מלכים א · פרק א׳
דמדומים בארמון: מאבק הירושה על כס דוד
וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי־יְהוָה אֲשֶׁר־פָּדָה אֶת־נַפְשִׁי מִכָּל־צָרָה׃
פסוק כטההבטחה של דוד המלך
הלילה נספר על המלך דוד, שהיה כבר זקן מאוד ועייף. בארמון הגדול היה לו קר, והוא שכב במיטתו בשקט. בנו, אדוניהו, חשב שזה הזמן שלו להיות מלך, והתחיל לחגוג עם חבריו בקול רם. אבל המלך דוד הבטיח פעם הבטחה חשובה מאוד לבת שבע אשתו, שבנם שלמה יהיה המלך הבא. נתן הנביא החכם ובת שבע נכנסו בעדינות לחדרו של המלך והזכירו לו את ההבטחה. המלך דוד, שאהב מאוד את האמת, קם ואמר: 'אני מקיים את הבטחתי היום!'. הוא ציווה להרכיב את שלמה על הפרדה המלכותית שלו, וכל העם שמח וצעק בשופרות וחלילים: 'יחי המלך שלמה!'. אדוניהו וחבריו הבינו ששלמה הוא המלך האמיתי, ושלמה החכם סלח לאחיו ושלח אותו לביתו בשלום. כעת, כשהממלכה שקטה וההבטחה קוימה, כולם יכולים לישון בשלווה.
הפסוק מראה איך ברגע של חולשה, דוד נשען על האמונה והכרת התודה שלו כדי למצוא כוח לעשות את הדבר הנכון.
הסיפור מדגיש את החשיבות של עמידה במילה וקיום הבטחות, גם כשזה קשה או דורש מאמץ. המלך דוד, למרות חולשתו, גייס את כל כוחותיו כדי לעמוד בהבטחתו לבת שבע. תוכלו לשוחח עם הילד על כך שהבטחה היא כמו גשר של אמון בין אנשים, וכשאנחנו מקיימים אותה, אנחנו מחזקים את האמון והאהבה בינינו לבין הקרובים לנו.
- למה לדעתך היה כל כך חשוב למלך דוד לקיים את ההבטחה שלו לבת שבע, למרות שהוא היה עייף וחלש?
- איך לדעתך הרגיש שלמה כשהוא רכב על הפרדה של המלך וכולם שמחו סביבו?
- שלמה המלך החליט לסלוח לאחיו אדוניהו ולא להעניש אותו. למה לדעתך לסלוח זו התנהגות של מנהיג חכם?
המלך הזקן וההבטחה הסודית
דמיינו שאתם נכנסים לארמון גדול ושקט. בחדר חמים שוכב המלך דוד. הוא כבר זקן מאוד, עייף, וקר לו אפילו מתחת לשמיכות הכבדות. בחוץ, בנו הגדול אדוניהו עושה רעש גדול, חוגג עם חברים ומכריז: 'אני אהיה המלך החדש!'. אבל רגע, המלך דוד הבטיח פעם הבטחה סודית וחשובה לבת שבע, אשתו, שבנם שלמה יהיה המלך הבא. נתן הנביא החכם ובת שבע האמיצה ממהרים לחדרו של המלך דוד ומספרים לו הכל בלחישה. המלך דוד מתעורר, מתיישב בגבורה ואומר: 'אני מקיים את הבטחתי היום!'. הוא שולח את שלמה לרכוב על הפרדה המלכותית, והעם כולו מריע בשופרות: 'יחי המלך שלמה!'. אדוניהו וחבריו שומעים את השמחה ונבהלים מאוד. מה יעשה כעת המלך החדש שלמה לאחיו שרצה לקחת את הכתר? בפרק הבא נגלה!
דוד המלך מבטיח בשם ה' שעזר לו תמיד, שהוא יקיים את ההבטחה שלו ושלמה יהיה המלך.
בימי קדם, כשרצו להמליך מלך, לא שמו לו כתר מזהב על הראש, אלא שפכו עליו שמן זית מיוחד וריחני שנקרא 'שמן המשחה'!
