ישעיה · פרק ל״ו
מילים כנשק להשמדה המונית: נאום רב-שקה והמצור על ירושלים
וַיַּחֲרִשׁוּ וְלֹא־עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר כִּי־מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר לֹא תַעֲנֻהוּ׃
פסוק כאהשקט המיוחד של ירושלים
הלילה נספר על המלך חזקיהו הטוב, שגר בירושלים היפה לפני המון שנים. יום אחד הגיע צבא גדול של מלך אשור, ושלח איש רעשן בשם רב-שקה לעמוד ליד חומות העיר. רב-שקה התחיל לצעוק בקול גדול ומפחיד: 'אל תאמינו למלך שלכם! הוא לא יכול להציל אתכם!'. הוא ניסה לגרום לכולם לפחד ולבכות. השרים של המלך ביקשו ממנו לדבר בשקט ובשפה אחרת, אבל הוא רק צעק חזק יותר כדי להבהיל את הילדים וההורים שעל החומה. אבל למלך חזקיהו היה סוד חכם. הוא אמר לעם שלו: 'אל תענו לו אף מילה. פשוט תשתקו'. וזה מה שהם עשו! כולם עמדו יחד בשקט מוחלט, כמו גיבורים אמיתיים. השתיקה הזו הראתה לרב-שקה שהם לא מפחדים מהצעקות שלו, ושהם בוטחים במלך שלהם ובאלוהים שישמור עליהם.
השתיקה של העם מראה לילדים שלפעמים, מול הצקות או מילים פוגעות, התגובה הכי חזקה ואמיצה היא פשוט לא לשתף פעולה ולא להיגרר לריב.
הפרק מציג את כוחה של השתיקה מול מילים קשות ומפחידות. עבור ילדים, התמודדות עם הצקות, מילים מעליבות או קולות מבהילים היא אתגר יומיומי. הסיפור מציע כלי חינוכי נפלא: לפעמים, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מי שמנסה להציק או להפחיד היא לא להיגרר לריב, אלא לשמור על קור רוח ושקט פנימי. אפשר לשוחח עם הילד על כך ששתיקה מול מציק אינה חולשה, אלא כוח של גיבורים שיודעים מי הם וממי הם מקבלים הגנה ואהבה.
- למה לדעתך המלך חזקיהו ביקש מהעם לא לענות לאיש שצעק עליהם?
- איך היית מרגיש אם היית עומד על החומה ושומע את הצעקות, ומה היה עוזר לך להישאר רגוע?
- האם יש פעמים שבהן גם אתה בוחר לשתוק במקום לריב, ואיך זה גורם לך להרגיש?
השקט המנצח מול החומה הגבוהה
דמיין שאתה עומד על חומה גבוהה ורואה צבא ענקי מתקרב לעיר שלך. פתאום, איש אחד חזק ורעשן בשם רב-שקה, שהוא השליח של מלך אשור, נעמד למטה ומתחיל לצעוק בקול גדול! הוא מנסה להפחיד את כולם ולומר שהמלך הטוב שלכם, חזקיהו, לא יוכל להציל אתכם, ושגם אלוהים לא יעזור. שלושה שרים חכמים של המלך מבקשים ממנו לדבר בשפה אחרת כדי שהילדים והמשפחות שעל החומה לא יבהלו, אבל הוא דווקא צועק חזק יותר בעברית! הוא מבטיח הבטחות מפתות ומנסה לגרום לכולם להתבלבל ולפחד. אבל אז קורה דבר מדהים: אף אחד לא עונה לו! כולם שומרים על שקט מוחלט, כי המלך חזקיהו ביקש מהם להיות חזקים ולא להשיב מילה. השרים חוזרים אל המלך חזקיהו עם בגדים קרועים מרוב דאגה. מה יעשה המלך כעת?
האנשים שעמדו על החומה החליטו לא לענות בכלל לאיש הרע שצעק עליהם, כי המלך חזקיהו ביקש מהם לשמור על השקט ולא להתרגש מהמילים המפחידות שלו.
השרים של חזקיהו ביקשו מרב-שקה לדבר בארמית, שהייתה אז שפה של דיפלומטים, כדי שהעם הפשוט לא יבין את האיומים, אבל הוא סירב בכוונה וצעק בעברית כדי להפחיד את כולם!
האם השתיקה של העם תציל את ירושלים, או שמלך אשור יפרוץ את החומות? בפרק הבא נגלה מה עשה המלך חזקיהו!
