יחזקאל · פרק ל״ג
צופה לבית ישראל: המעבר מאחריות לאומית לתיקון אישי
אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם־אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם־בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
פסוק יאהשומר הטוב וההזדמנות להתחיל מחדש
הלילה נספר על איש מיוחד בשם יחזקאל, שאלוהים ביקש ממנו להיות כמו שומר על מגדל גבוה. תפקידו של השומר הוא להסתכל רחוק-רחוק, ואם הוא רואה סכנה מתקרבת, עליו לתקוע חזק בשופר כדי להזהיר את כולם. אלוהים הסביר ליחזקאל שאם הוא יזהיר את האנשים, הוא עשה את שלו באהבה ובאחריות. יחזקאל סיפר לאנשים שאלוהים תמיד נותן לנו הזדמנות חדשה. גם אם עשינו משהו לא יפה אתמול, אנחנו יכולים לבחור להיות טובים ומתחשבים כבר עכשיו, ואלוהים ישמח מאוד ויסלח לנו. יום אחד הגיע רץ מיוחד והביא בשורה עצובה שירושלים נחרבה. יחזקאל המשיך לדבר אל לבם של האנשים ולהזכיר להם שדווקא עכשיו, מתוך הקושי, אפשר להתחיל מחדש, להקשיב אחד לשני ולבחור בדרך הטובה והנכונה.
הפסוק מדגיש את כוחה של ההזדמנות השנייה: המטרה אינה להעניש על טעויות העבר, אלא לעודד צמיחה ושינוי בהווה.
הסיפור על השומר וההזדמנות השנייה מציע כלי נפלא לשיחה עם הילד על אחריות אישית ועל היכולת לתקן. ילדים חווים לעיתים קרובות תסכול או אשמה כשהם עושים טעות (כמו להרביץ, לשבור משהו או לא להקשיב). דרך דבריו של יחזקאל, נוכל להסביר להם שהעבר אינו נועל את העתיד. בכל רגע, ובמיוחד בכל בוקר חדש, יש לנו הזדמנות לבחור מחדש בטוב. אפשר לשאול את הילד בעדינות על רגע שבו הוא הרגיש שעשה טעות, ולהראות לו איך בעזרת צעד קטן של תיקון (כמו סליחה או עזרה) הכל יכול להשתנות לטובה.
- אם היית שומר על מגדל, איזה סימן היית נותן לחברים שלך כדי להגיד להם שהכל בטוח ונעים?
- האם קרה לך פעם שעשית טעות קטנה, אבל אז הצלחת לתקן אותה ולהרגיש הרבה יותר טוב?
- איזה מעשה טוב ומשמח היית רוצה לעשות מחר בבוקר כשתתעורר?
השומר על המגדל וההזדמנות החדשה
דמיין שאתה עומד על מגדל גבוה-גבוה בראש החומה. תפקידך הוא להביט רחוק, ואם אתה רואה סכנה מתקרבת – לתקוע חזק בשופר! טוּוּוּט! כדי שכולם ייזהרו. בסיפור שלנו, אלוהים מבקש מהנביא יחזקאל להיות בדיוק שומר כזה עבור האנשים. יחזקאל צריך להסביר להם שאפילו אם מישהו עשה טעויות בעבר, הוא תמיד-תמיד יכול להחליט להשתפר ולעשות מעשים טובים מהיום. אלוהים לא רוצה להעניש, הוא רוצה שנשמח ונבחר בטוב! יום אחד מגיע רץ מיוחד ומספר ליחזקאל שירושלים נחרבה. זה עצוב מאוד, אבל עכשיו כולם מבינים שיחזקאל צדק ושהגיע הזמן להקשיב לו ברצינות. האם האנשים באמת יקשיבו לשומר שלהם ויתחילו להתנהג יפה אחד לשני? בפרק הבא נגלה מה קרה כשהם ניסו להשתנות!
אלוהים אומר שהוא לא רוצה להעניש אף אחד, אלא הוא הכי שמח כשאנשים מחליטים להשתפר ולעשות דברים טובים.
