תנ״ך יקר פתח באפליקציה

ירמיה · פרק ז׳

נאום המקדש של ירמיהו: קריסת האשליה הדתית

👑

הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר־נִקְרָא־שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם־יְהוָה׃

פסוק יא
התאמת תוכן לפי גיל

הנביא שמצא את המפתח ללב

פעם, בעיר ירושלים היפה, עמד בית מקדש גדול ומפואר. המון אנשים הגיעו אליו בכל יום, אבל לפעמים הם שכחו את הדבר הכי חשוב. יום אחד, נעמד בשער המקדש איש חכם ואמיץ בשם ירמיהו. הוא פנה אל כולם ואמר להם: 'ה' לא רוצה רק שתבואו לבקר בבית היפה הזה. הוא רוצה שתביאו איתכם לב טוב ומעשים יפים!' ירמיהו הסביר להם שלא מספיק להגיד מילים יפות, אלא צריך להתנהג באהבה ובחמלה. הוא ביקש מהם לעזור למי שקשה לו, לא לשקר, ולהיות חברים טובים באמת. הוא הזכיר להם שאלוהים רואה את הלב שלנו בכל מקום – בבית, ברחוב ובמשחק. אלוהים רוצה שנשמע לקול הטוב שבתוכנו ונעשה צדק, כי הלב הטוב שלנו הוא הבית האמיתי שלו.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מלמד אותנו שאי אפשר להפריד בין התנהגות מוסרית ביום-יום לבין ביטויים חיצוניים של אמונה או השתייכות. הילדים צריכים להבין שהבית או בית הספר הם לא מקלט להתנהגות רעה.

טיפ להורים

הסיפור של ירמיהו בשער המקדש מציע הזדמנות מצוינת לדבר עם הילדים על ההבדל בין מילים למעשים. לפעמים קל לילדים להגיד 'סליחה' או 'אני אהיה טוב' רק כדי לצאת מידי חובה, מבלי להתכוון לכך באמת. דרך דבריו של ירמיהו, נוכל להסביר להם בעדינות שהערך האמיתי שלנו נמדד במעשים הקטנים והיומיומיים שלנו – איך אנחנו משתפים במשחקים, איך אנחנו עוזרים לחבר שקשה לו, ואיך אנחנו מדברים בכנות. זו הזדמנות לשאול את הילד: 'איך לדעתך אפשר להראות אהבה במעשים ולא רק במילים?'

שאלות לשיחה עם הילד
  • איזה מעשה טוב ומתוק עשית היום שגרם למישהו אחר לחייך?
  • איך לדעתך מרגיש חבר כשעוזרים לו או משתפים אותו במשחק?
  • אם היית יכול לבנות בית מיוחד למעשים טובים, אילו חוקים טובים היית קובע בו?

הנביא שעמד בשער

דמיינו שאתם עומדים מול שער גדול ויפה של בית מקדש עתיק. המון אנשים לבושים בבגדי חג נכנסים פנימה, אבל פתאום נעמד בשער איש אחד אמיץ בשם ירמיהו. הוא לא שר שירים שמחים, אלא קורא בקול רם: 'עצרו! ה' רוצה שתקשיבו!' ירמיהו מסביר לאנשים שה' לא רוצה רק שהם יבואו לבקר בבית שלו. הוא רוצה שהם יהיו טובים באמת! הוא מבקש מהם לעזור לילדים שאין להם אבא ואמא, לא לשקר, ולא להציק לאף אחד. ירמיהו אומר להם שאם הם ימשיכו להתנהג לא יפה בחוץ, ואז יבואו לבית המקדש ויגידו 'אנחנו בטוחים', זה לא יעזור. ה' רוצה את הלב הטוב שלהם, ולא רק מילים יפות. האם האנשים יקשיבו לירמיהו וישנו את הדרך שלהם? בפרק הבא נראה מה קורה כשהנביא ממשיך לדבר...

מה הפסוק אומר?

ה' שואל את האנשים: האם אתם חושבים שבית המקדש הוא כמו מערה של שודדים, שאפשר לעשות דברים רעים בחוץ ואז לבוא להתחבא בה? אני רואה הכל!

הידעת?

ירמיהו מזכיר מקום עתיק בשם שילה, שבו עמד פעם משכן מיוחד, כדי להראות לאנשים שאפילו מקומות קדושים יכולים להיחרב אם לא מתנהגים בהם יפה.

מה יקרה בפרק הבא?

מה יקרה כשירמיהו יגלה להם מה ה' מתכנן לעשות אם הם לא ישתנו? בפרק הבא נגלה...

