יחזקאל · פרק ל״ז
חזון העצמות היבשות ואיחוד העצים: מטאפורה של תקומה לאומית ורוחנית
וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל־אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם־יְהוָה׃
פסוק ידהעמק שהתמלא בתקווה ובחיים חדשים
לפני שנים רבות, חי נביא חכם וטוב לב בשם יחזקאל. לילה אחד, אלוהים לקח את יחזקאל לעמק גדול ושקט מאוד. בעמק הזה שכבו המון עצמות יבשות ולבנות של אנשים שחיו פעם. אלוהים שאל אותו: "האם העצמות האלה יכולות לחזור לחיים?" יחזקאל ענה: "רק אתה יודע, אלוהים". ואז קרה דבר פלאי! יחזקאל קרא בקול אל העצמות, ופתאום נשמע רעש עדין של רשרוש – קְלִיק-קְלָאק! העצמות התחברו זו לזו, התכסו בעור ובבשר, ורוח נעימה וחמה נשבה מארבע רוחות השמים ומילאה אותן בנשימה. כולם קמו על רגליהם, שמחים ומלאי כוח! אלוהים הסביר ליחזקאל שזהו סימן לכך שלעולם אסור לאבד תקווה, ושאפילו מהדברים היבשים ביותר יכולים לצמוח חיים חדשים ויפים. אחר כך, יחזקאל חיבר שני מקלות עץ קטנים בידו למקל אחד, כדי להראות שכולם יהיו חברים טובים ומאוחדים תמיד.
הבטחה שהמשברים הקשים ביותר יכולים להסתיים בצמיחה, בשיבה הביתה ובהתחלה חדשה ומלאת משמעות.
הסיפור המופלא הזה הוא הזדמנות נהדרת לדבר עם הילדים על ערך התקווה וההתחלות החדשות. לפעמים ילדים חווים אכזבות קטנות שנראות להם כמו סוף העולם – ציור שנהרס, צעצוע שנשבר, או חברות שהסתיימה. באמצעות דימוי העצמות היבשות שחוזרות לחיים, נוכל להסביר להם שגם כשמשהו נראה אבוד או מקולקל לחלוטין, כמעט תמיד יש דרך לתקן, לצמוח מחדש ולמצוא פתרונות יצירתיים. זהו כלי נהדר לפיתוח חוסן נפשי ואופטימיות אצל הילד.
- אם היית יכול להפיח רוח חיים בצעצוע ישן או שבור שלך, איזה צעצוע היית בוחר?
- איך לדעתך הרגיש יחזקאל כשהוא ראה את העצמות היבשות הופכות פתאום לאנשים שמחים?
- האם יש משהו שהיה לך קשה היום, שאתה מקווה שיהיה טוב וקל יותר מחר?
העמק שבו העצמות התעוררו לחיים
דמיין שאתה עומד בתוך עמק ענק ושקט. מסביבך, על האדמה, מפוזרות המון עצמות לבנות ויבשות של אנשים שחיו פעם. פתאום, אלוהים שואל את הנביא יחזקאל: "האם העצמות האלה יכולות לחזור לחיים?" יחזקאל עונה בעדינות: "רק אתה יודע, אלוהים". ואז קורה דבר מדהים! יחזקאל מדבר אל העצמות, ופתאום נשמע רעש חזק – קְרָאק וּקְלִיק! העצמות מתחילות לזוז ולהתחבר זו לזו. בשר ועור מכסים אותן, אבל הן עדיין לא זזות. יחזקאל קורא לרוח, ורוח נעימה וחזקה מנשבת וממלאת אותן בנשימה. פתאום, כולם קמים על הרגליים, שמחים ובריאים! אלוהים מסביר שזהו סימן לעם ישראל: גם כשעצוב וקשה, תמיד יש תקווה לחיים חדשים. לאחר מכן, יחזקאל לוקח שני מקלות עץ, מחבר אותם בידו למקל אחד, ומראה לכולם שכל האנשים יהיו מאוחדים וחברים טובים.
אלוהים מבטיח להחזיר את האנשים לארצם ולתת להם כוח וחיים חדשים, כדי שהם ידעו שהוא תמיד שומר עליהם.
