמותו של אמציהו, אפשר להסביר לילד בצורה עדינה שהצלחה היא דבר נפלא, אך היא הופכת ליפה עוד יותר כשאנחנו נשארים צנועים וחברים טובים, בלי לנסות להוכיח שאנחנו 'יותר' מאחרים.
- למה לדעתך המלך אמציהו לא רצה להקשיב לעצה של המלך יהואש?
- איך היית מרגיש אם היית הקוץ הקטן במשל? האם היית מנסה להתגרות בעץ הארז?
- האם קרה לך פעם שמישהו נתן לך עצה טובה ושמחת שהקשבת לו?
הקוץ הקטן שרצה להיות עץ ענק
דמיין שאתה עומד בארמון מפואר בירושלים. המלך הצעיר אמציהו בדיוק חזר מניצחון גדול במלחמה, והלב שלו מלא בגאווה. הוא מרגיש חזק כל כך, שהוא שולח מכתב למלך ישראל השכן ואומר לו: 'בוא ניפגש ונראה מי מאיתנו חזק יותר!'. אבל מלך ישראל, שהיה חכם מאוד, שלח לו בחזרה משל מצחיק על קוץ קטן שביקש להתחתן עם עץ ארז ענק, עד שחיה עברה ורמסה אותו ברגל. מלך ישראל רצה להגיד לו בעדינות: 'הצמחת קצת כוח, אבל אל תתגאה סתם, שב בבית בשקט!'. לצערנו, המלך אמציהו לא הקשיב לעצה הטובה. הוא יצא למלחמה מיותרת, הפסיד בה, ואפילו חומת העיר שלו נשברה. כמה חבל שהוא לא בחר בצניעות! מה יקרה לממלכה כעת?
הפסוק אומר שכל אדם אחראי רק על המעשים של עצמו, ואסור להעניש ילדים בגלל טעויות של ההורים שלהם.
האם ידעת שחומת ירושלים שנפרצה בסיפור הייתה באורך של ארבע מאות אמה? זה בערך כמו אורך של שני מגרשי כדורגל שלמים!
אמציהו המלך הפסיד הכל בגלל גאווה, אבל מה יקרה כשבנו הצעיר בן ה-16 יעלה לשלטון במקומו? נגלה בפרק הבא!
מלכודת האגו: כשהניצחון עולה לראש
הפרק מספר על אמציהו, מלך יהודה הצעיר, שמתחיל את דרכו ברגל ימין. הוא עושה צדק, נמנע מענישה קולקטיבית אכזרית, ואפילו מנצח בקרב קשה נגד ממלכת אדום. אבל אז קורה דבר מוכר: ההצלחה עולה לו לראש. אמציהו מתמלא באגו ומחליט להזמין את יהואש, מלך ישראל, לדו-קרב צבאי מיותר לחלוטין. יהואש מנסה להוריד אותו לקרקע ושולח לו משל עוקצני על קוץ קטן (חוח) שמנסה להתגרות בעץ ארז אדיר ונרמס על ידי חיית השדה. הוא מזהיר אותו: 'ניצחת את אדום, יפה מאוד, עכשיו תנוח בבית ואל תחפש צרות'. אמציהו מסרב להקשיב, יוצא למלחמה, מובס קשות, נלקח בשבי, ורואה את חומות ירושלים נפרצות ואת אוצרות המקדש נשדדים. הכל בגלל חוסר היכולת לשלוט באגו.
החוק הזה קובע שאין ענישה קבוצתית: כל אחד אחראי להתנהגות שלו, וזה לא הוגן להאשים אותך בגלל משהו שמישהו אחר במשפחה או בכיתה עשה.
כשאתם משיגים הצלחה גדולה (במבחן, במשחק מחשב או בספורט), קחו נשימה עמוקה ותיהנו ממנה בשקט. אל תשתמשו בה כדי להקניט אחרים או להוכיח שאתם 'יותר טובים' מהם, כי הגלגל תמיד מסתובב.
זה בדיוק כמו גיימר שמנצח משחק אחד קשה, מרגיש בלתי מנוצח, ומתחיל ללכלך בצ'אט (טראש-טוק) על השחקן הכי חזק בשרת. התוצאה? השחקן החזק מזמין אותו לדו-קרב ומפרק אותו לגורמים מול כולם.
