ישעיה · פרק מ׳
קול קורא במדבר: על נצחיות הרוח ואמנות הנחמה
וְקֹוֵי יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ׃
פסוק ל״אהרועה הטוב והכנפיים של הנשר
הלילה, נספר על נביא חכם בשם ישעיהו, שרצה להביא חיבוק גדול של נחמה לכל האנשים שהיו עצובים ומודאגים. ישעיהו סיפר להם שאלוהים אוהב אותם מאוד, ממש כמו רועה טוב ששומר על הכבשים והטלאים שלו. כשיש טלה קטן ועייף שקשה לו ללכת, הרועה לא משאיר אותו מאחור – הוא מרים אותו בעדינות, מחבק אותו חזק אל הלב ונושא אותו בחיקו החם. ישעיהו מזכיר לנו שאלוהים הוא חזק ועצום, הוא ברא את כל הכוכבים המנצנצים בשמיים וקורא לכל אחד מהם בשם שלו. הוא אף פעם לא מתעייף, ותמיד יש לו כוח לעזור לנו. כשאנחנו מרגישים עייפים בסוף היום, אלוהים שולח לנו כוח חדש ומרגיע, כדי שמחר בבוקר נוכל לקום חזקים ושמחים, ולעוף קדימה כמו נשרים בשמיים.
הפסוק הזה מזכיר לנו שגם ברגעים של עייפות גדולה, כשאנחנו מרגישים שאין לנו כוח יותר, האמונה והתקווה מעניקות לנו כוחות מחודשים להתגבר ולהמשיך קדימה.
הסיפור מציע הזדמנות נהדרת לדבר עם הילד על תחושות של עייפות, חולשה וצורך בביטחון. הדימוי של הרועה הנושא את הטלאים בחיקו מעניק לילד תחושה עמוקה של מוגנות ואהבה ללא תנאי. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי להסביר לילד שמותר לפעמים להיות עייף או להרגיש שקשה לנו, ושזה בסדר גמור לבקש עזרה וחיבוק. החיבור לנשרים המרחפים מעניק השראה ותקווה לכך שהכוחות תמיד חוזרים אלינו אחרי מנוחה טובה.
- איך לדעתך מרגיש טלה קטן כשהרועה הטוב מרים אותו ומחבק אותו בחיקו?
- אם היית יכול לבקש מאלוהים כוח מיוחד כמו של חיה כלשהי, באיזו חיה היית בוחר?
- מתי הרגשת היום קצת עייף, ומה עזר לך להרגיש שוב חזק ושמח?
החיבוק הגדול של אלוהים והכוח של הנשרים
דמיין שאתה עומד באמצע מדבר חם ויבש, עייף ועצוב. פתאום, קול מתוק ורך קורא מהשמיים: "אל תדאגו, הכל יהיה בסדר! הגיע הזמן להתנחם!" הנביא ישעיהו מספר לנו שאלוהים אוהב אותנו כמו רועה טוב ששומר על הכבשים שלו. הוא אוסף את הטלאים הקטנים והרכים בזרועותיו, ומחבק אותם חזק-חזק אל הלב. אלוהים הוא כל כך גדול וחזק – הוא ברא את כל הכוכבים הנוצצים בשמיים וקרא לכל אחד מהם בשם. הוא אף פעם לא מתעייף! ואם גם אתם לפעמים מרגישים קצת עייפים או חלשים, אלוהים מבטיח לתת לכם כוח מיוחד. פתאום תרגישו חזקים כמו נשרים גדולים שפורשים כנפיים ועפים גבוה-גבוה מעל העננים, רצים וקופצים בשמחה ובלי להתעייף בכלל!
מי שמחכה בסבלנות ומאמין באלוהים, יקבל כוח חדש וחזק כמו נשר שעף גבוה בשמיים, ויוכל לרוץ וללכת בלי להתעייף בכלל.
