תנ״ך יקר פתח באפליקציה

יחזקאל · פרק כ״א

פרשת הדרכים של ההיסטוריה: חרב הדין והסרת העטרה

👑

וְיָדְעוּ כָּל־בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה הוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ לֹא תָשׁוּב עוֹד׃

פסוק י
התאמת תוכן לפי גיל

הנביא יחזקאל וסוד פרשת הדרכים

הלילה נספר על הנביא יחזקאל, שהיה איש חכם ועמוק מאוד. אלוהים ביקש מיחזקאל לעזור לאנשים בירושלים להבין שהם צריכים להיות טובים זה לזה, לוותר ולעשות מעשים של חסד. יחזקאל רצה מאוד שיקשיבו לו, אז הוא סיפר להם סיפור מרתק על מלך חזק שעומד בצומת דרכים גדול. המלך לא ידע לאן לפנות – ימינה או שמאלה. הוא השתמש בחיצים מיוחדים כדי להחליט, והחיצים כיוונו אותו להגיע לירושלים. יחזקאל הסביר לאנשים שהסיפור הזה הוא כמו תמרור אזהרה שמבקש מהם לעצור, לחשוב על הדרך שלהם, ולבחור בטוב ובשלום לפני שהמלך יגיע. זהו סיפור על כמה חשוב להקשיב לעצות טובות ולדעת לבחור בדרך הנכונה בחיים.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מזכיר לנו שלפעמים גבולות נוקשים ובלתי מתפשרים הם הדרך היחידה לעורר מודעות ואחריות אמיתית אצל מי שאיבד את הדרך.

טיפ להורים

הסיפור על פרשת הדרכים הוא הזדמנות נהדרת לדבר עם הילד על קבלת החלטות. בחיים אנו נתקלים בצמתים רבים – קטנים כגדולים (כמו להחליט אם לשתף במשחק, או איך להגיב כשכועסים). תוכלו להסביר לילד שלכל בחירה שלנו יש השפעה על העתיד שלנו ושל אחרים, ושהקשבה לעצות של אנשים שאוהבים אותנו (כמו אמא ואבא) עוזרת לנו לבחור בדרך הבטוחה והטובה ביותר.

שאלות לשיחה עם הילד
  • אם היית עומד בצומת דרכים ולא יודע לאן לפנות, למי היית פונה כדי לקבל עצה טובה?
  • איך אתה מרגיש בלב כשאתה עושה בחירה טובה שעוזרת לחבר?
  • למה לדעתך חשוב להקשיב כשמישהו שאוהב אותנו מנסה להזהיר אותנו מפני טעות?

הנביא יחזקאל והציור של פרשת הדרכים

דמיינו שאתם עומדים ליד הנביא יחזקאל, בארץ רחוקה. הוא מקבל משימה מיוחדת מאלוהים: להזהיר את האנשים בירושלים שהם צריכים להשתפר ולהיות טובים יותר. כדי שיקשיבו לו, יחזקאל עושה דברים מדהימים! הוא נאנח בקול רם כדי שכולם ישאלו אותו 'למה אתה עצוב?', והוא מספר להם על סכנה שמתקרבת. הוא אפילו מתאר מלך חזק שעומד בפרשת דרכים – מקום שבו הכביש מתפצל לשניים. המלך לא יודע לאן ללכת, אז הוא עושה סימנים בחיצים כדי להחליט. בסוף, הסימנים מראים לו לצעוד לכיוון ירושלים. יחזקאל מנסה להסביר לכולם שזה הזמן להקשיב, להפסיק לריב ולבחור בטוב, לפני שיהיה מאוחר מדי. האם האנשים יקשיבו לנביא העצוב וישנו את דרכם?

מה הפסוק אומר?

אלוהים מסביר שכשעושים מעשים לא טובים שוב ושוב, מגיע רגע שבו חייבים לעצור ולתקן, ואי אפשר להתעלם מהתוצאות.

הידעת?

פעם, מלך בבל השתמש בחיצים מיוחדים כמו קוביות משחק כדי להחליט באיזה כביש לנסוע!

מה יקרה בפרק הבא?

המלך כבר בחר בדרך לירושלים! מה יקרה כשהוא יגיע לשערי העיר? בפרק הבא נגלה...

