ירמיה · פרק כ׳
אש בעצמות וחשכת הנפש
וְאָמַרְתִּי לֹא־אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא־אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל׃
פסוק טהאש השומרת בלב
ספרו לילדכם שבתוך כל אחד מאיתנו יש אור קטן ומיוחד, שמראה לנו מה נכון וטוב לעשות. פעם, בירושלים העתיקה, חי נביא אמיץ מאוד בשם ירמיהו. היה לו תפקיד חשוב: להגיד לאנשים את האמת, גם כשהיה להם קשה לשמוע. יום אחד, מפקד המקדש כעס על ירמיהו ונעל אותו במקום חשוך ולא נוח לכל הלילה. ירמיהו הרגיש עצוב ובודד מאוד, והוא אפילו חשב לעצמו: 'אולי כדאי לי פשוט לשתוק ולא לדבר יותר?'. אבל כשניסה לשתוק, הוא הרגיש בתוך הלב שלו משהו נפלא – כמו אש קטנה, חמימה ונעימה, שלא נתנה לו לוותר. האש הזו סיפרה לו שאלוהים איתו, כמו גיבור חזק ששומר עליו. ירמיהו הבין שהאמת שלו חזקה מהכל, והוא המשיך להיות אמיץ ולעשות את הדבר הנכון.
הפסוק מתאר את הרגע שבו הערכים והאמת הפנימית של אדם הופכים לחלק בלתי נפרד ממנו, עד שהוא פשוט לא מסוגל לפעול בניגוד אליהם, גם במחיר אישי כבד.
הסיפור של ירמיהו נוגע בערך של יושרה ואומץ לב פנימי. ילדים נתקלים לעיתים קרובות במצבים שבהם קשה להם להגיד את האמת או לעמוד על שלהם מול חברים. דרך דמותו של ירמיהו, תוכלו להסביר לילדכם שהקול הפנימי שמנחה אותנו לעשות את הטוב הוא כמו מצפן או אש חמה בלב. עודדו אותם להקשיב לקול הזה, והבטיחו להם שגם כשהם מרגישים פחד או עצב, הכוח הפנימי שלהם (והתמיכה שלכם) תמיד יעזרו להם לעבור את הרגעים הקשים.
- האם הרגשת פעם חמימות כזו בלב כשידעת שעשית מעשה טוב או שאמרת את האמת?
- מה עוזר לך להרגיש אמיץ וחזק כשקצת חשוך או מפחיד מסביב?
- אם היית יכול לשלוח לירמיהו העצוב ציור שישמח אותו בלילה, מה היית מצייר לו?
האש הקטנה שבלב של ירמיהו
דמיין שאתה עומד בחצר בית המקדש הגדול בירושלים של פעם. מסביב יש המון אנשים, ופתאום מופיע ירמיהו הנביא. הוא מדבר באומץ ומזהיר את כולם מפני סכנה קרובה. אבל פשחור, המפקד של המקדש, כועס עליו מאוד! הוא מעניש את ירמיהו ונועל אותו במתקן עץ צפוף ולא נוח למשך כל הלילה. קר, חשוך ועצוב לירמיהו. בבוקר, כשמשחררים אותו, ירמיהו לא נבהל. הוא אומר לפשחור שהשם שלו ישתנה ל'פחד מסביב'. אחר כך, ירמיהו מרגיש עצוב מאוד ורוצה להפסיק לדבר. אבל אז הוא מרגיש בתוך הלב שלו משהו מדהים: חמימות נעימה וחזקה, כמו אש קטנה וטובה שבוערת בו ולא נותנת לו לוותר. הוא מבין שאלוהים שומר עליו כמו גיבור חזק, ושחייבים להמשיך לספר את האמת.
לפעמים יש לנו משהו כל כך חשוב ואמיתי בלב, שאפילו אם אנחנו קצת מפחדים להגיד אותו, אנחנו פשוט לא יכולים לשתוק והוא חייב לצאת החוצה כמו אור חם.
המתקן שבו נעלו את ירמיהו נקרא 'מהפכת', והוא גרם לגוף שלו להיות מכופף ומפותל כל הלילה!
אבל ירמיהו עדיין עצוב מאוד ומתחיל לבכות ולשאול שאלות קשות. האם הוא יצליח למצוא שוב את השמחה שלו? בפרק הבא נגלה!