הידעתם? העצמות בעמק היו כל כך יבשות, שאף אחד לא האמין שהן יוכלו לזוז אי פעם, אבל הן הפכו לצבא שלם של אנשים חיים!
מה יעשו כל האנשים שקמו לתחייה, ואיך הם יחזרו הביתה יחד? בפרק הבא נגלה לאן ממשיך המסע המופלא!
הקאמבק הגדול בהיסטוריה: חזון העצמות היבשות
הנביא יחזקאל נמצא בגלות בבל יחד עם עם ישראל, שמרגיש שבור וחסר תקווה אחרי חורבן ירושלים. אלוהים לוקח אותו ברוחו לעמק מלא עצמות אדם יבשות לחלוטין. אלוהים שואל אותו אם הן יכולות לחיות, ויחזקאל משאיר את התשובה לאלוהים. בהוראת אלוהים, יחזקאל מנבא אל העצמות. פתאום נשמע רעש גדול, והעצמות מתחילות להתקרב ולהתחבר. הן מתכסות בגידים, בשר ועור, אך עדיין אין בהן נשימה. יחזקאל קורא לרוח מארבע רוחות השמים, והיא נכנסת בהם והם קמים על רגליהם כקהל עצום. אלוהים מסביר שזהו משל לעם ישראל שמרגיש "מת" בגלות, אך הוא יחזיר אותם לארצם. בחלק השני, יחזקאל מחבר שני מקלות עץ המייצגים את שבטי יהודה ויוסף, כדי להראות שהעם המפוצל יתאחד מחדש לממלכה אחת חזקה ושלמה.
הפסוק מראה שגם כשמרגישים גמורים וחסרי כוח, אפשר לקבל אנרגיה חדשה ולחזור לעמוד על הרגליים.
כשאתם מרגישים שהפסדתם או שאין סיכוי לתקן משהו (כמו מבחן שנכשלתם בו או קשר שנהרס), אל תכריזו על זה כ'מת'. לפעמים צריך רק קצת זמן, שינוי גישה וכוח רצון כדי להפיח חיים חדשים בסיטואציה.
זה כמו קבוצת ספורט שמפסידה בכל המשחקים, השחקנים בטוחים שהעונה גמורה והם מפורקים לגמרי, ופתאום מגיע מאמן חדש שמחזיר להם את הרוח, מאחד אותם והם עושים קאמבק מטורף וזוכים באליפות.
לקום מהאפר: כשהתקווה מנצחת את הייאוש
בפרק ל"ז, הנביא יחזקאל חווה את אחד החזונות המפורסמים והחזקים ביותר בתנ"ך. הוא נלקח על ידי אלוהים לעמק מלא בעצמות אדם יבשות, המייצגות את המצב המנטלי והרוחני של עם ישראל בגלות בבל – תחושה של מוות, אובדן דרך וייאוש מוחלט. אלוהים שואל את יחזקאל האם העצמות הללו יכולות לקום לתחייה, ויחזקאל עונה בענווה שרק אלוהים יודע. אלוהים מצווה עליו לדבר אל העצמות, וברגע שהוא עושה זאת, מתרחש נס פיזי מדהים: נשמע רעש חזק, העצמות מתחברות, מתכסות בבשר ובעור, אך עדיין חסרות חיים. אז מצווה עליו יחזקאל לקרוא לרוח, והיא נופחת בהם נשמה והם קמים על רגליהם כצבא ענק. אלוהים מסביר שזהו משל לעם ישראל שישוב לארצו. מיד לאחר מכן, אלוהים מצווה על יחזקאל לבצע פעולה סמלית נוספת: לקחת שני מקלות עץ, אחד של יהודה ואחד של אפרים (יוסף), ולחבר אותם בידו למקל אחד. הפעולה הזו מסמלת את איחוד העם המפוצל לעם אחד מאוחד, שיחיה בשלום תחת מנהיגות אחת בארצו.
