ישעיה · פרק ב׳
ישעיהו ב': הדיאלקטיקה בין האוטופיה הקוסמית לשבר המוסרי
וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתּוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה׃
פסוק ד'החלום על עולם של שלום ואור
האם ידעת שפעם, לפני המון שנים, חי בירושלים איש חכם מאוד בשם ישעיהו? ישעיהו היה נביא, והיה לו חלום נפלא על העתיד של כולנו. הוא ראה בעיני רוחו את הר בית ה' עומד גבוה ויציב, וילדים ומבוגרים מכל העולם מגיעים אליו יחד, מחזיקים ידיים ומחייכים. בחלום שלו, כולם מחליטים להפסיק לריב ולהילחם. הם לוקחים את החרבות והחניתות שלהם, וממיסים אותם כדי ליצור מהם כלי גינה מועילים – אתים לחפירה באדמה ומזמרות לקטיפת פירות טעימים. ישעיהו קרא לכולנו: 'בואו נלך יחד באור של אלוהים!' הוא הזכיר לנו שלא צריך להתגאות או לאסוף המון דברים נוצצים כדי להיות מאושרים, אלא פשוט להיות חברים טובים, צנועים ועוזרים. כשאנחנו הולכים בדרך הטובה, העולם כולו הופך למקום נעים ובטוח יותר לכולנו.
זהו חזון השלום המפורסם ביותר בהיסטוריה, המזכיר לנו שאפשר להפוך כוחות של כעס ומאבק לכוחות של יצירה ובנייה משותפת.
הפרק נוגע בערכים של שלום, ענווה ושחרור מחומרנות. דרך החלום של ישעיהו, תוכלו לשוחח עם הילד על החשיבות של פתרון סכסוכים בדרכי נועם במקום בכעס או בכוח. זו הזדמנות מצוינת להראות לילד שחפצים יקרים או צעצועים חדשים אינם מגדירים את ערכו של האדם, אלא הלב הטוב וההתנהגות שלו כלפי אחרים. עודדו את הילד לחשוב איך הוא יכול 'להפוך חרב לאת' בחיי היומיום שלו – למשל, להפוך מילה כועסת למחווה של עזרה או חיוך.
- אם היית יכול להפוך כלי מלחמה כלשהו לכלי משחק או כלי עבודה, מה היית מכין ממנו?
- מה לדעתך הופך חבר לחבר טוב באמת – הצעצועים שיש לו, או הדרך שבה הוא מתנהג אליך?
- איך אנחנו יכולים להביא קצת יותר 'אור' ושלום לבית או לגן שלנו מחר?
החלום על החרבות שהפכו לכלי גינה
האם אי פעם חלמתם על עולם שבו אף אחד לא רב? הנביא ישעיהו, שחי בירושלים לפני המון שנים, מספר לנו על חלום מדהים כזה! הוא ראה בעיני רוחו את העתיד הרחוק, שבו הר בית ה' יהיה המקום הכי חשוב בעולם. אנשים מכל המדינות, קרובות ורחוקות, יגיעו לשם בשמחה ובשירה. הם יגידו: 'בואו נלמד איך להיות טובים אחד לשני!' ואז יקרה דבר נפלא: כולם יחליטו להפסיק להילחם. הם ייקחו את החרבות והחניתות המפחידות שלהם, וימיסו אותן כדי להכין מהן כלי עבודה לגינה – אתים לחפירה ומזמרות לקטיפת פירות מתוקים! אבל ישעיהו גם ראה שאנשים בזמנו התחילו להתגאות, לאסוף המון כסף ופסלונים נוצצים, ושכחו להיות צנועים. הוא קרא להם לחזור לדרך האור והטוב, כי הגאווה רק מרחיקה אותנו מהחברות האמיתית.
הנביא ישעיהו מבטיח שיום אחד כולם יפסיקו לריב, ויהפכו את כלי המלחמה לכלי עבודה חקלאיים כדי לעזור לעולם לצמוח.
הידעתם שהפסוק על הפיכת החרבות לאתים חקלאיים חקוק על קיר בניין האומות המאוחדות (האו"ם) בניו יורק כסמל לשאיפה לשלום עולמי?
אבל מה יקרה לכל האנשים הגאוותנים שלא ירצו להקשיב לנביא וימשיכו להסתיר פסלים נוצצים? בפרק הבא נגלה איך הכל עומד להשתנות!
