מלכים א · פרק ב׳
ביסוס הריבונות: המעבר האכזרי וההכרחי מדוד לשלמה
אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל־הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ׃
פסוק בהמלך שלמה שומר על השלום
הלילה נספר על המלך שלמה הצעיר, שקיבל מאביו, המלך דוד, משימה חשובה מאוד: לשמור על הממלכה הגדולה שקטה, בטוחה ושלמה. דוד המלך נפרד מהעולם בברכה, ושלמה היה צריך ללמוד איך להיות מנהיג חזק וחכם לגמרי בעצמו. היו אנשים בממלכה שניסו לעשות דברים לא יפים ולעורר מהומות, כמו אחיו אדוניהו או המפקד יואב. אבל שלמה לא נבהל. הוא ידע שכדי שהילדים והמשפחות בממלכה יוכלו לישון בשקט ובבטחה, הוא חייב לעצור את מי שמנסה להרוס את השלום. בחוכמה רבה ובנחישות, שלמה עשה סדר בממלכה, הציב גבולות ברורים לכולם, והראה שמי שמקיים הבטחות ומתנהג ביושר יזכה לחסד ולשלום. בזכות המעשים השקולים שלו, הממלכה הפכה למקום בטוח ונעים לחיות בו.
הפסוק הזה מראה איך הורה מעביר את שרביט האחריות לילדו, ומבקש ממנו למצוא את הכוח הפנימי שלו כדי לגדול ולהצליח.
הסיפור עוסק במעבר של שלמה מילדות לבגרות ולקיחת אחריות גדולה. עבור ילדים, הרעיון של 'לעשות סדר' ולהציב גבולות הוא קריטי לתחושת הביטחון שלהם. תוכלו להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילד על החשיבות של חוקים וגבולות בבית - לא כעונש, אלא כדרך לשמור על כולנו בטוחים ושמחים. הסבירו שלפעמים צריך לקבל החלטות קשות כדי לשמור על השקט והסדר, בדיוק כמו ששלמה עשה בממלכה שלו.
- למה לדעתך חשוב שיהיו חוקים וגבולות בבית או בגן?
- איך המלך שלמה הראה שהוא לא רק חכם אלא גם אמיץ מאוד?
- אם היית צריך להציב חוק אחד מיוחד כדי לשמור על השלום בחדר שלך, מה הוא היה?
העצה של אבא דוד והמלך הצעיר שלמה
דמיין שאתה עומד בחדר שקט, ועל המיטה שוכב המלך דוד הזקן. הוא קורא לבנו, שלמה הצעיר, ומגלה לו את הסוד הכי גדול: כדי להיות מלך טוב, צריך קודם כל להיות אדם טוב שמקשיב לחוקי ה'. דוד נפרד מהעולם בשקט, ושלמה נשאר לבדו על כס המלוכה הגדול. פתאום, הממלכה כולה מסתכלת עליו! שלמה צריך להראות לכולם שהוא חכם ואמיץ. כשאחיו הגדול אדוניהו מנסה לעשות תכסיסים בסתר, שלמה מבין שהוא חייב לפעול בנחישות כדי לשמור על השלום והסדר בממלכה. הוא מקבל החלטות קשות, מסלק את האנשים שמנסים להזיק, ומראה לכולם שהוא כבר לא ילד קטן אלא מנהיג אמיתי וחזק. רוצה לדעת איזו משימה מיוחדת הוא יקבל עכשיו?
דוד המלך אומר לבנו שלמה שהוא עומד להיפרד מהעולם, ומבקש ממנו להיות חזק, אמיץ ולנהוג כמו אדם בוגר ואחראי.
דוד המלך מלך על עם ישראל בדיוק ארבעים שנה - שבע שנים בחברון ועוד שלושים ושלוש שנים בירושלים!
מה יקרה כששלמה יצטרך לבקש מה' את המשאלה הראשונה שלו כמלך? בפרק הבא נגלה הפתעה מדהימה!