מלחמת המילים: כשאויב אכזרי מנסה לשבור את הרוח
לפני כמעט 2,700 שנה, האימפריה האשורית החזקה כבשה את ערי יהודה והגיעה עד לחומות ירושלים. במקום להתחיל מיד בקרב, שלח מלך אשור את רב-שקה, שר בכיר ונואם מוכשר, כדי לנהל לוחמה פסיכולוגית נגד התושבים. רב-שקה נעמד מול החומה ונשא נאום תקיף ומתוחכם בעברית, כדי שכל העם יבין. הוא לעג לביטחון של המלך חזקיהו במצרים, זלזל באמונה באלוהים, והציע לעם להיכנע תמורת הבטחות לחיים טובים בארץ זרה. נציגי המלך חזקיהו נבהלו וביקשו ממנו לדבר בארמית כדי לא להפחיד את הציבור, אך רב-שקה סירב והמשיך לצעוק איומים קשים. למרות הלחץ העצום, העם שמר על משמעת ברזל ולא ענה לו אף מילה, כפי שציווה חזקיהו. הנציגים חזרו למלך חזקיהו מודאגים וקרועי בגדים.
במקום להיכנס לוויכוח מיותר עם מי שמנסה להפחיד אותם, העם שומר על קור רוח מוחלט ושותק. לפעמים השתיקה היא התשובה הכי חזקה שיש.
כשמישהו מנסה להקניט או להפחיד אתכם בקבוצת הווטסאפ או בבית הספר, אל תגיבו מיד מהבטן. שתיקה מחושבת ואי-שיתוף פעולה עם הטרול מתסכלים אותו הרבה יותר מאשר ויכוח סוער.
רב-שקה משתמש בטקטיקה של 'פייק ניוז' ולוחמה פסיכולוגית ברשתות החברתיות – הוא מפיץ חצי אמינויות, שקרים והפחדות כדי לגרום לצד השני להרים ידיים עוד לפני שהקרב בכלל התחיל.
לוחמת תודעה מול חומות ירושלים
השנה היא 701 לפני הספירה. צבא אשור האדיר, המעצמה החזקה ביותר בעולם באותה תקופה, שוטף את ממלכת יהודה וכובש את עריה הבצורות. כעת, הצבא מגיע לירושלים ומטיל עליה מצור. מלך אשור שולח את רב-שקה, שר הצבא והתועמלן הראשי שלו, כדי לשבור את רוחם של המגינים על החומה. רב-שקה לא משתמש בחרבות, אלא במילים חדות ומתוחכמות. הוא פונה אל נציגי המלך חזקיהו – אליקים, שבנא ויוח – ומציג להם טיעונים קשים: הברית שלכם עם מצרים היא משענת קנה רצוץ, והאמונה שלכם באלוהים חסרת סיכוי, שהרי אף אל של העמים השכנים לא הציל אותם מאשור. כשנציגי חזקיהו מבקשים ממנו לדבר בארמית כדי שהעם על החומה לא יבין ויכנס לפאניקה, רב-שקה מנצל את ההזדזמנות, עובר לצעוק בעברית ישירות להמון, ומבטיח להם עושר אם ייכנעו, לצד איומים ברעב קשה אם יסרבו. העם שומר על שתיקה מוחלטת בהוראת המלך, והנציגים חוזרים לחזקיהו באבל עמוק.
