ירמיה · פרק ל״א
האנטומיה של הנחמה: ברית הלב של ירמיהו
מֵרָחֹק יְהוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל־כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד׃
פסוק גהבטחת הלב של אמא רחל
הלילה נספר על אמא יקרה מאוד מהעבר הרחוק, שקראו לה רחל. רחל עמדה בדרך והייתה עצובה מאוד, כי הילדים שלה היו צריכים ללכת למקום רחוק. היא בכתה ובכתה, ואיש לא הצליח לשמח אותה. אבל אלוהים, ששומע את כל התפילות והבכי, לחש לה ברכות: 'אל תבכי עוד, רחל היקרה! נגבי את הדמעות. הילדים שלך ישובו הביתה בשלום!'. אלוהים הבטיח שהם יחזרו לארצם, יטעו עצים עם פירות מתוקים, וישירו וירקדו יחד בשמחה גדולה. והכי יפה – אלוהים הבטיח שהוא יכתוב את האהבה והחוקים הטובים שלו ישר בתוך הלב של כל אחד מאיתנו, כמו סוד מתוק, כדי שתמיד נדע איך להיות חברים טובים ולעשות מעשים נפלאים.
הפסוק הזה מזכיר לנו שהאהבה שלנו לילדים שלנו היא נצחית, חזקה מכל מרחק או טעות, ותמיד נמשוך אותם אלינו בחסד.
הסיפור על רחל המבכה על בניה ואלוהים המנחם אותה מציג את כוחה של חמלה והקשבה לכאב. כהורים, אנו נתקלים לעיתים קרובות בבכי או בתסכול של ילדינו. הטיפ החינוכי כאן הוא לתת מקום לרגש הקשה ('רחל ממאנת להנחם') לפני שממהרים להציע פתרונות. רק לאחר שהכאב מקבל הכרה, אפשר להציע נחמה ואופק של תקווה. בנוסף, רעיון 'התורה הכתובה על הלב' מזמין אותנו לעודד אצל הילד מצפן מוסרי פנימי ולא רק ציות לחוקים חיצוניים.
- אם היית יכול לצייר ציור קטן בתוך הלב שלך, מה היית מצייר שם?
- איך לדעתך הרגישה אמא רחל כשאלוהים אמר לה שהילדים שלה חוזרים הביתה?
- מה עוזר לך להרגיש שמח ומנוחם כשאתה קצת עצוב?
אימא רחל בוכה, ואלוהים מבטיח: הילדים חוזרים הביתה!
דמיין שאתה עומד בחושך ושומע קול בכי עצוב מאוד. זוהי רחל אימנו, שבוכה על הילדים שלה שהלכו לאיבוד בדרך רחוקה. היא כל כך עצובה, שאף אחד לא מצליח לנחם אותה. אבל פתאום, אלוהים פונה אליה בקול רך ואומר: 'אל תבכי עוד, רחל! נגבי את הדמעות מהעיניים. הילדים שלך בדרך חזרה הביתה!'. אלוהים מבטיח שבקרוב כולם יחזרו לארץ, יבנו בתים יפים, יטעו גינות עם פירות מתוקים, וירקדו יחד בשמחה גדולה עם תופים ומחולות. הוא אפילו מבטיח לכתוב את האהבה שלו עמוק בתוך הלב של כל אחד, כדי שתמיד נדע לעשות את הטוב. רוצה לדעת איך ייראה החג הגדול כשיחזרו?
אלוהים אומר לעם שלו: אני אוהב אתכם באהבה ענקית שלעולם לא תיגמר, ותמיד אשמור עליכם ואקח אתכם איתי בחזרה הביתה.
ידעת שאלוהים הבטיח שהחוקים והאהבה שלו לא יהיו כתובים על לוחות אבן קשים, אלא ישר בתוך הלב הרך של כל אחד מאיתנו?
מה יקרה כשכל המשפחות יתאחדו מחדש בארץ? בפרק הבא נגלה איך קונים שדה בעיצומה של מלחמה!
הבטחה שאי אפשר לשבור: הברית החדשה
ירמיהו הנביא פועל בתקופה קשה מאוד של חורבן ירושלים וגלות בבל. העם מרגיש שבור, אבוד ורחוק מהבית, ותוהה אם אלוהים שכח אותם. בפרק הזה, ירמיהו מביא נבואת נחמה מדהימה שמשנה את הכל ומחזירה את האור לעיניים. הוא מתאר את רחל אמנו בוכה על בניה הגולים, ואת אלוהים שמבטיח לה שהם ישובו לגבולם. אלוהים מבטיח לבנות את הארץ מחדש, לנטוע כרמים בשומרון, ולהחזיר את השמחה והריקודים לרחובות. השיא של הפרק הוא ההבטחה ל'ברית חדשה'. בניגוד לברית הישנה שנשברה, הברית הזו לא תיכתב על לוחות אבן קרים אלא תהיה חקוקה ישירות על הלב של כל אדם. כולם, מקטן ועד גדול, ידעו את הטוב וירגישו מחוברים באופן טבעי.