לדבר כשאף אחד לא רוצה לשמוע
ירמיהו הנביא חי בירושלים העתיקה ומנסה להזהיר את העם מפני חורבן מתקרב, אך דבריו מעוררים כעס רב. פשחור, כהן בכיר ומפקד בבית המקדש, מחליט להשתיק אותו: הוא מכה את ירמיהו ונועל אותו בצינוק מיוחד ומכאיב שנקרא 'מהפכת' למשך לילה שלם. כשהוא משתחרר בבוקר, ירמיהו לא נסוג. הוא מתעמת עם פשחור ומנבא לו עתיד קשה של גלות ופחד. מיד לאחר מכן, ירמיהו נשבר וחושף את הסערה שמתחוללת בתוכו. הוא מרגיש שלעגו לו והפכו אותו לבדיחה. הוא מנסה להחליט שלא לדבר יותר בשם אלוהים, אך מגלה שזה בלתי אפשרי – הנבואה בוערת בעצמותיו כמו אש. למרות הייאוש העמוק והרצון שלא להיוולד, הוא נאחז בידיעה שאלוהים איתו כגיבור חזק שיגן עליו מפני רודפיו.
ירמיהו מרגיש שהאמת שלו חזקה ממנו. גם כשהוא מנסה לוותר ולשתוק כדי שלא יצחקו עליו, הלב שלו לא נותן לו והוא חייב להמשיך ללכת עם האמת שלו.
כשאתם מרגישים שאתם מתפוצצים מבפנים ורוצים להגיד משהו חשוב, אל תשמרו את זה רק לעצמכם. תמצאו דרך לבטא את זה – בכתיבה, בציור או בשיחה WITH חבר קרוב שאתם באמת סומכים עליו.
לעמוד על שלכם ולהגיד את האמת מול קבוצה שלמה של חברים שצוחקים עליכם או מנסים להשתיק אתכם, רק בגלל שאתם לא זורמים עם החרם שהם עושים על מישהו אחר.
האש שאי אפשר לכבות
בפרק זה אנו פוגשים את ירמיהו הנביא באחד מרגעי השפל הקשים ביותר שלו. ירמיהו מסתובב בירושלים ומזהיר את תושביה מפני אסון ממשמש ובא, אך במקום להקשיב לו, הממסד מחליט לפעול בכוח. פשחור בן אימר, כהן בכיר ומפקד המקדש, מכה את ירמיהו וכולא אותו במתקן כבילה מכאיב בשער בנימין. לאחר לילה של סבל, ירמיהו משתחרר ומטיח בפשחור נבואה קשה על חורבן וגלות בבל. אך הדרמה האמיתית מתחילה מיד לאחר מכן, כשירמיהו נשאר לבדו עם כאבו. הוא פונה לאלוהים במונולוג חסר תקדים של כנות וייאוש. הוא מרגיש מרומה, פגוע ומבודד, והופך ללעג ולקלס בעיני כל סובביו. ירמיהו מנסה לקבל החלטה הגיונית: לשתוק ולא לדבר עוד. אולם הוא מגלה שהדבר בלתי אפשרי עבורו; המסר בוער בתוכו כאש עצורה בעצמותיו. למרות רגעי ביטחון קצרים שבהם הוא מרגיש שאלוהים מגן עליו, הפרק מסתיים בקריסה רגשית כואבת, שבה ירמיהו מקלל את יום הולדתו ומצטער על עצם קיומו.