ההחלטה בצומת הדרכים: החרב השלופה של יחזקאל

בפרק זה, הנביא יחזקאל, שנמצא בבבל עם הגולים, מקבל נבואות דרמטיות על חורבן ירושלים הקרב. העם בירושלים בטוח שהכול יהיה בסדר ומזלזל באזהרותיו של יחזקאל, בטענה שהוא רק 'ממשל משלים' (מספר סיפורים דמיוניים). כדי לנפץ את האשליה, אלוהים מצווה על יחזקאל להציג את 'שירת החרב' – תיאור של חרב חדה ומבריקה המוכנה לפעולה. בהמשך, יחזקאל מתאר מחזה מרתק: מלך בבל עומד בצומת דרכים ומבצע טקסים של ניחוש עתידות (כמו זריקת חיצים והתייעצות בפסלים) כדי להחליט אם לתקוף את בני עמון או את ירושלים. למרות שהיהודים בטוחים שהם מוגנים, הניחוש של המלך מכוון אותו ישר לירושלים. יחזקאל מבהיר שהחורבן קרוב, וקורא למנהיגים לקחת אחריות על מעשיהם הרעים.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מראה שיש רגע שבו אי אפשר כבר להתחמק מהתוצאות של הבחירות שלנו, והמציאות דופקת על הדלת.

Life Hack

כשמישהו מזהיר אתכם מפני טעות (כמו הורים או מורים), אל תפתרו את זה ב'הוא סתם מגזים'. לפעמים שווה לעצור ולבדוק אם יש אמת באזהרה לפני שנתקעים בקיר.

מקבילה מודרנית

להתעלם מאזהרות הנביא זה כמו לראות נורת אזהרה אדומה מהבהבת בטלפון על סוללה חלשה, להגיד 'יהיה בסדר' ולהמשיך לשחק עד שהמכשיר נכבה באמצע שיחה סופר חשובה.

החרב והצומת: כשהמציאות מנפצת את האשליות

הנביא יחזקאל נמצא בגלות בבל, ומנסה להעביר מסר דחוף ומצמרר לתושבי יהודה וירושלים שעדיין חיים באשליה שהממלכה חסינה מחורבן. העם נוטה לזלזל ביחזקאל ולראות בו יוצר משלים תלושים מהמציאות. בתגובה, אלוהים מצווה עליו להשתמש בדימויים חריפים של חרב מושחזת ומרוטה, המוכנה לקרב ללא הבחנה בין צדיק לרשע. יחזקאל מצווה להיאנח בכאב פיזי מול העם כדי לעורר את סקרנותם ולבשר להם על הפחד המשתק שיאחז בהם. בשיא הפרק, יחזקאל מתאר את מלך בבל העומד בפרשת דרכים ומקבל החלטה אסטרטגית באמצעות שיטות ניחוש עתיקות. למרות שהעם בירושלים בטוח שמדובר ב'קסם שווא' ושבועותיו לבעלי בריתם יגנו עליהם, הבחירה נופלת על ירושלים. המלוכה עומדת להסתיים, והכתר יוסר מהמלך צדקיהו עד שיגיע מי שראוי למשפט האמיתי.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מבטא את נקודת האל-חזור של הדין האלוהי. החרב השלופה מסמלת את החורבן הפיזי והרוחני הממשמש ובא על ירושלים. בניגוד לתקוות השווא של העם שהאזהרות הן רק משלים או איומי סרק, שליפת החרב מוכיחה כי המציאות ההיסטורית עומדת להשתנות ללא תקנה, וכי האלוהים מנהיג את ההיסטוריה ביד רמה ואינו נרתע מענישת עמו כאשר הגדישו את הסאה.