שיעור כואב בענווה: סיפורם של שני מלכים
הסיפור מתחיל עם אמציהו, מלך יהודה, שעולה לשלטון בירושלים. בהתחלה הוא מתגלה כמנהיג מוסרי: הוא מעניש את רוצחי אביו אך חס על ילדיהם, בהתאם לחוק המקראי האוסר ענישה קולקטיבית. בהמשך הוא רושם הישג צבאי מרשים ומביס את אדום בגיא המלח. אולם, הניצחון הזה מסחרר אותו. אמציהו שולח הזמנה לקרב ליהואש מלך ישראל במילים 'לכה נתראה פנים'. יהואש משיב לו במשל מבריק על קוץ קטן שמדמיין שהוא שווה ערך לארז הלבנון האדיר, ומזהיר אותו מפני השלכות הגאווה. אמציהו מתעלם מהאזהרה, נגרר למלחמה מיותרת בבית שמש, מובס, נלקח בשבי, וצופה בחומות בירתו נפרצות ובמקדש נשדד. בסופו של דבר, גם שלטונו מסתיים בטרגדיה כשהוא נרצח בקשר פוליטי. במקביל, הפרק מציג את ירבעם השני מלך ישראל, שאמנם אינו הולך בדרך ה', אך מציל את ישראל ומרחיב את גבולותיה בזכות רחמי ה' על סבלו של העם.
פסוק זה מציג מהפכה מוסרית ומשפטית יוצאת דופן לתקופתו במזרח הקדום. בעוד שבאימפריות השכנות נהוג היה להעניש משפחות שלמות על חטאי יחידים, המלך אמציהו בוחר לפעול על פי ספר תורת משה ולמנוע נקמת דם קולקטיבית. הפסוק מדגיש את עקרון האחריות האישית של האדם על מעשיו, ומציב גבול מוסרי ברור לכוחו של השלטון.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציב מראה מול אחת החולשות האנושיות הכי נפוצות: חוסר היכולת לנהל הצלחה. אמציהו מלך יהודה מתחיל כמנהיג מבטיח. ההחלטה שלו לא להרוג את בני המתנקשים באביו מראה על עמוד שדרה מוסרי יוצא דופן לתקופתו, שבה נקמת דם משפחתית הייתה הנורמה. הוא פועל לפי עקרון הצדק של התורה. אבל אז מגיע הניצחון הצבאי על אדום, והאיזון הפנימי שלו מופר. הגאווה מעוורת אותו. כשהוא מציע ליהואש מלך ישראל 'להתראות פנים' – ביטוי אלגנטי להזמנה לדו-קרב – הוא לא מעריך נכון את יחסי הכוחות. התשובה של יהואש היא מלאכת מחשבת של אירוניה וזלזול ספרותי. משל החוח והארז הוא דרך מתוחכמת להגיד לאמציהו: אתה אפילו לא בליגה שלי, אתה קוץ קטן שמנסה להתחתן עם הארז, ובסוף תירמס על ידי חיית השדה (הצבא שלי). האזהרה של יהואש היא מעשית לחלוטין: 'הכבד ושב בביתך'. אבל האגו של אמציהו פגוע, והוא לא מסוגל לסגת. התבוסה שלו בבית שמש היא מוחצת ומשפילה. ירושלים נפרצת, ואוצרות המקדש נלקחים לשומרון. המלך שרצה להראות את כוחו מוצא את עצמו שבוי ומושפל, וסופו להירצח על ידי בני עמו בלכיש. החלק השני של הפרק מציג ניגוד מרתק: ירבעם השני, מלך ישראל, מתואר כמי שעושה את הרע בעיני ה', ובכל זאת הוא זוכה להצלחה מדינית וצבאית עצומה ומרחיב את גבולות הממלכה. מדוע? הטקסט מסביר זאת לא בזכות צדקתו של ירבעם, אלא בזכות רחמיו של אלוהים על עוניים וסבלם של ישראל. זהו שיעור מורכב בהיסטוריה ובתיאולוגיה מקראית: לפעמים ההצלחה המדינית אינה עדות לצדקות אישית, אלא תוצאה של חסד והזדמנות שניתנת לעם ברגעי משבר.
