ישעיה · פרק א׳
ישעיהו פרק א': מניפסט הצדק החברתי והדתי הראשון בהיסטוריה
לְכוּ־נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה אִם־יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם־יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ׃
פסוק י״חהנביא שביקש לנקות את הלב
הלילה נספר על עיר עתיקה ויפה בשם ירושלים. בעיר הזו חיו אנשים רבים, אבל לפעמים הם שכחו איך להיות חברים טובים. הם היו מביאים מתנות גדולות לבית המקדש ומתפללים בקול רם, אבל ברחוב הם לא עזרו לעניים, לא שיתפו במשחקים והתעלמו מילדים עצובים. אלוהים ראה זאת והיה עצוב מאוד. הוא שלח אליהם נביא חכם וטוב לב בשם ישעיהו. ישעיהו אמר להם בקול רם וברור: 'אלוהים לא צריך את המתנות והטקסים שלכם אם הלב שלכם לא נקי! תפסיקו לעשות דברים לא יפים, תלמדו לעשות טוב, ועזרו למי שאין לו אבא או אמא שישמרו עליו'. ישעיהו הבטיח להם שאם הם יבחרו להשתנות ולהיות טובים, הלב שלהם יתנקה מכל הלכלוך ויהפוך ללבן ורך כמו שלג טרי שירד מהשמיים.
הפסוק הזה מזכיר לנו שאין טעות שאי אפשר לתקן. כהורים, אנחנו רוצים להראות לילדים שהאהבה והקבלה שלנו אינן מותנות, ושתמיד יש דרך לנקות את המשקעים ולפתוח דף חדש.
הסיפור של ישעיהו מלמד אותנו על ההבדל בין התנהגות חיצונית לבין כוונה אמיתית שבלב. כהורים, קל לנו לפעמים להסתפק בכך שהילד אומר 'סליחה' או 'תודה' כי כך ביקשנו, אך המטרה האמיתית היא לפתח אצלם חמלה ויושרה פנימית. תוכלו לנצל את הסיפור כדי לשוחח עם הילד על החשיבות של עשיית מעשים טובים גם כשאף אחד לא רואה, ולעזור לו להבין שחברות אמיתית ועזרה לזולת הן המתנות הכי יפות שאנחנו יכולים לתת לעולם וזה לזה.
- איך אתה מרגיש בלב כשאתה עושה מעשה טוב בשביל מישהו אחר?
- למה לדעתך ישעיהו אמר שהכי חשוב לעזור דווקא ליתומים ולאלמנות?
- אם היית יכול לצבוע את הלב שלך בצבע של מעשה טוב, איזה צבע זה היה?
העיר ששכחה איך להיות חברה טובה
דמיין שאתה עומד ברחוב סואן בעיר ירושלים העתיקה, לפני המון שנים. מסביבך אנשים ממהרים, צועקים, ואף אחד לא עוצר לעזור לילד קטן שאיבד את דרכו או לאישה מבוגרת שצריכה עזרה. הנביא ישעיהו מסתכל על העיר שלו ועצוב לו בלב. הוא פונה אל השמיים ואל האדמה ואומר: 'תראו מה קורה פה!'. הוא מסביר לאנשים שאלוהים לא רוצה רק מתנות ותפילות יפות בבית המקדש, אלא הוא רוצה קודם כל שהם יהיו טובים זה לזה. ישעיהו קורא להם: 'רחצו את הידיים, תהיו נקיים ממעשים רעים, ועזרו לחלשים!'. הוא מבטיח שאם הם ישתנו, העיר שלהם תחזור להיות מוגנת, שמחה ומלאה באור. מה יקרה אם האנשים יקשיבו לו?
אלוהים אומר שאפילו אם עשינו משהו לא יפה והרגשנו ממש רע, אנחנו תמיד יכולים לתקן, והלב שלנו יחזור להיות נקי ושמח כמו שלג לבן ורך.
הידעתם? הנביא ישעיהו משווה את האנשים שלא מקשיבים לחיות מחמד: הוא אומר שאפילו שור וחמור יודעים מי הבעלים שלהם ומאיפה הם מקבלים אוכל, אבל בני האדם לפעמים שוכחים מי דואג להם!
האם תושבי ירושלים יסכימו להקשיב לנביא ישעיהו ולשנות את דרכם, או שהם ימשיכו בשלהם? בפרק הבא נגלה מה מחכה להם.
