ישעיה · פרק ל״ז
קריסתה של אימפריה: בין הלוחמה הפסיכולוגית של אשור לישועת ירושלים
וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ מִיָּדוֹ וְיֵדְעוּ כָּל־מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי־אַתָּה יְהוָה לְבַדֶּךָ׃
פסוק כ'תפילת המלך והשומר השקט של ירושלים
הלילה נספר על המלך חזקיהו, שחי בירושלים לפני שנים רבות. יום אחד הגיע צבא גדול וחזק מאוד של מלך אשור, ואיים על העיר. חזקיהו המלך הרגיש פחד גדול בלב, אבל הוא ידע בדיוק למי לפנות. הוא הלך לבית המקדש השקט, פרש את מכתבי האיום לפני אלוהים, והתפלל מכל הלב שישמור על העם שלו. אלוהים שמע את התפילה החמה ושלח את הנביא ישעיהו לומר לו: 'אל תפחד, אני שומר עליכם'. ובאותו לילה, בזמן שכולם ישנו בבטחה במיטותיהם, קרה נס גדול – הצבא המאיים נסוג והלך לדרכו בלי לפגוע באיש. ירושלים נשארה שלמה ובטוחה, והמלך חזקיהו הודה לאלוהים על השמירה והאהבה שלו.
הפסוק מלמד אותנו שברגעי משבר עמוקים, כדאי לחפש את המשמעות הרחבה יותר ולפנות למקור הכוח והאמונה שלנו.
הסיפור על חזקיהו המלך מלמד אותנו ואת ילדינו על החשיבות של מציאת מקום בטוח ושקט בתוכנו כשאנחנו חשים פחד או דאגה. במקום להיכנס לבהלה או להגיב בכעס, חזקיהו פונה לתפילה ולשיחה כנה. עבור ילדים, 'בית המקדש' האישי שלהם יכול להיות חיבוק מההורים, פינה שקטה בחדר, או שיחה פתוחה על מה שמציק להם. כהורים, נוכל לעודד אותם לשתף אותנו ואת אלוהים בדאגותיהם, ולהזכיר להם שתמיד יש מי שמקשיב لهم ושומר עליהם.
- מה עזר למלך חזקיהו להירגע כשהוא היה מודאג מאוד?
- למי אתם אוהבים לפנות או מה אתם אוהבים לעשות כשאתם מרגישים קצת מפוחדים?
- איך לדעתכם הרגישו תושבי ירושלים כשהם התעוררו בבוקר וראו שהצבא המפחיד הלך?
המכתב המפחיד והנס הגדול בירושלים
דמיין שאתה עומד על חומת ירושלים העתיקה, והלב שלך דופק חזק-חזק. בחוץ עומד צבא ענק של מלך אשור הרשע, סנחריב, שמאיים להרוס את הכל. המלך הטוב שלנו, חזקיהו, עצוב ומודאג מאוד. הוא לובש בגדים פשוטים של צער והולך לבית המקדש. הוא מקבל מכתב מפחיד ומעליב מסנחריב, אבל במקום לבכות, הוא פורש את המכתב על הרצפה לפני ה' ומבקש עזרה מכל הלב. ואז, הנביא ישעיהו שולח לו הודעה מרגיעה: 'אל תפחד! ה' ישמור על העיר'. ובאמת, בלילה קורה נס מדהים וצבא אשור נעלם! מה יקרה כשחזקיהו יגלה שהעיר ניצלה לגמרי? בפרק הבא נראה איך הכל משתנה.
המלך חזקיהו מבקש מה' שיציל את ירושלים, כדי שכולם בעולם ידעו שה' הוא האל האמיתי היחיד שבאמת שומר עלינו.
הידעתם שהמלך חזקיהו ממש לקח את מכתבי האיום המפחידים ופרש אותם על הרצפה מול אלוהים, כאילו הוא מראה לו אותם בעיניים?
מה יקרה כשחזקיהו יתעורר בבוקר ויביט אל מעבר לחומות העיר? בפרק הבא נגלה!
מצור על ירושלים: המלך שלא נכנע ללחץ
העיר ירושלים נמצאת בסכנה קיומית. סנחריב, מלך האימפריה האשורית האדירה, מכתר את העיר ושולח לחזקיהו המלך מכתבי איום מפורשים ומלגלגים. הוא טוען שאף אל לא הציל את העמים האחרים מפניו, וגם אלוהי ישראל לא יעזור. חזקיהו המבוהל אך הנחוש לא נכנע. הוא פונה לנביא ישעיהו ומקבל הבטחה אלוהית שהאשורים לא ייכנסו לעיר ולא יירו בה אפילו חץ אחד. חזקיהו מתפלל בבית המקדש ומבקש ישועה שתראה לכולם את כוחו של ה'. באותו לילה מתרחש נס דרמטי: מלאך ה' מכה במחנה אשור, וסנחריב נאלץ לסגת בבושת פנים לנינווה, שם הוא נרצח בסופו של דבר על ידי בניו שלו.