בימים ההם, שומרים על החומות היו משתמשים בשופר אמיתי כדי להזהיר את כל העיר מרחוק, כי לא היו טלפונים או אזעקות!
האם האנשים יקשיבו סוף-סוף לאזהרות של יחזקאל, או שימשיכו להתעלם? בפרק הבא נראה מי ינהיג אותם כעת.
להיות הצופה על החומה: אחריות אישית
הפרק מציג את יחזקאל הנביא בתפקיד דרמטי: צופה שתפקידו להזהיר את העם מפני סכנות מוסריות וצבאיות. אלוהים מסביר ליחזקאל שאם הוא יזהיר את האנשים והם יתעלמו, האחריות היא עליהם; אך אם הוא ישתוק והם ייפגעו, האשמה תהיה עליו. בהמשך, העם מרגיש מיואש מהחורבן הקרב וחושב שאין דרך חזרה. אלוהים מבהיר להם שזה לא נכון: העבר לא קובע את העתיד. אדם שהיה רע וישתפר – יינצל, ואדם שהיה טוב ויתחיל להרע – יישפט על מעשיו הנוכחיים. באמצע כל זה, מגיע פליט מירושלים ומבשר שהעיר נחרבה. הנבואה הקשה התגשמה. למרות זאת, האנשים שנותרו בארץ מנסים להצדיק את עצמם, ואחרים באים להקשיב ליחזקאל רק כבידור, כמו להופעה של זמר טוב, בלי ליישם שום דבר מדבריו.
הפסוק הזה מראה שתמיד יש דרך חזרה. לא משנה כמה טעויות עשית, הבחירה להשתנות ולתקן נמצאת בידיים שלך כבר עכשיו.
אל תהיה רק מאזין פסיבי. כשחבר נותן לך עצה טובה או ביקורת בונה, אל תגיד רק 'נחמד' ותמשיך הלאה — תחשוב איך אתה יכול להשתמש בזה כדי להשתפר באמת.
להקשיב ליחזקאל כמו ל'שיר עגבים' זה כמו לעשות לייק לפוסט מעורר השראה באינסטגרם על עזרה לזולת, אבל דקה אחרי זה להתעלם ממישהו שמבקש עזרה במציאות.
הנביא שהפך לפלייליסט: בין דיבורים למעשים
פרק לג ביחזקאל נפתח בדימוי עוצמתי של שומר על חומת העיר. תפקידו של השומר פשוט: לזהות סכנה ולתקוע בשופר. אלוהים מגדיר את יחזקאל כצופה כזה עבור עם ישראל. האחריות שלו היא להזהיר, אבל הבחירה אם להקשיב נשארת בידי השומעים. אלוהים מנפץ את התפיסה שהכל אבוד ומסביר שהעבר לא נועל את העתיד: רשע שיחזור בו ויעשה צדק יחיה, וצדיק שיסטה מהדרך יישא בתוצאות. בעיצומו של הדיון המוסרי הזה, מגיע רגע היסטורי דרמטי: פליט מגיע מירושלים ומבשר שהעיר נחרבה. השתיקה שנכפתה על יחזקאל בעבר מוסרת, והוא חוזר לדבר בחופשיות. הוא פונה לאלו שנשארו בחורבות הארץ ומנסים להיאחז בטיעונים קלושים כדי להצדיק את מעשיהם הרעים, ומסיים בביקורת חריפה על הגולים בבבל: הם באים להקשיב לנבואות שלו כאילו מדובר בהופעת מוזיקה נעימה, נהנים מהקול שלו ומנגינתו, אך בלבם הם עסוקים רק באינטרסים האישיים שלהם ומסרבים לשנות את התנהגותם. יחזקאל מבהיר להם שהנבואה אינה מופע בידור, אלא קריאה דחופה לשינוי אמיתי בחיים.
הפסוק מבטא את תמצית תפיסת הגמול והתשובה של יחזקאל. אלוהים מצהיר באופן חגיגי כי מטרת הענישה איננה נקמה או השמדה, אלא הנעת האדם לשינוי פנימי ולתיקון מעשיו. זוהי קריאה דרמטית המעבירה את כובד המשקל אל הבחירה החופשית של האדם בכל רגע נתון, ומציעה פתח של תקווה גם במצבים הקשים ביותר של שבר מוסרי ולאומי.
