תנ״ך יקר פתח באפליקציה

יחזקאל · פרק ל״ב

אנטומיה של קריסה: יחזקאל ל"ב ובית הקברות של האימפריות

👑

בֶּן־אָדָם שָׂא קִינָה עַל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כְּפִיר גּוֹיִם נִדְמֵיתָ וְאַתָּה כַּתַּנִּים בַּיַּמִּים וַתָּגַח בְּנַהֲרוֹתֶיךָ וַתִּדְלַח־מַיִם בְּרַגְלֶיךָ וַתִּרְפֹּס נַהֲרוֹתָם׃

פסוק ב
התאמת תוכן לפי גיל

התנין הגדול והנהר השקט

הלילה נספר על מלך מצרים, פרעה, שחשב שהוא חזק כמו תנין ענק השוחה בנהר הנילוס. התנין הזה אהב לעשות המון רעש, להתיז מים לכל עבר וללכלך את המים השקטים ברגליו הגדולות. הוא חשב שאף אחד לא יכול עליו! אך אלוהים רצה ללמד אותו שיעור חשוב על ענווה וטוב לב. אלוהים שלח את הנביא יחזקאל לומר לפרעה שהגיע הזמן להפסיק להרעיש ולהפחיד את כולם. הכוח הגדול שלו יתפוגג כמו ענן בשמים, והוא יצטרך לנוח בשקט לצד מלכים אחרים שכבר למדו שאין צורך להפחיד כדי להיות חשובים. בסופו של דבר, הנהר חזר להיות שקט וצלול, וכל החיות יכלו לשתות ממנו בשלווה. זהו סיפור שמזכיר לנו שהכוח האמיתי והיפה ביותר מגיע מלב שקט, צנוע ומתחשב.

מה הפסוק אומר?

אפשר להסביר לילדים שהפסוק משווה את פרעה למפלצת שמלכלכת את המים של כולם, כדי ללמד שמי שמתנהג בכוחנות ובחוסר התחשבות בסוף פוגע בעצמו.

טיפ להורים

הסיפור נוגע בערך הענווה ובסכנה שבכוחנות. דרך דמותו של התנין שמלכלך את המים, הילד יכול להבין שמי שמנסה להפגין כוח ברעש ובפגיעה באחרים, בסופו של דבר נשאר לבד ומאבד את חבריו. זו הזדמנות מצוינת לשוחח עם הילד על איך אפשר להוביל ולהצליח בגן או בבית הספר מתוך חברות, עזרה הדדית ונועם, ולא מתוך ניסיון להוכיח שאנחנו 'הכי חזקים'.

שאלות לשיחה עם הילד
  • למה לדעתך התנין אהב ללכלך את המים של כולם?
  • איך אפשר להיות חזקים ומצליחים אבל עדיין להתנהג בעדינות ובחברות?
  • אם היית דג קטן בנהר, מה היית מבקש מהתנין הגדול?

התנין הגדול שלמד שיעור חשוב

דמיין שאתה עומד על שפת נהר הנילוס הענק במצרים. פתאום, המים מתחילים לרעוש ולגעוש! מתוך המים עולה מפלצת ים ענקית, תנין אדיר שמתיז מים לכל עבר ומלכלך את הנהר ברגליו הגדולות. התנין הזה הוא בעצם משל למלך מצרים, פרעה, שחשב שהוא הכי חזק בעולם ואף אחד לא יכול לנצח אותו. אבל אלוהים שולח את הנביא יחזקאל לומר לו: 'גם הכוח שלך לא יישאר לנצח'. אלוהים יפרוש רשת גדולה, יתפוס את התנין הגדול ויעלה אותו אל היבשה. כל החיות והציפורים יראו שהמלך החזק כבר לא יכול להפחיד אף אחד. הסיפור הזה מזכיר לנו שגם מי שנראה חזק כמו מפלצת, צריך לדעת להיות צנוע ולהתנהג יפה, כי הכוח האמיתי שייך לבורא העולם.

מה הפסוק אומר?

הנביא משווה את המלך החזק של מצרים למפלצת מים ענקית שמשתוללת בנהר ומלכלכת את המים לכולם, כדי להראות כמה הוא התנהג בגאווה והפריע לאחרים.

הידעת?

הנביא יחזקאל משווה את מלך מצרים לתנין ענקי בים, כי במצרים העתיקה התנינים של הנילוס היו סמל לכוח עצום ומפחיד!