פסוק זה חושף את שיאה של הדרמה מול חומות ירושלים המבוצרת. מול נאום ההפחדה והתעמולה הארסית של רב-שקה, שליח מלך אשור, העם בוחר בשתיקה מוחלטת בהוראת המלך חזקיהו. שתיקה זו אינה ביטוי לחולשה, אלא להפך – היא מעידה על משמעת עצמית עמוקה, לכידות חברתית ואמון מוחלט במנהיגות ובאל, המונעים מהאויב להשיג את מטרתו הפסיכולוגית ולזרוע פאניקה.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, הפרק הזה מציג את אחד מנאומי התעמולה המתוחכמים ביותר בהיסטוריה. רב-שקה הוא לא סתם חייל, הוא אשף של לוחמה פסיכולוגית. הוא מבין שכדי ללכוד עיר מבוצרת כמו ירושלים, הכי קל לגרום לתושבים שלה לאבד את האמון במנהיג שלהם ובאלוהים שלהם. סימן ההיכר שלו הוא פירוק שיטתי של הביטחון של תושבי יהודה צעד אחר צעד: קודם כל, הוא פוגע בביטחון הצבאי שלהם ומסביר שהברית שלהם עם מצרים היא בדיחה – מצרים היא כמו קנה סדוק שאם נשענים עליו הוא רק פוצע את היד. אחר כך הוא עובר לתחום הרוחני ומנסה לבלבל אותם לגבי אלוהים. הוא טוען שחזקיהו הכעיס את אלוהים כשהרס את הבמות והמזבחות ברחבי הארץ (למרות שחזקיהו עשה זאת כדי לרכז את הפולחן בירושלים כחוק), ואפילו טוען שאלוהים עצמו שלח את אשור להחריב את יהודה. החלק המרתק ביותר בעימות מתרחש כאשר נציגי המלך חזקיהו חושפים את הפחד שלהם. הם מתחננים בפני רב-שקה לדבר בארמית – שפת הדיפלומטיה הבינלאומית של אותם ימים – כדי שהעם שעומד על החומה ומקשיב לא יבין את הדברים הקשים. רב-שקה מזהה מיד את החולשה הזו. הוא מסרב בבוטות, נעמד ומכוון את דבריו ישירות לתושבים שעל החומה בשפתם שלהם, עברית. הוא מציג להם תמונה קשה של רעב ומצור קיצוני, ומנגד מבטיח להם הבטחות מפתות של שלום, כרמים ותאנים בארץ חדשה שאליה יוגלו. התגובה של העם היא המפתח לכל הסיפור: שתיקה מוחלטת. חזקיהו המלך צפה את המהלך הזה ונתן הוראה חד-משמעית: 'לא תענוהו'. השתיקה הזו מנטרלת את כוחה של התעמולה האשורית. היא מראה על משמעת עצמית מדהימה ועל סירוב להיגרר למשחק הפסיכולוגי של האויב. עם זאת, הלחץ הוא עצום – השרים חוזרים אל המלך חזקיהו כשהבגדים שלהם קרועים לאות אבל וחרדה עמוקה, ומבינים שהמצב קריטי.
אם היית עומד על החומה ושומע את רב-שקה מבטיח לך חיים טובים ושקטים בארץ אחרת, היית מצליח לשתוק ולסמוך על המלך חזקיהו, או שהיית מתפתה להאמין לאויב?
מילים כנשק להשמדה המונית: נאום רב-שקה והמצור על ירושלים
בשנה הארבע-עשרה למלכות חזקיהו (701 לפנה"ס), סנחריב מלך אשור פולש לממלכת יהודה, כובש את עריה הבצורות ומטיל מצור כבד על ירושלים. סנחריב שולח את רב-שקה, שר צבאו הבכיר, בראש כוח צבאי גדול אל חומות העיר. רב-שקה מתמקם ליד תעלת הבריכה העליונה, ומולו יוצאת משלחת של בכירי ממשל חזקיהו: אליקים בן חלקיהו, שבנא הסופר ויוח בן אסף. רב-שקה נושא נאום תעמולה מבריק ומאיים, שנועד לערער את ביטחון העם. הוא לועג להסתמכות של יהודה על סיוע צבאי ממצרים, ומציג את האמונה באלוהי ישראל כמשענת קנה רצוץ. הוא אף טוען כי ה' עצמו שלח אותו להחריב את הארץ. כאשר נציגי חזקיהו מתחננים בפניו לדבר בארמית כדי שהעם על החומה לא יבין, רב-שקה מסרב בבוטות. הוא עובר לדבר בעברית רהוטה בקול גדול, פונה ישירות לתושבים ומציע להם כניעה מפתה לצד איומים במוות ורעב נורא. העם שומר על דומיה מוחלטת בהתאם להוראת המלך חזקיהו. השרים ההמומים קורעים את בגדיהם וחוזרים אל המלך כדי לדווח על האיום הקיומי.