נאום המקדש: המסיכה של ירושלים

הנביא ירמיהו מקבל משימה דרמטית מאלוהים: לעמוד ממש בכניסה לבית המקדש בירושלים, המקום הכי קדוש והכי הומה אדם, ולשאת נאום תוכחה חריף. העם בטוחים שבית המקדש מגן עליהם באופן אוטומטי, ולא משנה איך הם מתנהגים. הם חוזרים שוב ושוב על הסיסמה 'היכל ה''. אבל ירמיהו מנפץ להם את האשליה. הוא מאשים אותם בצביעות נוראית: הם גונבים, רוצחים, משקרים ועובדים אלילים בחוץ, ואז באים למקדש ומכריזים 'ניצלנו!'. ירמיהו מזהיר אותם שאלוהים לא קונה את ההצגה הזו. הוא מזכיר להם את חורבן שילה ההיסטורי ומבהיר שאם הם לא יתקנו את דרכם, לא יגנו על החלשים (הגר, היתום והאלמנה) ויפסיקו עם עבודת האלילים – גם בית המקדש המפואר בירושלים ייחרב לחלוטין.

מה הפסוק אומר?

ירמיהו אומר לעם שהם לא יכולים להתנהג בצורה נוראית לחברים שלהם ואז לבוא לבית המקדש ולחשוב שהכל בסדר. ה' רואה את האמת ולא מוכן שישתמשו בבית שלו כמקלט לשקרים.

Life Hack

אל תהיו 'חברים של מסיכות'. אם אתם מתנהגים בצורה פוגענית בקבוצת הווטסאפ או בכיתה, ואז מנסים להיראות הכי נחמדים ומקובלים מול המורים או ההורים – זה לא מחזיק מעמד. אמינות אמיתית נמדדת באיך שאתם מתנהגים כשאיש לא רואה.

מקבילה מודרנית

זה כמו מישהו שמציק לילדים אחרים בבית הספר, ואז מגיע הביתה ומעלה פוסטים ברשתות החברתיות על כמה שחשוב למנוע חרמות ולהיות אדיבים. המעשים האמיתיים בחיים קובעים, לא ה'סטורי' המעוצב.

האשליה של חסינות דתית

בפרק זה, אלוהים שולח את הנביא ירמיהו לעמוד בשערי בית המקדש בירושלים ולשאת את אחד הנאומים המפורסמים והנוקבים ביותר בתנ'ך. ירמיהו פונה להמונים שמגיעים להתפלל ומזהיר אותם מפני ביטחון עצמי מופרז ושקרי. העם מאמין שנוכחותו של בית המקדש בירושלים מעניקה להם חסינות מוחלטת מפני כל אסון, והם משתמשים בסיסמה 'היכל ה'' כקמע הגנה. ירמיהו חושף את הצביעות העמוקה שלהם: הם מבצעים פשעים חברתיים ומוסריים חמורים – עושקים את הגר, היתום והאלמנה, משקרים, גונבים ואפילו עובדים אלילים – ואז נכנסים למקדש ומרגישים מוגנים ובטוחים. הוא משווה את המקדש ל'מערת פריצים' – מקלט של שודדים. ירמיהו מבהיר להם שאלוהים אינו זקוק לפולחן שלהם אם הוא מנותק ממוסר בסיסי. הוא מזכיר להם את חורבן המשכן העתיק בשילה כאזהרה מוחשית לכך שאלוהים מוכן להחריב גם את ביתו שלו אם העם ימשיך להשחית את דרכיו.

מה הפסוק אומר?

פסוק זה חושף את הסכנה שבהסתמכות על הבטחות שווא ועל פולחן חיצוני בלבד. ירמיהו מדמה את בית המקדש למערת שודדים, מקום מפלט זמני שאליו בורחים פושעים כדי להינצל מהשלכות מעשיהם מבלי לשנות את דרכם. אלוהים מבהיר שהוא רואה דרך הצביעות הזו, וכי הטקסים אינם יכולים לכסות על היעדר מוסר וצדק חברתי.