האם שלמה המלך החדש יסלח לאחיו אדוניהו, או שיעניש אותו על כך שניסה לחטוף את המלוכה? בפרק הבא נגלה...
הקרב על הכתר בארמון המלך
דוד המלך, המנהיג האגדי, כבר זקן וחלש מאוד, וכמעט שאינו מעורב בניהול הממלכה. בנו השאפתן, אדוניהו, מנצל את המצב ומחליט להמליך את עצמו. הוא מארגן מסיבת ענק, מגייס את שר הצבא יואב ואת הכהן הגדול, ומכריז על עצמו כמלך הבא של ישראל. אלא שהוא שוכח פרט אחד חשוב: דוד הבטיח את המלוכה לבנו הצעיר, שלמה. נתן הנביא ובת שבע, אמו של שלמה, מבינים שאם אדוניהו יתפוס את השלטון, חייהם וחיי שלמה בסכנה מיידית. הם רוקמים תוכנית מהירה, נכנסים אל דוד הזקן ומעוררים אותו לפעולה. דוד מתעשת ברגע האחרון ומורה להמליך את שלמה מיד בטקס פומבי בנחל גיחון. כשקולות השופר והחלילים של תומכי שלמה מגיעים למסיבה של אדוניהו, האורחים שלו בורחים בבהלה, ואדוניהו עצמו נאלץ להתחנן על חייו בפני המלך החדש.
דוד המלך נשבע באלוהים, שהציל אותו מכל הצרות שלו בחיים, שהוא יעשה צדק וימליך את שלמה כמו שהבטיח.
לפעמים אנשים מנסים לקבוע עובדות בשטח בכוח או ברעש (כמו אדוניהו). אל תיבהלו מהרעש שלהם. פעולה שקטה, מתוכננת היטב ובזמן הנכון (כמו של נתן ובת שבע) חזקה בהרבה מכל הצגות הכוח.
זה כמו שמישהו בכיתה מחליט על דעת עצמו שהוא ראש הוועד ומארגן מסיבה רק לחברים שלו כדי לקבוע עובדה, אבל אז המורה והתלמידים האחרים מגלים את זה ומארגנים בחירות מסודרות והוגנות שבהן נבחר מישהו אחר לגמרי.
דרמת ירושה בארמון: מי יחליף את דוד המלך?
הפרק פותח בתמונה עצובה של דוד המלך, פעם גיבור מלחמה אגדי, וכעת אדם זקן, חלש וחולה שאינו מסוגל אפילו להתחמם במיטתו. חולשתו של המלך יוצרת ואקום שלטוני מסוכן. בנו אדוניהו, שנראה כמו היורש הטבעי לאחר מות אחיו הגדולים, מחליט לא לחכות ליום שאחרי. הוא מארגן לעצמו פמליית פאר ומזמין את בכירי הממלכה, כולל יואב בן צרויה שר הצבא, למסיבת הכתרה עצמית ליד מעיין עין רוגל. אלא שאדוניהו מתעלם במכוון משלמה, אחיו הצעיר, ומנביא החצר נתן. נתן הנביא מזהה את הסכנה הקיומית לשלמה ולבת שבע ויוזם מהלך דיפלומטי מתוחכמת: הוא שולח את בת שבע להזכיר לדוד את שבועתו ששלמה ימלוך, ונתן ייכנס מיד אחריה כדי לאשר את דבריה. התוכנית מצליחה מעל למצופה. דוד מתעורר לחיים, מורה להרכיב את שלמה על הפרדה המלכותית ולהמליך אותו בגיחון. חגיגות ההכתרה הרועשות של שלמה מבהילות את אדוניהו ואנשיו, שמבינים שהמשחק נגמר. אדוניהו בורח ומחזיק בקרנות המזבח כדי להציל את חייו, ושלמה המלך החדש מעניק לו חנינה זמנית ומותנית.
השבועה של דוד המלך חושפת את תפיסת עולמו ברגע המכריע של חייו. במקום להישען על כוחו הפוליטי או הצבאי, דוד פונה אל אלוהים שגאל אותו מכל קשייו בעבר. שבועה זו מעניקה לו את הכוח להתגבר על חולשתו הפיזית, לקום ממיטת חוליו ולפעול בנחישות כדי להמליך את שלמה, ובכך לקיים את הבטחתו הישנה ולמנוע מלחמת אחים קשה.
