ירמיה · פרק ל״ב
השקעה בתוך החורבן: הפרדוקס של רכישת השדה בענתות
הִנֵּה אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי כָּל־בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל־דָּבָר׃
פסוק כזהשדה הסודי של ירמיהו
הלילה נספר על נביא מיוחד בשם ירמיהו. ירמיהו היה נעול בחצר קטנה בארמון המלך, ומחוץ לחומות העיר ירושלים עמדו המון חיילים. כולם היו קצת מודאגים, אבל לירמיהו היה סוד בלב: הוא ידע שאלוהים תמיד שומר עליהם. יום אחד, הגיע לבקר אותו בן דודו, חנמאל, והציע לו לקנות שדה ירוק ויפה בעיירה סמוכה. למרות שהמצב היה קשה, ירמיהו שמח מאוד! הוא שקל שבעה-עשר שקלי כסף, חתם על שטר קנייה מיוחד, ושמר אותו בתוך כד חרס חום כדי שלא ייהרס. ירמיהו רצה להראות לכולם שגם אם עכשיו קצת עצוב ומפחיד, בקרוב הכל יסתדר, ואנשים יחזרו לשיר, לרקוד ולקנות בתים ושדות בארץ היפה שלהם. אלוהים לחש לו ברוך: 'האם יש משהו שקשה לי לעשות? אל תדאג, הכל יהיה לטובה'.
הפסוק הזה מזכיר לנו שגם ברגעים שבהם המציאות נראית חסרת סיכוי, יש כוח גדול יותר שמנהל את העולם ויכול להצמיח תקווה מתוך החורבן.
הסיפור מדגיש את ערך התקווה והאמונה בימים טובים יותר, גם כשחווים קושי זמני (כמו יום קשה בגן או בבית הספר). כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי לעזור לילד לפתח חוסן נפשי: להסביר שקשיים הם כמו עננים שחולפים, ותמיד השמש חוזרת לזרוח. אפשר לעודד את הילד לחשוב על 'שטר התקווה' שלו – משהו טוב שהוא מצפה לו מחר.
- אם היית יכול לקנות שדה קטן משלך, מה היית רוצה לשתול בו?
- ירמיהו שמר את השטר בכד חרס כדי שיחזיק מעמד. איזה דבר יקר שלך היית רוצה לשמור בקופסת זמן סודית?
- איך הרגשת כששמעת שאלוהים הבטיח שהכל יהיה טוב בסוף, גם כשהיה קשה?
הקנייה הכי מוזרה בעולם!
דמיינו שאתם נמצאים בתוך עיר נצורה. מסביב לחומות יש המון חיילים, ואתם בכלל נעולים בתוך חצר קטנה בארמון המלך. זה בדיוק מה שקרה לירמיהו הנביא! כולם היו מודאגים ועצובים, אבל אז קרה דבר מפתיע מאוד. אלוהים ביקש מירמיהו לקנות שדה דשא קטן מבן דודו חנמאל. לקנות שדה עכשיו? כולם תמהו, הרי המלחמה בעיצומה! אבל ירמיהו הקשיב לאלוהים. הוא שקל שבעה-עשר שקלי כסף נוצצים, חתם על שטר קנייה מול עדים, ושמר את השטר בתוך כד חרס מיוחד. ירמיהו עשה זאת כדי להראות לכולם שגם אם עכשיו קשה ועצוב, יבוא יום שבו השקט יחזור, הילדים ישחקו שוב ברחובות, ואנשים יקנו בתים ושדות בשמחה ובשלום.
ה' אומר לירמיהו: אני בראתי את כל העולם, האם יש משהו שקשה לי מדי לעשות? אל תדאג, אני יכול לסדר הכל.
הידעתם שירמיהו שמר את שטר הקנייה של השדה בתוך כלי חרס? ממש כמו קפסולת זמן, כדי שהנייר יישמר לשנים רבות!
מה יקרה לשדה של ירמיהו כשהבבלים יכבשו את העיר? בפרק הבא נגלה את ההבטחה המדהימה של אלוהים!