חזקיהו מתפלל להצלה לא רק כדי לשרוד, אלא כדי להראות לעולם כולו שצדק ואמונה חזקים יותר מכוח צבאי ואיומים.
כשמישהו מנסה להפחיד או להקטין אתכם כדי שתכנעו, אל תגיבו מהבטן. קחו נשימה, התייעצו עם אדם חכם שאתם סומכים עליו, ותפעלו מתוך שקט פנימי.
זה כמו לעמוד מול 'בריון רשת' ששולח הודעות מאיימות ומנסה לגרום לכם להרגיש חסרי סיכוי, אבל במקום להיגרר לריב איתו, אתם פונים למבוגר אחראי ופותרים את הבעיה בצורה חכמה ושקטה.
מלחמה פסיכולוגית והנס הבלתי יאומן
ירושלים עומדת בפני חורבן מוחלט. צבא אשור, המעצמה החזקה ביותר בעולם באותם ימים, מכתר את העיר. סנחריב מלך אשור מנהל מלחמה פסיכולוגית קשוחה ושולח מכתבים שמזלזלים ביכולת של אלוהים להציל את יהודה, תוך שהוא מזכיר את כל הממלכות שכבר החריב. המלך חזקיהו נכנס למצוקה עמוקה, קורע את בגדיו ועולה לבית המקדש. הוא פורש את מכתבי האיום לפני אלוהים ומתפלל בבכי. ישעיהו הנביא שולח לו נבואת הרגעה עוצמתית: אלוהים שמע את התפילה, והוא יגן על ירושלים למען שמו ולמען דוד המלך. הנבואה מתגשמת באופן מדהים ומהיר במיוחד: באותו הלילה מלאך ה' פוגע במחנה האשורי ומחסל 185,000 חיילים. סנחריב נאלץ לסגת חזרה לבירה שלו, נינווה, ושם הוא נרצח על ידי בניו בזמן שהוא סוגד לאלוהיו. ירושלים ניצלת ברגע האחרון ממש.
פסוק זה הוא לב תפילתו של המלך חזקיהו מול איומי מלך אשור. חזקיהו אינו מבקש הצלה רק לשם הישרדות פיזית, אלא כדי להוכיח לעולם כולו שיש אלוהים אחד אמיתי, בניגוד לאלילי העץ והאבן של העמים האחרים שנחרבו. זוהי קריאה להפגנת ריבונות אלוהית מול גאוות האדם האכזרית.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מביא אותנו לנקודת הרתיחה של אחד המשברים הגדולים בהיסטוריה של יהודה. מלך אשור, סנחריב, לא רק מאיים צבאית אלא משתמש בנשק של לוחמה פסיכולוגית ותעמולה. הוא מנסה לשבור את רוחם של תושבי ירושלים על ידי זלזול מוחלט באמונתם. הוא מציג טיעון לוגי חזק: 'תראו מה עשינו לכל שאר המדינות, האלים שלהן לא הצילו אותן, אז למה ששלכם יציל אתכם?'. מה שמעניין כאן הוא התגובה של חזקיהו המלך. הוא לא נכנס למגננה מילולית ולא מנסה להתווכח. הוא לוקח את המכתבים המאיימים, עולה לבית המקדש ופשוט פורש אותם על הרצפה לפני אלוהים. בתפילה שלו, חזקיהו עושה הבחנה מבריקה: הוא מודה שסנחריב צודק לגבי שאר העמים, אבל מסביר שהאלים שלהם היו רק פסלי עץ ואבן מעשה ידי אדם. אלוהי ישראל, לעומת זאת, הוא בורא העולם כולו. התשובה שמגיעה דרך ישעיהו הנביא היא שיר לעג מדהים נגד סנחריב. ישעיהו חושף את האשליה של מלך אשור: סנחריב בטוח שהוא כבש את העולם בזכות כוחו ועוצמתו, אבל למעשה הוא היה רק כלי בידי אלוהים שניהל את ההיסטוריה. כעת, בגלל הגאווה והשחץ שלו, אלוהים ישים לו 'רסן בפה' ויחזיר אותו הביתה מושפל. הסוף של הסיפור הוא דרמטי וכמעט קולנועי. בלילה אחד, מכה מסתורית (המתוארת כמלאך ה') משמידה את רוב הצבא האשורי. סנחריב חוזר לנינווה מוכה וחבול, ושם, באירוניה מוחלטת, בזמן שהוא מתפלל לאל שלו שלא הצליח להושיע אותו, הבנים שלו רוצחים אותו. הסיפור הזה מראה לנו כמה מהר גאווה אנושית קיצונית יכולה להתרסק מול המציאות, ואיך אמונה שקטה ופנייה לעזרה ברגע האמת יכולות לשנות את כל התמונה.