להעמקה בסיפור⌄
בואו נדבר על המושג 'אחריות'. בפרק הזה, יחזקאל מציג לנו מודל מרתק של אחריות משותפת דרך משל הצופה. תחשבו על מציל בים: אם הוא רואה מישהו טובע ולא שורק במשרוקית שלו, הוא אשם. אבל אם הוא שרק, הזהיר, והרוחץ בים התעלם ונכנס למים העמוקים – האחריות היא לגמרי על הרוחץ. אלוהים אומר ליחזקאל: אתה המציל של העם הזה. התפקיד שלך הוא לא להכריח אותם להשתנות, אלא לתת להם את המידע ואת האזהרה.\n\nמכאן הסיפור עובר לשאלה שמטרידה את כולנו: האם אנשים באמת יכולים להשתנות? האנשים בבבל מרגישים מיואשים. הם אומרים 'החטאים שלנו כבדים עלינו, אנחנו גמורים, אין טעם לנסות'. התשובה של אלוהים דרך יחזקאל היא מדהימה ומודרנית לחלוטין: אין דבר כזה 'גורל חתום'. אלוהים מסביר שהחיים הם לא צבירה של נקודות מהעבר. אם היית צדיק כל החיים שלך, אבל עכשיו החלטת לפגוע באחרים – המוניטין הישן שלך לא יגן עליך. ומצד שני, אם עשית טעויות נוראיות בעבר, אבל עכשיו עצרת, החזרת את הגזלה והתחלת להתנהג ביושר – העבר שלך נמחק ואתה מתחיל מחדש. הבחירה היא תמיד ברגע הזה, בהווה.\n\nואז מגיע הרגע הדרמטי ביותר בפרק: פליט מגיע מירושלים ומביא את הבשורה הקשה מכל – העיר נחרבה. עד עכשיו, יחזקאל היה מוגבל ביכולת הדיבור שלו (מעין שתיקה נבואית שנכפתה עליו). ברגע שהבשורה מגיעה, הפה שלו נפתח לרווחה. אבל איך העם מגיב? כאן מגיע הניתוח הפסיכולוגי הכי מדויק בפרק. אלו שנשארו בארץ ישראל ההרוסה מנסים להשתמש בתירוצים היסטוריים: 'אברהם היה לבד וירש את הארץ, אנחנו רבים אז בטוח שהיאש לנו'. יחזקאל עונה להם בפנים: אתם פוגעים באחרים, מתנהגים באלימות ומצפים לקבל פרס?\n\nוהגולים בבבל? הם מתייחסים ליחזקאל כמו לזמר האהוב עליהם. הם נפגשים ליד הקירות, מזמינים אחד את השני לבוא לשמוע אותו, נהנים מהקול היפה שלו ומאיך שהוא מנגן על הרגשות שלהם – אבל ברגע שההופעה נגמרת, הם חוזרים לעשות בדיוק את מה שנוח להם. זהו שיעור חזק על הפער שבין הערצה לבין מחויבות אמיתית לערכים.
אם היית רואה חבר טוב שלך מתחיל ללכת בדרך רעה ומסוכנת, האם היית מעדיף להזהיר אותו ולהסתכן בכך שהוא יכעס עליך, או לשתוק כדי לשמור על השקט ביניכם?