פסוק זה חושף את הטרגדיה הקיומית של ירמיהו: השליחות הנבואית אינה בחירה חופשית עבורו, אלא כוח פנימי כופה. למרות הלעג, הרדיפות והרצון האישי להשתתק ולמצוא שקט, דבר אלוהים בוער בתוכו כאש פיזית שאינה מאפשרת לו לשתוק. זהו ביטוי עמוק למתח שבין הרצון האישי לייעוד הגדול.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציג את אחד המונולוגים האישיים והחשופים ביותר בתנ"ך כולו. הוא פותח בעימות פיזי קשה בין ירמיהו לבין פשחור, נציג הממסד הדתי והפוליטי בירושלים. פשחור מנסה להשתמש בכוח פיזי ובמשמעת כדי להשתיק את קולו של הנביא, אך ירמיהו מוכיח שאי אפשר לכבות רוח חופשית. כשהוא משתחרר, הוא מעניק לפשחור שם חדש – 'מגור מסביב' – שמסמל את הפחד המשתק שיאחז בו ובסביבתו כאשר בבל תכבוש את העיר. אבל מיד לאחר העימות החיצוני, המצלמה עוברת פנימה, אל תוך הנפש הסוערת של ירמיהו. כאן אנו מגלים שהמחיר של עמידה על האמת הוא כבד מנשוא. ירמיהו פונה לאלוהים במילים קשות: 'פתיתני ה' ואפת, חזקתני ותוכל'. הוא מרגיש שאלוהים פיתה אותו להיכנס לתפקיד הזה, וכעת הוא נותר חשוף ללעג, לבוז ולבדידות חברתית קשה. אפילו חבריו הקרובים מחכים לנפילתו. בנקודה זו, ירמיהו מנסה לעשות את מה שכל אדם הגיוני היה עושה במצבו – להתפטר. הוא מחליט לשתוק, לא להזכיר עוד את שם אלוהים ולא לנבא. אבל כאן מתרחש הנס והאסון של השליחות שלו: הוא מגלה שהאמת שלו היא לא משהו שהוא יכול פשוט להוריד כמו בגד. היא חלק מהזהות שלו, היא בוערת בתוכו כמו אש בעצמות, והניסיון להחזיק אותה בפנים מתיש אותו יותר מאשר הלעג בחוץ. הפרק נע במטוטלת רגשית קיצונית. מרגעי ייאוש, הוא עובר פתאום להצהרת ביטחון באלוהים כ'גיבור עריץ' שיפיל את רודפיו, ואפילו לשיר הלל ושמחה. אך המעבר החד ביותר מחכה לנו בסוף הפרק: ירמיהו צולל חזרה אל תהומות הדיכאון ומקלל את יום הולדתו, בדיוק כמו איוב בשעתו. הוא שואל למה בכלל יצא מהרחם כדי לראות עמל ויגון. המבנה הקיצוני הזה מראה לנו שאין פתרונות קלים. האמונה והשליחות של ירמיהו אינן הופכות אותו לחסין מכאב, אלא דווקא חושפות אותו לעומקים של סבל אנושי, שמתוכם הוא ממשיך לצעוק את האמת שלו.
אם היית יודע שהליכה עם האמת שלך תגרום לחברים הכי טובים שלך להתרחק ממך ולצחוק עליך, האם עדיין היית בוחר להגיד אותה, או שהיית מעדיף לשתוק כדי לשמור על השקט החברתי שלך?
אש בעצמות וחשכת הנפש
ירמיהו פרק כ' מציג את אחד מרגעי השיא הדרמטיים והאישיים ביותר בחייו של הנביא. העלילה נפתחת בעימות חזיתי בין ירמיהו לבין פשחור בן אימר, הכהן הגדול והמפקד האחראי על הסדר בבית המקדש. פשחור, שאינו יכול לשאת עוד את נבואות הזעם של ירמיהו על חורבן ירושלים, מכה אותו וכולא אותו בלילה במתקן כבילה מכאיב ומשפיל בשער בנימין העליון. עם שחרורו למחרת, ירמיהו אינו נרתע ומטיח בפשחור נבואה אישית קשה: שמו ישונה ל'מגור מסביב', והוא וכל מקורביו יילקחו בשבי לבבל ושם ימותו. אולם מיד לאחר מכן, העלילה החיצונית מפנה את מקומה לדרמה פנימית סוערת. ירמיהו נושא תפילת קינה אישית ונוקבת לאלוהים, שבה הוא מתאר את תחושת הבגידה והבדידות שלו. הוא מנסה להשתחרר מעול הנבואה ולשתוק, אך מגלה שדבר אלוהים בוער בליבו כאש עצורה בעצמותיו שאינו יכול להכיל. למרות רגעי ביטחון חולפים שבהם הוא מהלל את אלוהים כמציל אביונים, הפרק נחתם בצניחה חדה אל תוך ייאוש תהומי, שבו ירמיהו מקלל את יום הולדתו ומצטער על עצם קיומו בעולם של עמל ויגון.