הידעתם שאלוהים כל כך ענק, שהוא יכול למדוד את כל המים של האוקיינוסים בכף היד שלו, ואת השמיים העצומים הוא מודד בזרת - המרחק שבין האגודל לזרת שלכם?
איך אלוהים עוזר לנו להרגיש בטוחים גם כשיש סביבנו עמים חזקים ומפחידים? בפרק הבא נשמע על ההבטחה המיוחדת שלו.
להטעין את הסוללה הפנימית
בפרק זה, הנביא ישעיהו פונה אל עם ישראל שנמצא בגלות בבל, כשהם עצובים, מיואשים ומרגישים שאלוהים שכח אותם. ישעיהו פותח במילים המפורסמות "נחמו נחמו עמי" ומבטיח שהסבל שלהם נגמר. הוא מתאר קול שקורא לפנות דרך במדבר כדי שאלוהים יוכל להוביל את העם חזרה הביתה. ישעיהו מסביר שהאדם הוא כמו דשא שנובל מהר, אבל ההבטחות של אלוהים נשארות לתמיד. הוא משווה את אלוהים לרועה עדין שמחבק את הטלאים הקטנים, ומצד שני מראה כמה אלוהים ענק ועוצמתי לעומת אימפריות גדולות או פסלים חסרי חיים. בסוף, הוא מבטיח שמי שבוטח באלוהים יקבל כוחות מחודשים ויעוף גבוה כמו נשר.
כשאתם מרגישים סחוטים לגמרי, האמונה והתקווה יכולות לתת לכם כוח פנימי עצום, כמו כנפי נשרים שירימו אתכם מעל כל הצרות.
כשאתם מרגישים עמוסים ועייפים מלימודים או מחברים, אל תנסו לפתור הכל בכוח פיזי. קחו רגע של שקט, תנשמו עמוק, ותתחברו למשהו גדול יותר – תפילה, טבע או שיחה טובה. זה מטעין את הסוללה מחדש.
להרגיש קטנים וחלשים מול בעיות גדולות זה כמו לעמוד לבד מול שיימינג או לחץ חברתי מטורף בקבוצת הווטסאפ הכיתתית. הפרק מזכיר שיש כוח פנימי גדול יותר מכל הלחץ שמסביב.
מקור הכוח שלא נגמר לעולם
הפרק פותח בדברי נחמה מרגשים של הנביא ישעיהו לעם ישראל, שנמצא בגלות בבל ומרגיש נטוש ומיואש. ישעיהו מכריז שהתקופה הקשה הסתיימה, החטאים נסלחו, והדרך חזרה הביתה נסללת במדבר. הוא מציג ניגוד חד בין בני האדם, שהם זמניים וחולפים כמו חציר יבש בשדה, לבין דבריו והבטחותיו של אלוהים שעומדים לנצח. כדי לחזק את ביטחונם של הגולים, ישעיהו מתאר את עוצמתו האינסופית של הבורא: הוא זה שמדד את מימי העולם בכף ידו, הוא שולט בכוכבים ומכוון את ההיסטוריה, והאימפריות הגדולות ביותר נחשבות בעיניו כטיפה דקה מדלי. הפרק פונה אל העם שמרגיש שאלוהים התעלם מהצרות שלהם, ומזכיר להם שאלוהים אינו מתעייף לעולם. מי שמקווה לו ומאמין בו יזכה להתחדשות של כוחות פנימיים, ויוכל להתגבר על כל מכשול, ממש כמו נשר הדואה אל השמיים.