פסוק זה חושף את שיאה של הדרמה מול חומות ירושלים המבוצרת. מול נאום ההפחדה והתעמולה הארסית של רב-שקה, שליח מלך אשור, העם בוחר בשתיקה מוחלטת בהוראת המלך חזקיהו. שתיקה זו אינה ביטוי לחולשה, אלא להפך – היא מעידה על משמעת עצמית עמוקה, לכידות חברתית ואמון מוחלט במנהיגות ובאל, המונעים מהאויב להשיג את מטרתו הפסיכולוגית ולזרוע פאניקה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ל"ו בישעיהו מציג מקרה מבחן היסטורי וספרותי מרתק של לוחמה פסיכולוגית בעת העתיקה. המצור האשורי על ירושלים אינו רק עימות צבאי, אלא בראש ובראשונה מאבק תודעתי על מושג ה'ביטחון'. המילה המנחה החוזרת בפרק שוב ושוב היא השורש ב.ט.ח, המופיע בהטיות שונות ומציב את השאלה המרכזית: על מי או על מה ראוי להישען בשעת משבר קיומי?
רב-שקה, הנואם האשורי, מתגלה כאסטרטג תודעתי מבריק. הוא מפרק באופן שיטתי את שלוש משענות הביטחון של יהודה: המשענת המדינית (מצרים), המשענת הצבאית העצמית, והמשענת הדתית (אלוהי ישראל). תחילה, הוא מדמה את מצרים ל'משענת הקנה הרצוץ' – דימוי ספרותי מרהיב המתאר קנה חלול וסדוק, אשר לא רק שאינו תומך בנשען עליו, אלא נשבר וחודר לתוך כף ידו ופוצע אותה.
לאחר מכן, הוא פונה לערער את האמונה הדתית של העם בטקטיקה מניפולטיבית במיוחד. הוא מנצל את הרפורמה הפולחנית של חזקיהו, שבה ריכז המלך את העבודה לה' בבית המקדש בירושלים והסיר את הבמות המקומיות ברחבי הארץ. רב-שקה מציג זאת בפני העם כפגיעה באל: 'הלוא הוא אשר הסיר חזקיהו את במותיו ואת מזבחותיו'. לקינוח הטיעון הדתי, הוא מנכס לעצמו את הסמכות האלוהית וטוען כי ה' עצמו ציווה עליו להחריב את יהודה. טענה זו נועדה ליצור דיסוננס קוגניטיבי עמוק בקרב השומעים.
נקודת המפנה הדרמטית בפרק מתרחשת כאשר נציגי חזקיהו חושפים את פגיעותם ומבקשים מרב-שקה לדבר בארמית, השפה הדיפלומטית של המזרח הקדום, כדי שההמון על החומה לא יבין את דבריו ב'יהודית' (עברית). רב-שקה מזהה מיד את החרדה ומנצל אותה בציניות אכזרית. הוא מסרב ומבהיר כי קהל היעד שלו אינו המנהיגים, אלא האנשים הפשוטים על החומה, הנידונים לסבל פיזי נורא של רעב וצמא במצור. הוא פונה אליהם ישירות בקול גדול, מציע להם שלום מדומה של 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו' עד אשר יוגלו לארץ אחרת, ומשווה את אלוהי ישראל לאלילי העמים השכנים (חמת, ארפד ושומרון) שנמחקו תחת המגף האשורי.
תגובת העם – 'ויחרישו ולא ענו אותו דבר' – היא מופת של משמעת אזרחית וחוסן נפשי. חזקיהו מבין כי ויכוח עם רב-שקה רק יעניק לגיטימציה לטיעוניו ויגביר את הפאניקה. השתיקה המוחלטת משמשת כחומת מגן רוחנית המונעת מהרעל התעמולתי לחדור פנימה. עם זאת, קריעת הבגדים של השרים בסוף הפרק ממחישה את גודל השעה ואת המתח הנורא לקראת הבאות.
- זיהוי ונטרול של מניפולציות פסיכולוגיותבמצבי לחץ, בין אם בעסקים, במערכות יחסים או בזירה הציבורית, גורמים בעלי אינטרס ינסו לערער את הביטחון העצמי שלכם באמצעות הצגת חצי-אמיתות או עיוות של מעשיכם (כמו עיוות הרפורמה של חזקיהו על ידי רב-שקה). זיהוי המניפולציה והבנת המניע העומד מאחוריה הם הצעד הראשון לשמירה על יציבות פנימית.
- כוחה של שתיקה אסטרטגיתמול התקפות מילוליות, פרובוקציות או ניסיונות להסלמה בקונפליקטים אישיים או מקצועיים, התגובה האוטומטית היא לרוב התגוננות או תקיפה חזרה. הפרק מלמד שאי-תגובה מתוכננת ושמירה על שקט תעשייתי יכולות לנטרל את כוחו של התוקף, למנוע פאניקה ולשמור על שליטה בסיטואציה.