גם כשאנחנו מרגישים רחוקים או בודדים, יש מישהו שאוהב אותנו אהבה נצחית ומחכה שנחזור אליו.
כשאתה מרגיש שנכשלת או שהרסת קשר חשוב, אל תרים ידיים. תמיד יש הזדמנות לעשות 'אתחול מחדש' (Reset) ולבנות ברית חזקה ופנימית יותר.
זה כמו לקבל הזדמנות שנייה לפתוח דף חדש ונקי אחרי שרבת עם החבר הכי טוב שלך, והפעם אתם מבינים אחד את השני בלי צורך במילים או בחוקים נוקשים.
לכתוב את השינוי על הלב
ירמיהו הנביא מנבא בעיצומו של משבר לאומי נורא – חורבן בית המקדש בירושלים וגירוש העם מארצו לבבל הרחוקה. כשהכל נראה אבוד לחלוטין והייאוש משתלט, ירמיהו מציג חזון מהפכני של נחמה, שיקום ושיבה הביתה. הוא מתחיל בתיאור מרגש של רחל המבכה על בניה הגולים, וממשיך בהבטחה אלוהית חד-משמעית: יש שכר לפעולתך והבנים ישובו לגבולם. אלוהים מתואר כאן כאב רחום ומתגעגע שאינו יכול לשכוח את בנו אפרים, ומבטיח לרחם עליו בכל ליבו. השיא של הפרק הוא ההכרזה על 'ברית חדשה'. אלוהים מסביר שהחוקים החיצוניים שהיו כתובים על לוחות אבן נכשלו כי העם לא הצליח לעמוד בהם והפר את הברית. כעת, השינוי האמיתי יגיע מבפנים: התורה והערכים ייכתבו ישירות על הלב של בני האדם. לא יהיה עוד צורך במתווכים או במורים שיגידו מה נכון ומה לא, כי הידיעה המוסרית והחיבור הרוחני יהיו חלק בלתי נפרד מהזהות הפנימית של כל אחד ואחת, לצד מחילה מוחלטת על טעויות העבר והזדמנות להתחלה חדשה לגמרי.
הפסוק מבטא את תמצית היחסים בין אלוהים לעמו ברגעי משבר עמוקים. בעיצומו של חורבן וגלות, כשהעם מרגיש נטוש ומרוחק, הנביא מזכיר שהקשר אינו מבוסס על אינטרס זמני אלא על אהבה נצחית וקבועה. המילה 'משכתיך' מתארת משיכה עדינה של חבל חסד, המגשרת על פני המרחק הפיזי והרוחני ומבטיחה את השיבה הביתה.
להעמקה בסיפור⌄
בואו נצלול לרגע לתוך אחת התקופות הסוערות והמפחידות ביותר בהיסטוריה. ירושלים נחרבת, הבתים עולים באש, ואלפי אנשים מגורשים מבתיהם אל הלא-נודע בבבל. התחושה הכללית ברחוב היא של נטישה מוחלטת – כאילו אלוהים הרים ידיים מהעם שלו. בתוך החושך והייאוש העמוק הזה, ירמיהו מביא קול אחר לגמרי, מלא בנחמה ובחום. כדי להסביר את הקשר המיוחד בין אלוהים לעם, ירמיהו משתמש בדימויים משפחתיים חזקים שכל אחד מאיתנו יכול להבין ולהרגיש. תחילה הוא מציג את דמותה של רחל, האם המיתולוגית של העם, שעומדת בצומת דרכים ומסרבת להתנחם על בניה שיצאו לגלות. הבכי שלה הוא לא סתם בכי אישי, הוא מייצג את הכאב והשבר של דור שלם שאיבד את הבית. התשובה שאלוהים נותן לה היא לא רק מילות הרגעה יבשות, אלא הבטחה היסטורית ברורה: 'מנעי קולך