ישעיהו פרק ב': מחזון השלום העולמי אל מציאות של גאווה
הנביא ישעיהו בן אמוץ פועל בממלכת יהודה ובירושלים, ומציג בפרק זה שתי תמונות מנוגדות לחלוטין. הוא פותח בחזון עתידני מרהיב: הר הבית יהפוך למרכז רוחני עולמי, ועמים מכל קצוות תבל ינהרו אליו כדי ללמוד לחיות בצדק. במציאות הזו, המלחמות ייפסקו לחלוטין וכלי הנשק יוסבו לכלי עבודה חקלאיים. אולם מיד לאחר מכן, ישעיהו חוזר אל המציאות הקשה של ימיו. הוא מתאר חברה מלאה בעושר חומרי עצום, סוסים ומרכבות מלחמה, אך גם באמונות טפלות, עבודת אלילים וגאווה אנושית מופרזת. הנביא מזהיר מפני 'יום ה'' – יום שבו כל המבנים הגבוהים, המגדלים, ואפילו העצים הרמים יושפלו, והאדם יבין שרק אלוהים הוא הנשגב באמת. הוא קורא לעם להפסיק להעריץ כוח וכסף ולחזור לענווה.
הפסוק הזה מראה חלום ענק: במקום להילחם ולהרוס, בני האדם ישתמשו בכוח שלהם כדי לבנות, לשתול ולחיות בשלום.
כשכולם מסביב מתרכזים במותגים, בטלפונים הכי יקרים ובמי 'שווה' יותר, תזכרו את חזון ישעיהו: עושר חומרי וגאווה חיצונית לא מחזיקים מעמד. מה שבאמת בונה קשרים חזקים ושלום זו היכולת להקשיב, ללמוד ולהיות צנועים.
חזון הפיכת החרבות לאתים דומה להחלטה של מדינות מודרניות להפסיק להשקיע תקציבי ענק בנשק ובמלחמות, ולהעביר את הכסף הזה לפיתוח תרופות, חינוך חקלאי מתקדם ומלחמה ברעב העולמי.
לרדת מהעץ הגבוה: האשליה של הכוח והעושר
הפרק השני של ספר ישעיהו נפתח באחת הנבואות המפורסמות ביותר בתולדות האנושות – חזון אחרית הימים. ישעיהו בן אמוץ, נביא שפועל בירושלים בתקופת בית ראשון, מתאר עתיד שבו ירושלים הופכת למוקד משיכה עולמי לכל העמים, לא בזכות כוחה הצבאי, אלא בזכות החוכמה והצדק שיוצאים ממנה. העמים מחליטים מרצונם להפסיק להילחם ולהסב את כלי המשחית שלהם לכלי עבודה חקלאיים. אולם, המעבר החד בפסוק ו' חושף את הפער הכואב בין החזון למציאות ביהודה של אותם ימים. במקום ללכת באור, העם שקע ברדיפה אחרי כסף, זהב, סוסים ופולחנים זרים. ישעיהו מזהיר כי הגאווה האנושית הזו, שמתבטאת בהערצת מעשי ידי האדם, עומדת להתרסק. הוא מתאר יום דין דרמטי שבו כל מה שגבוה ונישא – ממגדלים חסונים ועד ארזי הלבנון – יושפל, ובני האדם ינסו להסתתר במערות מרוב פחד, כשהם מבינים כמה חלש וזמני הוא האדם.
הפסוק מציג את פסגת חזון השלום האוניברסלי של ישעיהו. הנביא מתאר מציאות שבה העמים מקבלים על עצמם את משפטו של אלוהים מרצון, ובכך מייתרים את הצורך בפתרון סכסוכים בכוח הזרוע. השינוי הפיזי של כלי המשחית (חרבות וחניתות) לכלי עבודה חקלאיים (אתים ומזמרות) מסמל את הפיכת האנרגיה האנושית ההרסנית ליצירה ובנייה, ומציב רף מוסרי נצחי לאנושות כולה.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, פרק ב' של ישעיהו בנוי כמו סרט קולנוע עם מעבר חד וצורם בין שתי סצנות הפוכות. הסצנה הראשונה היא חלום אוטופי מדהים. דמיינו עולם שבו אין צורך בצבאות, אין תקציבי ביטחון, וכל המנהיגים הגדולים מגיעים לירושלים לא כדי לחתום על הסכמי נשק, אלא כדי ללמוד איך לנהוג בצדק ובהגינות. המילים 'וכתתו חרבותם לאתים' הן לא סתם סיסמה יפה; הן מייצגות מהפך תודעתי עמוק שבו האנושות בוחרת להפסיק להשקיע אנרגיה בהרס ולתעל אותה ליצירה ולחקלאות. אבל אז, בלחיצת כפתור, המצלמה