הפסוק מהווה את שיאו של חזון העצמות היבשות, שבו אלוהים מבטיח להפיח חיים חדשים בעם המיואש שבגלות בבל. הרוח היא לא רק נשימה פיזית אלא גם כוח רוחני פנימי של התחדשות. השיבה אל האדמה מסמלת את הגאולה הלאומית, והידיעה כי אני ה' מדגישה את מימוש ההבטחה האלוהית כנגד כל הסיכויים, והפיכת הייאוש המוחלט לתקומה מוחשית.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור של יחזקאל בבקעת העצמות היבשות הוא הרבה יותר מסיפור על נס על-טבעי; הוא מדבר על הפסיכולוגיה של עם שאיבד את הכל. כדי להבין את ההקשר, צריך לזכור שבית המקדש בירושלים נחרב, והעם הוגלה לבבל. האנשים הרגישו שהזהות שלהם נמחקה ושההיסטוריה שלהם נגמרה. הם אמרו ממש את המילים: "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו". הם הרגישו כמו מתים מהלכים. כאן נכנס החזון של יחזקאל ומציע נקודת מבט הפוכה לחלוטין. התהליך של החייאת העצמות מתרחש בשלבים, וזה פרט ששווה לשים אליו לב. קודם כל יש רעש וחיבור פיזי – העצמות מתקרבות, הבשר עולה והעור נקרם. אבל הגוף הפיזי הזה הוא עדיין רק גופה, "ורוח אין בהם". זה מלמד אותנו שקיום פיזי, טכני, הוא לא מספיק. כדי שקבוצה או אדם באמת יחיו, הם צריכים "רוח" – מטרה, השראה, נשמה ותקווה. רק כשהרוח מגיעה מארבע רוחות השמים ונכנסת בהם, הם באמת קמים על הרגליים. החלק השני של הפרק משלים את התמונה. אחרי שהעם מקבל חיים, הוא צריך לדעת איך לחיות יחד. במשך מאות שנים, עם ישראל היה מפולג לשתי ממלכות יריבות: ממלכת יהודה בדרום וממלכת ישראל (אפרים) בצפון. הפילוג הזה החליש אותם והוביל לחורבן. אלוהים מבקש מיחזקאל לקחת שני מקלות עץ נפרדים ולקרב אותם זה לזה עד שהם נראים כמו עץ אחד ביד שלו. החיבור הפיזי של העצים מסמל את מחיקת היריבויות הישנות. מה שמעניין כאן הוא שהפרק מראה לנו שגאולה אמיתית מורכבת משני דברים: התעוררות אישית ורוחנית (העצמות היבשות) ואחדות חברתית (שני העצים). בלי הרוח הפנימית אנחנו נשארים יבשים, ובלי היכולת להתאחד ולעבוד יחד, אנחנו נשארים מפוצלים וחלשים. זהו מסר על-זמני על היכולת של בני אדם וקהילות לצמוח מתוך המשברים העמוקים ביותר, למצוא כוחות פנימיים חדשים, ולהבין שהעבר הכואב והמפולג לא חייב להגדיר את העתיד המשותף שלהם.
אם הייתם רואים חבר קרוב שנמצא במצב של ייאוש מוחלט ומרגיש שאין לו סיכוי להצליח בכלום, איך הייתם מנסים להפיח בו 'רוח חיים' מחדש?
חזון העצמות היבשות ואיחוד העצים: מטאפורה של תקומה לאומית ורוחנית
פרק ל"ז בספר יחזקאל מציג שתי נבואות דרמטיות המבטיחות את תקומתו ואחדותו של עם ישראל בעת גלות בבל, לאחר חורבן בית המקדש הראשון. בחלקו הראשון של הפרק, אלוהים מוליך את הנביא יחזקאל אל בקעה רחבת ידיים המלאה בעצמות אדם יבשות לחלוטין, המייצגות את הייאוש העמוק של הגולים. לשאלת אלוהים האם העצמות יכולות לחיות, יחזקאל משיב בהתמסרות ומצווה להתנבא עליהן. לנגד עיניו מתרחש תהליך הדרגתי של תחייה: רעש גדול נשמע, העצמות מתקרבות ומתאחות, גידים ובשר עולים עליהן ועור נקרם מעל. בשלב השני, יחזקאל קורא לרוח מארבע רוחות השמים, והיא מפיחה בהם חיים והם קמים כחיל עצום. בחלקו השני של הפרק, יחזקאל מצווה לבצע מיצג סמלי: לקחת שני עצי עץ נפרדים – אחד המייצג את ממלכת יהודה והשני את ממלכת אפרים (ישראל) – ולקרבם זה לזה עד שיהיו לעץ אחד בידו. אלוהים מסביר כי הוא יקבץ את העם מכל הגלויות, יאחד את הממלכות המפוצלות תחת מנהיג אחד מבית דוד, ויכרות עמם ברית שלום נצחית שמרכזה בית המקדש.