מה יקרה בפרק הבא?

אחרי שהתנין הגדול נלכד, לאן הולכים כל המלכים החזקים כשהם מאבדים את כוחם? בפרק הבא נצא למסע אל מתחת לאדמה ונגלה...

סופה של מפלצת הנילוס

בפרק זה, הנביא יחזקאל נושא שתי קינות דרמטיות על נפילתה של מצרים ועל מלכה, פרעה. מצרים הייתה אז מעצמת-על עשירה וחזקה, ופרעה הרגיש כמו מפלצת ים אדירה שאין שני לה. יחזקאל מתאר כיצד אלוהים ילכוד את פרעה ברשת גדולה, וישליך אותו בשדה פתוח, שם כוחו ייעלם לחלוטין. בחלק השני של הפרק, הנביא לוקח אותנו לסיור דמיוני ומצמרר בעולם המתים (השאול). שם, מתחת לאדמה, שוכבות כל המעצמות הגדולות של העבר שכבר קרסו – אשור, עילם, אדום ועוד. כולן היו פעם חזקות והטילו אימה על העולם, אך כעת הן שוכבות חסרות אונים באותו מקום. פרעה ומצרים יצטרפו אליהן ויבינו שגאווה וכוח צבאי אינם מחזיקים מעמד לנצח.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מדמה את מלך מצרים למפלצת ים שמלכלכת את הנהרות של כולם. זה מראה שמי שמשתמש בכוח שלו רק כדי לעשות רעש ולהפריע לאחרים, בסוף ימצא את עצמו לבד.

Life Hack

כשאתה מרגיש שאתה 'על הגובה' ומצליח בהכול, אל תשכח את האנשים שמסביבך. הגאווה יכולה לגרום לנו להתנהג בכוחנות, אבל הצניעות היא זו ששומרת עלינו יציבים לאורך זמן.

מקבילה מודרנית

זה כמו לראות קבוצה גדולה ברשת חברתית שהייתה הכי פופולרית והציקה לכולם, ופתאום כולם עוזבים אותה והיא נשארת ריקה ושוממת, בזמן שקבוצות אחרות מבינות שאי אפשר לשלוט בכוח לנצח.

המדריך לנפילת אימפריות: שיעור בארעיות הכוח

הנביא יחזקאל מציג בפרק זה שתי קינות עוצמתיות המנבאות את חורבנה של מצרים, שהייתה אחת המעצמות החזקות ביותר בעולם העתיק. בחלק הראשון, יחזקאל מדמה את פרעה מלך מצרים למפלצת ים אדירה שמשתוללת בנהרות ומלכלכת את המים של כולם. אלוהים מודיע שהוא ילכוד את המפלצת הזו ברשת, ישליך אותה ליבשה ויביא עליה חושך מוחלט באמצעות חרבו של מלך בבל. בחלק השני, העלילה עוברת אל השאול – עולם המתים הדמיוני. יחזקאל מתאר מפגש אירוני וכואב שבו מצרים ופרעה יורדים אל מתחת לאדמה ופוגשים שם את כל האימפריות הגדולות שקדמו להם ונפלו: אשור, עילם, אדום ונסיכי הצפון. כולן היו פעם גיבורות גדולות שהפחידו את כולם, וכעת הן שוכבות מושפלות באותו בור עמוק. המפגש הזה מבהיר לפרעה שהוא אינו שונה מאחרים, ושכל כוח אנושי סופו להתפוגג.

מה הפסוק אומר?

הנביא יחזקאל מדמה את פרעה מלך מצרים למפלצת ים אדירה (תנין) שמשתוללת בנהרות ומלכלכת את המים ברגליה. דימוי זה חושף את האופן שבו מצרים, כמעצמה אזורית, לא רק החשיבה את עצמה לחזקה ובלתי מנוצחת, אלא גם הפריעה וערערה את היציבות של המדינות השכנות לה. הפסוק פותח את הקינה ומציג את השורש לנפילתה: הגאווה וההתנהגות הכוחנית שמביאות בסופו של דבר לחורבנה.