לנקות את הלכלוך: ישעיהו עושה סדר בירושלים
הנביא ישעיהו פותח את נבואתו בירושלים של ימי קדם בנאום חריף במיוחד. הוא פונה לשמיים ולארץ כעדים ומאשים את העם בכפיות טובה כלפי אלוהים, שגידל אותם כמו בנים אך הם מרדו בו. המצב חמור: המדינה פצועה ומוכה, הערים שרופות, וירושלים נותרה מבודדת כמו סוכה קטנה באמצע כרם ריק. ישעיהו תוקף את הטקסים הדתיים הריקים של העם. הוא מבהיר להם שאלוהים שונא את הקורבנות והתפילות שלהם בזמן שהידיים שלהם מלאות בעוול ובחוסר צדק. הדרישה שלו פשוטה וישירה: תפסיקו לעשות רע, תלמדו לעשות טוב, תגנו על היתום ותעזרו לאלמנה. רק דרך תיקון חברתי אמיתי העיר תוכל להינצל מחורבן ולהפוך שוב למקום בטוח וצודק.
לא משנה כמה פישלתם או כמה המצב נראה גרוע ומלוכלך, תמיד יש דרך חזרה. אפשר לנקות את הבלגן ולהתחיל מחדש, הכל תלוי בבחירה שלכם להשתנות.
אל תסתפקו ב'לעשות כאילו'. כמו שישעיהו אומר שהטקסים בלי הלב שווים לאפס, כך גם בחיים: עדיף מעשה טוב אחד אמיתי ושקט מאשר פוסטים והצהרות חגיגיות ברשתות החברתיות שלא עומד מאחוריהם כלום.
זה כמו לראות מישהו שמציג את עצמו בבית הספר כחבר הכי טוב של כולם ומדבר על חרמות, אבל בפועל מתעלם מהתלמיד החדש שיושב לבד בפינה של הכיתה.
מסיכות, שוחד וצדק חברתי: ישעיהו פותח הכל
הפרק הראשון של ספר ישעיהו מציג לנו את אחד מנאומי התוכחה העוצמתיים ביותר בתנ"ך, המתרחש בממלכת יהודה בימיהם של ארבעה מלכים שונים. ישעיהו הנביא לא מעגל פינות. הוא פותח בקריאה דרמטית לשמיים ולארץ להקשיב לטרגדיה משפחתית: אלוהים גידל בנים, והם בגדו בו והפכו לחברה מושחתת ואלימה. ישעיהו מתאר את העם כגוף חולה ומכוסה פצעים מכף רגל ועד ראש, ואת הארץ כחרוכה ושוממה מאויבים שמקיפים את ירושלים. השיא של הנאום מגיע כשישעיהו תוקף את הפולחן הדתי בבית המקדש בירושלים. הוא מסביר שהתפילות, החגים והקורבנות הפכו למטרד מעייף עבור אלוהים, משום שהאנשים שמגיעים למקדש מתעלמים מהחלשים בחברה – מהיתומים ומהאלמנות, וידיהם מלאות בדם ובחוסר צדק. ישעיהו מציב להם אולטימטום ברור: אם הם רוצים לנקות את הלכלוך המוסרי ולהציל את ירושלים מחורבן מוחלט, הם חייבים להפסיק את השחיתות הממסדית, להילחם בשוחד של המנהיגים, ולדאוג לצדק אמיתי לכולם. רק דרך משפט וצדקה העיר תוכל להיפדות ולהשתקם, והחטאים האדומים שלהם ילבינו כשלג.
הפסוק מציע דיאלוג פתוח ונוקב בין אלוהים לעם, ומבטא את תמצית רעיון התשובה והתיקון. הוא משתמש בניגוד צבעים עז בין אדום (שני, תולע) המייצג חטא ודם, ללבן (שלג, צמר) המייצג טוהר והתחלה חדשה. אלוהים מבהיר כי אין מצב מוסרי אבוד, והשינוי תמיד אפשרי אם רק יבחרו לפעול בצדק.