הפסוק חותם את הפרק בהבטחה קיומית עמוקה: מי שמייחלים ומצפים לעזרת השם לא יישחקו מפגעי הזמן והקושי. בניגוד לצעירים חזקים פיזית שעלולים להתעייף ולקרוס, האמונה מעניקה כוח פנימי רוחני המאפשר להתעלות מעל משברים, כמו נשר הדואה ללא מאמץ על זרמי האוויר. זהו לב הפרק המעביר את המוקד מגדולת הבורא הקוסמית אל תמיכתו באדם היחיד והחלש.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה הוא אחד מנקודות התפנית המרתקות ביותר בספר ישעיהו. עד עכשיו שמענו בעיקר נבואות זעם ואזהרות מפני חורבן, וכאן פתאום נפתח חלק חדש לגמרי שכולו נחמה, תקווה ובנייה מחדש. כדי להבין את העומק של הפרק, צריך לדמיין את הקהל המקורי ששומע אותו: גולים מדוכאים בבבל, שאיבדו את ביתם, את המקדש שלהם ואת תחושת הביטחון. הם בטוחים שאלוהים עזב אותם לנצח ושהאימפריה הבבלית החזקה ניצחה. ישעיהו מתמודד עם הייאוש הזה בשני שלבים מבריקים. בשלב הראשון, הוא משתמש בדימוי של סלילת כביש מהיר במדבר. הוא קורא ליישר את ההרים ולמלא את העמקים כדי ליצור מסלול חלק וישר. זהו תיאור ציורי של הסרת מכשולים רוחניים ונפשיים. הוא רוצה שהעם יבין שהדרך חזרה לחיים ולתקווה פתוחה, ושאלוהים עצמו צועד איתם. כדי להמחיש את הקרבה הזו, ישעיהו משתמש בדימוי מדהים של רועה עדין שאוסף את הטלאים הקטנים אל חיקו. מצד אחד אלוהים הוא מלך חזק, ומצד שני הוא הכי רגיש ועדין שיש. בשלב השני, ישעיהו עובר לטפל בתחושת האפסות של העם מול המעצמות הגדולות ומול אלילי בבל המפוארים. הוא עושה זאת באמצעות סדרה של שאלות רטוריות שמגחיכות את הפסלים העשויים עץ וזהב. הוא שואל: אל מי תדמו את אלוהים? ומזכיר להם שאלוהים הוא בורא היקום, זה שמותח את השמיים כמו אוהל קטן ורואה את בני האדם מלמעלה כמו חגבים קטנים. האימפריות שנראות לנו ענקיות ומפחידות הן בסך הכל כמו אבק על מאזניים מבחינתו. השיא של הפרק מגיע בפנייה ישירה ללב של כל אחד מאיתנו. ישעיהו יודע שקל מאוד להרגיש קטנים וחסרי חשיבות בעולם ענק וכאוטי. העם מתלונן: נסתרה דרכי מה'. אבל ישעיהו עונה להם שאלוהים לא מתעייף ולא נחלש. הכוח שלו אינסופי, והיופי הוא שהוא לא שומר את הכוח הזה לעצמו – הוא מחלק אותו למי שעייף וחלש. גם הצעירים והחזקים ביותר פיזית יכולים לקרוס ולהישבר תחת לחץ נפשי, אבל מי ששואב את הכוח שלו מאמונה ומחיבור לערכים נצחיים יגלה מעיין אנרגיה בלתי נדלה שיאפשר לו לעוף מעל הקשיים כמו נשר.
כשאתה מרגיש סחוט ועייף נפשית, מהו הדבר שבאמת מצליח להטעין אותך מחדש בכוחות - האם זה מסך ורשתות חברתיות, או משהו עמוק ושקט יותר?