עסקה מטורפת באמצע מלחמה
ירושלים נמצאת תחת מצור כבד של צבא בבל, והמצב נראה אבוד לחלוטין. ירמיהו הנביא בכלל כלוא בחצר הארמון כי המלך צדקיהו כועס על נבואות החורבן שלו. ואז, בתוך כל הבלגן והפחד, מגיע בן דודו של ירמיהו, חנמאל, ומציע לו לקנות שדה משפחתי בעיירה ענתות. למה שמישהו יקנה נדל"ן באזור מלחמה שעומד להיכבש? זה נשמע כמו העסקה הגרועה בהיסטוריה! אבל ירמיהו מבין שזהו ציווי אלוהי. הוא קונה את השדה בטקס רשמי, שוקל כסף וחותם על חוזה כפול לעיני עדים. המעשה המוזר הזה הוא בעצם מסר של תקווה מטורפת: אלוהים מבטיח שגם אם העיר תיחרב עכשיו, בעתיד אנשים עוד יחזרו, יקנו כאן בתים וישתלו כרמים.
אלוהים מזכיר לירמיהו שגם כשהכל נראה אבוד והרוס, הכוח שלו גדול יותר מכל בעיה אנושית, ושום דבר לא בלתי אפשרי עבורו.
כשאתם מרגישים ששום דבר לא הולך לכם, תעשו מעשה קטן אחד שמראה שאתם מאמינים בעתיד שלכם – כמו להתחיל ללמוד משהו חדש או לסדר את החדר לקראת משהו טוב שעומד לבוא.
זה כמו להירשם לחוג או לקנות כרטיס להופעה של הלהקה האהובה עליכם שעוד חצי שנה תגיע לארץ, דווקא בשבוע שבו קיבלתם ציון גרוע והכל נראה מבאס.
השקעת נדל"ן אבסורדית: למה ירמיהו קנה שדה נצור?
השנה היא השנה העשירית למלכות צדקיהו, וירושלים עומדת על סף קריסה תחת המצור הבבלי. ירמיהו הנביא יושב במעצר בחצר המטרה בגלל שהעז לומר את האמת הקשה – שהעיר תיפול והמלך יישבה. דווקא ברגע השפל הזה, אלוהים שולח אליו את בן דודו חנמאל עם הצעה מוזרה: לקנות שדה משפחתי בענתות שנמצאת כבר בשליטת האויב. ירמיהו לא מהסס. הוא מבצע עסקת נדל"ן חוקית למהדרין: שוקל כסף, חותם על ספר המקנה, מחתים עדים ומפקיד את השטרות אצל ברוך בן נריה למשמרת ארוכת טווח בכלי חרס. לאחר מכן, ירמיהו פונה לאלוהים בתפילה סוערת שבה הוא מביע את התדהמה שלו מהפרדוקס: איך אפשר לקנות שדה כשהחורבן כבר כאן? אלוהים עונה לו בהבטחה היסטורית: החורבן אכן יתרחש בגלל חטאי העם, אך הוא אינו סוף הסיפור. יבוא יום של קיבוץ גלויות, ברית עולם והתחדשות שבה שדות ובתים ייקנו פה שוב באמונה ובביטחון.
פסוק זה מהווה את נקודת המפנה התיאולוגית במענה האלוהי למשברו של ירמיהו. בעוד הנביא רואה לנגד עיניו את חורבנה הפיזי הוודאי של ירושלים ואת סוללות המצור הבבלי, אלוהים מאתגר אותו להביט מעבר למציאות החומרית המיידית. השאלה הרטורית מדגישה כי אין משבר אנושי, קשה ככל שיהיה, שנמצא מעבר ליכולת השיקום, התיקון וההתחדשות של בורא העולם.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציג את אחד המעשים הסמליים העוצמתיים ביותר בתנ"ך. ירמיהו, שנחשב לאורך כל חייו לנביא זעם ובוגד בעיני בני עמו בגלל שהטיף לכניעה לבבל, מתגלה כאן כאיש של תקווה עמוקה. קניית השדה בענתות היא פעולה של אמונה אקטיבית. מבחינה כלכלית וצבאית, העסקה הזו חסרת כל היגיון – ענתות כבר נכבשה על ידי הבבלים, וירושלים עצמה בדרך ליפול. חנמאל בן דודו כנראה ניסה להיפטר מנכס חסר ערך כדי להשיג קצת כסף מזומן לשעת חירום. אבל עבור ירמיהו, הרכישה היא הצהרה פומבית. הוא מקפיד על כל פרט משפטי: כתיבת הספר, החתימה, העדים ושקילת הכסף במאזניים. הוא עושה זאת מול כל היהודים שנמצאים בחצר המטרה כדי להעביר מסר ויזואלי ברור: יש עתיד. החוזה נשמר בכלי חרס, חסין מפני פגעי הזמן והמלחמה, בדיוק כמו הבטחת אלוהים לעם. לאחר העסקה, ירמיהו חווה משבר פנימי שמתבטא בתפילתו. הוא פותח בשבח לבורא עולם, אך מסיים בשאלה נוקבת: 'והעיר ניתנה ביד הכשדים, ואתה אמרת לי קנה לך השדה בכסף?'. זוהי דילמה אנושית עמוקה של אדם המנסה לגשר בין המציאות הקשה לבין הציווי האלוהי. תשובת אלוהים המפורסמת 'הנה אני ה'... הממני יפלא כל דבר' מבהירה שהחורבן הוא זמני והכרחי לשם תיקון, אך המטרה הסופית היא שיבה, ברית חדשה ושיקום מלא של החיים הקהילתיים והכלכליים בארץ.