- סכנת משענות השוואהדימוי של 'משענת הקנה הרצוץ' רלוונטי לכל החלטה אסטרטגית בחיינו. כאשר אנו נשענים על מקורות כוח חיצוניים שאינם יציבים (כמו הערכה עצמית התלויה לחלוטין באישור חיצוני, או הסתמכות על הבטחות ריקות של אחרים), אנו מסתכנים בכך שהם לא רק יאכזבו אותנו ברגע האמת, אלא אף יפגעו בנו באופן אקטיבי.
האם שתיקה מול איומים והסתה היא ביטוי לחוסן פנימי עמוק ואמונה, או שמא היא עלולה להתפרש ככניעה, חולשה וחוסר יכולת להתמודד עם המציאות הקשה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר עַל כָּל־עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם׃
וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אֶת־רַב־שָׁקֵה מִלָּכִישׁ יְרוּשָׁלְַמָה אֶל־הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד וַיַּעֲמֹד בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס׃
וַיֵּצֵא אֵלָיו אֶלְיָקִים בֶּן־חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל־הַבָּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן־אָסָף הַמַּזְכִּיר׃
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַב־שָׁקֵה אִמְרוּ־נָא אֶל־חִזְקִיָּהוּ כֹּה־אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ׃
אָמַרְתִּי אַךְ־דְּבַר־שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה עַתָּה עַל־מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי׃
הִנֵּה בָטַחְתָּ עַל־מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל־מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם לְכָל־הַבֹּטְחִים עָלָיו׃
וְכִי־תֹאמַר אֵלַי אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ הֲלוֹא־הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת־בָּמֹתָיו וְאֶת־מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ׃
וְעַתָּה הִתְעָרֶב נָא אֶת־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶתְּנָה לְךָ אַלְפַּיִם סוּסִים אִם־תּוּכַל לָתֶת לְךָ רֹכְבִים עֲלֵיהֶם׃
וְאֵיךְ תָּשִׁיב אֵת פְּנֵי פַחַת אַחַד עַבְדֵי אֲדֹנִי הַקְטַנִּים וַתִּבְטַח לְךָ עַל־מִצְרַיִם לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים׃
וְעַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי יְהוָה עָלִיתִי עַל־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְהַשְׁחִיתָהּ יְהוָה אָמַר אֵלַי עֲלֵה אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ׃
וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא וְיוֹאָח אֶל־רַב־שָׁקֵה דַּבֶּר־נָא אֶל־עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל־תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל־הַחוֹמָה׃
וַיֹּאמֶר רַב־שָׁקֵה הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲלֹא עַל־הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל־הַחוֹמָה לֶאֱכֹל אֶת־חראיהם [צוֹאָתָם] וְלִשְׁתּוֹת אֶת־שיניהם [מֵימֵי] [רַגְלֵיהֶם] עִמָּכֶם׃
וַיַּעֲמֹד רַב־שָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל־גָּדוֹל יְהוּדִית וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ אֶת־דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַל־יַשִּׁא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ כִּי לֹא־יוּכַל לְהַצִּיל אֶתְכֶם׃
וְאַל־יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל־יְהוָה לֵאמֹר הַצֵּל יַצִּילֵנוּ יְהוָה לֹא תִנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
אַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־חִזְקִיָּהוּ כִּי כֹה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר עֲשׂוּ־אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי וְאִכְלוּ אִישׁ־גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי־בוֹרוֹ׃
עַד־בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל־אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים׃
פֶּן־יַסִּית אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר יְהוָה יַצִּילֵנוּ הַהִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת־אַרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם וְכִי־הִצִּילוּ אֶת־שֹׁמְרוֹן מִיָּדִי׃
מִי בְּכָל־אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר־הִצִּילוּ אֶת־אַרְצָם מִיָּדִי כִּי־יַצִּיל יְהוָה אֶת־יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי׃
וַיַּחֲרִישׁוּ וְלֹא־עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר כִּי־מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר לֹא תַעֲנֻהוּ׃
וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן־חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר־עַל־הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסּוֹפֵר וְיוֹאָח בֶּן־אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל־חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת דִּבְרֵי רַב־שָׁקֵה׃