פסוק זה חושף את הטרגדיה הקיומית של ירמיהו: השליחות הנבואית אינה בחירה חופשית עבורו, אלא כוח פנימי כופה. למרות הלעג, הרדיפות והרצון האישי להשתתק ולמצוא שקט, דבר אלוהים בוער בתוכו כאש פיזית שאינה מאפשרת לו לשתוק. זהו ביטוי עמוק למתח שבין הרצון האישי לייעוד הגדול.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק כ' בספר ירמיהו מהווה נקודת מפנה דרמטית בהבנת דמותו של נביא החורבן, ומציע הצצה נדירה ונטולת פילטרים אל הפסיכולוגיה של השליחות הנבואית. הפרק נפתח בעימות מוסדי ואישי: פשחור בן אימר, המייצג את הממסד הדתי והביטחוני בבית המקדש, מנסה להשתיק את ירמיהו באמצעות אלימות פיזית וכליאה ב'מהפכת' – מכשיר עינויים המאלץ את הגוף להתכופף בתנוחה כואבת ומשפילה. הממסד מנסה לכופף את הנביא, תרתי משמע, כדי להשיב את הסדר הציבורי על כנו ולמנוע תבהלה. שחרורו של ירמיהו למחרת אינו מביא לכניעתו. להפך, הוא משנה את שמו של פשחור ל'מגור מסביב' – מונח מפתח בפרק המבטא אימה קיומית מקיפה. ירמיהו מנבא כי פשחור יהפוך למקור של פחד עבור עצמו ועבור אוהביו, וכי הממסד כולו יקרוס תחת כיבוש בבל. שינוי השם כאן הוא כלי ספרותי ורעיוני רב-עוצמה: הוא הופך את המדכא לקורבן של הפחד שהוא עצמו ניסה לזרוע. אך כוחו האמיתי של הפרק טמון בחלקו השני (פסוקים ז-יח), המכונה במחקר 'הווידוי האחרון של ירמיהו'. כאן נחשף השבר הפנימי של הנביא, המשתמש בשפה נועזת וכמעט שערורייתית כלפי האל: 'פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת, חֲזַקְתַנִי וַתּוּכָל'. הפועל 'פיתוי' נושא קונוטציות מובהקות של הולכת שולל ואף פגיעה. ירמיהו מרגיש שנלכד ברשת אלוהית, ושליחותו הפכה אותו ללעג ולקלס בעיני החברה. הוא חווה בדידות מוחלטת: אפילו חבריו הקרובים ('אנוש שלומי') אורבים לנפילתו ומחכים לרגע שבו 'יפותה' ויוכלו להינקם ממנו. במצב זה, ירמיהו מנסה למרוד בשליחותו ולגזור על עצמו שתיקה. אולם כאן מתגלה הפרדוקס הנבואי: 'וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי'. דבר אלוהים אינו חיצוני לו; הוא הפך לחלק מהביולוגיה שלו, לאנרגיה פנימית שאינה מאפשרת לו לשתוק. הניסיון להחזיק את האמת בפנים מתיש וכואב יותר מהרדיפות בחוץ. המתח הנפשי מגיע לשיאו במעברים הרגשיים הקיצוניים של סוף הפרק. מצד אחד, ירמיהו מביע ביטחון מוחלט באל כ'גיבור עריץ' שיגן עליו, ואף קורא לשיר ולהלל את ה'. אך מיד לאחר מכן, ללא כל מעבר הדרגתי, הוא צולל אל תהומות הייאוש הקשים ביותר במקרא (הדומים רק לספר איוב): הוא מקלל את יום הולדתו, את האיש שבישר לאביו על לידתו, ומביע משאלה קיומית נוראה – להישאר ברחם אמו לנצח, כך שהרחם יהיה קברו. ניגוד קוטבי זה מדגיש כי האמונה אינה פותרת את הסבל הקיומי, אלא חיה לצידו במתח מתמיד, והנביא נותר קרוע בין ייעודו השמיימי לבין אנושיותו הפגיעה.
- הפרדוקס של האותנטיות והמחיר החברתיכאשר אדם בוחר ללכת עם האמת המקצועית או המוסרית שלו בארגון שבו הוא עובד, במיוחד כשהיא מנוגדת לקונסנזוס (למשל, התרעה על כשלים חמורים או שחיתות), הוא עלול למצוא את עצמו מבודד, מותקף ומנודה על ידי עמיתיו. הפרק מלמד כי הנאמנות לקול הפנימי כרוכה לעיתים במחיר חברתי ורגשי כבד, אך הניסיון להשתיק קול זה מתוך רצון להתאים לסביבה עלול ליצור קונפליקט פנימי הרסני עוד יותר.