להעמקה בסיפור

בואו נצלול לרגע לתוך הדרמה של הפרק הזה. דמיינו את ירושלים של שלהי תקופת בית ראשון. העיר תוססת, אנשים מגיעים מכל קצוות הארץ לחגוג ולעבוד את אלוהים בבית המקדש המפואר שבנה שלמה המלך. יש תחושה כללית של ביטחון מוחלט – הרי אלוהים שוכן כאן, שום דבר רע לא יכול לקרות לנו. ואז, בתוך כל האווירה החגיגית הזו, נעמד ירמיהו בשער ופשוט מפוצץ את הבועה. מה שמעניין כאן הוא הניתוח הפסיכולוגי והחברתי שירמיהו מציג. הוא לא סתם כועס על עבודת אלילים; הוא מצביע על נתק מוחלט בין דת למוסר. העם פיתח מעין מנגנון הגנה פסיכולוגי: הם יכולים לגנוב, לרצוח, לנאוף, להישבע לשקר, ואז להיכנס בשערי המקדש, לנשום לרווחה ולהגיד 'ניצלנו'. המקדש הפך בעיניהם למה שירמיהו מכנה 'מערת פריצים' – כמו ששודדים יוצאים לשדוד ואז בורחים למערה שלהם כדי להרגיש בטוחים, כך העם משתמש במקדש כמקלט מפני ההשלכות של המעשים הרעים שלהם. ירמיהו מציב להם מראה קשה ומזכיר להם את שילה. שילה הייתה המרכז הדתי הראשון של בני ישראל בארץ, המקום שבו שכן ארון הברית במשך שנים רבות. ובכל זאת, כשהעם חטא, שילה נחרבה לחלוטין. המסר ברור: אלוהים לא כבול לשום בניין, מפואר ככל שיהיה. אם אין צדק חברתי, אם עושקים את הגר, היתום והאלמנה, המבנה הפיזי מאבד את כל המשמעות שלו. הפרק ממשיך ומתאר את עומק השבר החברתי והדתי. ירמיהו מתאר סצנה משפחתית של עבודת אלילים: הילדים מלקטים עצים, האבות מדליקים את האש, והנשים לשות בצק כדי להכין מאפים ל'מלכת השמיים'. זוהי עבודה זרה קהילתית, שחודרת לתוך הבתים הכי נורמטיביים. אלוהים אפילו מצווה על ירמיהו להפסיק להתפלל עבור העם, כי גזר הדין כבר קרוב מאוד. הפרק מסתיים בתיאור מצמרר של גיא בן הינום, המקום שבו ביצעו את הטקסים הנוראיים ביותר של הקרבת ילדים, ומזהיר שהמקום הזה יהפוך לגיא הריגה, והשמחה תיעלם מחוצות ירושלים. זהו שיעור נוקב על כך שטקסים חיצוניים לעולם לא יוכלו להחליף מצפון נקי ויחס אנושי הוגן.

שאלה למחשבה

אם היית רואה חבר שמציג את עצמו ברשתות החברתיות כפעיל חברתי מדהים, אבל בחיים האמיתיים מתנהג בצורה פוגענית ומזלזלת כלפי אחרים, איך היית מגיב? האם היית מעיר לו?

נאום המקדש של ירמיהו: קריסת האשליה הדתית

ירמיהו פרק ז' מציג את אחד הנאומים המכוננים והדרמטיים ביותר בספרות המקראית – נאום המקדש. אלוהים מצווה על ירמיהו להתייצב בפתח בית המקדש בירושלים, המקום שאליו נוהרים המוני בית יהודה כדי לסגוד ולמצוא נחמה וביטחון. ירמיהו פותח בקריאה נוקבת לתיקון דרכיהם ומעשיהם של העולים לרגל, ומזהיר אותם מפני הסתמכות עיוורת על האשליה שבית המקדש מעניק להם חסינות אוטומטית מפני חורבן. הוא מוקיע את הסיסמה החוזרת 'היכל ה'' כדבר שקר חסר תועלת. הנביא מפרט את החטאים המוסריים והחברתיים הקשים של העם: עושק הגר, היתום והאלמנה, שפיכת דם נקי, גניבה, רצח, ניאוף, שבועת שקר ועבודת אלילים. הוא מאשים אותם בכך שהם הופכים את בית ה' ל'מערת פריצים' – מקלט זמני לפושעים המבקשים לטהר את מצפונם מבלי לשנות את התנהגותם. כדי לנפץ את אשליית הנצחיות של המקדש, ירמיהו מפנה אותם לחורבנו ההיסטורי של משכן שילה. בהמשך הפרק, אלוהים אוסר על ירמיהו להתפלל בעד העם, מתאר את עבודת האלילים המשפחתית ל'מלכת השמיים', ומזהיר מפני חורבן מוחלט שישבית את קול הששון והשמחה מערי יהודה ומחוצות ירושלים.

מה הפסוק אומר?