של ישעיהו עוברת למציאות של ימיו, והניגוד פשוט כואב. הוא רואה את ממלכת יהודה בשיא פריחתה הכלכלית והצבאית – הארץ מלאה כסף, זהב, סוסים ומרכבות. על פניו, הכל נראה מעולה, נכון? אבל ישעיהו מזהה את הריקבון הפנימי. העושר והכוח גרמו לאנשים לפתח אגו נפוח. הם התחילו להשתחוות ל'מעשה ידיהם' – לא רק לפסלים פיזיים, אלא לרעיון שהם עצמם כל-יכולים ואינם זקוקים להדרכה מוסרית. מה שמעניין כאן הוא שהנביא מקשר באופן ישיר בין עודף חומריות לבין אובדן דרך רוחני וענווה. בחלק השני של הפרק, ישעיהו מתאר את 'יום ה''. זהו לא בהכרח סוף העולם הפיזי, אלא יום של ניעור מוסרי עמוק. הנביא משתמש ברשימה ארוכה של דברים גבוהים: ארזי הלבנון, אלוני הבשן, הרים נישאים, מגדלים חסונים וחומות בצורות. כל אלה הם סמלים לגאווה האנושית, לביטחון המופרז בכוח ובחומר. ביום ההוא, כל הגבהות הזו תקרוס. האנשים, שחשבו שהם חזקים כמו המגדלים שבנו, יברחו למערות ולסדקי הסלעים, וישליכו את אלילי הכסף והזהב שלהם לעטלפים ולחפרפרות. המסר של ישעיהו בסוף הפרק הוא חד וברור: תפסיקו להעריץ את האדם, שהוא בסך הכל יצור זמני שנושם דרך אפו, ותתחילו להתרכז במה שיש לו ערך נצחי ואמיתי. כדי להבין את הרקע, צריך לזכור שבאותם ימים ירושלים הייתה עיר תוססת ומצליחה מאוד. המלך עוזיהו בנה צבא חזק וביצר את החומות, והמסחר פרח. האזרחים הרגישו בלתי מנוצחים. אבל ישעיהו מבין שחברה שמסתמכת רק על כוח צבאי ועושר חומרי, ובמקביל שוכחת את הערכים הבסיסיים של צדק, עזרה לחלש וענווה, היא חברה שעומדת על כרעי תרנגולת. הוא מראה לנו איך האנשים החלו לאמץ מנהגים ואמונות טפלות מתרבויות אחרות רק כי זה היה באופנה, והחליפו את האמונה האמיתית בטקסים ריקים. דרך התיאור הציורי של אנשים שמנסים להסתתר בנקיקי הסלעים מפני פחד אלוהים, ישעיהו מעביר לנו שיעור פסיכולוגי מדהים: ברגע של אמת, כל המסכות וההגנות החיצוניות שאנחנו בונים סביב עצמנו מתפרקות, ונשאר רק מה שיש לנו בפנים.
אם היית צריך לבחור דבר אחד בחיים שלך שהוא כמו 'אליל כסף וזהב' – משהו שאתה מקדיש לו המון זמן ואנרגיה אבל בסוף הוא לא באמת מקדם אותך כאדם – מה זה היה, ואיך היית יכול לשחרר אותו קצת?
ישעיהו ב': הדיאלקטיקה בין האוטופיה הקוסמית לשבר המוסרי
הפרק השני בספר ישעיהו מציג תמונת עולם מורכבת ורבת עוצמה, הנעה בין קצוות קוטביים של תקווה קוסמית וחורבן מוסרי. העלילה נפתחת בחזון נבואי מרהיב על 'אחרית הימים', שבו הר בית ה' בירושלים הופך למרכז רוחני ומשפטי עולמי. עמים רבים נוהרים אליו מרצונם החופשי כדי ללמוד את דרכי האל, מה שמוביל להפסקת המלחמות ולתרגום כלי המשחית לכלי חקלאות יצירתיים. אולם מיד לאחר מכן, העלילה עוברת תפנית חדה אל המציאות ההיסטורית של ממלכת יהודה. הנביא מתאר חברה שבעה ועשירה, המלאה בכסף, זהב, סוסים ומרכבות מלחמה, אך בו-זמנית נגועה קשות בעבודת אלילים, אימוץ מנהגים זרים וגאווה אנושית קיצונית. ישעיהו מתאר את 'יום ה' צבאות' הקרב ובא – יום דין דרמטי שבו כל סמלי הגאווה, העוצמה והחומרנות (כמו ארזי הלבנון, מגדלים גבוהים ואוניות תרשיש) יושפלו ויקרסו. בני האדם ינוסו בבהלה למערות ולנקיקי סלעים, ישליכו את אלילי המתכת היקרים שלהם לחיות השדה, ויבינו את אפסותו של האדם מול נשגבות האל.