להעמקה בסיפור⌄
מה שמעניין בפרק הזה הוא הניגוד הקיצוני בין דוד של העבר לדוד של ההווה. דוד, שהיה פעם סמל לפעולה נחרצת, מוצג כאן כדמות פסיבית לחלוטין. הוא לא מודע למה שקורה מחוץ לחדרו, ואפילו לא מסוגל לשלוט על חום גופו. המצב הזה מזמין מזימות פוליטיות. אדוניהו פועל לפי הספר של הפוליטיקה הכוחנית: הוא מייצר מראית עין של כוח עם רצים, סוסים ומסיבות פאר, ומגייס אליו את האנשים החזקים של הדור הישן — כמו יואב בן צרויה. אבל כאן נכנסת לפעולה הדיפלומטיה השקטה. נתן הנביא ובת שבע לא משתמשים בכוח צבאי, אלא בפסיכולוגיה ובנאמנות. המפגש של בת שבע עם דוד הוא מופת של שכנוע: היא לא רק מזכירה לו את הבטחתו, אלא גם פונה ללב שלו ומבהירה לו שאם לא יפעל, היא ובנה ישלמו בחייהם. נתן הנביא מחזק את דבריה בצורה מתוחכמת כשהוא שואל את דוד 'האם זה קרה באישורך?'. השאלה הזו פוגעת באגו המלכותי של דוד ומזכירה לו שהוא עדיין המלך. התגובה של דוד מהירה ומפתיעה. הוא מורה על טקס הכתרה אלטרנטיבי, פומבי ורשמי בהרבה מזה של אדוניהו. שלמה נמשח בשמן המשחה המקודש, רוכב על הפרדה האישית של דוד, וזוכה לתמיכת העם כולו. הניגוד בין המסיבה הסגורה והאליטיסטית של אדוניהו לבין ההכתרה העממית והרועשת של שלמה בגיחון ממחיש את ההבדל בין תפיסת שלטון כוחנית לבין שלטון לגיטימי. בסופו של דבר, אדוניהו מוצא את עצמו לבד, אוחז בקרנות המזבח — מקום מקלט מקודש — ומבקש רחמים מאחיו הצעיר, שמפגין אצילות נפש ראשונית ומסכים לשלוח אותו לביתו בשלום, כל עוד יתנהג כשורה.
אם היית במקומו של שלמה המלך, האם היית סולח לאדוניהו ושולח אותו לביתו, או שהיית מעניש אותו מיד כדי למנוע ממנו לנסות למרוד שוב בעתיד?
דמדומים בארמון: מאבק הירושה על כס דוד
הספר נפתח בתיאור ריאליסטי וכואב של דוד המלך בימיו האחרונים: הוא זקן, חלש, ואינו מצליח להתחמם גם תחת בגדים רבים. חולשתו הגופנית של המלך משדרת חולשה שלטונית ומציתה מאבק ירושה יצרי בארמון. אדוניהו, בנו הגדול והאהוב של דוד, מכריז על עצמו כמלך הבא. הוא מגייס את תמיכתם של יואב בן צרויה שר הצבא ואביתר הכהן, ומארגן זבח הכתרה חגיגי בעין רוגל. אולם, אדוניהו ממדר מהאירוע את שלמה אחיו הצעיר, את בת שבע אמו, ואת תומכיהם — נתן הנביא ובניהו בן יהוידע. נתן הנביא מזהה את הסכנה הקיומית לשלמה ולבת שבע ויוזם מהלך דיפלומטי מתוחכמת: הוא שולח את בת שבע להזכיר לדוד את שבועתו ששלמה ימלוך אחריו, ונכנס מיד אחריה כדי לאמת את דבריה. דוד מתעורר לפעולה נחרצת אחרונה: הוא מורה להרכיב את שלמה על פרדתו המלכותית ולהמליכו בגיחון. ההמלה הרשמית והרועשת גורמת לתומכי אדוניהו להתפזר בבהלה. אדוניהו, שחושש לחייו, נס אל המזבח ואוחז בקרנותיו. שלמה המלך החדש מעניק לו חנינה מותנית ושולח אותו לביתו.