להעמקה בסיפור⌄
כשקוראים את הפרק הראשון של ישעיהו, קל להרגיש את העוצמה והכעס שמתפרצים מכל שורה. הנביא פועל בתקופה סוערת מבחינה פוליטית וצבאית ביהודה, ומחליט לפתוח את ספרו לא בדיווח היסטורי יבש, אלא בדרמה משפטית קוסמית. הוא מזמן את השמיים והארץ כעדים קבועים ויציבים, כדי להראות עד כמה ההתנהגות של בני האדם חריגה ולא טבעית. מה שמעניין כאן הוא השימוש של ישעיהו בדימויים מעולם החי והרפואה. הוא משווה את העם לשור וחמור – חיות שנחשבות לפשוטות או עקשניות, אבל אפילו הן מזהות את מי שמאכיל ודואג להן. לעומת זאת, העם שכח לחלוטין את אלוהים. מיד לאחר מכן, הוא מתאר את החברה כגוף אנושי פצוע, מוכה ומדמם, שאיש לא חבש או טיפל בפצעיו. התיאור הפיזי הזה משקף את המצב המוסרי והחברתי המעורער של הממלכה, שסובלת גם מחורבן פיזי של עריה בעקבות מלחמות. אבל לב הסיפור בפרק הוא העימות החזיתי שישעיהו מייצר בין דת למוסר. האנשים בירושלים היו בטוחים שהם בסדר גמור: הם הגיעו לבית המקדש, הקריבו המון קורבנות, חגגו את החגים והתפללו באדיקות. ישעיהו מנפץ להם את האשליה הזו בפנים. הוא משתמש במילים קשות כמו 'תועבה' ו'שנאה' כדי לתאר את הרגשתו של אלוהים כלפי הפולחן שלהם. למה? כי אי אפשר לבוא להתפלל בידיים מושטות לשמיים, כשהידיים האלה ממש הרגע לקחו שוחד, עשקו עניים או התעלמו מצרותיהם של החלשים ביותר – היתום והאלמנה, שלא היה להם כוח פוליטי או משפטי להגן על עצמם במערכת המשפט המושחתת של אותם ימים. אם תחשבו על זה, ישעיהו מציב פה מראה נוקבת שרלוונטית לכל חברה אנושית עד היום. הוא טוען שאי אפשר להפריד בין האמונה או הערכים המוצהרים שלנו לבין הדרך שבה אנחנו מתייחסים לאנשים ברחוב, בבית הספר או בעבודה. המבחן האמיתי של חברה אינו הטקסים המפוארים שלה או המילים היפות שהיא אומרת על עצמה, אלא הדרך שבה היא דואגת לאלה שאין להם קול. למרות הביקורת הקשה, ישעיהו לא משאיר את העם בלי תקווה. הוא מציע להם הזדמנות לדיאלוג אמיתי ('לכו נא וניווכחה') ומבטיח שאפילו החטאים הקשים ביותר, שנראים כמו כתם אדום ועמוק שאי אפשר להסיר, יכולים להתנקות ולהפוך ללבנים כשלג אם רק תהיה נכונות אמיתית להשתנות ולעשות צדק. בסופו של דבר, התיקון החברתי הוא הדרך היחידה שבה ירושלים תזכה שוב להיקרא 'עיר הצדק, קריה נאמנה'.
אם היית רואה שהחברים הכי טובים שלך מתנהגים בצורה לא הוגנת כלפי מישהו חלש, האם היית מוכן להסתכן בלהרוס את היחסים איתם כדי להגן עליו?
ישעיהו פרק א': מניפסט הצדק החברתי והדתי הראשון בהיסטוריה
פרק א' בספר ישעיהו פותח את קובץ נבואותיו של הנביא ישעיהו בן אמוץ, שפעל בממלכת יהודה במאה השמינית לפני הספירה, בימיהם של המלכים עוזיהו, יותם, אחז ויחזקיהו. הפרק נפתח בהצהרה דרמטית שבה הנביא קורא לשמיים ולארץ לשמש כעדים לתלונתו של אלוהים על עמו: העם מתנהג בכפיות טובה קיצונית, גרועה מזו של חיות הבית המזהות את בעליהן. ישעיהו מתאר את המצב הלאומי והמוסרי של הממלכה כגוף חולה, פצוע ומדמם מכף רגל ועד ראש, כאשר ברקע הערים שרופות והארץ נשדדת על ידי זרים, וירושלים נותרת מבודדת וחלשה. הנביא תוקף בחריפות את ההנהגה ואת העם על כך שהם מנסים לכפות על ריקבון מוסרי באמצעות פולחן דתי עשיר בבית המקדש. הוא מבהיר שאלוהים מואס בקורבנותיהם, בחגיהם ובתפילותיהם, משום שידיי המאמינים מגואלות בדם ובעוול. ישעיהו מציב תנאי חד-משמעי להצלת העיר: הפסקת הרע, עשיית משפט, הגנה על היתום והאלמנה, ומאבק בשחיתות השלטונית. הפרק מסתיים בהבטחה לטיהור ירושלים מחטאיה והשבת שופטיה כבראשונה, לצד אזהרה מפני חורבן מוחלט למי שיסרב להשתנות.