להעמקה בסיפור

הפרק הזה מציע לנו הצצה מדהימה לפסיכולוגיה של כוח ושלטון דרך שתי קינות (שירי אבל) שנושא הנביא יחזקאל על מצרים. מצרים של אותה תקופה הייתה אימפריה יציבה ועשירה, כזו שנראתה בלתי ניתנת להכנעה. הדימוי של פרעה כ'תנין בימים' שמלכלך את המים ברגליו מתאר מנהיג שלא רק נהנה מכוחו, אלא גם מפריע ומזהם את הסביבה שלו – הוא מייצר כאוס פוליטי ומשפיע לרעה על העמים השכנים. מה שמרתק במיוחד בפרק הוא המעבר החד מהתיאור הקוסמי של החורבן בחלק הראשון (שמש וירח שמתכסים בחושך) לתיאור הגיאוגרפי-היסטורי של עולם המתים בחלק השני. יחזקאל יוצר כאן מעין 'בית קברות של אימפריות'. הוא מפרט רשימה של עמים חזקים כמו אשור ועילם, שפעם כולם רעדו מהם בארץ החיים ('נתנו חתיתם בארץ חיים'). כעת, כולם שוכבים באותו בור עמוק, ללא כבוד, ללא כלי נשק מפוארים, פשוט חללים מושפלים. האירוניה מגיעה לשיאה בסוף הפרק: כשפרעה מגיע לשאול, הוא רואה את כל המלכים האחרים ו'מתנחם'. זו נחמה מרה וצינית – הוא מבין שהוא לא היחיד שנכשל, אלא שזהו גורלם של כל מי שהסתמכו על כוח צבאי וגאווה במקום על צדק ומוסר. יחזקאל משתמש בחזרות רבות על מילים כמו 'חללי חרב', 'ערלים' ו'יורדי בור' כדי ליצור אווירה כבדה וקצב של צעידת אבל, שמזכירה לקורא את השוויון המוחלט שקיים בסופו של דבר בפני המוות והזמן.

שאלה למחשבה

אם היית רואה חבר חזק ופופולרי שמתחיל להתנהג בגאווה ולפגוע באחרים, איך היית מנסה להסביר לו את הסכנה שבכך בלי לגרום לו להתגונן?

אנטומיה של קריסה: יחזקאל ל"ב ובית הקברות של האימפריות

פרק לב בספר יחזקאל מורכב משתי קינות נבואיות דרמטיות המנבאות את חורבנה הסופי של מצרים ושל מלכה, פרעה, בידי אימפריית בבל. הקינה הראשונה (פסוקים א-טז) מדמה את פרעה למפלצת ים אדירה (תנין) המעכירה את מימי הנהרות ברגליה ויוצרת כאוס אזורי. אלוהים מודיע כי ילכוד את פרעה ברשת, ישליך את גופתו על פני השדה למאכל חיות השדה ועוף השמים, ויחשיך את מאורי השמים מעל ארצו. הקינה השנייה (פסוקים יז-לב) מציגה תמונה מיתולוגית וספרותית יוצאת דופן: ירידתה של מצרים אל השאול (עולם המתים). שם, במעמקי האדמה, שוכבות כבר האימפריות הגדולות של העבר שקרסו – אשור, עילם, משך, תובל, אדום ונסיכי הצפון. כולן מתוארות כ'ערלים' ו'חללי חרב' שזרעו פחד בארץ החיים וכעת נושאים את כלימתם בקבר. המפגש בשאול חושף את השוויון המוחלט בפני המוות ומציג את התנחמותו האירונית של פרעה בכך שאינו לבדו בגורלו המושפל.

מה הפסוק אומר?

הנביא יחזקאל מדמה את פרעה מלך מצרים למפלצת ים אדירה (תנין) שמשתוללת בנהרות ומלכלכת את המים ברגליה. דימוי זה חושף את האופן שבו מצרים, כמעצמה אזורית, לא רק החשיבה את עצמה לחזקה ובלתי מנוצחת, אלא גם הפריעה וערערה את היציבות של המדינות השכנות לה. הפסוק פותח את הקינה ומציג את השורש לנפילתה: הגאווה וההתנהגות הכוחנית שמביאות בסופו של דבר לחורבנה.