השבועה של דוד המלך חושפת את תפיסת עולמו ברגע המכריע של חייו. במקום להישען על כוחו הפוליטי או הצבאי, דוד פונה אל אלוהים שגאל אותו מכל קשייו בעבר. שבועה זו מעניקה לו את הכוח להתגבר על חולשתו הפיזית, לקום ממיטת חוליו ולפעול בנחישות כדי להמליך את שלמה, ובכך לקיים את הבטחתו הישנה ולמנוע מלחמת אחים קשה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק א' של ספר מלכים מעמיד במרכזו את אחת הבעיות הרגישות ביותר בכל משטר מלוכני: העברת השלטון וחילופי דורות. הטקסט המקראי משתמש בניגודים ספרותיים חריפים כדי להעביר את המתח. מצד אחד, דוד המלך מוצג בפסיביות מוחלטת — 'זקן בא בימים', 'ולא יחם לו'. הניסיון לחמם אותו באמצעות אבישג השונמית מדגיש את אובדן החיוניות והאונות שלו, לא רק הפיזית אלא בעיקר המנהיגותית. מן הצד השני, אדוניהו בנו מתואר במונחים של אקטיביות מתפרצת: 'מתנשא לאמור אני אמלוך'. התיאור של אדוניהו כ'טוב תואר מאד' וכמי ש'לא עצבו אביו מימיו' מקשר אותו באופן אירוני לאחיו המורד אבשלום, ומסמן לקורא את הסכנה הטמונה באופיו המפונק והשאפתני. המילים המנחות בפרק סובבות סביב שורש המלוכה והידיעה. אדוניהו מולך מבלי שדוד 'ידע' על כך, מוטיב המדגיש את הנתק של המלך מהמציאות. המהפך הדרמטי מתחולל בזכות הברית הפוליטית-רוחנית בין נתן הנביא לבת שבע. נתן, האסטרטג הפוליטי של הפרק, מבין שהמאבק אינו רק על הכתר אלא על הישרדות פיזית. השיחה הכפולה של בת שבע ונתן עם דוד היא יצירת מופת של מניפולציה חצרנית חיובית: הם משתמשים בשבועה קדומה של דוד כדי לעורר את מצפונו ואת סמכותו של המלך הגוסס. תגובתו של דוד היא חזרה זמנית לימי תפארתו. הוא נשבע בשם ה' 'אשר פדה את נפשי מכל צרה', שבועה המזכירה את נאמנותו ההיסטורית לאלוהים, ומורה על טקס הכתרה מתוכנן להפליא. ההרכבה של שלמה על 'הפרדה אשר לי' והמשיחה בגיחון הן פעולות סמליות בעלות תוקף משפטי וציבורי עליון, המאפילות מיד על הזבח הפרטי של אדוניהו בעין רוגל. הניגוד הגיאוגרפי בין עין רוגל הנמוכה לגיחון מסמל גם את המעבר הבלתי נמנע של השלטון. תגובתו של שלמה בסוף הפרק — הענקת חנינה מותנית לאדוניהו האוחז בקרנות המזבח — מציגה אותו כמנהיג שקול, פרגמטי ורחום, המעדיף יציבות ושקט על פני נקמה מיידית, ובכך מכינה את הקרקע לתקופת השלום שתאפיין את ימי מלכותו.
- חשיבותה של תוכנית מגירה להעברת סמכויותבארגונים רבים, כמו גם בעסקים משפחתיים, היעדר תוכנית ברורה לחילופי דורות או להעברת סמכויות יוצר כאוס ומאבקי כוח פנימיים ברגע שהמנהיג הנוכחי נחלש. הלקח מהפרק הוא שיש להגדיר מראש, בשקיפות ובאופן רשמי, את מנגנון הירושה והעברת התפקידים כדי למנוע קריסה של המערכת כולה.