אם הייתם חיים בירושלים הנצורה ורואים את ירמיהו קונה שדה בכסף אמיתי, הייתם חושבים שהוא השתגע או שהייתם שואבים ממנו תקווה?
השקעה בתוך החורבן: הפרדוקס של רכישת השדה בענתות
בשנה העשירית לצדקיהו מלך יהודה, בעיצומו של המצור הבבלי המוחץ על ירושלים, ירמיהו הנביא נמצא במעצר בחצר המטרה שבבית המלך. המלך כלא אותו בשל נבואותיו העקביות המנבאות את נפילת העיר ואת שביו של המלך בבבל. בנקודת שפל לאומית ואישית זו, פונה אלוהים אל ירמיהו ומנחה אותו לרכוש את שדהו של בן דודו, חנמאל בן שלום, השוכן בענתות שבנחלת בנימין – אזור שכבר נכבש למעשה על ידי האויב. חנמאל מגיע אל ירמיהו ומציע לו לממש את זכות הגאולה המשפחתית. ירמיהו נענה לציווי, רוכש את השדה בשבעה-עשר שקלי כסף, חותם על ספר המקנה, מחתים עדים ומפקיד את השטרות החתומים והגלויים בידי ברוך בן נריה למשמרת ארוכת שנים בתוך כלי חרס. המעשה הסמלי נועד להמחיש לעם כי למרות החורבן הממשמש ובא, העתיד צופן בחובו שיבה והתחדשות כלכלית וחקלאית בארץ. לאחר הרכישה, ירמיהו נושא תפילה המבטאת את המתח שבין המציאות ההרסנית לבין הציווי האלוהי, וזוכה למענה אלוהי המאשר את החורבן הקרב אך מבטיח ברית עולם ושיבה מלאה של העם לארצו.
פסוק זה מהווה את נקודת המפנה התיאולוגית במענה האלוהי למשברו של ירמיהו. בעוד הנביא רואה לנגד עיניו את חורבנה הפיזי הוודאי של ירושלים ואת סוללות המצור הבבלי, אלוהים מאתגר אותו להביט מעבר למציאות החומרית המיידית. השאלה הרטורית מדגישה כי אין משבר אנושי, קשה ככל שיהיה, שנמצא מעבר ליכולת השיקום, התיקון וההתחדשות של בורא העולם.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ל''ב בספר ירמיהו מציג את אחד הרגעים הדרמטיים והעמוקים ביותר במקרא, המשלב בין ריאליזם היסטורי קודר לבין אופטימיזם דתי חסר פשרות. המבנה הספרותי של הפרק נע במודע בין הניגודים: המצור הפיזי והכליאה של הנביא מול האקט המשפטי החופשי של רכישת קרקע; ייאושו של המלך צדקיהו מול אמונתו הפעילה של ירמיהו; והחורבן המיידי מול הבנייה העתידית. רכישת השדה בענתות אינה רק סמל, אלא פעולה משפטית מדוקדקת. ירמיהו מתאר בפרוטרוט את שלבי העסקה: כתיבת הספר, החתימה, העדת העדים, שקילת הכסף במאזניים והפקדת השטרות (החתום והגלוי) בכלי חרס למשמרת. פירוט זה מדגיש את המעבר מנבואה מילולית לנבואה אקטיבית-חזותית. בעיני הסובבים אותו, ובראשם חנמאל בן דודו שביקש להיפטר מנכס באזור כבוש, ירמיהו מבצע עסקה חסרת