הפסוק מהווה את שיאו של חזון העצמות היבשות, שבו אלוהים מבטיח להפיח חיים חדשים בעם המיואש שבגלות בבל. הרוח היא לא רק נשימה פיזית אלא גם כוח רוחני פנימי של התחדשות. השיבה אל האדמה מסמלת את הגאולה הלאומית, והידיעה כי אני ה' מדגישה את מימוש ההבטחה האלוהית כנגד כל הסיכויים, והפיכת הייאוש המוחלט לתקומה מוחשית.
הדרש — קריאה לעומק⌄
חזון העצמות היבשות ואיחוד העצים בפרק ל"ז מהווה את אחת מפסגות היצירה הנבואית במקרא, הן מבחינה ספרותית והן מבחינה תיאולוגית ופסיכולוגית. הפרק נפתח בתיאור פיזי ריאליסטי ומצמרר: "הייתה עלי יד ה'... והיא מלאה עצמות". השימוש במילה "יבשות מאוד" מדגיש את חוסר הסיכוי הטבעי לשינוי. הדיאלוג בין אלוהים ליחזקאל – "התחיינה העצמות האלה?" ותשובתו של יחזקאל "אדוני ה' אתה ידעת" – משקף את המתח בין המציאות האנושית המוגבלת לבין האמונה בכוחו הבלתי מוגבל של האל. מבחינה ספרותית, יש לשים לב למבנה הדו-שלבי של תחיית העצמות. השלב הראשון הוא מכני-פיזיולוגי: התקרבות העצמות, צמיחת הגידים, הבשר והעור. זהו תהליך מרעיש ("והנה רעש") אך חלקי, שכן "ורוח אין בהם". השלב השני הוא רוחני-מטאפיזי: קריאה ל"רוח" (במשמעות כפולה של נשימה פיזית ורוח אלוהית) מארבע רוחות השמים. הבחנה זו מציעה תובנה עמוקה על טבעה של תקומה: קיום פיזי, מוסדי או לאומי בלבד אינו מספיק; ללא רוח פנימית, ללא חזון, ערכים ומשמעות, הגוף הקיבוצי נותר כגופה חסרת חיים. החלק השני של הפרק, נבואת העצים, משלים את החזון הפיזי-רוחני באמצעות תיקון פוליטי והיסטורי. הפילוג בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל (אפרים) לאחר ימי שלמה היה הפצע המדמם של ההיסטוריה המקראית, פצע שהוביל לחולשה רוחנית וצבאית ובסופו של דבר לחורבן. יחזקאל משתמש באקט סמלי של חיבור שני גזרי עץ לעץ אחד בידו כדי להמחיש את ביטול הפיצול ההיסטורי. האיחוד אינו רק פוליטי, אלא מלווה בטיהור רוחני ("ולא יטמאו עוד בגילוליהם") ובכינון מנהיגות רועה אחת ("ורועה אחד יהיה לכולם"). הפרק מסתיים בהבטחת "ברית שלום" נצחית ובשיקום המקדש בתוך העם. המילה המנחה כאן היא "לעולם", החוזרת מספר פעמים ומדגישה את המעבר מחורבן זמני לקיום נצחי. יחזקאל מציע כאן מודל של גאולה שלמה: היא מתחילה בהתעוררות מתוך הייאוש האישי והלאומי (העצמות), ממשיכה באיחוד חברתי ופוליטי (העצים), ומגיעה לשיאה בחיבור רוחני נצחי עם האל. הפרק מאתגר את התפיסה שהמוות או החורבן הם סוף פסוק, ומציב את התקווה והאחדות ככוחות המניעים של ההיסטוריה.