הירושה והמבחן הראשון של שלמה
המלך דוד עומד למות, והוא משאיר לבנו הצעיר שלמה צוואה יוצאת דופן. לצד ההנחיה לשמור על חוקי התורה, דוד נותן לשלמה רשימת משימות פוליטיות מורכבות: לטפל ביואב בן צרויה ששפך דם נקיים, לעשות חסד עם בני ברזילי שעזרו לדוד, ולבוא חשבון עם שמעי בן גרא שקילל אותו בעבר. לאחר מותו של דוד, שלמה מוצא את עצמו במבחן מנהיגות מיידי. אחיו אדוניהו מנסה לתמרן את בת שבע כדי לקבל את אבישג השונמית לאישה, צעד ששלמה מפרש כניסיון מוסווה למרוד בו. שלמה פועל בנחישות ובמהירות: הוא מורה להוציא להורג את אדוניהו, מגרש את הכהן הבוגדני אביתר, ומעניש את יואב ושמעי. דרך הפעולות האלו, שלמה מבסס את שלטונו ומבהיר לכולם שיש מלך חדש וחזק בירושלים.
דוד מזכיר לשלמה שלכל אדם יש סוף, ושברגעים הקשים האמיתיים נמדד האומץ שלנו לקחת אחריות ולהיות עצמאיים.
כשאתה מקבל תפקיד חדש או אחריות בקבוצה, אל תתעלם מבעיות ישנות שגררו איתם אחרים. תעשה סדר מההתחלה כדי שתוכל להתקדם בראש שקט.
זה כמו להיכנס לתפקיד של יושב ראש מועצת תלמידים חדש, ולגלות שיש חברים מההנהלה הקודמת שמנסים להרוס לך את התוכניות מאחורי הגב. אתה חייב להציב גבולות ברורים מיד.
הסנדק הגרסה התנ"כית: שלמה עושה סדר בממלכה
הפרק הדרמטי הזה נפתח ברגעיו האחרונים של דוד המלך על ערש דווי. הוא קורא לבנו הצעיר שלמה ומעניק לו צוואה כפולה ומורכבת במיוחד: מצד אחד, לשמור על נאמנות מוחלטת לחוקי ה' ולתורה, ומצד שני, לסגור חשבונות פוליטיים פתוחים עם יריבים ותיקים ומסוכנים כמו יואב בן צרויה ושמעי בן גרא. מיד לאחר מות דוד וקבורתו, שלמה נאלץ להתמודד עם איומים ממשיים על כסאו החדש. אחיו הגדול אדוניהו, שעדיין חומד את המלוכה בסתר, מנסה לבקש את אבישג השונמית לאישה דרך בת שבע, אמו של שלמה. שלמה מזהה מיד את המהלך הפוליטי המתוחכם ומבין שאדוניהו מנסה לבנות לעצמו לגיטימציה למרוד בו בעתיד. המלך הצעיר פועל ללא היסוס ובנחישות מוחלטת: אדוניהו מוצא להורג, הכהן הגדול אביתר שתמך בו מודח ומגורש לענתות, ויואב בן צרויה נהרג ליד המזבח אליו נס בחיפוש אחר מקלט. לבסוף, שמעי בן גרא מפר את מעצר הבית הקפדני שהטיל עליו שלמה בירושלים ומוצא להורג גם הוא. בסיומה של סדרת המהלכים הדרמטית והקשוחה הזו, הממלכה של שלמה מתייצבת לחלוטין ואין מי שיערער עליה.
מילותיו האחרונות של דוד המלך לבנו שלמה משלבות בין השלמה אנושית עם המוות הקרב לבין דרישה למנהיגות איתנה. דוד מגדיר את הגבריות והבגרות לא ככוח פיזי אלא כתעצומת נפש, אחריות מוסרית ויכולת לעמוד איתן מול אתגרי המלוכה והחיים.