אם היית אחד היועצים של אמציהו בארמון, איך היית מנסה לשכנע אותו לרדת מהעץ ולהקשיב למשל של יהואש בלי לפגוע לו באגו?
האשליה של כוח זמני: חטא הגאווה של אמציהו ורחמי ה' בימי ירבעם
הפרק נפתח בעלייתו לשלטון של אמציהו בן יוֹאָשׁ כמלך יהודה בירושלים. אמציהו מתואר כמלך הפועל ביושר, המקפיד על חוקי התורה האוסרים ענישה קולקטיבית של ילדי רוצחי אביו. לאחר שהוא מבסס את שלטונו ומנצח במערכה צבאית מרשימה נגד אדום בגיא המלח, הוא מתמלא ביטחון עצמי מופרז. הוא שולח שליחים אל יהואש מלך ישראל ומזמין אותו לעימות צבאי ישיר במילים 'לכה נתראה פנים'. יהואש משיב לו במשל החוח והארז, המזהיר אותו מפני השלכות הגאווה, אך אמציהו מסרב להקשיב. המלחמה הפנים-ישראלית פורצת בבית שמש, ויהודה נוחלת תבוסה קשה. אמציהו נשבה, חומות ירושלים נפרצות, ואוצרות המקדש והארמון נשדדים לשומרון. שנים לאחר מכן, קשר פוליטי בירושלים מביא לרציחתו של אמציהו בלכיש, ובנו עזריה מומלך תחתיו. בחלקו השני של הפרק, המוקד עובר לממלכת ישראל תחת ירבעם השני בן יהואש. למרות הערכתו השלילית מבחינה דתית, ירבעם מוביל את ישראל לתור זהב מדיני, מרחיב את הגבולות ומציל את העם מחורבן מוחלט, כביטוי לחסד אלוהי על סבלו של העם.
פסוק זה מציג מהפכה מוסרית ומשפטית יוצאת דופן לתקופתו במזרח הקדום. בעוד שבאימפריות השכנות נהוג היה להעניש משפחות שלמות על חטאי יחידים, המלך אמציהו בוחר לפעול על פי ספר תורת משה ולמנוע נקמת דם קולקטיבית. הפסוק מדגיש את עקרון האחריות האישית של האדם על מעשיו, ומציב גבול מוסרי ברור לכוחו של השלטון.
הדרש — קריאה לעומק⌄
מלכים ב' פרק יד מציג דינמיקה פסיכולוגית ופוליטית מרתקת של מנהיגות, כוח וגבולות. במוקד החצי הראשון עומד אמציהו מלך יהודה. ראשית מלכותו מאופיינת בריסון מוסרי מרשים: הוא מוציא להורג את קושרי הקשר שרצחו את אביו, אך נמנע מלהשמיד את משפחותיהם. המחבר המקראי מקשר זאת ישירות לחוק בספר דברים המעגן את האחריות האישית ('לא יומתו אבות על בנים...'). זוהי נקודת פתיחה חיובית, המעידה על מלך המכפיף את יצרי הנקם לחוק האלוהי. אולם, המבחן האמיתי של אמציהו מגיע עם ההצלחה. הניצחון על אדום והכיבוש של 'הסלע' (פטרה) מעבירים אותו על דעתו. תופעת ההיבריס (גאוות יתר) מתבטאת בפנייתו המתגרה למלך ישראל: 'לכה נתראה פנים'. יהואש מלך ישראל מזהה מיד את השיכרון המנטלי של יריבו ומשיב לו במשל החוח והארז. במשל זה, החוח (שיח קוצני נמוך) מייצג את אמציהו, והארז (העץ המלכותי האדיר) מייצג את ממלכת ישראל החזקה. הניסיון של החוח ליצור ברית נישואין עם הארז נגמר ברמיסה מקרית על ידי חיית השדה. הנמשל ברור: אל תתבלבל בין ניצחון מקומי על אדום לבין יכולת להתמודד עם מעצמה אזורית כישראל. יהואש מציע לו מוצא מכובד: 'הכבד ושב בביתך'. אך הטרגדיה היוונית של אמציהו היא חוסר יכולתו לסגת. המפגש בבית שמש מוביל לתבוסה משפילה, פריצת חומות ירושלים, ושוד אוצרות המקדש – פגיעה אנושה בריבונות ובכבוד הלאומי של יהודה. סופו של אמציהו, שנרצח בקשר בלכיש, מדגיש את אובדן הלגיטימציה הציבורית שלו בעקבות ההרפתקה הצבאית הכושלת. בחלקו השני של הפרק, אנו פוגשים את ירבעם השני מלך ישראל. כאן מציג הטקסט מתח תיאולוגי עמוק: ירבעם עושה את הרע בעיני ה', ובכל זאת זוכה להצלחה צבאית ומדינית חסרת תקדים (הרחבת הגבולות מלבוא חמת עד ים הערבה, בהתאם לנבואת יונה בן אמיתי). המקרא אינו מהסס להסביר את הפרדוקס הזה: ההצלחה אינה פרס על התנהגותו של ירבעם, אלא מענה אלוהי ל'עני ישראל' שהיה 'מורה מאוד' (מר וקשה). אלוהים בוחר להושיע את עמו גם באמצעות כלי פגום מוסרית, כדי למנוע את מחיקת שם ישראל מתחת השמים. בכך, הפרק מפרק את התפיסה הפשטנית של שכר ועונש מיידיים ומציג היסטוריוגרפיה מורכבת שבה חסד, צורך לאומי ורחמים משחקים תפקיד מכריע לצד הדין היבש.