להעמקה בסיפור

בפרק הזה אנחנו פוגשים את יחזקאל באחד מרגעיו הקשים ביותר כנביא. הוא מתמודד עם קהל אדיש שפשוט מסרב להאמין לו. כשיחזקאל מדבר על אש שתשרוף את יער הנגב (משל לחורבן הארץ), העם פוטר אותו בטענה שהוא 'ממשל משלים' – כלומר, משורר שמדבר במטפורות ולא מחובר למציאות. כדי לשבור את האדישות הזו, השפה של הפרק הופכת לישירה, חותכת ואפילו אלימה: דימוי החרב השלופה, המושחזת והמבריקה. החרב הזו אינה מבחינה בין צדיק לרשע, מה שמעלה שאלה תיאולוגית קשה על צדק אלוהי, אך משקף את המציאות האכזרית של מלחמה טוטאלית שבה כולם נפגעים. אחד הקטעים המרתקים ביותר מבחינה היסטורית ותרבותית הוא תיאור מלך בבל בפרשת הדרכים. דמיינו את מנהיג האימפריה החזקה בעולם עומד בצומת דרכים – דרך אחת מובילה לרבת עמון (בירדן של היום) והשנייה לירושלים. כדי להחליט במי להילחם קודם, הוא משתמש בטקסי ניחוש מקובלים באותה תקופה: קלקול בחיצים (ערבוב חיצים מסומנים וצפייה באיזה חץ ייצא ראשון), שאלה בתרפים (פסלי משפחה) וראייה בכבד (בחינת כבד של חיה שהוקרבה כדי לקרוא סימנים). בעיני תושבי ירושלים, הטקסים האלה נראים כמו שטויות ('קסם שווא'), והם בטוחים שהבריתות המדיניות שלהם יצילו אותם. אבל יחזקאל חושף את האירוניה הדרמטית: דווקא דרך הניחוש האלילי הזה, אלוהים מכוון את מלך בבל להגיע לירושלים ולהעניש אותה על חטאיה. הפרק מסתיים בהכרזה קשה נגד צדקיהו, מלך יהודה האחרון, המכונה כאן 'חלל רשע נשיא ישראל'. יחזקאל מנבא את הסרת הכתר והמצנפת המלכותית, ומכריז על מהפך חברתי ופוליטי שבו השפל יוגבה והגבוה ישפל, עד שיגיע המנהיג הראוי באמת שיעשה משפט צדק.

שאלה למחשבה

אם היית רואה חבר קרוב שעושה טעות גדולה ומסרב להקשיב לאזהרות שלך, באיזו דרך היית מנסה לגרום לו להקשיב – היית מנסה להרגיע אותו או מזעזע אותו כמו שיחזקאל עשה?

פרשת הדרכים של ההיסטוריה: חרב הדין והסרת העטרה

פרק כ"א בספר יחזקאל מציג תיאור דרמטי ונוקב של חורבן ירושלים הממשמש ובא, תוך שימוש במטפורות חזקות ובפעולות סמליות של הנביא. בפתח הפרק, יחזקאל מתנבא על אש שתאכל את 'יער הנגב' (סמל ליהודה), אך העם פוטר את דבריו כמשלים חסרי אחיזה במציאות. בתגובה, הנבואה מתחדדת ומציגה את 'שירת החרב' – חרב אלוהית מושחזת ומרוטה המופנית נגד ירושלים ומקדשיה, אשר תכרות 'צדיק ורשע' ללא הבחנה. יחזקאל מצווה להפגין אבל עמוק ואנחות שבורות כדי להמחיש את האימה שתאחז בעם למשמע הבשורה. בהמשך, יחזקאל מתאר את נבוכדנאצר מלך בבל עומד בפרשת דרכים גורלית, ומשתמש בשיטות ניחוש עתיקות (חיצים, תרפים ובחינת כבד) כדי להחליט אם לתקוף את רבת בני עמון או את ירושלים. הניחוש מכוון אותו לירושלים, למרות זלזול העם בסימנים אלו. הפרק חותם בנבואת זעם חריפה נגד צדקיהו מלך יהודה, המבשרת על קץ המלוכה והסרת העטרה, ובנבואה מקבילה על חורבנם העתידי של בני עמון.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מבטא את נקודת האל-חזור של הדין האלוהי. החרב השלופה מסמלת את החורבן הפיזי והרוחני הממשמש ובא על ירושלים. בניגוד לתקוות השווא של העם שהאזהרות הן רק משלים או איומי סרק, שליפת החרב מוכיחה כי המציאות ההיסטורית עומדת להשתנות ללא תקנה, וכי האלוהים מנהיג את ההיסטוריה ביד רמה ואינו נרתע מענישת עמו כאשר הגדישו את הסאה.