צופה לבית ישראל: המעבר מאחריות לאומית לתיקון אישי
פרק לג בספר יחזקאל מהווה נקודת מפנה דרמטית בנבואותיו של הנביא, ומציג את המעבר מנבואות חורבן לנבואות שיקום ואחריות אישית. הפרק נפתח בהגדרת תפקידו של הנביא כצופה על חומת העיר, שתפקידו להזהיר את העם מפני האויב הממשמש ובא. אלוהים מבהיר כי האחריות המוסרית של הנביא היא להשמיע את האזהרה, בעוד שאחריות המימוש וההישרדות מוטלת על השומעים עצמם. בהמשך, פונה הפרק להתמודדות עם הייאוש העמוק של הגולים בבבל, המרגישים כי חטאיהם חרצו את גורלם ללא תקווה. הנביא מציג תפיסה מהפכנית של צדק אלוהי דינמי: אין גורל קבוע מראש. צדיק שחוטא יישפט על חטאו הנוכחי, ורשע שחוזר בתשובה ומתקן את מעשיו יזכה לחיים חדשים. בעיצומו של הדיון המוסרי, מגיע פליט מירושלים ומבשר על נפילת העיר. הבשורה מסירה את האילמות הסימבולית של יחזקאל ומאפשרת לו לדבר בחופשיות. הוא פונה בחריפות לתושבים שנותרו בחורבות יהודה ומנסים להצדיק את אחיזתם בארץ למרות מעשיהם המושחתים, ומסיים בביקורת נוקבת על הגולים בבבל, המתייחסים לנבואותיו כאל מופע בידור מוזיקלי נעים ותו לא, מבלי לשנות דבר באורחות חייהם. הפרק מדגיש כי שמיעת האמת אינה מספיקה, והמבחן האמיתי של האדם טמון במעשיו בפועל.
הפסוק מבטא את תמצית תפיסת הגמול והתשובה של יחזקאל. אלוהים מצהיר באופן חגיגי כי מטרת הענישה איננה נקמה או השמדה, אלא הנעת האדם לשינוי פנימי ולתיקון מעשיו. זוהי קריאה דרמטית המעבירה את כובד המשקל אל הבחירה החופשית של האדם בכל רגע נתון, ומציעה פתח של תקווה גם במצבים הקשים ביותר של שבר מוסרי ולאומי.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק לג בספר יחזקאל משמש כציר המרכזי של הספר כולו. הוא מסמן את המעבר הפיזי והתיאולוגי של הנביא והקהילה שלו מעידן שלפני החורבן לעידן שאחריו. המבנה הספרותי של הפרק מורכב משלושה חלקים עיקריים השזורים זה בזה: משל הצופה, ההתמודדות עם שאלת הגמול והתשובה, והמפגש המעשי עם בשורת החורבן והשלכותיה על העם בארץ ובגולה.\n\nבחלקו הראשון של הפרק, משל הצופה מניח את היסודות למושג האחריות המקצועית והמוסרית. הצופה הצבאי נדרש לעירנות מוחלטת; שתיקתו היא פשע, אך אזהרתו מסירה ממנו כל אחריות לגורלם של אלו שבחרו להתעלם ממנה. אלוהים מחיל דימוי זה על יחזקאל עצמו. כאן מנוסחת תפיסה ייחודית של תפקיד הנביא: הוא אינו מנבא עתיד בלתי נמנע, אלא משמש כמתריע בשער שנועד לאפשר שינוי.\n\nהחלק השני מעמיק אל תוך הפסיכולוגיה של הייאוש הלאומי. העם בבבל שרוי בתחושת חוסר אונים: 'כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה?'