להעמקה בסיפור⌄
המעבר בין דוד לשלמה הוא אחד הרגעים הכי דרמטיים ומתוחים בתנ"ך. שלמה עולה לשלטון כשהוא צעיר מאוד, מוקף באנשים חזקים ומנוסים שחלקם לא ממש סופרים אותו. הצוואה של דוד שמה אותו בעמדה מורכבת: מצד אחד, אבא שלו דורש ממנו להיות איש רוחני ולשמור על התורה, ומצד שני, הוא משאיר לו 'רשימת חיסול' של אנשים מסוכנים. מה שמעניין כאן הוא איך שלמה משתמש בחוכמה ובחוק כדי לבצע את המשימות האלה בלי להיראות כמו רודן אכזרי. הוא לא סתם רוצח את אויביו; הוא מחכה שהם יעשו את הטעות הראשונה. אדוניהו עושה טעות פוליטית קשה כשהוא מבקש את אבישג השונמית, מה שנחשב אז להצהרת כוונות על הכתר. שלמה מנצל את ההזדמנות הזו כדי לנטרל את האיום. גם עם שמעי בן גרא, שלמה משחק משחק מתוחכם של שחמט פוליטי. הוא לא הורג אותו מיד, אלא מטיל מעצר בית קפדני בירושלים ומחתים אותו על שבועה. שמעי חושב שהעסק נרגע, ואחרי שלוש שנים יוצא לחפש עבדים שברחו לו. ברגע שהוא חוצה את הגבול, הוא מפר את השבועה ונותן לשלמה את הסיבה החוקית המושלמת להוציא אותו להורג. הסיפור הזה מעלה שאלה קשה על הגבול שבין שמירה על החוק והסדר לבין נקמנות פוליטית. האם שלמה פעל מתוך צדק מוסרי ורצון לנקות את הממלכה מחטאים ישנים (כמו הרציחות של יואב), או שהוא פשוט ניקה את השטח מכל מי שיכול היה לאיים על הכיסא שלו? כנראה שהתשובה היא גם וגם. שלמה מבין שכדי לבנות שלטון יציב שיביא שלום ושגשוג לטווח ארוך, הוא חייב קודם כל להפגין כוח מוחלט.
אם היית במקום של שלמה, האם היית מוציא להורג את אחיך אדוניהו אחרי שביקש את אבישג, או שהיית מנסה למצוא דרך אחרת לפתור את האיום בלי לשפוך דם?
ביסוס הריבונות: המעבר האכזרי וההכרחי מדוד לשלמה
הפרק מתאר את שלבי המעבר הקריטיים של השלטון מדוד המלך לבנו שלמה. על ערש דווי, דוד מצווה את שלמה לשמור על חוקי התורה ומנחה אותו כיצד לנהוג בדמויות מפתח בממלכה: להעניש את יואב בן צרויה על רציחות העבר שלו, לגמול חסד לבני ברזילי הגלעדי, ולבוא חשבון עם שמעי בן גרא שקילל את דוד. לאחר מות דוד וקבורתו, שלמה מתחיל לבסס את שלטונו באופן מעשי. אדוניהו, אחיו הגדול של שלמה שחמד בעבר את המלוכה, מבקש מבת שבע (אם שלמה) שתתווך בינו לבין המלך כדי לקבל את אבישג השונמית לאישה. שלמה מזהה בבקשה זו איום פוליטי מובהק על כסאו ומורה להוציא את אדוניהו להורג. בהמשך, שלמה מדיח ומגרש את אביתר הכהן שתמך באדוניהו, ובכך מגשים את נבואת חורבן בית עלי בשילה. יואב בן צרויה, שמבין שיומו הגיע, נס אל אוהל ה' ואוחז בקרנות המזבח, אך שלמה מורה לבניהו בן יהוידע להרוג אותו שם כדי להסיר את דמי החינם מעל בית דוד. לבסוף, שמעי בן גרא מפר את תנאי מעצר הבית שהטיל עליו שלמה בירושלים כשיצא לגת, ומוצא להורג אף הוא. עם השלמת מהלכים אלו, הממלכה מתייצבת לחלוטין בידי שלמה.