אם הייתם יועצים של חזקיהו באותו לילה מתוח, האם הייתם מציעים לו להיכנע לסנחריב כדי להציל חיים, או להסתכן ולהמתין לנס כפי שהציע ישעיהו?
קריסתה של אימפריה: בין הלוחמה הפסיכולוגית של אשור לישועת ירושלים
פרק לז בספר ישעיהו מתאר את רגע השיא הדרמטי במצור האשורי על ירושלים בימי המלך חזקיהו. לאחר שרב-שקה, שליחו של סנחריב מלך אשור, נושא נאום תעמולה מאיים ומזלזל באלוהי ישראל, חזקיהו נתקף חרדה עמוקה. הוא קורע את בגדיו, מתעטף בשק ופונה אל בית המקדש, במקביל לשליחת משלחת אל הנביא ישעיהו. ישעיהו מרגיע את המלך ומנבא שסנחריב ישמע שמועה וישוב לארצו, שם יומת. ואכן, סנחריב נאלץ להעתיק את כוחותיו בשל איום מצד תרהקה מלך כוש, אך הוא שולח לחזקיהו איגרות איום נוספות המזהירות אותו שלא לבטוח באלוהיו, שכן אף אל לא הציל את העמים האחרים מפני אשור. חזקיהו פורש את האיגרות לפני ה' ונושא תפילה המדגישה את ההבדל בין אלילי השקר לבורא העולם. בתגובה, ישעיהו נושא נבואת לעג חריפה נגד סנחריב, המבטיחה כי אשור לא תיכנס לירושלים. בלילה ההוא, מלאך ה' מכה במחנה אשור וממית 185,000 איש. סנחריב נסוג לנינווה, ושם הוא נרצח בידי בניו, ובכך נשלמת הישועה הניסית של ירושלים.
פסוק זה הוא לב תפילתו של המלך חזקיהו מול איומי מלך אשור. חזקיהו אינו מבקש הצלה רק לשם הישרדות פיזית, אלא כדי להוכיח לעולם כולו שיש אלוהים אחד אמיתי, בניגוד לאלילי העץ והאבן של העמים האחרים שנחרבו. זוהי קריאה להפגנת ריבונות אלוהית מול גאוות האדם האכזרית.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק לז מציג עימות תיאולוגי ופוליטי רחב ממדים בין שתי תפיסות עולם קוטביות: הכוח הצבאי הברוטאלי והגאה של האימפריה האשורית, מול האמונה המונותאיסטית המזוקקת של יהודה. המאבק אינו רק פיזי אלא בעיקר פסיכולוגי ותודעתי. סנחריב מלך אשור משתמש בטקטיקה מתוחכמת של דמורליזציה. הוא מציג היסטוריוגרפיה של כיבושים מוצלחים ומציב בפני חזקיהו שאלה רציונלית לכאורה: אם כל אלוהי הגויים נכשלו בהגנה על עמיהם, מדוע שאלוהי ירושלים ינהג אחרת?
תגובתו של חזקיהו חושפת מנהיגות רוחנית יוצאת דופן. הוא אינו מנסה להשיב מלחמה שערה בכלים צבאיים שאין ברשותו, אלא פונה אל המרחב המקודש – בית ה'. המעשה הסמלי של פרישת האגרות לפני ה' מבטא העברה של המשבר מהמישור האנושי-פוליטי אל המישור האלוהי. בתפילתו, חזקיהו מפרק את הטיעון האשורי בחדות פילוסופית: הוא מכיר בכך שאשור אכן החריבה את הארצות האחרות ושרפה את אלוהיהן, אך מסביר שאין בכך הוכחה לכוחה מול ה', שכן אותם אלים לא היו אלא 'מעשה ידי אדם עץ ואבן'. חזקיהו מבקש ישועה לא מתוך אנוכיות לאומית, אלא מתוך שאיפה אוניברסלית: 'ויידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' לבדך'.