היגיון כלכלי. אולם, עבור ירמיהו, זוהי השקעה בעתיד המטפיזי של האומה. המילים המנחות בפרק סובבות סביב שורשי ק-נ-ה וג-א-ל, המדגישים את הבעלות המחודשת ואת הגאולה הפיזית והרוחנית. המתח הפנימי של הנביא מתפרץ בתפילתו (פסוקים טז-כה). ירמיהו אינו פועל כרובוט; הוא חווה את הדיסוננס הקוגניטיבי במלוא עוצמתו. הוא פותח בהלל לקב''ה כבורא שמים וארץ וכעושה חסד, מזכיר את יציאת מצרים ואת מתן הארץ, ומודה בצדקת הדין על חטאי העם שהביאו את סוללות המצור אל חומות העיר. אך בסוף תפילתו הוא מציב את השאלה הנוקבת: כיצד מתיישב הציווי 'קנה לך השדה בכסף' עם העובדה הניצחת ש'העיר ניתנה ביד הכשדים'? תשובת ה' (פסוקים כו-מד) פותחת בקביעה התיאולוגית 'הנה אני ה'... הממני יפלא כל דבר?'. אלוהים אינו מכחיש את החורבן; הוא מפרט באריכות את חטאי יהודה, את פולחן הבעל והמולך בגיא בן הינום, ומאשר שהעיר תישרף באש. עם זאת, החורבן אינו המילה האחרונה. ה' מבטיח מהפך קיומי: קיבוץ גלויות מכל הארצות, הענקת 'לב אחד ודרך אחת' ליראה אותו, וכריתת 'ברית עולם' שלא תופר. השיא של התשובה הוא החזרה אל הממד הארצי והחומרי: 'עוד ייקנו שדות בכסף... כי אשיב את שבותם'. האמונה המקראית אינה נשארת בשמים; היא תובעת את מימושה באדמת המציאות ההיסטורית.
- מחויבות אקטיבית לעתיד גם בעיצומו של משברכאשר ארגון, קהילה או תא משפחתי חווים משבר קשה או קריסה כלכלית, הנטייה הטבעית היא להתכנס למגננה ולפעול מתוך פחד. הלקח מירמיהו הוא החשיבות של ביצוע פעולות בונות-עתיד דווקא ברגעי השפל. השקעה בפיתוח, בלמידה או בבניית תשתיות חדשות בעיצומו של מיתון או משבר אישי היא הצהרה מעשית על אמונה ביכולת ההתאוששות והצמיחה מחדש.
- הכרה בדיסוננס וניהול שיח פתוח עם הקושיתפילתו של ירמיהו מלמדת אותנו שאמונה אמיתית אינה דורשת עצימת עיניים מול המציאות הכואבת. מותר ואף נחוץ להרגיש את הפער בין הרצוי למצוי, להעלות שאלות קשות ולבטא את התמיהה מול נסיבות החיים. המנהיגות והחוסן האישי נבנים לא מתוך התעלמות מהבעיות, אלא מתוך היכולת להחזיק בפרדוקס ולפעול למרות קיומו.
- יצירת עוגנים מוחשיים לשמירת התקווהירמיהו לא הסתפק בהבטחה מילולית אלא יצר עוגן פיזי – שטר קנייה חתום בכלי חרס. בחיי היום-יום, כאשר אנו שואפים לשינוי ארוך טווח (כמו שינוי קריירה, שיקום מערכת יחסים או תהליך בריאותי), עלינו לייצר עוגנים מוחשיים ומשפטיים/טקסיים שיחייבו אותנו ויזכירו לנו את המטרה ברגעים של ירידת מתח או ייאוש.