- מתן לגיטימציה למורכבות רגשית ומשבריםבחיים המודרניים קיים לחץ חברתי ותרבותי מתמיד להציג חזות של הצלחה, אושר ויציבות. המעברים החדים של ירמיהו בין ביטחון באלוהים לבין ייאוש עמוק ורצון לחדול מלהתקיים מראים כי נפש האדם מורכבת ואינה ליניארית. מותר לחוות משברים עמוקים, ספקות קיומיים ותחושת חוסר אונים, גם כאשר אנו מחויבים למטרה גדולה או מחזיקים באמונה חזקה.
- האש הפנימית כמצפן בעת משברברגעים של שחיקה מקצועית או אישית עמוקה, כאשר נדמה שכל מאמצינו עולים בתוהו ואנו חווים כישלונות חוזרים ונשנים, הנטייה הטבעית היא להרים ידיים. ירמיהו מזכיר לנו לחפש את אותה 'אש בוערת בעצמות' – אותו גרעין פנימי של תשוקה, ערכים או ייעוד שבגללו התחלנו את הדרך מלכתחילה. חיבור מחדש לגרעין זה יכול להעניק את הכוח להמשיך לפעול גם כשהנסיבות החיצוניות עוינות.
הפרק מעלה את הדילמה המוסרית והפילוסופית של חופש הבחירה מול הייעוד הכופה: האם אדם שנבחר לשליחות קדושה או ציבורית אכן נהנה מחופש בחירה, או שמא המחויבות לאמת פנימית מוחלטת שוללת ממנו את היכולת לחיות חיים נורמליים ופשוטים? ירמיהו זועק נגד הכפייה הזו ('פתיתני... ותוכל'), אך בו זמנית מודה שאינו מסוגל להשתחרר ממנה, ובכך מותיר את השאלה על גבולות החופש האנושי פתוחה וכואבת.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיִּשְׁמַע פַּשְׁחוּר בֶּן־אִמֵּר הַכֹּהֵן וְהוּא־פָקִיד נָגִיד בְּבֵית יְהוָה אֶת־יִרְמְיָהוּ נִבָּא אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
וַיַּכֶּה פַשְׁחוּר אֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל־הַמַּהְפֶּכֶת אֲשֶׁר בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה׃
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּצֵא פַשְׁחוּר אֶת־יִרְמְיָהוּ מִן־הַמַּהְפָּכֶת וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִרְמְיָהוּ לֹא פַשְׁחוּר קָרָא יְהוָה שְׁמֶךָ כִּי אִם־מָגוֹר מִסָּבִיב׃
כִּי כֹה אָמַר יְהוָה הִנְנִי נֹתֶנְךָ לְמָגוֹר לְךָ וּלְכָל־אֹהֲבֶיךָ וְנָפְלוּ בְּחֶרֶב אֹיְבֵיהֶם וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְאֶת־כָּל־יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל וְהִגְלָם בָּבֶלָה וְהִכָּם בֶּחָרֶב׃
וְנָתַתִּי אֶת־כָּל־חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת־כָּל־יְגִיעָהּ וְאֶת־כָּל־יְקָרָהּ וְאֵת כָּל־אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְזָזוּם וּלְקָחוּם וֶהֱבִיאוּם בָּבֶלָה׃
וְאַתָּה פַשְׁחוּר וְכֹל יֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַּשֶּׁבִי וּבָבֶל תָּבוֹא וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר אַתָּה וְכָל־אֹהֲבֶיךָ אֲשֶׁר־נִבֵּאתָ לָהֶם בַּשָּׁקֶר׃
פִּתִּיתַנִי יְהוָה וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל־הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי׃
כִּי־מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא כִּי־הָיָה דְבַר־יְהוָה לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל־הַיּוֹם׃
וְאָמַרְתִּי לֹא־אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא־אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל׃
כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ׃
וַיהוָה אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל־כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי־לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ׃
וַיהוָה צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת־רִיבִי׃
שִׁירוּ לַיהוָה הַלְלוּ אֶת־יְהוָה כִּי הִצִּיל אֶת־נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן מִיַּד מְרֵעִים׃
אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר־יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל־יְהִי בָרוּךְ׃
אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת־אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד־לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמֳּחָהוּ׃
וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר־הָפַךְ יְהוָה וְלֹא נִחָם וְשָׁמַע זְעָקָה בַּבֹּקֶר וּתְרוּעָה בְּעֵת צָהֳרָיִם׃
אֲשֶׁר לֹא־מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי־לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם׃
לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי׃