נבואת התשובה של ישעיהו היא יצירת מופת ספרותית המלאה באירוניה דרמטית. ישעיהו משתמש בדימוי של 'בתולת בת ציון' המניעה את ראשה בלעג אחרי סנחריב הנסוג. הוא חושף את האשליה של מלך אשור, שדימה בנפשו כי הוא כובש ומחריב בכוחו שלו ('אני קרתי ושתיתי מים... ואחריב בכף פעמיי'). ישעיהו מבהיר לו כי הוא אינו אלא כלי משחק בתוכנית אלוהית קדומה ('הלוא שמעת למרחוק אותה עשיתי'). הגאווה האשורית מתוארת כהתפרצות של זעם קטנוני מול ריבון העולם, והעונש המושת עליו הוא השפלה מוחלטת: אלוהים ישים 'חח' (טבעת) באפו ומתג בשפתיו, כמו שנוהגים בבהמת פרא, וישיב אותו בדרך שבה בא.
האות החקלאי שניתן לחזקיהו – אכילת ספיח ושחיס בשנתיים הראשונות וחזרה לזריעה וקציר בשנה השלישית – מסמל את תהליך השיקום האיטי והאורגני של הארץ לאחר המצור. הוא מדגיש את רעיון 'שארית הפליטה' של בית יהודה, שתכה שורש למטה ותעשה פרי למעלה.
סיומו של הפרק דרמטי ומהיר. המכה הניסית במחנה אשור (185,000 הרוגים בלילה אחד) ממוטטת את המצור ללא קרב. סנחריב חוזר לנינווה מושפל, ושם מתרחשת סגירת המעגל המוסרית והאירונית ביותר: בזמן שהוא משתחווה בבית נסרוך אלוהיו (ששוב מתגלה כחסר אונים), הוא נרצח בידי בניו שלו. הפרק חותם בהמחשה חריפה של אפסיות הגאווה האנושית מול הריבונות האלוהית המוחלטת.
- הבחנה בין טפל לעיקר ברגעי משבר קיומייםבעת התמודדות עם איומים גדולים או קריסה של מערכות בחיינו (כמו אובדן מקום עבודה או משבר בריאותי), הנטייה הטבעית היא להיגרר לבהלה או למאבקים קטנוניים. חזקיהו מלמד אותנו להעביר את המבט מהאיום עצמו אל עקרונות היסוד והערכים העמוקים שלנו, ולפעול מתוך חיבור למקור הכוח הפנימי והרוחני שלנו.
- פירוק מניפולציות ותעמולה באמצעות אמת פשוטהבעולם המודרני אנו מוצפים במידע, תעמולה ומניפולציות תקשורתיות שמטרתן לייצר פחד וייאוש. הדרך להתמודד איתן אינה להתווכח באותם כלים, אלא לזהות את נקודת התורפה של הטיעון המניפולטיבי (כפי שחזקיהו זיהה שאלילי הגויים הם רק עץ ואבן) ולהציב מולם אמת יציבה וערכית.
- הבנת הגבולות של כוחנו והכרה בריבונות גבוהה יותרסנחריב מייצג את האדם המודרני הבטוח שכוחו והטכנולוגיה שלו יענו על הכל. הפרק מזכיר לנו שגאווה קיצונית מובילה לעיוורון. מודעות למגבלות הכוח שלנו, וצניעות בפני כוחות גדולים מאיתנו (הטבע, ההיסטוריה, או האלוהות), הן תנאי הכרחי להישרדות ולצמיחה ארוכת טווח.