קול קורא במדבר: על נצחיות הרוח ואמנות הנחמה
פרק מ' בספר ישעיהו פותח את חטיבת הנבואות המכונה במחקר 'ישעיהו השני', ומציג מפנה דרמטי בעלילת הספר: מעבר מתוכחה קשה ואיומי חורבן לבשורת נחמה קוסמית והיסטורית. הנביא פונה בשם אלוהים אל מנהיגי העם או מלאכיו בקריאה כפולה: 'נחמו נחמו עמי'. הוא מכריז כי תקופת השעבוד והסבל של ירושלים בגלות בבל תמה, וחטאיה נסלחו. העלילה מתקדמת דרך קולות מטפוריים הקוראים לפלס דרך ישרה ומסילה במדבר השמם, תוך שינוי דרמטי של פני השטח – הרים יושפלו וגיאיות יינשאו – כהכנה להתגלות כבוד ה' לעיני כל האנושות. בהמשך, הנביא מעמת בין ארעיותו של הבשר האנושי, הנובל כחציר השדה, לבין נצחיות דבר האלוהים העומד לעד. ירושלים נקראת לעלות על הר גבוה ולבשר לערי יהודה על שיבת ה' כמנהיג וכרועה רחום המקבץ את טלאיו. בחלקו השני של הפרק, הנביא נושא נאום תיאולוגי מרהיב המבסס את ריבונותו המוחלטת של הבורא על פני הטבע, ההיסטוריה והאימפריות האנושיות, ומסיים בהבטחה כי אלוהים מעניק מכוחו האינסופי דווקא לאדם העייף והכושל המייחל לו.
הפסוק חותם את הפרק בהבטחה קיומית עמוקה: מי שמייחלים ומצפים לעזרת השם לא יישחקו מפגעי הזמן והקושי. בניגוד לצעירים חזקים פיזית שעלולים להתעייף ולקרוס, האמונה מעניקה כוח פנימי רוחני המאפשר להתעלות מעל משברים, כמו נשר הדואה ללא מאמץ על זרמי האוויר. זהו לב הפרק המעביר את המוקד מגדולת הבורא הקוסמית אל תמיכתו באדם היחיד והחלש.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק מ' מהווה את שער הכניסה לעולם הנחמה המקראי, והוא מעוצב כמניפסט ספרותי ותיאולוגי מתוחכם. מבנה הפרק נע במקצב דינמי בין קולות שונים המהדהדים בחלל הקוסמי, ויוצרים חוויה של התעוררות רוחנית. הפתיחה הדרמטית 'נחמו נחמו עמי' משתמשת בלשון כפולה כדי להדגיש את עומק הנחמה הנדרשת לעם שחווה שבר קטסטרופלי בחורבן הבית הראשון ובגלות. השימוש במילה המנחה 'קול' מייצר תחושה של קריאה דחופה ורב-קולית המגיעה מכל עבר. אחד הניגודים המרכזיים בפרק הוא בין הבשר לחציר: 'כל הבשר חציר... יבש חציר נבל ציץ ודבר אלוהינו יקום לעולם'. דימוי זה אינו בא רק להקטין את האדם, אלא להעניק לו עוגן של יציבות. בעולם שבו אימפריות עולות ויורדות וחיי האדם ארעיים, המילים והערכים האלוהיים הם המציאות הממשית היחידה שאפשר להישען עליה. האירוניה הדרמטית מתחדדת כאשר הנביא פונה לתאר את תעשיית הפסלים של התקופה: החרש המנסך פסל והצורף המצפה אותו בזהב. ישעיהו חושף את האבסורד שבאלוהות מעשה ידי אדם – פסל שצריך לייצב אותו כדי שלא ימוט – לעומת בורא עולם היושב על חוג הארץ ונוטה שמיים כאוהל. ההקשר ההיסטורי של גלות בבל חיוני להבנת הנאום התיאולוגי. הגולים חשו כי 'נסתרה דרכי מה' ומאלוהי משפטי יעבור' – תחושה של נטישה אלוהית וחוסר צדק בעולם שבו הרשע שולט. ישעיהו משיב להם לא באמצעות פילוסופיה מופשטת, אלא באמצעות הפניית מבטם אל הקוסמוס: 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה'. הסדר הקוסמי, שבו אף כוכב אינו נעדר, משמש הוכחה להשגחה מדוקדקת שאינה פוסחת על האדם היחיד. בסיום הפרק, הנביא מפרק את תפיסת הכוח המקובלת. בעולם העתיק, כוח נמדד בעוצמה צבאית, בנעורים ובחוסן פיזי. ישעיהו טוען כי כוח זה הוא מוגבל וסופו להישחק. הכוח האמיתי, הטרנסצנדנטי, שייך למי ש'קוויי ה'' – אלו המפתחים סבלנות, אמונה וציפייה רוחנית. הם אלו שיחליפו כוח ויעלו אבר כנשרים. זוהי נחמה אקזיסטנציאלית המציעה לאדם דרך להתעלות מעל מגבלות החומר והייאוש הקיומי.