- דיפלומטיה שקטה מול הפגנת כוח חיצוניתאדוניהו השקיע את כל משאביו במפגני כוח חיצוניים — רצים, סוסים, ומסיבות פאר — אך נכשל משום שלא דאג ללגיטימיות המהותית ולתמיכת המנהיג המכהן. לעומתו, נתן ובת שבע פעלו בשקט, בחוכמה ובאמצעות שיח ממוקד שהניע את מקבל ההחלטות לפעולה. בחיים המקצועיים והאישיים, השפעה אמיתית מושגת לעיתים קרובות דרך הבנת המניעים של הזולת ולא דרך הפגנת כוח רועשת.
- מנהיגות נמדדת בריסון הכוחכאשר שלמה עולה לשלטון, הצעד הראשון שלו כלפי יריבו המובס אדוניהו אינו הוצאה להורג או נקמה, אלא מתן הזדמנות שנייה מותנית בהתנהגות נאותה. היכולת לרסן את הכוח ברגע הניצחון היא סימן למנהיגות בוגרת ויציבה. במצבי קונפליקט יומיומיים, גם כשידנו על העליונה, מתן מוצא מכובד ליריב מונע הסלמה עתידית ומבסס את מעמדנו המוסרי.
הפרק מעלה דילמה מוסרית מורכבת סביב הלגיטימיות של השלטון: האם היורש הראוי הוא הבן הבכור והאהוב שזוכה לתמיכת הממסד הישן, או שמא הבן שנבחר באמצעות שבועה פנימית, הבטחה אלוהית ומהלכים פוליטיים מאחורי הקלעים? השאלה מי קובע את זהות המנהיג — המסורת המשפחתית או ההחלטה הריבונית של המלך המכהן — נותרת פתוחה לדיון.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ׃
וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי־לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת־אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ׃
וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד־מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ׃
וַאֲדֹנִיָּה בֶן־חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו׃
וְלֹא־עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם־הוּא טוֹב־תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם׃
וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה׃
וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם־אֲדֹנִיָּהוּ׃
וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר־אֵצֶל עֵין רֹגֵל וַיִּקְרָא אֶת־כָּל־אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל־אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ׃
וְאֶת־נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת־הַגִּבּוֹרִים וְאֶת־שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא׃
וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל־בַּת־שֶׁבַע אֵם־שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן־חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע׃
וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה וּמַלְּטִי אֶת־נַפְשֵׁךְ וְאֶת־נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה׃
לְכִי וּבֹאִי אֶל־הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְאָמַרְתְּ אֵלָיו הֲלֹא־אַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲמָתְךָ לֵאמֹר כִּי־שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל־כִּסְאִי וּמַדּוּעַ מָלַךְ אֲדֹנִיָהוּ׃
הִנֵּה עוֹדָךְ מְדַבֶּרֶת שָׁם עִם־הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת־דְּבָרָיִךְ׃
וַתָּבֹא בַת־שֶׁבֶע אֶל־הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת־הַמֶּלֶךְ׃
וַתִּקֹּד בַּת־שֶׁבַע וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה־לָּךְ׃
וַתֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּיהוָה אֱלֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי־שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל־כִּסְאִי׃
וְעַתָּה הִנֵּה אֲדֹנִיָּה מָלָךְ וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ׃
וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא־וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיֹאָב שַׂר הַצָּבָא וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא׃
וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עֵינֵי כָל־יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל־כִּסֵּא אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו׃
וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ עִם־אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים׃
וְהִנֵּה עוֹדֶנָּה מְדַבֶּרֶת עִם־הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא בָּא׃
וַיַּגִּידוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר הִנֵּה נָתָן הַנָּבִיא וַיָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ עַל־אַפָּיו אָרְצָה׃
וַיֹּאמֶר נָתָן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל־כִּסְאִי׃
כִּי יָרַד הַיּוֹם וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא־וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ׃
וְלִי אֲנִי־עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא׃
אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא הוֹדַעְתָּ אֶת־עבדיך [עַבְדְּךָ] מִי יֵשֵׁב עַל־כִּסֵּא אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו׃
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר קִרְאוּ־לִי לְבַת־שָׁבַע וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי־יְהוָה אֲשֶׁר־פָּדָה אֶת־נַפְשִׁי מִכָּל־צָרָה׃
כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי־שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל־כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה׃
וַתִּקֹּד בַּת־שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד קִרְאוּ־לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא וְלִבְנָיָהוּ בֶּן־יְהוֹיָדָע וַיָּבֹאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת־עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת־שְׁלֹמֹה בְנִי עַל־הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר־לִי וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל־גִּחוֹן׃
וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה׃
וַעֲלִיתֶם אַחֲרָיו וּבָא וְיָשַׁב עַל־כִּסְאִי וְהוּא יִמְלֹךְ תַּחְתָּי וְאֹתוֹ צִוִּיתִי לִהְיוֹת נָגִיד עַל־יִשְׂרָאֵל וְעַל־יְהוּדָה׃
וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אָמֵן כֵּן יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
כַּאֲשֶׁר הָיָה יְהוָה עִם־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יהי [יִהְיֶה] עִם־שְׁלֹמֹה וִיגַדֵּל אֶת־כִּסְאוֹ מִכִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד׃
וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וַיַּרְכִּבוּ אֶת־שְׁלֹמֹה עַל־פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ עַל־גִּחוֹן׃
וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת־קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן־הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת־שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל־הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה׃
וַיַּעֲלוּ כָל־הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם׃
וַיִּשְׁמַע אֲדֹנִיָּהוּ וְכָל־הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהֵם כִּלּוּ לֶאֱכֹל וַיִּשְׁמַע יוֹאָב אֶת־קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ קוֹל־הַקִּרְיָה הוֹמָה׃
עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר וְהִנֵּה יוֹנָתָן בֶּן־אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בָּא וַיֹּאמֶר אֲדֹנִיָּהוּ בֹּא כִּי אִישׁ חַיִל אַתָּה וְטוֹב תְּבַשֵּׂר׃
וַיַּעַן יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לַאֲדֹנִיָּהוּ אֲבָל אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ־דָּוִד הִמְלִיךְ אֶת־שְׁלֹמֹה׃
וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ־הַמֶּלֶךְ אֶת־צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶת־נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶּן־יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ׃
וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ בְּגִחוֹן וַיַּעֲלוּ מִשָּׁם שְׂמֵחִים וַתֵּהֹם הַקִּרְיָה הוּא הַקּוֹל אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם׃
וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה׃
וְגַם־בָּאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לְבָרֵךְ אֶת־אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר יֵיטֵב אלהיך [אֱלֹהִים] אֶת־שֵׁם שְׁלֹמֹה מִשְּׁמֶךָ וִיגַדֵּל אֶת־כִּסְאוֹ מִכִּסְאֶךָ וַיִּשְׁתַּחוּ הַמֶּלֶךְ עַל־הַמִּשְׁכָּב׃
וְגַם־כָּכָה אָמַר הַמֶּלֶךְ בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָתַן הַיּוֹם יֹשֵׁב עַל־כִּסְאִי וְעֵינַי רֹאוֹת׃
וַיֶּחֶרְדוּ וַיָּקֻמוּ כָּל־הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר לַאֲדֹנִיָּהוּ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ׃
וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ׃
וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה לֵאמֹר הִנֵּה אֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא אֶת־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר יִשָּׁבַע־לִי כַיּוֹם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִם־יָמִית אֶת־עַבְדּוֹ בֶּחָרֶב׃
וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אִם יִהְיֶה לְבֶן־חַיִל לֹא־יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה וְאִם־רָעָה תִמָּצֵא־בוֹ וָמֵת׃
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּרִדֻהוּ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וַיָּבֹא וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר־לוֹ שְׁלֹמֹה לֵךְ לְבֵיתֶךָ׃