מילותיו האחרונות של דוד המלך לבנו שלמה משלבות בין השלמה אנושית עם המוות הקרב לבין דרישה למנהיגות איתנה. דוד מגדיר את הגבריות והבגרות לא ככוח פיזי אלא כתעצומת נפש, אחריות מוסרית ויכולת לעמוד איתן מול אתגרי המלוכה והחיים.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ב' בספר מלכים א' מציג את הריאליזם הפוליטי בשיאו, ומפרק את האשליה ששלטון יציב יכול להיבנות ללא שפיכות דמים או הכרעות כואבות. המעבר מדוד לשלמה אינו רק חילופי משמרות אישיים, אלא שינוי פרדיגמה שלטונית עמוק. דוד מייצג את עידן הכאוס, המלחמות והנאמנויות השבטיות האישיות; שלמה נדרש לכונן ממלכה ריכוזית, ממוסדת ויציבה. הצוואה של דוד משלבת באופן מרתק בין המימד הרוחני-דתי לבין המימד הפוליטי-פרגמטי. בפסוקים הראשונים דוד תובע משלמה דבקות מוחלטת בתורת משה, אך מיד לאחר מכן הוא עובר להנחיות קונקרטיות לגבי יואב ושמעי. סמיכות זו אינה מקרית: בעיני המקרא, עשיית הצדק וטיהור הממלכה מדמי חינם (כמו הרציחות של אבנר ועמשא בידי יואב) הם חלק בלתי נפרד מהשמירה על משמרת ה'. דוד, שלא היה יכול או רצה לפעול נגד יואב החזק בחייו, מטיל את המשימה המוסרית-פוליטית הזו על כתפיו הצעירות של בנו כדי לנקות את שושלתו מכתם מוסרי. שלמה מתגלה בפרק זה כטקטיקן פוליטי מבריק וקר רוח. הוא אינו פועל כעריץ שרירותי, אלא משתמש במערכת החוק והנורמות כדי להצדיק את חיסול מתנגדיו. בקשתו של אדוניהו לשאת את אבישג השונמית, פילגשו האחרונה של המלך המנוח, מתפרשת בעיני שלמה (ובצדק, לפי הקוד המלוכתי של המזרח הקדום) כתביעה עקיפה לכתר. שלמה מגיב בעוצמה כדי למנוע סדק ראשון בלגיטימיות שלו. הדחתו של אביתר הכהן וגירושו לענתות מייצגים את הכפפת הממסד הדתי למלוכה, תוך שהמספר המקראי קושר זאת לסגירת מעגל תיאולוגית - הגשמת הנבואה על בית עלי בשילה. מותו של יואב בן צרויה באוהל ה' מעלה שאלות קשות לגבי קדושת המזבח כמקלט. שלמה מבהיר כי המזבח אינו מקלט לרוצחים במזיד, ובכך מיישם את החוק המקראי המפורש מספר שמות ('מעם מזבחי תקחנו למות'). הריגת יואב אינה מוצגת כנקמה אישית, אלא כטיהור מוסרי הכרחי של שושלת דוד מכתם הדם השפוך. לבסוף, המלכודת המשפטית ששלמה טומן לשמעי בן גרא ממחישה את חוכמתו המשפטית: שמעי גוזר על עצמו את דינו ברגע שהוא מפר את השבועה בשביל אינטרס כלכלי פעוט של החזרת עבדיו. הפרק נחתם בפסוק המהדהד: 'והממלכה נכונה ביד שלמה' - הניקוי האכזרי של האורוות הפוליטיות היה התנאי ההכרחי לכינון תור הזהב של השלום והבנייה. דרך הסיפור הזה, המקרא מעמת אותנו עם הדילמה הנצחית של השלטון: האם ניתן לנהל מדינה וליצור סדר חברתי יציב מבלי ללכלך את הידיים, וכיצד מנהיגות נדרשת לאזן בין חמלה לבין עשיית דין בלתי מתפשרת.
- ההבדל בין פשרה מפאסיביות לפתרון אקטיבידוד המלך נמנע לאורך חייו מלהתמודד עם יואב בן צרויה ועם שמעי בן גרא, והעביר את הבעיה המורכבת הזו בירושה לבנו. בעולם הניהול והקריירה המודרני, מנהלים רבים נוטים לדחות טיפול בעובדים בעייתיים או בסכסוכים פנימיים מתוך רצון לשמור על שקט תעשייתי זמני. הלקח כאן הוא שבעיות שאינן מטופלות מהשורש אינן נעלמות; הן רק גדלות ומכבידות על הדור הבא או על השלב הבא בפרויקט. טיפול אמיץ ומוקדם במוקדי חיכוך, גם כשהוא כואב, הוא תנאי הכרחי ליציבות ארוכת טווח.
- קריאת המפה הפוליטית והבנת סמליםבת שבע ראתה בבקשתו של אדוניהו לקבל את אבישג השונמית עניין אישי ורומנטי פעוט, בעוד ששלמה זיהה מיד את המשמעות הפוליטית העמוקה והמסוכנת של המהלך. בחיים המקצועיים והארגוניים, מהלכים רבים שנראים תמימים על פני השטח - כמו שינוי הגדרת תפקיד קטן, הזזת מיקום פיזי במשרד או החרגה של מישהו מישיבה מסוימת - נושאים בחובם משמעות סמלית רבה לגבי יחסי הכוחות. הבנה של הניואנסים האלה והיכולת לקרוא את המפה שמתחת לפני השטח חיוניות לניווט מוצלח בכל ארגון.