הפסוק מציע דיאלוג פתוח ונוקב בין אלוהים לעם, ומבטא את תמצית רעיון התשובה והתיקון. הוא משתמש בניגוד צבעים עז בין אדום (שני, תולע) המייצג חטא ודם, ללבן (שלג, צמר) המייצג טוהר והתחלה חדשה. אלוהים מבהיר כי אין מצב מוסרי אבוד, והשינוי תמיד אפשרי אם רק יבחרו לפעול בצדק.
הדרש — קריאה לעומק⌄
הפרק הראשון של ספר ישעיהו אינו רק מבוא לספר, אלא הוא מהווה את ה'פרוגרמה' – המניפסט הרעיוני והספרותי של הנבואה הקלאסית כולה. ישעיהו פותח בנאום תוכחה מבריק מבחינה ספרותית, המעמיד את ממלכת יהודה וירושלים למשפט היסטורי וקוסמי. פנייתו של הנביא אל השמיים והארץ ('שמעו שמים והאזיני ארץ') אינה רק מליצה פיוטית, אלא מהלך משפטי מובהק המהדהד את שירת האזינו בספר דברים. השמיים והארץ, העדים הנצחיים לברית בין אלוהים לישראל, מוזמנים לחזות בהפרתה הבוטה. ישעיהו משתמש בשתי מטאפורות מרכזיות כדי לתאר את עומק השבר. הראשונה היא המטאפורה המשפחתית: 'בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי'. אלוהים מוצג כאב מאוכזב וכואב, שטיפח את בניו רק כדי לגלות שהם מרדו בו. המטאפורה השנייה לקוחה מעולם החי: 'ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו'. ישעיהו יוצר אירוניה דרמטית נוקבת – אפילו בהמות הבית המבויתות, המזוהות עם עקשנות, מגלות נאמנות בסיסית ומזהות את מקור חייהן. ישראל, לעומת זאת, איבד את התבונה הבסיסית הזו. הנביא ממשיך ומצייר תמונה קלינית מזעזעת של החברה כגוף אנושי מוכה וחולה: 'מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, פצע וחבורה ומכה טרייה'. פצעים אלו אינם רק מטפורה לחטאים המוסריים, אלא משקפים גם את המציאות הגיאופוליטית הקשה של אותם ימים – מסעות המלחמה של אשור שהחריבו את ערי יהודה והותירו את ירושלים ('בת ציון') מבודדת ופגיעה כמו סוכה ארעית בכרם ענבים לאחר הבציר. אולם, שיאו של הפרק טמון בעימות התיאולוגי והמוסרי חסר התקדים שישעיהו מוביל נגד הפולחן המנותק ממוסר. ירושלים של ימי ישעיהו הייתה עיר דתית מאוד. המקדש המה אדם, המזבחות התמלאו בדם פרים ואילים, והחגים נחוגו בפאר רב. העם האמין שכל עוד הם מקפידים על הטקסים, הם חסינים מפני פגע. ישעיהו מנפץ את האשליה הזו באכזריות קדושה. בשם אלוהים הוא זועק: 'למה לי רוב זבחיכם... שבעתי עולות אילים... לא חפצתי'. הוא מגדיר את הקטורת כ'תועבה' ואת החגים כ'טורח' שאלוהים נלאה מלשאת. הסיבה לכך מובהרת בפסוק המפתח: 'ידיכם דמים מלאו'. הפולחן הופך למסכה צבועה המנסה לכסות על שחיתות חברתית. האלטרנטיבה שישעיהו מציע אינה פולחן אחר, אלא מהפכה מוסרית: 'רחצו, הזכו... למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה'. אלוהים אינו זקוק לקורבנות מן החי, אלא לצדק חברתי, להגנה על החלשים ביותר במערכת המשפטית והכלכלית. רק לאחר התיקון המוסרי הזה, מציע אלוהים דיאלוג והזדמנות לטהרה מוחלטת: 'אם יהיו חטאיכם כשנים – כשלג ילבינו'. הפרק חותם בקינה מפורסמת על ירושלים ('איכה הייתה לזונה קריה נאמנה') המבכה את הפיכתה של עיר הצדק למאורת מרצחים ומשוחדים, ומבטיח תהליך של צריפה וטיהור כואבים. רק דרך משפט וצדקה תיפדה ציון, בעוד הפושעים שיסרבו להשתנות יכלו כעץ נובל ללא מים.