- ההבדל בין קיום טכני לקיום מלא רוחבעולם המודרני והתובעני, קל מאוד לשקוע בשגרה שוחקת של עבודה, משימות יומיומיות וצבירת נכסים חומריים, המקבילים לבניית ה'גוף' וה'עור' הפיזיים. אולם, ללא השקעה מכוונת ב'רוח' – טיפוח מערכות יחסים עמוקות, חיבור לערכים, למידה מתמדת ומציאת משמעות – אנו עלולים לחוש ריקנות ויובש קיומי עמוק. הלקח המעשי הוא לעצור מדי פעם ולשאול את עצמנו מהי ה'רוח' שמניעה אותנו, ולבצע פעולה קטנה אחת שמזינה את הנפש שלנו.
- איחוד קצוות מנוגדים בתוך קהילה או משפחהכאשר מתגלעים סכסוכים עמוקים בתוך משפחה, שותפות עסקית או קהילה, הנטייה הטבעית היא להתבצר בעמדות קשיחות וליצור פיצול הרסני, בדומה לממלכות יהודה ואפרים. מעשה חיבור העצים של יחזקאל מזכיר לנו שהכוח האמיתי והיציבות טמונים בוויתור על האגו ובמציאת המכנה המשותף. פיוס אמיתי דורש מאמץ אקטיבי של קירוב קצוות מנוגדים. הצעד הראשון יכול להיות פשוט שיחה כנה ונטולת האשמות שבה מנסים להבין את הצד השני.
- צמיחה מתוך נקודת האפסברגעים של משבר אישי עמוק, כגון פיטורין, גירושין או אובדן פתאומי, אנו עלולים להרגיש שהזהות שלנו נמחקה לחלוטין ושנותרנו כשברים יבשים ללא עתיד. חזון העצמות היבשות מלמד שדווקא מתוך נקודת האפס המוחלטת יכול להתחיל תהליך הדרגתי של בנייה מחדש. השינוי אינו קורה ברגע; הוא דורש סבלנות, שלב אחר שלב – קודם איסוף השברים הפיזיים, ולאחר מכן הזרמת אנרגיה ורוח חדשה. הצעד הקטן הוא להגדיר מטרה קטנה אחת למחר בבוקר.
האם תקומה לאומית ואישית תלויה אך ורק בהתערבות חיצונית (אלוהית/גורלית), או שמא נדרשת קודם כל מוכנות פנימית של האדם והחברה לקבל את השינוי?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
הָיְתָה עָלַי יַד־יְהוָה וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהוָה וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת׃
וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל־פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד׃
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן־אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה יָדָעְתָּ׃
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל־הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר־יְהוָה׃
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם׃
וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהוָה׃
וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי־קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה־רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל־עַצְמוֹ׃
וְרָאִיתִי וְהִנֵּה־עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם׃
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל־הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן־אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל־הָרוּחַ כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ׃
וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל־רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד־מְאֹד׃
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן־אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ׃
לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת־קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל׃
וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהוָה בְּפִתְחִי אֶת־קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי׃
וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל־אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם־יְהוָה׃
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
וְאַתָּה בֶן־אָדָם קַח־לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חברו [חֲבֵרָיו] וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל חברו [חֲבֵרָיו׃]
וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל־אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ׃
וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא־תַגִּיד לָנוּ מָה־אֵלֶּה לָּךְ׃
דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת־עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד־אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חברו [חֲבֵרָיו] וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת־עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי׃
וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר־תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם׃
וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ־שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל־אַדְמָתָם׃
וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה־[יִהְיוּ־] עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד׃
וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ־לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים׃
וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם׃
וְיָשְׁבוּ עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ־בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד־עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם׃
וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת־מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם׃
וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ־לִי לְעָם׃
וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדֵּשׁ אֶת־יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם׃