מבכי... ושבו בנים לגבולם'. יש עתיד, ויש דרך חזרה. מיד לאחר מכן, הסיפור עובר לדיאלוג מרגש עם אפרים, שמייצג את עשרת השבטים שכבר גורשו מזמן. אפרים מתואר כנער מתבגר שעשה המון טעויות, קיבל מכות מהחיים, ועכשיו הוא מתחרט ומבקש לחזור הביתה. אלוהים מגיב אליו כמו אבא אוהב שלא יכול להחזיק כעס: 'הבן יקיר לי אפרים... רחם ארחמנו'. אבל הדבר המהפכני ביותר בפרק הוא המושג 'ברית חדשה'. אם תחשבו על זה, הברית הקודמת שניתנה בהר סיני הייתה כתובה על לוחות אבן מחוץ לאדם. זה הפך אותה לחוק יבש שקל להפר כשלא מסתכלים. ירמיהו מציע פתרון מדהים: אלוהים יכתוב את החוקים שלו ישירות בתוך הלב של האנשים. כשמשהו כתוב לך על הלב, אתה לא צריך שאף אחד יגיד לך מה לעשות או יאיים עליך בעונש. אתה פשוט מרגיש ויודע מה נכון ומה טוב באופן טבעי. בנוסף, ירמיהו מנפץ מוסכמה חברתית ישנה שאמרה 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה' – כלומר, שהילדים משלמים על הטעויות של ההורים שלהם. הוא קובע חוק חדש של אחריות אישית: כל אחד אחראי על הבחירות שלו בלבד. זהו חזון של בגרות, חופש פנימי ותקווה עצומה שאי אפשר להרוס, המושווה ליציבות של השמש והכוכבים בשמים.
אם היית יכול לכתוב הבטחה אחת בלבד על הלב שלך, כזו שתנחה אותך בכל החלטה בחיים, מה היא הייתה?
האנטומיה של הנחמה: ברית הלב של ירמיהו
ירמיהו פרק ל"א מציג את אחד מחזונות הנחמה והגאולה המפוארים ביותר במקרא, הנאמר על רקע חורבן ממלכת יהודה וגלות העם לבבל. הפרק נפתח בהבטחה דרמטית לחידוש הברית ההיסטורית בין אלוהים לכל משפחות ישראל, תוך שימוש בדימויים עזים של אהבת עולם וחסד במדבר השומם. הנביא מתאר בפירוט את שיבת הגולים מארצות הצפון ומירכתי ארץ – קהל עצום ומגוון הכולל גם את החלשים והפגיעים ביותר, כמו עיוורים, פיסחים ונשים הרות, השבים כולם בבכי ובתחנונים אל מקורות המים והשפע של ארץ ישראל. במרכז העלילה עומדות שתי דמויות מפתח מטאפוריות המייצגות את השבר הלאומי: רחל אמנו המבכה על בניה ומסרבת להתנחם, ואפרים המביע חרטה עמוקה על חטאיו וזוכה לרחמי אב חמים ומלטפים. בהמשך, ירמיהו מציג מהפכה תיאולוגית ומשפטית חסרת תקדים: ביטול מוחלט של הענישה הדורית לטובת אחריות מוסרית אישית, וכריתת 'ברית חדשה'. ברית זו אינה חיצונית ונוקשה כמו ברית סיני, אלא חקוקה על לב האדם פנימה, ומבטיחה דעת אלוהים טבעית וסליחה מוחלטת על עוונות העבר. הפרק נחתם בהבטחה נצחית לקיומו של זרע ישראל, המושווה ליציבותם של חוקי הטבע, ובתיאור גיאוגרפי של בנייתה הפיזית והקדושה של ירושלים העתידית שלא תיחרב עוד לעולם.