- העמדת המוסר מעל הטקסבחיים המודרניים, קל לנו לאמץ 'טקסים' של מוסריות – תרומה סמלית, שיתוף פוסטים פוליטיקלי-קורקט, או השתתפות באירועים חברתיים נחשבים. הלקח של ישעיהו מזכיר לנו שהמבחן האמיתי הוא לא הטקס החיצוני, אלא האופן שבו אנו מתנהגים ביומיום לעובדים הכפופים לנו, לאנשים שמנקים את משרדנו, או לבני המשפחה שלנו ברגעים של לחץ וכעס.
- לקיחת אחריות אקטיבית על החלשישעיהו אינו דורש רק 'להימנע מרע', אלא דורש פעולה אקטיבית: 'דרשו משפט, שפטו יתום'. בסביבת העבודה או בקהילה שלנו, זה אומר לא לעמוד מן הצד כשנעשה עוול קולקטיבי למישהו – למשל, כאשר קולגה במשרד מודר מהחלטות או חווה התנכלות. עלינו להשתמש בכוח ובהשפעה שלנו כדי לתת לו קול ולהילחם עבורו באופן פעיל.
- האמונה באפשרות השינוי והתיקוןכאשר אנו או הארגון שלנו נקלעים למשבר מוסרי או מקצועי עמוק, קל להיכנע לייאוש או לנסות לטייח את המצב. ההבטחה 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו' מלמדת אותנו שאין נקודת אל-חזור. הצעד הראשון לתיקון הוא הכרה כנה בטעות, פירוק המנגנונים המושחתים, ונכונות לעבור תהליך 'צריפה' פנימי כואב אך הכרחי כדי לחזור ליושרה בסיסית.
הפרק מעלה מתח פילוסופי עמוק בין הממסד הדתי-פולחני לבין המוסר האוניברסלי. מצד אחד, התורה מצווה על הקורבנות והמועדים כחלק מרכזי מהברית; מצד שני, ישעיהו מציג אותם כמאוסים ואף כתועבה כאשר הם מנותקים מיושרה מוסרית. הדילמה שנותרת פתוחה היא האם יש ערך כלשהו למסגרת הדתית והטקסית כשלעצמה, או שמא היא הופכת לחסרת משמעות לחלוטין – ואולי אף מזיקה – ברגע שהיא משמשת עלה תאנה לעוולות מוסריות.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה׃
שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי׃
יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן׃
הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֺן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת־יְהוָה נִאֲצוּ אֶת־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר׃
עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל־רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל־לֵבָב דַּוָּי׃
מִכַּף־רֶגֶל וְעַד־רֹאשׁ אֵין־בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא־זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן׃
אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים׃
וְנוֹתְרָה בַת־צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה׃
לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ׃
שִׁמְעוּ דְבַר־יְהוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה׃
לָמָּה־לִּי רֹב־זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי׃
כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי־בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי׃
לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת־שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא־אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה׃
חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא׃
וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי־תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ׃
רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ׃
לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה׃
לְכוּ־נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה אִם־יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם־יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ׃
אִם־תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ׃
וְאִם־תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר׃
אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים׃
כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם׃
שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא־יָבוֹא אֲלֵיהֶם׃
לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי׃
וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל־בְּדִילָיִךְ׃
וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי־כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה׃
צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה׃
וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו וְעֹזְבֵי יְהוָה יִכְלוּ׃
כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם וְתַחְפְּרוּ מֵהַגַּנּוֹת אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם׃
כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ וּכְגַנָּה אֲשֶׁר־מַיִם אֵין לָהּ׃
וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה׃