- הסכנה שבייחוס הצלחה נקודתית ליכולת כללית בלתי מוגבלתבסביבה העסקית או המקצועית, קל ליפול למלכודת של אמציהו לאחר פרויקט מוצלח במיוחד או אקזיט מהיר. מנהל שחווה הצלחה כזו עלול להאמין שהוא מסוגל לנצח בכל שוק ובכל תחרות, לזלזל במתחרים ותיקים וחזקים ממנו, ולהוביל את החברה שלו להרפתקה פיננסית מסוכנת שתסתיים בפשיטת רגל. חיוני לשמור על ענווה אנליטית ולהפריד בין מזל או תנאי שוק זמניים לבין יכולת ליבה.
- היכולת להקשיב לאזהרות קשות גם כשהן מנוסחות בצורה פוגעניתכאשר קולגה או יריב מקצועי מעביר עלינו ביקורת חריפה או לועג לתוכניות שלנו (כמו משל החוח של יהואש), התגובה הרגשית המיידית היא התגוננות ותקיפה חזרה. אולם מנהיגות אמיתית נמדדת ביכולת לסנן את הרעש והעלבון, ולבחון באופן אובייקטיבי את גרעין האמת שבאזהרה. לפעמים האויב הכי גדול שלנו מעניק לנו את הניתוח המדויק ביותר של נקודות התורפה שלנו.
- הבחנה בין הצלחה חיצונית לבין ראויות מוסריתבחיי היום-יום אנו נוטים להעריץ אנשים שהגיעו להישגים כבירים, כוח או השפעה, מתוך הנחה מובלעת שהם מחזיקים בחוכמה חיים עמוקה או במוסריות עדיפה. דמותו של ירבעם השני מזכירה לנו שהצלחה חומרית ומדינית יכולה להיות תוצאה של נסיבות היסטוריות, חסד או צורך מערכתי רחב יותר, ואינה מהווה אישור אוטומטי לאיכותו המוסרית של היחיד.