הפסוק מבטא את תמצית היחסים בין אלוהים לעמו ברגעי משבר עמוקים. בעיצומו של חורבן וגלות, כשהעם מרגיש נטוש ומרוחק, הנביא מזכיר שהקשר אינו מבוסס על אינטרס זמני אלא על אהבה נצחית וקבועה. המילה 'משכתיך' מתארת משיכה עדינה של חבל חסד, המגשרת על פני המרחק הפיזי והרוחני ומבטיחה את השיבה הביתה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
ירמיהו פרק ל"א הוא יצירת מופת ספרותית ותיאולוגית המגשרת על פני תהום החורבן באמצעות שפה של אינטימיות מחודשת. הפרק פועל בשני מישורים מקבילים: המישור הפיזי-היסטורי של שיבת ציון ובניית הארץ, והמישור הרוחני-תיאולוגי של הגדרת הקשר בין אלוהים לאדם מחדש. הנביא משתמש במבנה של ניגודים חריפים: אבל שהופך לששון, בכי שהופך לרינה, ונפש דאבה שהופכת לגן רווה, כדי להמחיש את עוצמת המהפך הפסיכולוגי והלאומי. השימוש החוזר במילה המנחה 'עוד' ('עוד אבנך ונבנית', 'עוד תטעי כרמים') משמש כמשקל נגד ספרותי לפעולות הנתץ וההרס שאפיינו את נבואות הזעם המוקדמות של ירמיהו. אחד המעברים הדרמטיים והמשפיעים ביותר בתרבות המערבית מתרחש בסצנת הבכי של רחל. רחל, האם המיתולוגית של יוסף ובנימין (המייצגים את שבטי הצפון שגלו ראשונים), מוצגת כמי שנמצאת ב'רמה' – מקום גיאוגרפי וסמלי של גובה ותצפית – ומבכה את בניה הגולים. סירובה להתנחם משקף את עומק הטראומה הלאומית ואת חוסר האמון באפשרות של תיקון היסטורי. המענה האלוהי – 'מנעי קולך מבכי... כי יש שכר לפעולתך' – אינו רק נחמה פסיבית, אלא הבטחה היסטורית לשינוי המציאות הגיאופוליטית ושיבת הבנים לגבולם. מיד לאחר מכן, מופיע הדיאלוג הפנימי עם אפרים, הבן האובד. אפרים מתאר את עצמו כ'עגל לא לומד' שעבר ייסורים וחינוך מחדש, ומבקש 'השיבני ואשובה'. התגובה האלוהית היא התפרצות של רגש אבהי יוצא דופן: 'הבן יקיר לי אפרים... המו מעי לו רחם ארחמנו'. השימוש באיברי גוף פנימיים ('מעי') מכין את הקרקע לשיא התיאולוגי של הפרק: מושג 'הברית החדשה'. ירמיהו מזהה את הכשל המובנה בברית סיני ההיסטורית – היא הייתה חיצונית, חקוקה על לוחות אבן, ולכן ניתנת לשבירה ולהפרה על ידי בני אנוש חלשים. הברית החדשה שהוא מציע אינה מביאה תוכן חוקי חדש, אלא פלטפורמה קיומית חדשה: 'נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה'. כתיבה זו על הלב מבטלת את הפער בין הידיעה התיאורטית לבין היישום המעשי. המוסר והאמונה הופכים לאינטואיציה פנימית, לטבע שני של האדם, ללא צורך במתווכים מוסדיים. לצד זאת, הנביא מבטיל את עקרון הענישה המשפחתית המצטברת ('אבות אכלו בוסר') ומכונן עידן של אחריות מוסרית אישית ואינדיבידואליזם דתי. הפרק נחתם בהצהרה קוסמית נועזת: קיומו של עם ישראל קשור בחוקי הטבע העל-זמניים של השמש, הירח והכוכבים. כל עוד חוקים אלו קיימים, קיומו של העם מובטח, וירושלים תיבנה מחדש ללא חשש מחורבן נוסף, תוך קידוש מחדש של המרחבים הפיזיים שחוללו בעבר.
- מעבר ממשמעת חיצונית למחויבות פנימיתבמערכות יחסים או בעבודה, קל לפעול מתוך פחד מעונש או רצון בריצוי חיצוני (כמו חוקים הכתובים על הלוח). אולם, קשרים אמיתיים ומחויבות מקצועית מחזיקים מעמד רק כאשר הם הופכים לחלק מהזהות הפנימית שלנו – 'כתובים על הלב'. כדי ליצור שינוי אמיתי בחייך, חפש את החיבור הערכי העמוק למה שאתה עושה, ולא רק את הציות לכללים.
- שחרור מאשמה דורית ואחריות אישיתלעתים קרובות אנו נוטים לאמץ דפוסי התנהגות מזיקים של הורינו או של סביבתנו, מתוך תחושה שכך נגזר עלינו ('אבות אכלו בוסר'). הפרק קורא לנו לקחת אחריות אישית מלאה על חיינו. אתה אינך מחויב לשחזר את הטעויות של הדורות הקודמים; יש לך את החופש והאחריות לעצב את גורלך במו ידייך.
- הכוח מרפא של הפגנת פגיעות וחרטההתהליך שעובר אפרים – הכרה בטעות, הבעת בושת פנים ופנייה לעזרה – הוא המפתח לקבלת רחמים וסליחה. בחיים המודרניים, אנו נוטים להסתיר חולשות וטעויות מאחורי מסכות של כוח. פתיחות, כנות והודאה בטעות בפני אנשים קרובים יכולות להמיס חומות של כעס ולסלול דרך לשיקום עמוק של מערכות יחסים פגועות.