הפרק מעלה את הדילמה של פעולה תחת ידיעה מראש של כישלון קרוב: מדוע להשקיע משאבים, אנרגיה ותקווה במפעל חיים (קניית השדה) כאשר ברור לחלוטין שהחורבן המיידי בלתי נמנע? המתח בין הטווח הקצר (החורבן הוודאי) לטווח הארוך (הגאולה המובטחת) מציב שאלה פילוסופית על ערכה של העשייה האנושית לנוכח גזירות היסטוריות קשות.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
הַדָּבָר אֲשֶׁר־הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה בשנת [בַּשָּׁנָה] הָעֲשִׂרִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה שְׁמֹנֶה־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר׃
וְאָז חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל צָרִים עַל־יְרוּשָׁלִָם וְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא הָיָה כָלוּא בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה אֲשֶׁר בֵּית־מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
אֲשֶׁר כְּלָאוֹ צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה לֵאמֹר מַדּוּעַ אַתָּה נִבָּא לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי נֹתֵן אֶת־הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל וּלְכָדָהּ׃
וְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִמָּלֵט מִיַּד הַכַּשְׂדִּים כִּי הִנָּתֹן יִנָּתֵן בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל וְדִבֶּר־פִּיו עִם־פִּיו וְעֵינָיו אֶת־עינו [עֵינָיו] תִּרְאֶינָה׃
וּבָבֶל יוֹלִךְ אֶת־צִדְקִיָּהוּ וְשָׁם יִהְיֶה עַד־פָּקְדִי אֹתוֹ נְאֻם־יְהוָה כִּי תִלָּחֲמוּ אֶת־הַכַּשְׂדִּים לֹא תַצְלִיחוּ׃
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ הָיָה דְּבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן־שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר קְנֵה לְךָ אֶת־שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת׃
וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן־דֹּדִי כִּדְבַר יְהוָה אֶל־חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת־שָׂדִי אֲשֶׁר־בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי־לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה־לָךְ וָאֵדַע כִּי דְבַר־יְהוָה הוּא׃
וָאֶקְנֶה אֶת־הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן־דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה־לּוֹ אֶת־הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף׃
וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם׃
וָאֶקַּח אֶת־סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת־הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת־הַגָּלוּי׃
וָאֶתֵּן אֶת־הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל־בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּה בֶּן־מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל־הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה׃
וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר׃
כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת־הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי־חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים׃
כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת׃
וָאֶתְפַּלֵּל אֶל־יְהוָה אַחֲרֵי תִתִּי אֶת־סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶל־בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּה לֵאמֹר׃
אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה לֹא־יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל־דָּבָר׃
עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֺן אָבוֹת אֶל־חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃
גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר־עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל־כָּל־דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו׃
אֲשֶׁר־שַׂמְתָּ אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּאֶרֶץ־מִצְרַיִם עַד־הַיּוֹם הַזֶּה וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם וַתַּעֲשֶׂה־לְּךָ שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה׃
וַתֹּצֵא אֶת־עַמְּךָ אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל׃
וַתִּתֵּן לָהֶם אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ׃
וַיָּבֹאוּ וַיִּרְשׁוּ אֹתָהּ וְלֹא־שָׁמְעוּ בְקוֹלֶךָ ובתרותך [וּבְתוֹרָתְךָ] לֹא־הָלָכוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוִּיתָה לָהֶם לַעֲשׂוֹת לֹא עָשׂוּ וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת׃
הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה׃
וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי אֲדֹנָי יְהוִה קְנֵה־לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים׃
וַיְהִי דְּבַר־יְהוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר׃
הִנֵּה אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי כָּל־בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל־דָּבָר׃
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי נֹתֵן אֶת־הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל וּלְכָדָהּ׃
וּבָאוּ הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עַל־הָעִיר הַזֹּאת וְהִצִּיתוּ אֶת־הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ וּשְׂרָפוּהָ וְאֵת הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל־גַּגּוֹתֵיהֶם לַבַּעַל וְהִסִּכוּ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי׃
כִּי־הָיוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה אַךְ עֹשִׂים הָרַע בְּעֵינַי מִנְּעֻרֹתֵיהֶם כִּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אַךְ מַכְעִסִים אֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם נְאֻם־יְהוָה׃
כִּי עַל־אַפִּי וְעַל־חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה לַהֲסִירָהּ מֵעַל פָּנָי׃
עַל כָּל־רָעַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר עָשׂוּ לְהַכְעִסֵנִי הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם כֹּהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם וְאִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם׃
וַיִּפְנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וְלַמֵּד אֹתָם הַשְׁכֵּם וְלַמֵּד וְאֵינָם שֹׁמְעִים לָקַחַת מוּסָר׃
וַיָּשִׂימוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר־נִקְרָא־שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ׃
וַיִּבְנוּ אֶת־בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן־הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא־צִוִּיתִים וְלֹא עָלְתָה עַל־לִבִּי לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת לְמַעַן החטי [הַחֲטִיא] אֶת־יְהוּדָה׃
וְעַתָּה לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִתְּנָה בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר׃
הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח׃
וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים׃
וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל־הַיָּמִים לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם׃
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא־אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם וְאֶת־יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי׃
וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכָל־לִבִּי וּבְכָל־נַפְשִׁי׃
כִּי־כֹה אָמַר יְהוָה כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל־הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל־הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת־כָּל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם׃
וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים׃
שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי־אָשִׁיב אֶת־שְׁבוּתָם נְאֻם־יְהוָה׃