הפרק מציג מתח מוסרי ותיאולוגי חריף סביב שאלת הגמול וההצלחה ההיסטורית: מצד אחד, אמציהו מלך יהודה פועל במוסריות יוצאת דופן בתחילת דרכו (נמנע מענישה קולקטיבית) אך מסיים את חייו בתבוסה משפילה וברצח. מצד שני, ירבעם השני מלך ישראל מוגדר כמי ש'עשה הרע בעיני ה'', ובכל זאת זוכה למלכות ארוכה, יציבה ומשגשגת שמצילה את ישראל מחורבן. הדילמה הפילוסופית העולה כאן היא האם ההיסטוריה מנוהלת על פי צדק אישי מוסרי, או שמא צרכים קולקטיביים ורחמים היסטוריים גוברים על עקרון הגמול האישי, ובכך משאירים את האדם ללא יכולת לנבא הצלחה על פי צדקתו בלבד.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְיוֹאָשׁ בֶּן־יוֹאָחָז מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ אֲמַצְיָהוּ בֶן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
בֶּן־עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ יהועדין [יְהוֹעַדָּן] מִן־יְרוּשָׁלִָם׃
וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה רַק לֹא כְּדָוִד אָבִיו כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה יוֹאָשׁ אָבִיו עָשָׂה׃
רַק הַבָּמוֹת לֹא־סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת׃
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיַּךְ אֶת־עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת־הַמֶּלֶךְ אָבִיו׃
וְאֶת־בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת־מֹשֶׁה אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת כִּי אִם־אִישׁ בְּחֶטְאוֹ ימות [יוּמָת׃]
הוּא־הִכָּה אֶת־אֱדוֹם בְּגֵיא־המלח [מֶלַח] עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וְתָפַשׂ אֶת־הַסֶּלַע בַּמִּלְחָמָה וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמָהּ יָקְתְאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
אָז שָׁלַח אֲמַצְיָה מַלְאָכִים אֶל־יְהוֹאָשׁ בֶּן־יְהוֹאָחָז בֶּן־יֵהוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לְכָה נִתְרָאֶה פָנִים׃
וַיִּשְׁלַח יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶל־אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה לֵאמֹר הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל־הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר תְּנָה־אֶת־בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה וַתַּעֲבֹר חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וַתִּרְמֹס אֶת־הַחוֹחַ׃
הַכֵּה הִכִּיתָ אֶת־אֱדוֹם וּנְשָׂאֲךָ לִבֶּךָ הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ וְלָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה וְנָפַלְתָּה אַתָּה וִיהוּדָה עִמָּךְ׃
וְלֹא־שָׁמַע אֲמַצְיָהוּ וַיַּעַל יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַיִּתְרָאוּ פָנִים הוּא וַאֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה בְּבֵית שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר לִיהוּדָה׃
וַיִּנָּגֶף יְהוּדָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לאהלו [לְאֹהָלָיו׃]
וְאֵת אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה בֶּן־יְהוֹאָשׁ בֶּן־אֲחַזְיָהוּ תָּפַשׂ יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל בְּבֵית שָׁמֶשׁ ויבאו [וַיָּבֹא] יְרוּשָׁלִַם וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בְּשַׁעַר אֶפְרַיִם עַד־שַׁעַר הַפִּנָּה אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה׃
וְלָקַח אֶת־כָּל־הַזָּהָב־וְהַכֶּסֶף וְאֵת כָּל־הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בֵּית־יְהוָה וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת וַיָּשָׁב שֹׁמְרוֹנָה׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹאָשׁ אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ וַאֲשֶׁר נִלְחַם עִם אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּשְׁכַּב יְהוֹאָשׁ עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּשֹׁמְרוֹן עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ יָרָבְעָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
וַיְחִי אֲמַצְיָהוּ בֶן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹאָשׁ בֶּן־יְהוֹאָחָז מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֲמַצְיָהוּ הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה׃
וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו קֶשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם וַיָּנָס לָכִישָׁה וַיִּשְׁלְחוּ אַחֲרָיו לָכִישָׁה וַיְמִתֻהוּ שָׁם׃
וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ עַל־הַסּוּסִים וַיִּקָּבֵר בִּירוּשָׁלִַם עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד׃
וַיִּקְחוּ כָּל־עַם יְהוּדָה אֶת־עֲזַרְיָה וְהוּא בֶּן־שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו אֲמַצְיָהוּ׃
הוּא בָּנָה אֶת־אֵילַת וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה אַחֲרֵי שְׁכַב־הַמֶּלֶךְ עִם־אֲבֹתָיו׃
בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַאֲמַצְיָהוּ בֶן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה׃
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לֹא סָר מִכָּל־חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
הוּא הֵשִׁיב אֶת־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד־יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד־עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן־אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר׃
כִּי־רָאָה יְהוָה אֶת־עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל׃
וְלֹא־דִבֶּר יְהוָה לִמְחוֹת אֶת־שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר־נִלְחָם וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת־דַּמֶּשֶׂק וְאֶת־חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּשְׁכַּב יָרָבְעָם עִם־אֲבֹתָיו עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ זְכַרְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו׃