הפרק מעלה מתח פילוסופי עמוק בין דטרמיניזם לבחירה חופשית, ובין חוק לטבע האדם. אם אלוהים כותב את התורה ישירות על לב האדם כך ש'כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם', האם לא מתבטלת בכך הבחירה החופשית של האדם לעשות הרע? האם מוסר אינטואיטיבי מוחלט אינו הופך את בני האדם לאוטומטים של טוב, ובכך שולל את הערך המוסרי של הבחירה בטוב מתוך מאבק פנימי?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
בָּעֵת הַהִיא נְאֻם־יְהוָה אֶהְיֶה לֵאלֹהִים לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה יִהְיוּ־לִי לְעָם׃
כֹּה אָמַר יְהוָה מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל׃
מֵרָחוֹק יְהוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל־כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד׃
עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים׃
עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ׃
כִּי יֶשׁ־יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ׃
כִּי־כֹה אָמַר יְהוָה רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע יְהוָה אֶת־עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל׃
הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה׃
בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל־נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי־הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא׃
שִׁמְעוּ דְבַר־יְהוָה גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ׃
כִּי־פָדָה יְהוָה אֶת־יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ׃
וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם־צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל־טוּב יְהוָה עַל־דָּגָן וְעַל־תִּירֹשׁ וְעַל־יִצְהָר וְעַל־בְּנֵי־צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא־יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד׃
אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם׃
וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת־טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם־יְהוָה׃
כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל־בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל־בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ׃
כֹּה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם־יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב׃
וְיֵשׁ־תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם־יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם׃
שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי׃
כִּי־אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל־יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם־נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי׃
הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי־מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל־כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם־יְהוָה׃
הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הלכתי [הָלָכְתְּ] שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל־עָרַיִךְ אֵלֶּה׃
עַד־מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי־בָרָא יְהוָה חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר׃
כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד יֹאמְרוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרָיו בְּשׁוּבִי אֶת־שְׁבוּתָם יְבָרֶכְךָ יְהוָה נְוֵה־צֶדֶק הַר הַקֹּדֶשׁ׃
וְיָשְׁבוּ בָהּ יְהוּדָה וְכָל־עָרָיו יַחְדָּו אִכָּרִים וְנָסְעוּ בַּעֵדֶר׃
כִּי הִרְוֵיתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה וְכָל־נֶפֶשׁ דָּאֲבָה מִלֵּאתִי׃
עַל־זֹאת הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה וּשְׁנָתִי עָרְבָה לִּי׃
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וְזָרַעְתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה׃
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם־יְהוָה׃
בַּיָּמִים הָהֵם לֹא־יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה׃
כִּי אִם־אִישׁ בַּעֲוֺנוֹ יָמוּת כָּל־הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו׃
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה׃
לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר־הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם־יְהוָה׃
כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם־יְהוָה נָתַתִּי אֶת־תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל־לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ־לִי לְעָם׃
וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת־אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת־יְהוָה כִּי־כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד־גְּדוֹלָם נְאֻם־יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֺנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר־עוֹד׃
כֹּה אָמַר יְהוָה נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃
אִם־יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם־יְהוָה גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל־הַיָּמִים׃
כֹּה אָמַר יְהוָה אִם־יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי־אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם־אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל־זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל־כָּל־אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם־יְהוָה׃
הִנֵּה יָמִים [בָּאִים] נְאֻם־יְהוָה וְנִבְנְתָה הָעִיר לַיהוָה מִמִּגְדַּל חֲנַנְאֵל שַׁעַר הַפִּנָּה׃
וְיָצָא עוֹד קוה [קָו] הַמִּדָּה נֶגְדּוֹ עַל גִּבְעַת גָּרֵב וְנָסַב גֹּעָתָה׃
וְכָל־הָעֵמֶק הַפְּגָרִים וְהַדֶּשֶׁן וְכָל־השרמות [הַשְּׁדֵמוֹת] עַד־נַחַל קִדְרוֹן עַד־פִּנַּת שַׁעַר הַסּוּסִים מִזְרָחָה קֹדֶשׁ לַיהוָה לֹא־יִנָּתֵשׁ וְלֹא־יֵהָרֵס עוֹד לְעוֹלָם׃