הדרש — קריאה לעומק

יחזקאל ל"ב מהווה את שיאן של נבואות החורבן על מצרים, ומציג דיון תיאולוגי וספרותי מעמיק באופיו של הכוח הפוליטי והצבאי. הפרק נפתח בדימוי המרשים של פרעה כ'תנין בימים' – מפלצת קדמונית המייצגת גאווה קוסמית וכוחנות משולחת רסן. פעולת ה'דליחה' וה'רפיסה' של הנהרות ברגלי התנין מסמלת את ההשפעה המערערת של מצרים על המרחב הגיאופוליטי כולו. התגובה האלוהית היא ציד קוסמי: פרישת רשת והעלאת המפלצת ליבשה, תיאור המפרק את מיתוס העוצמה המצרית ומציג אותה כפגיעה ובת-חלוף. החשכת מאורי השמים (פסוקים ז-ח) מהדהדת את מכות מצרים ההיסטוריות ומסמלת את קריסת הסדר הקוסמי שפרעה התיימר לייצג. החלק השני של הפרק (פסוקים יז-לב) הוא יצירת מופת ספרותית המתארת את ה'שאול' כבית קברות קיבוצי של אימפריות. יחזקאל עורך לקורא סיור מודרך בין קברי המעצמות הגדולות של המזרח הקדום. המכנה המשותף לכל העמים הללו – אשור, עילם, משך ותובל – הוא שהם 'נתנו חתיתם בארץ חיים'. הם ביססו את שלטונם על פחד, טרור וכוח ברוטאלי. כעת, בשאול, הם מופשטים מתהילתם ושוכבים יחד עם ה'ערלים' (כינוי גנאי המבטא חוסר ברית וביזוי) ו'חללי חרב'. השימוש במילים המנחות 'חללי חרב', 'ערלים', 'יורדי בור' ו'חתית' יוצר מקצב מונוטוני, כמעט היפנוטי, המדגיש את הבלתי-נמנעות של המוות והחורבן. יש כאן אירוניה דרמטית נוקבת: פרעה, שראה בעצמו אל עליון, יורד אל השאול ומתקבל על ידי 'אלי גיבורים' הלועגים לו או משתתפים בצערו. המושג 'ונחם על כל המונו' (פסוק לא) מציג נחמה אבסורדית ומרה – הידיעה שהסבל וההשפלה הם נחלת הכלל אינה מקטינה את האסון, אלא רק מדגישה את אפסיות הגאווה האנושית מול הריבונות האלוהית והחוק ההיסטורי.

לקחים לחיים
  • אשליית הנצחיות של ההצלחהבעולם העסקים או בקריירה, קל ליפול למלכודת המחשבה שההצלחה הנוכחית תימשך לנצח. חברות ענק קורסות לעיתים קרובות בשל גאוות מנהליהן ואי-יכולתם להכיר במגבלותיהם. הפרק מזכיר לנו לשמור על ענווה וגמישות, ולהבין שכל מעמד וכוח הם זמניים ודורשים תחזוקה מוסרית וערכית.
  • אחריות חברתית וסביבתית של בעלי השפעהכאשר אדם או ארגון מחזיקים בכוח רב, עליהם לשאול את עצמם האם הם 'מדלחים את המים' – כלומר, יוצרים סערה וכאוס סביבם לטובת האינטרסים הצרים שלהם, או תורמים ליציבות ולרווחת הכלל. שימוש בכוח ללא התחשבות בסביבה מוביל בסופו של דבר להתקוממות ולבידוד.
  • ההבדל בין סמכות מבוססת פחד לסמכות מבוססת כבודמנהיגים ומנהלים המבססים את סמכותם על 'חתית' (הטלת פחד וטרור) יגלו שברגע שיאבדו את כוחם הפורמלי, איש לא יישאר נאמן להם. בניית מערכות יחסים המבוססות על כבוד הדדי, הקשבה וערכים משותפים מבטיחה השפעה חיובית ארוכת טווח, גם כאשר התפקיד או המעמד משתנים.
היבט פילוסופי

הפרק מציג מתח פילוסופי עמוק בין השאיפה האנושית להנצחה ולעוצמה לבין חוק הטבע של המוות והארעיות. האם הידיעה שכל הכוח והתהילה סופם להתפוגג בשאול צריכה להוביל לניהיליזם וייאוש, או שמא היא דווקא קריאה לכינון חיים מוסריים וצנועים יותר בארץ החיים?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁנֵי־עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃

בֶּן־אָדָם שָׂא קִינָה עַל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כְּפִיר גּוֹיִם נִדְמֵיתָ וְאַתָּה כַּתַּנִּים בַּיַּמִּים וַתָּגַח בְּנַהֲרוֹתֶיךָ וַתִּדְלַח־מַיִם בְּרַגְלֶיךָ וַתִּרְפֹּס נַהֲרוֹתָם׃

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וּפָרַשְׂתִּי עָלֶיךָ אֶת־רִשְׁתִּי בִּקְהַל עַמִּים רַבִּים וְהֶעֱלוּךָ בְּחֶרְמִי׃

וּנְטַשְׁתִּיךָ בָאָרֶץ עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה אֲטִילֶךָ וְהִשְׁכַּנְתִּי עָלֶיךָ כָּל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וְהִשְׂבַּעְתִּי מִמְּךָ חַיַּת כָּל־הָאָרֶץ׃

וְנָתַתִּי אֶת־בְּשָׂרְךָ עַל־הֶהָרִים וּמִלֵּאתִי הַגֵּאָיוֹת רָמוּתֶךָ׃

וְהִשְׁקֵיתִי אֶרֶץ צָפָתְךָ מִדָּמְךָ אֶל־הֶהָרִים וַאֲפִקִים יִמָּלְאוּן מִמֶּךָּ׃

וְכִסֵּיתִי בְכַבּוֹתְךָ שָׁמַיִם וְהִקְדַּרְתִּי אֶת־כֹּכְבֵיהֶם שֶׁמֶשׁ בֶּעָנָן אֲכַסֶּנּוּ וְיָרֵחַ לֹא־יָאִיר אוֹרוֹ׃

כָּל־מְאוֹרֵי אוֹר בַּשָּׁמַיִם אַקְדִּירֵם עָלֶיךָ וְנָתַתִּי חֹשֶׁךְ עַל־אַרְצְךָ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃

וְהִכְעַסְתִּי לֵב עַמִּים רַבִּים בַּהֲבִיאִי שִׁבְרְךָ בַּגּוֹיִם עַל־אֲרָצוֹת אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתָּם׃

וַהֲשִׁמּוֹתִי עָלֶיךָ עַמִּים רַבִּים וּמַלְכֵיהֶם יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר בְּעוֹפְפִי חַרְבִּי עַל־פְּנֵיהֶם וְחָרְדוּ לִרְגָעִים אִישׁ לְנַפְשׁוֹ בְּיוֹם מַפַּלְתֶּךָ׃

כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה חֶרֶב מֶלֶךְ־בָּבֶל תְּבוֹאֶךָ׃

בְּחַרְבוֹת גִּבּוֹרִים אַפִּיל הֲמוֹנֶךָ עָרִיצֵי גוֹיִם כֻּלָּם וְשָׁדְדוּ אֶת־גְּאוֹן מִצְרַיִם וְנִשְׁמַד כָּל־הֲמוֹנָהּ׃

וְהַאֲבַדְתִּי אֶת־כָּל־בְּהֶמְתָּהּ מֵעַל מַיִם רַבִּים וְלֹא תִדְלָחֵם רֶגֶל־אָדָם עוֹד וּפַרְסוֹת בְּהֵמָה לֹא תִדְלָחֵם׃

אָז אַשְׁקִיעַ מֵימֵיהֶם וְנַהֲרוֹתָם כַּשֶּׁמֶן אוֹלִיךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃

בְּתִתִּי אֶת־אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה וּנְשַׁמָּה אֶרֶץ מִמְּלֹאָהּ בְּהַכּוֹתִי אֶת־כָּל־יוֹשְׁבֵי בָהּ וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי יְהוָה׃

קִינָה הִיא וְקוֹנְנוּהָ בְּנוֹת הַגּוֹיִם תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ עַל־מִצְרַיִם וְעַל־כָּל־הֲמוֹנָהּ תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃

וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃

בֶּן־אָדָם נְהֵה עַל־הֲמוֹן מִצְרַיִם וְהוֹרִדֵהוּ אוֹתָהּ וּבְנוֹת גּוֹיִם אַדִּרִם אֶל־אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֶת־יוֹרְדֵי בוֹר׃

מִמִּי נָעָמְתָּ רְדָה וְהָשְׁכְּבָה אֶת־עֲרֵלִים׃

בְּתוֹךְ חַלְלֵי־חֶרֶב יִפֹּלוּ חֶרֶב נִתָּנָה מָשְׁכוּ אוֹתָהּ וְכָל־הֲמוֹנֶיהָ׃