. בתגובה לכך, מציג יחזקאל את אחת האמירות התיאולוגיות החשובות במקרא: 'חי אני... אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה'. יחזקאל מפרק את התפיסה הדטרמיניסטית שלפיה האדם כבול לעברו או לחטאי אבותיו. הוא מציג מערכת גמול אינדיבידואלית ודינמית לחלוטין. הצדק אינו חשבון עובר ושב מצטבר, אלא מצב קיומי בהווה. הצדיק שבחר להרע מאבד את זכויות העבר שלו, ואילו הרשע שמתקן את דרכיו באופן מעשי – מחזיר משכון, משלם גזלה והולך בחוקי החיים – זוכה למחיקת עברו לחלוטין. תפיסה זו מעניקה לאדם ריבונות מלאה על גורלו בכל רגע נתון.\n\nבפסוק כא מתרחש השיא העלילתי של הספר: 'בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר'. זהו רגע של שבר נורא, אך עבור יחזקאל זוהי גם שעת שחרור. האילמות שנכפתה עליו (החובה לשתוק ולא להוכיח את העם עד לרגע החורבן) מוסרת. כעת, כשהנבואות הקשות התגשמו, הוא יכול לדבר מתוך סמכות חדשה.\n\nהנביא פונה תחילה ל'יושבי החרבות' שנותרו בארץ ישראל. אלו מנסים לפתח תיאולוגיה של זכות אבות מעוותת: אם אברהם היחיד ירש את הארץ, קל וחומר שאנחנו הרבים נרש אותה. יחזקאל מוקיע את הצביעות הזו: הם אוכלים על הדם, עובדים אלילים, שופכים דם ומטמאים איש את אשת רעהו – ומצפים לזכות בארץ מכוח מספרם או ייחוסם? הארץ תהיה שממה, שכן הזיקה לארץ מותנית בהתנהגות מוסרית.\n\nלבסוף, יחזקאל פונה לביקורת פנימית על קהילת הגולים בבבל. הם מתקהלים סביבו, משבחים אותו ומזמינים זה את זה לשמוע את דבר ה'. אולם, יחזקאל חושף את האמת המרה: עבורם הוא אינו מורה דרך רוחני אלא 'שיר עגבים יפה קול ומטיב נגן'. הם נהנים מהאסתטיקה של הנבואה, מהדרמה ומהסגנון הספרותי, אך לבם נותר שבוי ברדיפת בצע ובנוחות אישית. הפרק נחתם באזהרה אירונית: כאשר החורבן יושלם והמציאות תכה בהם, הם יבינו באיחור שלא היה זה מופע בידור, אלא ש'נביא היה בתוכם'.
- אחריות ההתרעה מול אחריות הקבלהבניהול או במערכות יחסים, לעיתים אנו מזהים כשל קרב (בפרויקט, בהתנהלות פיננסית או בקשר זוגי). חובתנו המוסרית היא להציף את הבעיה באופן ברור וישיר בפני הגורמים הרלוונטיים. יחד עם זאת, עלינו לשחרר את הצורך לשלוט בתגובתם; ברגע שהתרענו בכנות, העברנו את כובד המשקל של הבחירה והתוצאות אליהם.
- השתחררות מכבלי העבר (דינמיות מוסרית)אנו נוטים לעיתים לקטלג את עצמנו או אחרים באופן סטטי ('אני אדם כעסן', 'הוא אדם לא אמין'). יחזקאל מלמד כי הזהות המוסרית שלנו נקבעת אך ורק על פי מעשינו בהווה. אם עשית טעויות ניהוליות או אישיות קשות בעבר, אל תיתן להן לשתק את יכולת התיקון שלך כעת. כל פעולה מתקנת בהווה מעצבת מחדש את עתידך.
- סכנת האסתטיזציה של הערכיםבעידן המודרני קל מאוד לצרוך תוכן מוסרי, פילוסופי או פוליטי מעורר השראה (הרצאות, פודקאסטים, ספרים) ולהרגיש שמעצם ההקשבה הפכנו לאנשים טובים יותר. הפרק מזהיר מפני הפיכת הערכים ל'שיר עגבים' — חוויה אסתטית נעימה שאינה מתורגמת לשינוי התנהגותי בפועל. המבחן האמיתי הוא תמיד במעשה היומיומי.