- העברת מרכז הכובד מהחולף אל הנצחיבעידן המודרני, אנו נוטים להשקיע משאבים עצומים בבניית דימוי חיצוני, צבירת נכסים חומריים ורדיפה אחר הישגים זמניים. כאשר אלו נסדקים, אנו חווים משבר זהות עמוק. הלקח המעשי הוא לטפח במקביל עוגנים נצחיים – מערכות יחסים עמוקות, מחויבות לערכים מוסריים, והתפתחות רוחנית ואינטלקטואלית שאינם תלויים בתהפוכות הכלכלה או הגיל.
- פרספקטיבה קוסמית ככלי להתמודדות עם חרדהכאשר אנו שקועים בתוך משבר אישי או מקצועי, הבעיה ממלאת את כל שדה הראייה שלנו ומייצרת תחושת מחנק. תרגול קוגניטיבי בהשראת 'שאו מרום עיניכם' – יציאה אל הטבע, התבוננות בכוכבים או קריאה על גודלו של היקום – יכול להעניק פרופורציה חדשה לקשיים שלנו, להפחית את רמת החרדה ולפתוח פתח לפתרונות יצירתיים.
- ניהול אנרגיה מבוסס תקווה ואמונהשחיקה בעבודה או בחיי המשפחה נובעת לעיתים קרובות מניסיון לפתור הכל באמצעות מאמץ פיזי ומנטלי בלתי פוסק. הפרק מציע ללמוד את אמנות הציפייה וההמתנה האקטיבית ('וקווי ה'''). המשמעות המעשית היא שילוב של רגעי הרפיה, מדיטציה, תפילה או פשוט הרפיית אחיזה מתוך אמונה שישנם כוחות גדולים מאיתנו הפועלים לטובתנו, מה שמאפשר לחדש את מלאי האנרגיה הפנימי.
המתח שבין טרנסצנדנטיות לאימננטיות: כיצד אל קוסמי, נשגב ואינסופי, שרואה בבני האדם חגבים ובאימפריות טיפה מדלי, יכול בו-זמנית להיות רועה עדין ואכפתי הנושא את הטלאים בחיקו וקשוב לצרכיו של האדם היחיד והחלש ביותר?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם׃
דַּבְּרוּ עַל־לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֺנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל־חַטֹּאתֶיהָ׃
קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ׃
כָּל־גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל־הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה׃
וְנִגְלָה כְּבוֹד יְהוָה וְרָאוּ כָל־בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר׃
קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל־הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל־חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה׃
יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם׃
יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר־אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם׃
עַל הַר־גָּבֹהַ עֲלִי־לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל־תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם׃
הִנֵּה אֲדֹנָי יְהוִה בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו׃
כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל׃
מִי־מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם׃
מִי־תִכֵּן אֶת־רוּחַ יְהוָה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ׃
אֶת־מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ׃
הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל׃
וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה׃
כָּל־הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ־לוֹ׃
וְאֶל־מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה־דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ׃
הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף׃
הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא־יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ־לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט׃
הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ׃
הַיֹּשֵׁב עַל־חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת׃
הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה׃
אַף בַּל־נִטָּעוּ אַף בַּל־זֹרָעוּ אַף בַּל־שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם־נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם׃
וְאֶל־מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ׃
שְׂאוּ־מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי־בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר׃
לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְהוָה וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר׃
הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם־לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְהוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ׃
נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה׃
וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ׃
וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ׃