הדרש — קריאה לעומק

פרק כ"א ביחזקאל עומד בסימן הניפוץ הטוטאלי של אשליית הביטחון של תושבי יהודה ערב חורבן בית ראשון. הפרק נפתח בתלונתו של יחזקאל: 'הֵמָּה אֹמְרִים לִי הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא'. העם מסרב לקבל את נבואות החורבן כהתרעות ריאליות ומעדיף לקטלג אותן כספרות יפה או כמטפורות מופשטות. תגובה זו מייצגת מנגנון הגנה פסיכולוגי קלאסי של חברה השרויה במשבר עמוק אך מסרבת להכיר במציאות. כדי לסדוק חומה זו של אדישות, האל מצווה על יחזקאל לעבור לשפה ויזואלית ורגשית מטלטלת. תחילה הוא נדרש להיאנח 'בשיברון מותניים ובמרירות' לעיניהם, פעולה גופנית שנועדה לעורר שאלות ולהמחיש את החרדה הקיומית שתתפשט בעם עם הגעת השמועה על בוא הצבא הבבלי. לאחר מכן מופיעה 'שירת החרב' (פסוקים ח-כע), קטע פיוטי מבעית ביופיו ובאכזריותו, המתאר את החרב כיישות עצמאית כמעט, המושחזת ומורטטת לטבח. החרב אינה מבחינה בין צדיק לרשע – קביעה תיאולוגית קשה המאתגרת את תפיסת הגמול האישי המקובלת, ומדגישה כי בעת חורבן לאומי, האסון ההיסטורי סוחף את כולם ללא הבחנה. החלק המרכזי של הפרק (פסוקים כג-לב) מציג תמונה היסטוריוגרפית מרתקת: נבוכדנאצר מלך בבל עומד ב'אם הדרך', צומת דרכים אסטרטגי שממנו מסתעפות הדרכים לירושלים ולרבת בני עמון. ההחלטה הצבאית אינה מתקבלת על בסיס שיקולים רציונליים בלבד, אלא באמצעות פרקטיקות מאגיות של ניחוש (קלקול בחיצים, שאלה בתרפים וראייה בכבד). האירוניה הדרמטית בשיאה: בעוד תושבי ירושלים מזלזלים בקסמים אלו ורואים בהם 'קסם שווא' תוך הסתמכות על שבועות ובריתות מדיניות (ככל הנראה עם מצרים), אלוהי ישראל הוא זה שמכוון את ידו של מלך בבל עובד האלילים לבחור בנתיב המוביל לירושלים. המאגיה הבבלית הופכת לכלי שרת בידי ההשגחה האלוהית. הפרק מגיע לשיאו המוסרי והפוליטי בפנייה הישירה אל צדקיהו, המכונה 'חלל רשע נשיא ישראל'. הסרת המצנפת והעטרה מסמלת את קץ שושלת בית דוד ההיסטורית. המשפט המסתורי 'עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה... עַד־בֹּא אֲשֶׁר־לוֹ הַמִּשְׁפָּט וּנְתַתִּיו' מצביע על תקופת אנרכיה וחוסר יציבות פוליטית שתמשך עד לבואו של מנהיג ראוי שישפוט בצדק (רמז משיחי). לבסוף, כדי להבהיר שהדין האלוהי אינו נובע מגזענות או מאפליה לטובת עמים אחרים, הפרק נחתם בנבואת חורבן דומה נגד בני עמון, המוכיחה כי החרב ההיסטורית תפגע בכל מי שחטא והתעמר.

לקחים לחיים
  • זיהוי מנגנוני הכחשה עצמיתכאשר אנו נתקלים בבעיות קשות בחיינו האישיים או המקצועיים, הנטייה הטבעית היא לעיתים להפטיר אותן כ'משל' או להניח ש'יהיה בסדר'. הפרק מלמד אותנו שהכחשה אינה פותרת את הבעיה אלא רק דוחה את הקץ, וכי יש ערך עצום להכרה כואבת במציאות כצעד ראשון לתיקון.
  • הבנת מורכבות קבלת ההחלטות בצמתים גורלייםמלך בבל עומד בצומת דרכים ומשתמש בכלים העומדים לרשותו כדי להחליט. בחיינו המודרניים, אנו נדרשים לקבל החלטות הרות גורל (קריירה, זוגיות, מעבר מקום מגורים). לעיתים קרובות אנו מחפשים סימנים חיצוניים, אך הלקח הוא שההחלטות החשובות באמת דורשות מאיתנו לבחון את המניעים הפנימיים ואת ההשלכות המוסריות של מעשינו.
  • הסרת מסכות המנהיגות והשררההקריאה לצדקיהו להסיר את המצנפת והעטרה מזכירה לנו שתארים, מעמד וכוח חיצוני אינם מעניקים חסינות מוסרית. במקומות העבודה או בקהילה, מנהיגות אמיתית נמדדת ביושרה ובאחריות כלפי הכפופים לנו, ולא בסממני הסטטוס שאנו עוטים על עצמנו.
היבט פילוסופי