הפסוק מציג את פסגת חזון השלום האוניברסלי של ישעיהו. הנביא מתאר מציאות שבה העמים מקבלים על עצמם את משפטו של אלוהים מרצון, ובכך מייתרים את הצורך בפתרון סכסוכים בכוח הזרוע. השינוי הפיזי של כלי המשחית (חרבות וחניתות) לכלי עבודה חקלאיים (אתים ומזמרות) מסמל את הפיכת האנרגיה האנושית ההרסנית ליצירה ובנייה, ומציב רף מוסרי נצחי לאנושות כולה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
ישעיהו פרק ב' הוא יצירה ספרותית והגותית מופתית, המעמידה במרכזה את המתח הדיאלקטי שבין הראוי למצוי, בין החזון האוניברסלי לבין השבר המקומי. הפרק נפתח בכותרת המייחסת את החזון לישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלים, ומיד צולל אל חזון אחרית הימים (פסוקים ב'-ד'). מבחינה ספרותית, יש כאן תנועה של היפוך גאוגרפי ורוחני: הר הבית, שבמציאות הפיזית אינו הגבוה בהרי ירושלים, הופך להיות 'נכון בראש ההרים ונשא מגבעות'. תנועה זו אינה פיזית אלא מטאפורית – ירושלים הופכת למגדלור מוסרי. המילה המנחה בחלק זה היא 'הליכה' ('ונהרו אליו כל הגויים', 'והלכו עמים רבים', 'לכו ונעלה'). העמים אינם נכבשים בכוח הזרוע; הם נוהרים מרצונם החופשי כדי ללמוד תורה ומשפט. השיא המוסרי של החזון הוא הפיכת החרבות לאתים והחניתות למזמרות. זהו ביטוי ספרותי חזק של 'תיקון עולם' – פירוק תעשיית המלחמה והסבתה לתעשיית קיום וחיים. אולם בפסוק ה' חלה תפנית דרמטית. הקריאה 'בית יעקב לכו ונלכה באור ה'' משמשת כגשר כואב. הנביא פונה אל עמו ותוהה: אם הגויים עתידים לנהור אל האור, מדוע אתם, שכבר מחזיקים בו, נוטשים אותו? מכאן ואילך (פסוקים ו'-כ"ב), הפרק הופך לקינה וזעם על ההווה. ישעיהו משתמש במבנה ספרותי של חזרות מצטברות כדי לתאר את חטאי העם: 'ותמלא ארצו כסף וזהב... ותמלא ארצו סוסים... ותמלא ארצו אלילים'. השפע החומרי והצבאי מוצג כאן לא כברכה, אלא כמקור של ניכור רוחני וגאווה. האדם השתעבד למעשה ידיו – 'לאשר עשו אצבעותיו'. הניגוד בין 'גבהות האדם' לבין 'נשגב ה' לבדו' הוא ציר מרכזי בחלק זה. ישעיהו מתאר את 'יום ה'' כאירוע קוסמי של השפלה מוסרית. הוא מונה רשימה מפורטת של סמלי כוח וגאווה: ארזי הלבנון ואלוני הבשן (סמלי הטבע הגבוהים), מגדלים וחומות (סמלי הביטחון הצבאי), ואוניות תרשיש ושכיות החמדה (סמלי הסחר הבינלאומי והעושר). כל אלה יושפלו. האירוניה הדרמטית מגיעה לשיאה כאשר בני האדם, שביקשו להתנשא מעל הכל, נאלצים לזחול אל תוך מחילות עפר ומערות צורים כדי להימלט מפני 'פחד ה' והדר גאונו'. האלילים היקרים, שעוצבו בכסף ובזהב, מושלכים בבוז לחפרפרות ולעטלפים – חיות השוכנות באפילה ובעפר, המייצגות את השפלות שאליה הגיעה הגאווה האנושית. הפרק נחתם בפסוק קצר ונוקב: 'חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא'. זוהי קריאה דקונסטרוקטיבית המנפצת את האשליה האנתרופוצנטרית, ומזכירה לאדם את זמניותו ואת הצורך בענווה יסודית מול הנצח. מבחינה היסטורית, הנבואה נאמרת בתקופה של פריחה כלכלית וביטחונית יוצאת דופן ביהודה (ימי עוזיהו ויותם המלכים), פריחה שיצרה אשליה של חוסן נצחי ומילאה את הארץ בסוסים, מרכבות ומסחר בינלאומי ענף. אך ישעיהו מביט אל מעבר למעטפת הנוצצת ורואה את האיום האשורי המתרגש ובא ככלי לניעור מוסרי. המבנה הגיאומטרי של תיאור 'יום ה'' נע מלמעלה למטה: הוא מתחיל בארזי הלבנון הנישאים ובאלונים החסונים, יורד אל ההרים והגבעות הפיזיים, ממשיך למעשי ידי האדם הגבוהים ביותר כמו מגדלים וחומות בצורות, ומסתיים באוניות תרשיש השטות בלב ים ובשכיות החמדה היקרות. תנועה אנכית זו ממחישה ויזואלית את קריסתה של כל פירמידת הגאווה האנושית.