- גבולות הסמכות והחוקשלמה סירב לאפשר ליואב להשתמש במזבח כמקלט מפני עונש על רציחותיו. זהו שיעור מוסרי חשוב על כך שאף מוסד, מעמד או סמל דתי וציבורי אינם יכולים לשמש עיר מקלט למי שפגע בערכי היסוד המוסריים. בחברה המודרנית, הדבר מתבטא בכך שאסור לאפשר למעמד מקצועי, קשרים אישיים או כוח כלכלי להגן על אדם מפני דין וחשבון על מעשיו. החוק והמוסר חייבים להיות שווים בפני כולם, ללא קשר למיקומם או לזכויות העבר שלהם.
האם יציבות שלטונית ושלום חברתי יכולים להיבנות רק על גבי אלימות וחיסול שיטתי של מתנגדים? הפרק מציג מתח בלתי פתור בין הצורך המוסרי בטיהור הממלכה משחיתות ורצח (דמויות כמו יואב) לבין השימוש הפרגמטי והקר בכוח הזרוע כדי לבסס שלטון יחיד.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת־שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר׃
אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל־הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ׃
וְשָׁמַרְתָּ אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֺתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל־אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם׃
לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת־דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם־יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת־דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל־לְבָבָם וּבְכָל־נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא־יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל׃
וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי־שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן־נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן־יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי־מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו׃
וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא־תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל׃
וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה־חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי־כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ׃
וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן־גֵּרָא בֶן־הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא־יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהוָה לֵאמֹר אִם־אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב׃
וְעַתָּה אַל־תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה־לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת־שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל׃
וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד׃
וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל־יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים׃
וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל־כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד׃
וַיָּבֹא אֲדֹנִיָּהוּ בֶן־חַגֵּית אֶל־בַּת־שֶׁבַע אֵם־שְׁלֹמֹה וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם בֹּאֶךָ וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם׃
וַיֹּאמֶר דָּבָר לִי אֵלָיִךְ וַתֹּאמֶר דַּבֵּר׃
וַיֹּאמֶר אַתְּ יָדַעַתְּ כִּי־לִי הָיְתָה הַמְּלוּכָה וְעָלַי שָׂמוּ כָל־יִשְׂרָאֵל פְּנֵיהֶם לִמְלֹךְ וַתִּסֹּב הַמְּלוּכָה וַתְּהִי לְאָחִי כִּי מֵיְהוָה הָיְתָה לּוֹ׃
וְעַתָּה שְׁאֵלָה אַחַת אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתָּךְ אַל־תָּשִׁבִי אֶת־פָּנָי וַתֹּאמֶר אֵלָיו דַּבֵּר׃
וַיֹּאמֶר אִמְרִי־נָא לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא־יָשִׁיב אֶת־פָּנָיִךְ וְיִתֶּן־לִי אֶת־אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית לְאִשָּׁה׃
וַתֹּאמֶר בַּת־שֶׁבַע טוֹב אָנֹכִי אֲדַבֵּר עָלֶיךָ אֶל־הַמֶּלֶךְ׃
וַתָּבֹא בַת־שֶׁבַע אֶל־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר־לוֹ עַל־אֲדֹנִיָּהוּ וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לִקְרָאתָהּ וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ וַיֵּשֶׁב עַל־כִּסְאוֹ וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ׃
וַתֹּאמֶר שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת מֵאִתָּךְ אַל־תָּשֶׁב אֶת־פָּנָי וַיֹּאמֶר־לָהּ הַמֶּלֶךְ שַׁאֲלִי אִמִּי כִּי לֹא־אָשִׁיב אֶת־פָּנָיִךְ׃
וַתֹּאמֶר יֻתַּן אֶת־אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ אָחִיךָ לְאִשָּׁה׃
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת אֶת־אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ וְשַׁאֲלִי־לוֹ אֶת־הַמְּלוּכָה כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי וְלוֹ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה׃
וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּיהוָה לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה־לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף כִּי בְנַפְשׁוֹ דִּבֶּר אֲדֹנִיָּהוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה׃
וְעַתָּה חַי־יְהוָה אֲשֶׁר הֱכִינַנִי ויושיביני [וַיּוֹשִׁיבַנִי] עַל־כִּסֵּא דָּוִד אָבִי וַאֲשֶׁר עָשָׂה־לִי בַּיִת כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כִּי הַיּוֹם יוּמַת אֲדֹנִיָּהוּ׃
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּיַד בְּנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע־בּוֹ וַיָּמֹת׃
וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת לֵךְ עַל־שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי־נָשָׂאתָ אֶת־אֲרוֹן אֲדֹנָי יְהֹוִה לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר־הִתְעַנָּה אָבִי׃
וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת־אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַיהוָה לְמַלֵּא אֶת־דְּבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל־בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה׃
וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד־יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנָס יוֹאָב אֶל־אֹהֶל יְהוָה וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ׃
וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל־אֹהֶל יְהוָה וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת־בְּנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע־בּוֹ׃
וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל־אֹהֶל יְהוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה־אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה־דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי׃
וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע־בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי׃
וְהֵשִׁיב יְהוָה אֶת־דָּמוֹ עַל־רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי־אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת־אַבְנֵר בֶּן־נֵר שַׂר־צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת־עֲמָשָׂא בֶן־יֶתֶר שַׂר־צְבָא יְהוּדָה׃
וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד־עוֹלָם מֵעִם יְהוָה׃
וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן־יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע־בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר׃
וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת־בְּנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע תַּחְתָּיו עַל־הַצָּבָא וְאֶת־צָדוֹק הַכֹּהֵן נָתַן הַמֶּלֶךְ תַּחַת אֶבְיָתָר׃
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר לוֹ בְּנֵה־לְךָ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם וְיָשַׁבְתָּ שָׁם וְלֹא־תֵצֵא מִשָּׁם אָנֶה וָאָנָה׃
וְהָיָה בְּיוֹם צֵאתְךָ וְעָבַרְתָּ אֶת־נַחַל קִדְרוֹן יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת דָּמְךָ יִהְיֶה בְרֹאשֶׁךָ׃
וַיֹּאמֶר שִׁמְעִי לַמֶּלֶךְ טוֹב הַדָּבָר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וַיֵּשֶׁב שִׁמְעִי בִּירוּשָׁלִַם יָמִים רַבִּים׃
וַיְהִי מִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיִּבְרְחוּ שְׁנֵי־עֲבָדִים לְשִׁמְעִי אֶל־אָכִישׁ בֶּן־מַעֲכָה מֶלֶךְ גַּת וַיַּגִּידוּ לְשִׁמְעִי לֵאמֹר הִנֵּה עֲבָדֶיךָ בְּגַת׃
וַיָּקָם שִׁמְעִי וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־חֲמֹרוֹ וַיֵּלֶךְ גַּתָה אֶל־אָכִישׁ לְבַקֵּשׁ אֶת־עֲבָדָיו וַיֵּלֶךְ שִׁמְעִי וַיָּבֵא אֶת־עֲבָדָיו מִגַּת׃
וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה כִּי־הָלַךְ שִׁמְעִי מִירוּשָׁלִַם גַּת וַיָּשֹׁב׃
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲלוֹא הִשְׁבַּעְתִּיךָ בַיהוָה וָאָעִד בְּךָ לֵאמֹר בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת וַתֹּאמֶר אֵלַי טוֹב הַדָּבָר שָׁמָעְתִּי׃
וּמַדּוּעַ לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת שְׁבֻעַת יְהוָה וְאֶת־הַמִּצְוָה אֲשֶׁר־צִוִּיתִי עָלֶיךָ׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־שִׁמְעִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר יָדַע לְבָבְךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְדָוִד אָבִי וְהֵשִׁיב יְהוָה אֶת־רָעָתְךָ בְּרֹאשֶׁךָ׃
וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ וְכִסֵּא דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן לִפְנֵי יְהוָה עַד־עוֹלָם׃
וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת־בְּנָיָהוּ בֶּן־יְהוֹיָדָע וַיֵּצֵא וַיִּפְגַּע־בּוֹ וַיָּמֹת וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד־שְׁלֹמֹה׃