הפרק מעלה את אחת השאלות המוסריות הקשות ביותר במקרא: 'והכרתי ממך צדיק ורשע'. כיצד מתיישבת קביעה זו, לפיה החרב פוגעת בכולם ללא הבחנה, עם עקרון הצדק האלוהי והגמול האישי שמודגש במקומות אחרים ביחזקאל (כמו בפרק י"ח)? האם בעת חורבן לאומי ואסון קולקטיבי מתבטלת ההשגחה הפרטית על היחיד, או שמא מדובר בחוק טבע היסטורי שבו הצדיקים סובלים יחד עם הרשעים כחלק מגורל משותף?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃

בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ דֶּרֶךְ תֵּימָנָה וְהַטֵּף אֶל־דָּרוֹם וְהִנָּבֵא אֶל־יַעַר הַשָּׂדֶה נֶגֶב׃

וְאָמַרְתָּ לְיַעַר הַנֶּגֶב שְׁמַע דְּבַר־יְהוָה כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי מַצִּית־בְּךָ אֵשׁ וְאָכְלָה בְךָ כָל־עֵץ־לַח וְכָל־עֵץ יָבֵשׁ לֹא־תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת וְנִצְרְבוּ־בָהּ כָּל־פָּנִים מִנֶּגֶב צָפוֹנָה׃

וְרָאוּ כָּל־בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה בִּעַרְתִּיהָ לֹא תִּכְבֶּה׃

וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה הֵמָּה אֹמְרִים לִי הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא׃

וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃

בֶּן־אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל־יְרוּשָׁלִַם וְהַטֵּף אֶל־מִקְדָּשִׁים וְהִנָּבֵא אֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל׃

וְאָמַרְתָּ לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי אֵלַיִךְ וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע׃

יַעַן אֲשֶׁר־הִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע לָכֵן תֵּצֵא חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ אֶל־כָּל־בָּשָׂר מִנֶּגֶב צָפוֹן׃

וְיָדְעוּ כָּל־בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה הוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ לֹא תָשׁוּב עוֹד׃

וְאַתָּה בֶן־אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם׃

וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ עַל־מָה אַתָּה נֶאֱנָח וְאָמַרְתָּ אֶל־שְׁמוּעָה כִי־בָאָה וְנָמֵס כָּל־לֵב וְרָפוּ כָל־יָדַיִם וְכִהֲתָה כָל־רוּחַ וְכָל־בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃

וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃

בֶּן־אָדָם הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱמֹר חֶרֶב חֶרֶב הוּחַדָּה וְגַם־מְרוּטָה׃

לְמַעַן טְבֹחַ טֶבַח הוּחַדָּה לְמַעַן־הֱיֵה־לָהּ בָּרָק מֹרָטָּה אוֹ נָשִׂישׂ שֵׁבֶט בְּנִי מֹאֶסֶת כָּל־עֵץ׃

וַיִּתֵּן אֹתָהּ לְמָרְטָה לִתְפֹּשׂ בַּכָּף הִיא־הוּחַדָּה חֶרֶב וְהִיא מֹרָטָּה לָתֵת אוֹתָהּ בְּיַד־הוֹרֵג׃

זְעַק וְהֵילֵל בֶּן־אָדָם כִּי־הִיא הָיתָה בְעַמִּי הִיא בְּכָל־נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל מְגוּרֵי אֶל־חֶרֶב הָיוּ אֶת־עַמִּי לָכֵן סְפֹק אֶל־יָרֵךְ׃