פסוק זה חושף את הסכנה שבהסתמכות על הבטחות שווא ועל פולחן חיצוני בלבד. ירמיהו מדמה את בית המקדש למערת שודדים, מקום מפלט זמני שאליו בורחים פושעים כדי להינצל מהשלכות מעשיהם מבלי לשנות את דרכם. אלוהים מבהיר שהוא רואה דרך הצביעות הזו, וכי הטקסים אינם יכולים לכסות על היעדר מוסר וצדק חברתי.

הדרש — קריאה לעומק

נאום המקדש בירמיהו פרק ז' מהווה נקודת מפנה תיאולוגית וספרותית דרמטית במקרא. ירמיהו מתייצב בלב הממסד הדתי – שערי בית המקדש בירושלים – ומציב אתגר חסר תקדים לתפיסת הביטחון הלאומית והדתית של תקופתו. באותם ימים, בעקבות הצלת ירושלים המופלאה בימי חזקיהו וסנחריב, השתרשה בעם האמונה הדוגמטית כי ירושלים ובית המקדש חסינים מפני כל פגע. המקדש נתפס כערובה פיזית ורוחנית לקיומה של הממלכה, מעין קמע קוסמי המאלץ את אלוהים להגן על עירו. ירמיהו מנפץ את האשליה הזו באמצעות שימוש ברטוריקה חריפה ומבנים ספרותיים מתוחכמים. הוא משתמש בחזרה משולשת אירונית – 'הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה' – כדי להציג את המנטרה הריקה מתוכן שבה נאחז העם. מול המנטרה הזו, הוא מציב רשימה מפורטת של דרישות מוסריות וחברתיות: עשיית משפט, מניעת עושק של האוכלוסיות החלשות ביותר (גר, יתום ואלמנה), והימנעות משפיכת דם נקי ומעבודה זרה. הניגוד הספרותי בין הפולחן המפואר לבין השחיתות המוסרית מגיע לשיאו בדימוי המבריק של המקדש כ'מערת פריצים'. המערה אינה המקום שבו השודדים מבצעים את פשעיהם, אלא המקום שאליו הם בורחים כדי למצוא מקלט זמני ולהתחלק בשלל. כך גם העם: הם גונבים, רוצחים ועובדים אלילים בחוץ, ואז באים למקדש, אומרים 'נצלנו', ומרגישים חופשיים להמשיך במעשיהם הרעים. כדי להוכיח שאלוהים אינו כבול למבנה פיזי, ירמיהו שולח את שומעיו לשילה – המרכז הפולחני הקדום שנחרב בעבר בשל חטאי העם. הטיעון ההיסטורי הזה הוא מהפכני ומזעזע עבור שומעיו: אם שילה נחרבה, גם ירושלים יכולה להיחרב. אלוהים אינו זקוק לקורבנותיהם. ירמיהו מנסח כאן תפיסה תיאולוגית רדיקלית: במעמד יציאת מצרים, אלוהים לא ציווה על קורבנות כעיקר הברית, אלא על שמיעה בקולו והליכה בדרכיו המוסריות. הקורבנות הם משניים, ואילו הציות המוסרי הוא לב הברית. הפרק חושף גם את עומק החדירה של העבודה הזרה לחיי היומיום של העם. תיאור הפולחן ל'מלכת השמיים' מציג שיתוף פעולה משפחתי הרמוני אך מעוות: בנים מלקטים עצים, אבות מבעירים אש, ונשים לשות בצק. זוהי עבודת אלילים עממית וביתית, המתרחשת במקביל לפולחן הרשמי במקדש. בנוסף, הנביא מזכיר את פולחן המולך המזעזע בגיא בן הינום (התופת), שבו שרפו הורים את בניהם ובנותיהם באש – אקט קיצוני של עבודה זרה שירמיהו מדגיש כי 'לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל־לִבִּי'. הטרגדיה של ירמיהו מגיעה לשיאה כאשר אלוהים אוסר עליו להתפלל בעד העם. תפקידו המסורתי של הנביא כמליץ יושר ומתווך מבוטל, שכן העם חצה את נקודת האל-חזור. הפרק נחתם בקינה תיאורטית ומעשית על חורבן הארץ, השבתת קולות השמחה, והפיכת גיא בן הינום לגיא הריגה. ירמיהו מותיר את שומעיו עם ההבנה המרה שהביטחון החיצוני הוא אשליה, וכי ללא תשתית מוסרית וחברתית איתנה, גם הקדוש שבמקדשים יהפוך לחורבה שממה.