- זיהוי האשליה שבשליטה חומרית וטכנולוגיתבעולם המודרני, קל מאוד לפתח תחושת כל-יכולות בזכות הטכנולוגיה, העושר וההישגים המדעיים שלנו. אנו נוטים להאמין שהכל פתיר ושמעשה ידינו יציל אותנו. הפרק מזכיר לנו שחוסן אמיתי אינו נמדד במגדלים וב'אוניות תרשיש' (הכלכלה והצבא), אלא בתשתית המוסרית והרוחנית שלנו. ברגע של משבר אישי או קולקטיבי, העושר החיצוני אינו מספק הגנה פנימית.
- תיעול כוחות הרסניים ליצירה (סובלימציה)החזון של 'וכתתו חרבותם לאתים' אינו רק פוליטי, אלא פסיכולוגי עמוק. בכל אדם קיימים דחפים תוקפניים, יצרים של שליטה וכעס (החרבות). החוכמה אינה להדחיק אותם, אלא לעשות להם סובלימציה – להתמיר אותם לכלי עבודה, ליצירה, לבנייה ולעשייה חברתית. במקום להפנות את האנרגיה למלחמות אגו במקום העבודה או במשפחה, יש לנתב אותה לפרויקטים משותפים המניבים פרי.
- תרגול ענווה מול מגבלות הקיוםהקריאה 'חדלו לכם מן האדם' מזמינה אותנו להכיר במגבלותינו. בקבלת החלטות יומיומית, בין אם בניהול קריירה ובין אם במערכות יחסים, הגאווה מונעת מאיתנו להקשיב לביקורת, ללמוד מאחרים ולהודות בטעויות. אימוץ עמדה של ענווה מאפשר לנו להיות פתוחים ללמידה מתמדת, להבין שאיננו מרכז היקום, ולבנות מערכות יחסים שוויוניות ובריאות יותר.
הפרק מציג מתח פילוסופי עמוק בין האוניברסליזם האוטופי לבין הפרטיקולריזם ההיסטורי. מצד אחד, ישעיהו מציג חזון קוסמי שבו כל העמים שותפים למערכת מוסרית אחת ללא כפייה. מצד שני, המציאות ההיסטורית מוצגת ככזו שבה דווקא העם הנבחר נכשל במימוש החזון ושוקע בחומריות. הדילמה העולה מכאן היא: האם שלום עולמי ואוטופיה מוסרית הם בכלל אפשריים בהינתן טבעו החומרי והאגוצנטרי של האדם, או שמא החזון נועד לשמש אך ורק כמצפן אידיאלי שלעולם לא ימומש במלואו במציאות ההיסטורית?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן־אָמוֹץ עַל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם׃
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית־יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל־הַגּוֹיִם׃
וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל־הַר־יְהוָה אֶל־בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר־יְהוָה מִירוּשָׁלִָם׃
וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא־יִשָּׂא גוֹי אֶל־גּוֹי חֶרֶב וְלֹא־יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה׃
בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְהוָה׃
כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ׃
וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו׃
וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו׃
וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל־אִישׁ וְאַל־תִּשָּׂא לָהֶם׃
בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ׃
עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא׃
כִּי יוֹם לַיהוָה צְבָאוֹת עַל כָּל־גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל־נִשָּׂא וְשָׁפֵל׃
וְעַל כָּל־אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כָּל־אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן׃
וְעַל כָּל־הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כָּל־הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת׃
וְעַל כָּל־מִגְדָּל גָּבֹהַ וְעַל כָּל־חוֹמָה בְצוּרָה׃
וְעַל כָּל־אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ וְעַל כָּל־שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה׃
וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא׃
וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף׃
וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ׃
בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ־לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים׃
לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ׃
חִדְלוּ לָכֶם מִן־הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי־בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא׃