כִּי בֹחַן וּמָה אִם־גַּם־שֵׁבֶט מֹאֶסֶת לֹא יִהְיֶה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃

וְאַתָּה בֶן־אָדָם הִנָּבֵא וְהַךְ כַּף אֶל־כָּף וְתִכָּפֵל חֶרֶב שְׁלִישִׁתָה חֶרֶב חֲלָלִים הִיא חֶרֶב חָלָל הַגָּדוֹל הַחֹדֶרֶת לָהֶם׃

לְמַעַן לָמוּג לֵב וְהַרְבֵּה הַמִּכְשֹׁלִים עַל כָּל־שַׁעֲרֵיהֶם נָתַתִּי אִבְחַת־חָרֶב אָח עֲשׂוּיָה לְבָרָק מְעֻטָּה לְטָבַח׃

הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי הָשִׂימִי הַשְׂמִילִי אָנָה פָּנַיִךְ מֻעָדוֹת׃

וְגַם־אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל־כַּפִּי וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי׃

וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃

וְאַתָּה בֶן־אָדָם שִׂים־לְךָ שְׁנַיִם דְּרָכִים לָבוֹא חֶרֶב מֶלֶךְ־בָּבֶל מֵאֶרֶץ אֶחָד יֵצְאוּ שְׁנֵיהֶם וְיָד בָּרֵא בְּרֹאשׁ דֶּרֶךְ־עִיר בָּרֵא׃

דֶּרֶךְ תָּשִׂים לָבוֹא חֶרֶב אֵת רַבַּת בְּנֵי־עַמּוֹן וְאֶת־יְהוּדָה בִירוּשָׁלִַם בְּצוּרָה׃

כִּי־עָמַד מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶל־אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם־קָסֶם קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד׃

בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלִַם לָשׂוּם כָּרִים לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה לָשׂוּם כָּרִים עַל־שְׁעָרִים לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה לִבְנוֹת דָּיֵק׃

וְהָיָה לָהֶם כקסום־[כִּקְסָם־] שָׁוְא בְּעֵינֵיהֶם שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם וְהוּא־מַזְכִּיר עָוֺן לְהִתָּפֵשׂ׃

לָכֵן כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן הַזְכַּרְכֶם עֲוֺנְכֶם בְּהִגָּלוֹת פִּשְׁעֵיכֶם לְהֵרָאוֹת חַטֹּאותֵיכֶם בְּכֹל עֲלִילוֹתֵיכֶם יַעַן הִזָּכֶרְכֶם בַּכַּף תִּתָּפֵשׂוּ׃

וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בָּא יוֹמוֹ בְּעֵת עֲוֺן קֵץ׃

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה זֹאת לֹא־זֹאת הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַ וְהַגָּבֹהַ הַשְׁפִּיל׃

עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה גַּם־זֹאת לֹא הָיָה עַד־בֹּא אֲשֶׁר־לוֹ הַמִּשְׁפָּט וּנְתַתִּיו׃

וְאַתָּה בֶן־אָדָם הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה אֶל־בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל־חֶרְפָּתָם וְאָמַרְתָּ חֶרֶב חֶרֶב פְּתוּחָה לְטֶבַח מְרוּטָה לְהָכִיל לְמַעַן בָּרָק׃

בַּחֲזוֹת לָךְ שָׁוְא בִּקְסָם־לָךְ כָּזָב לָתֵת אוֹתָךְ אֶל־צַוְּארֵי חַלְלֵי רְשָׁעִים אֲשֶׁר־בָּא יוֹמָם בְּעֵת עֲוֺן קֵץ׃

הָשַׁב אֶל־תַּעְרָהּ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־נִבְרֵאת בְּאֶרֶץ מְכֻרוֹתַיִךְ אֶשְׁפֹּט אֹתָךְ׃

וְשָׁפַכְתִּי עָלַיִךְ זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי אָפִיחַ עָלָיִךְ וּנְתַתִּיךְ בְּיַד אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים חָרָשֵׁי מַשְׁחִית׃

לָאֵשׁ תִּהְיֶה לְאָכְלָה דָּמֵךְ יִהְיֶה בְּתוֹךְ הָאָרֶץ לֹא תִזָּכֵרִי כִּי אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←