לקחים לחיים
  • הסכנה שבפיצול המוסרי והתנהגות 'מערת פריצים'בחיים המודרניים, הפיצול הזה מתבטא באנשים שמקפידים מאוד על קודים אתיים או נורמות חברתיות נוקשות במרחב הציבורי או המקצועי שלהם (למשל, תרומות פומביות או הקפדה על טקסים ארגוניים), אך במרחב הפרטי או העסקי שלהם הם נוהגים בחוסר יושר, עושקים עובדים או מתנהגים באכזריות לבני משפחתם. הלקח הוא שיש לשאוף לאינטגרציה מלאה בין הערכים המוצהרים להתנהגות בפועל.
  • אשליית החסינות המוסדיתארגונים, חברות עסקיות או אפילו מדינות נוטים לעיתים להאמין שההצלחה ההיסטורית שלהם, המוניטין שלהם או 'גודלם' מעניקים להם חסינות מפני קריסה, גם כאשר הם מתנהלים בריקבון מוסרי או ניהולי. ירמיהו מזכיר לנו דרך משל שילה ששום מוסד, מפואר ומקודש ככל שיהיה, אינו חסין מפני השלכות של התנהלות קלוקלת ושחיתות פנימית.
  • הגנה על המוחלשים כמדד לחוסן חברתיירמיהו מציב את היחס לגר, ליתום ולאלמנה כתנאי הכרחי לישיבת העם בארצו. בעולם העבודה והעסקים המודרני, הלקח הזה מתורגם לחובה של מנהלים וארגונים לבחון את עצמם לא רק לפי שורת הרווח, אלא לפי האופן שבו הם מתייחסים לעובדים החלשים ביותר בשרשרת, לעובדי קבלן, או לאוכלוסיות מוחלשות בסביבתם. חוסן אמיתי נמדד מלמטה למעלה.
היבט פילוסופי

האם פולחן וטקסיות דתיים או חברתיים הם בעלי ערך כלשהו כאשר הם מנותקים ממוסר אישי, או שמא הם הופכים בהכרח לכלי שרת בידי השחיתות? הפרק מציג עמדה רדיקלית השוללת את ערך הפולחן בהיעדר מוסר, אך מותיר פתוחה את השאלה האם ניתן בכלל לקיים מערכת דתית או חברתית קהילתית ללא טקסים וסמלים פיזיים.

📖 קראו את הפרק המלא

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר׃

עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית יְהוָה וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר־יְהוָה כָּל־יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֺת לַיהוָה׃

כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה׃

אַל־תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל־דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה׃

כִּי אִם־הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת־דַּרְכֵיכֶם וְאֶת־מַעַלְלֵיכֶם אִם־עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ׃

גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל־תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם׃

וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן־עוֹלָם וְעַד־עוֹלָם׃

הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל־דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל׃

הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתֶּם׃

וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא־שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל־הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה׃

הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר־נִקְרָא־שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם־יְהוָה׃

כִּי לְכוּ־נָא אֶל־מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃

וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת־כָּל־הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם־יְהוָה וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם׃

וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא־שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ׃

וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת־כָּל־אֲחֵיכֶם אֵת כָּל־זֶרַע אֶפְרָיִם׃

וְאַתָּה אַל־תִּתְפַּלֵּל בְּעַד־הָעָם הַזֶּה וְאַל־תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל־תִּפְגַּע־בִּי כִּי־אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ׃

הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם׃

הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת־הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי׃

הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם־יְהוָה הֲלוֹא אֹתָם לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם׃

לָכֵן כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה עַל־הָאָדָם וְעַל־הַבְּהֵמָה וְעַל־עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל־פְּרִי הָאֲדָמָה וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה׃

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל־זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר׃

כִּי לֹא־דִבַּרְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא [הוֹצִיאִי] אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל־דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח׃

כִּי אִם־אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם׃

וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא־הִטּוּ אֶת־אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים׃

לְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת־כָּל־עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ׃

וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת־אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם׃

וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת־כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה׃

וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא־שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם׃

גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי וּשְׂאִי עַל־שְׁפָיִם קִינָה כִּי מָאַס יְהוָה וַיִּטֹּשׁ אֶת־דּוֹר עֶבְרָתוֹ׃

כִּי־עָשׂוּ בְנֵי־יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי נְאֻום־יְהוָה שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר־נִקְרָא־שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ׃

וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן־הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל־לִבִּי׃

לָכֵן הִנֵּה־יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וְלֹא־יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן־הִנֹּם כִּי אִם־גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם׃

וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד׃

וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←