יְדַבְּרוּ־לוֹ אֵלֵי גִבּוֹרִים מִתּוֹךְ שְׁאוֹל אֶת־עֹזְרָיו יָרְדוּ שָׁכְבוּ הָעֲרֵלִים חַלְלֵי־חָרֶב׃

שָׁם אַשּׁוּר וְכָל־קְהָלָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרֹתָיו כֻּלָּם חֲלָלִים הַנֹּפְלִים בֶּחָרֶב׃

אֲשֶׁר נִתְּנוּ קִבְרֹתֶיהָ בְּיַרְכְּתֵי־בוֹר וַיְהִי קְהָלָהּ סְבִיבוֹת קְבֻרָתָהּ כֻּלָּם חֲלָלִים נֹפְלִים בַּחֶרֶב אֲשֶׁר־נָתְנוּ חִתִּית בְּאֶרֶץ חַיִּים׃

שָׁם עֵילָם וְכָל־הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹת קְבֻרָתָהּ כֻּלָּם חֲלָלִים הַנֹּפְלִים בַּחֶרֶב אֲ‍שֶׁר־יָרְדוּ עֲרֵלִים אֶל־אֶרֶץ תַּחְתִּיּוֹת אֲשֶׁר נָתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת־יוֹרְדֵי בוֹר׃

בְּתוֹךְ חֲלָלִים נָתְנוּ מִשְׁכָּב לָהּ בְּכָל־הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרֹתֶהָ כֻּלָּם עֲרֵלִים חַלְלֵי־חֶרֶב כִּי־נִתַּן חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת־יוֹרְדֵי בוֹר בְּתוֹךְ חֲלָלִים נִתָּן׃

שָׁם מֶשֶׁךְ תֻּבַל וְכָל־הֲמוֹנָהּ סְבִיבוֹתָיו קִבְרוֹתֶיהָ כֻּלָּם עֲרֵלִים מְחֻלְלֵי חֶרֶב כִּי־נָתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ חַיִּים׃

וְלֹא יִשְׁכְּבוּ אֶת־גִּבּוֹרִים נֹפְלִים מֵעֲרֵלִים אֲשֶׁר יָרְדוּ־שְׁאוֹל בִּכְלֵי־מִלְחַמְתָּם וַיִּתְּנוּ אֶת־חַרְבוֹתָם תַּחַת רָאשֵׁיהֶם וַתְּהִי עֲוֺנֹתָם עַל־עַצְמוֹתָם כִּי־חִתִּית גִּבּוֹרִים בְּאֶרֶץ חַיִּים׃

וְאַתָּה בְּתוֹךְ עֲרֵלִים תִּשָּׁבַר וְתִשְׁכַּב אֶת־חַלְלֵי־חָרֶב׃

שָׁמָּה אֱדוֹם מְלָכֶיהָ וְכָל־נְשִׂיאֶיהָ אֲשֶׁר־נִתְּנוּ בִגְבוּרָתָם אֶת־חַלְלֵי־חָרֶב הֵמָּה אֶת־עֲרֵלִים יִשְׁכָּבוּ וְאֶת־יֹרְדֵי בוֹר׃

שָׁמָּה נְסִיכֵי צָפוֹן כֻּלָּם וְכָל־צִדֹנִי אֲשֶׁר־יָרְדוּ אֶת־חֲלָלִים בְּחִתִּיתָם מִגְבוּרָתָם בּוֹשִׁים וַיִּשְׁכְּבוּ עֲרֵלִים אֶת־חַלְלֵי־חֶרֶב וַיִּשְׂאוּ כְלִמָּתָם אֶת־יוֹרְדֵי בוֹר׃

אוֹתָם יִרְאֶה פַרְעֹה וְנִחַם עַל־כָּל־המונה [הֲמוֹנוֹ] חַלְלֵי־חֶרֶב פַּרְעֹה וְכָל־חֵילוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃

כִּי־נָתַתִּי אֶת־חתיתו [חִתִּיתִי] בְּאֶרֶץ חַיִּים וְהֻשְׁכַּב בְּתוֹךְ עֲרֵלִים אֶת־חַלְלֵי־חֶרֶב פַּרְעֹה וְכָל־הֲמוֹנֹה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←