הפרק מציג מתח מובנה בין הצורך בפעולה אנושית לבין ההסתמכות על נס אלוהי. חזקיהו מתפלל ומקבל הבטחה לנס, אך במקביל הוא מבצע פעולות דיפלומטיות ופונה לנביא. היכן עובר הגבול המוסרי והמעשי בין השתדלות אנושית אקטיבית לבין ביטחון פסיבי בישועה עליונה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו וַיִּתְכַּס בַּשָּׂק וַיָּבֹא בֵּית יְהוָה׃
וַיִּשְׁלַח אֶת־אֶלְיָקִים אֲשֶׁר־עַל־הַבַּיִת וְאֵת שֶׁבְנָא הַסּוֹפֵר וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל־יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ הַנָּבִיא׃
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם־צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד־מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה׃
אוּלַי יִשְׁמַע יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵת דִּבְרֵי רַב־שָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה׃
וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ אֶל־יְשַׁעְיָהוּ׃
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְשַׁעְיָהוּ כֹּה תֹאמְרוּן אֶל־אֲדֹנֵיכֶם כֹּה אָמַר יְהוָה אַל־תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אוֹתִי׃
הִנְנִי נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב אֶל־אַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ׃
וַיָּשָׁב רַב־שָׁקֵה וַיִּמְצָא אֶת־מֶלֶךְ אַשּׁוּר נִלְחָם עַל־לִבְנָה כִּי שָׁמַע כִּי נָסַע מִלָּכִישׁ׃
וַיִּשְׁמַע עַל־תִּרְהָקָה מֶלֶךְ־כּוּשׁ לֵאמֹר יָצָא לְהִלָּחֵם אִתָּךְ וַיִּשְׁמַע וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר׃
כֹּה תֹאמְרוּן אֶל־חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה לֵאמֹר אַל־יַשִּׁאֲךָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹטֵחַ בּוֹ לֵאמֹר לֹא תִנָּתֵן יְרוּשָׁלִַם בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל־הָאֲרָצוֹת לְהַחֲרִימָם וְאַתָּה תִּנָּצֵל׃
הַהִצִּילוּ אוֹתָם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁחִיתוּ אֲבוֹתַי אֶת־גּוֹזָן וְאֶת־חָרָן וְרֶצֶף וּבְנֵי־עֶדֶן אֲשֶׁר בִּתְלַשָּׂר׃
אַיֵּה מֶלֶךְ־חֲמָת וּמֶלֶךְ אַרְפָּד וּמֶלֶךְ לָעִיר סְפַרְוָיִם הֵנַע וְעִוָּה׃
וַיִּקַּח חִזְקִיָּהוּ אֶת־הַסְּפָרִים מִיַּד הַמַּלְאָכִים וַיִּקְרָאֵהוּ וַיַּעַל בֵּית יְהוָה וַיִּפְרְשֵׂהוּ חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי יְהוָה׃
וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ אֶל־יְהוָה לֵאמֹר׃
יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה־הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ׃
הַטֵּה יְהוָה אָזְנְךָ וּשְׁמָע פְּקַח יְהוָה עֵינֶךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֵת כָּל־דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שָׁלַח לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי׃
אָמְנָם יְהוָה הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת־כָּל־הָאֲרָצוֹת וְאֶת־אַרְצָם׃
וְנָתֹן אֶת־אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם־מַעֲשֵׂה יְדֵי־אָדָם עֵץ וָאֶבֶן וַיְאַבְּדוּם׃
וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ מִיָדוֹ וְיֵדְעוּ כָּל־מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי־אַתָּה יְהוָה לְבַדֶּךָ׃
וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ אֶל־חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל־סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה עָלָיו בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת־צִיּוֹן אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלִָם׃
אֶת־מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל־מִי הֲרִימוֹתָה קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ אֶל־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל׃
בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי וַתֹּאמֶר בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחַר בְּרֹשָׁיו וְאָבוֹא מְרוֹם קִצּוֹ יַעַר כַּרְמִלּוֹ׃
אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מָיִם וְאַחְרִב בְּכַף־פְּעָמַי כֹּל יְאֹרֵי מָצוֹר׃
הֲלוֹא־שָׁמַעְתָּ לְמֵרָחוֹק אוֹתָהּ עָשִׂיתִי מִימֵי קֶדֶם וִיצַרְתִּיהָ עַתָּה הֲבֵאתִיהָ וּתְהִי לְהַשְׁאוֹת גַּלִּים נִצִּים עָרִים בְּצֻרוֹת׃
וְיֹשְׁבֵיהֶן קִצְרֵי־יָד חַתּוּ וָבֹשׁוּ הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא חֲצִיר גַּגּוֹת וּשְׁדֵמָה לִפְנֵי קָמָה׃
וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבוֹאֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי׃
יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ עָלָה בְאָזְנָי וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ וּמִתְגִּי בִּשְׂפָתֶיךָ וַהֲשִׁיבֹתִיךָ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־בָּאתָ בָּהּ׃
וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית שָׁחִיס וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים ואכול [וְאִכְלוּ] פִרְיָם׃
וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית־יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה׃
כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה־זֹּאת׃
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה אֶל־מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֹא יָבוֹא אֶל־הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא־יוֹרֶה שָׁם חֵץ וְלֹא־יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא־יִשְׁפֹּךְ עֳלֶיהָ סֹלְלָה׃
בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־בָּא בָּהּ יָשׁוּב וְאֶל־הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבוֹא נְאֻם־יְהוָה׃
וְגַנּוֹתִי עַל־הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי׃
וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים׃
וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה׃
וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר־חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