הפרק מציג מתח פילוסופי עמוק בין תפיסת הצדק הליניארית (האדם כסך כל מעשיו לאורך זמן) לבין תפיסת הצדק הרגעית/קיומית (האדם נשפט רק על פי מצבו ברגע ההווה). מצד אחד, שפיטת האדם רק לפי ההווה מעניקה פתח אדיר לתשובה ולתיקון; מצד שני, היא מעלה תהייה קשה לגבי ערכם של חיים שלמים של עשיית טוב, שעלולים להימחק ברגע אחד של מעידה. כיצד ניתן ליישב את המתח בין המשכיות הזהות המוסרית לבין החופש המוחלט להשתנות בכל רגע?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
בֶּן־אָדָם דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־עַמְּךָ וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶרֶץ כִּי־אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב וְלָקְחוּ עַם־הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה׃
וְרָאָה אֶת־הַחֶרֶב בָּאָה עַל־הָאָרֶץ וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת־הָעָם׃
וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת־קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה׃
אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה וְהוּא נִזְהָר נַפְשׁוֹ מִלֵּט׃
וְהַצֹּפֶה כִּי־יִרְאֶה אֶת־הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא־תָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהָעָם לֹא־נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ הוּא בַּעֲוֺנוֹ נִלְקָח וְדָמוֹ מִיַּד־הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ׃
וְאַתָּה בֶן־אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי׃
בְּאָמְרִי לָרָשָׁע רָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֺנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ׃
וְאַתָּה כִּי־הִזְהַרְתָּ רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ לָשׁוּב מִמֶּנָּה וְלֹא־שָׁב מִדַּרְכּוֹ הוּא בַּעֲוֺנוֹ יָמוּת וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ׃
וְאַתָּה בֶן־אָדָם אֱמֹר אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי־פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה׃
אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם־אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם־בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
וְאַתָּה בֶן־אָדָם אֱמֹר אֶל־בְּנֵי־עַמְּךָ צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא־יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ׃
בְּאָמְרִי לַצַּדִּיק חָיֹה יִחְיֶה וְהוּא־בָטַח עַל־צִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כָּל־צדקתו [צִדְקֹתָיו] לֹא תִזָּכַרְנָה וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר־עָשָׂה בּוֹ יָמוּת׃
וּבְאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה׃
חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת׃
כָּל־חטאתו [חַטֹּאתָיו] אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה׃
וְאָמְרוּ בְּנֵי עַמְּךָ לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי וְהֵמָּה דַּרְכָּם לֹא־יִתָּכֵן׃
בְּשׁוּב־צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת בָּהֶם׃
וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה׃
וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל
וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא־אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר׃
וְיַד־יְהוָה הָיְתָה אֵלַי בָּעֶרֶב לִפְנֵי בּוֹא הַפָּלִיט וַיִּפְתַּח אֶת־פִּי עַד־בּוֹא אֵלַי בַּבֹּקֶר וַיִּפָּתַח פִּי וְלֹא נֶאֱלַמְתִּי עוֹד׃
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
בֶּן־אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת־הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה׃
לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה עַל־הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל־גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ׃
עֲמַדְתֶּם עַל־חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ׃
כֹּה־תֹאמַר אֲלֵהֶם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה חַי־אָנִי אִם־לֹא אֲשֶׁר בֶּחֳרָבוֹת בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וַאֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה לַחַיָּה נְתַתִּיו לְאָכְלוֹ וַאֲשֶׁר בַּמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ׃
וְנָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה וְנִשְׁבַּת גְּאוֹן עֻזָּהּ וְשָׁמְמוּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵין עוֹבֵר׃
וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהוָה בְּתִתִּי אֶת־הָאָרֶץ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה עַל כָּל־תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ׃
וְאַתָּה בֶן־אָדָם בְּנֵי עַמְּךָ הַנִּדְבָּרִים בְּךָ אֵצֶל הַקִּירוֹת וּבְפִתְחֵי הַבָּתִּים וְדִבֶּר־חַד אֶת־אַחַד אִישׁ אֶת־אָחִיו לֵאמֹר בֹּאוּ־נָא וְשִׁמְעוּ מָה הַדָּבָר הַיּוֹצֵא מֵאֵת יְהוָה׃
וְיָבוֹאוּ אֵלֶיךָ כִּמְבוֹא־עָם וְיֵשְׁבוּ לְפָנֶיךָ עַמִּי וְשָׁמְעוּ אֶת־דְּבָרֶיךָ וְאוֹתָם לֹא יַעֲשׂוּ כִּי־עֲגָבִים בְּפִיהֶם הֵמָּה עֹשִׂים אַחֲרֵי בִצְעָם לִבָּם הֹלֵךְ׃
וְהִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן וְשָׁמְעוּ אֶת־דְּבָרֶיךָ וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם׃
וּבְבֹאָהּ הִנֵּה בָאָה וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם׃