תנ״ך יקר פתח באפליקציה

יחזקאל · פרק כ׳

הברית הכפויה: משפט ההיסטוריה של יחזקאל

👑

וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת־חֻקּוֹתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם׃

פסוק יא
התאמת תוכן לפי גיל

המסע חזרה אל הדרך הטובה

הלילה, חמוד שלי, נספר על מסע גדול מאוד. לפני שנים רבות, אלוהים הוציא את עם ישראל ממצרים והבטיח להביא אותם לארץ יפהפייה. הוא נתן להם חוקים טובים ומתנה מיוחדת במינה – את יום השבת, יום של מנוחה, שקט ומשפחה. אבל לפעמים, העם התבלבל ושכח להקשיב. הם עשו טעויות והלכו אחרי דברים לא נכונים. אלוהים הצטער מאוד, אבל בגלל שהוא אוהב אותם כל כך, הוא מעולם לא ויתר עליהם. הוא הבטיח שבסוף הוא יאסוף את כולם מכל קצוות תבל, יחזיר אותם אל הארץ הטובה, ויעזור להם לפתוח דף חדש ונקי, מלא באהבה ובשמחה. ממש כמו שאבא ואמא תמיד אוהבים ותמיד כאן כדי לעזור, גם כשטועים.

מה הפסוק אומר?

החוקים והערכים שאנו מעבירים לילדינו אינם מגבלות יבשות, אלא הדרך להעניק להם חיים בעלי משמעות וביטחון.

טיפ להורים

הפרק עוסק בהתמודדות עם טעויות חוזרות ונשנות. עבור ילדים, חזרה על התנהגות לא רצויה יכולה לנבוע מקושי בוויסות או מתחושת תסכול. במקום להגיב בכעס מייאש, הסיפור מציע מודל של גבולות סמכותיים לצד אהבה ללא תנאי. ההורה מציב גבול ברור, אך בו זמנית מבטיח עתיד משותף, קבלה ותיקון. שיחה על הסיפור יכולה לעזור לילד להבין שגם כשהוא טועה או נענש, האהבה אליו והאמונה ביכולתו להשתפר נשארות יציבות תמיד.

שאלות לשיחה עם הילד
  • למה לדעתך אלוהים נתן לעם את יום השבת במתנה?
  • איך אתה מרגיש כשאתה עושה טעות, ומה עוזר לך להרגיש טוב יותר ולתקן אותה?
  • אם היית יכול להבטיח הבטחה אחת טובה למחר, מה היא הייתה?

הסיפור על ההבטחה שלא נגמרת

דמיינו שאתם יוצאים למסע ארוך במדבר החם. אלוהים בחר בעם ישראל כשהיו במצרים, והבטיח להביא אותם לארץ נהדרת, ארץ זבת חלב ודבש. הוא נתן להם מתנות נפלאות כמו יום השבת, כדי שינוחו ויהיו שמחים. אבל לפעמים, העם שכח את ההבטחות והתחיל להקשיב לפסלים מאבן ומעץ. אלוהים הרגיש עצוב ומאוכזב, ממש כמו הורה שילדיו לא מקשיבים לו. אבל אתם יודעים מה? אלוהים לא ויתר עליהם! הוא הבטיח שבסוף הוא יאסוף את כולם מכל רחבי העולם, יחזיר אותם הביתה לארץ ישראל, ויעזור להם להתחיל מחדש באהבה גדולה. מה יקרה כשהם יחזרו הביתה? בפרק הבא נגלה!

מה הפסוק אומר?

אלוהים נתן לנו חוקים טובים כדי שנדע איך לחיות בשמחה ובשלום אחד עם השני.

הידעת?

הידעתם שאלוהים קורא לארץ ישראל בפרק הזה 'צבי לכל הארצות'? המילה צבי פירושה יופי ותפארת, כלומר הארץ הכי יפה ומיוחדת בעולם!

מה יקרה בפרק הבא?

מה יקרה כשהעם יבין שאלוהים לא מוותר עליהם, ואיך הם יצליחו להשתנות? בפרק הבא נגלה!

היסטוריה של טעויות והזדמנות שנייה

בפרק כ' בספר יחזקאל, קבוצה של מנהיגים (זקני העם) מגיעה אל הנביא יחזקאל כדי לבקש עצה מאלוהים. אבל אלוהים מסרב לענות להם ישירות. במקום זאת, הוא לוקח אותם למסע בזמן ומזכיר להם את כל ההיסטוריה המשפחתית שלהם: מהרגע שבו יצאו ממצרים, דרך הנדודים במדבר ועד החיים בארץ. לאורך כל הדרך, העם חזר על אותה טעות – הם עזבו את חוקי אלוהים, חיללו את השבת ופנו לעבודת אלילים. למרות הכעס הגדול, אלוהים לא משמיד אותם כדי לשמור על שמו בעולם. בסוף, הוא מבטיח להוציא אותם מהגלות ביד חזקה, לטהר אותם מהמורדים ולהחזיר אותם להר קודשו בארץ ישראל, שם יתחילו דף חדש ונקי.

מה הפסוק אומר?

החוקים שאלוהים נתן הם לא סתם הגבלות, הם כמו הוראות הפעלה לחיים נכונים ומאושרים.

Life Hack

כשאנחנו מפשלים שוב ושוב, קל להתייאש ולהגיד 'זה מי שאני'. הטיפ מהפרק: אל תתנו לעבר שלכם להגדיר את העתיד שלכם. תמיד אפשר לעצור, לעשות סדר, ולבחור בדרך חדשה וטובה יותר.

מקבילה מודרנית

זה כמו חבר בקבוצה שמפר שוב ושוב את הכללים של החבורה, אבל במקום להעיף אותו לתמיד, החברים מחליטים לתת לו הזדמנות אחרונה לעשות שינוי אמיתי ולהוכיח שהוא איתם.

לשבור את הלופ: האם אנחנו נידונים לחזור על טעויות העבר?

הפרק נפתח במפגש מתוח בבבל: מנהיגי העם הגולים מגיעים אל הנביא יחזקאל כדי לקבל תשובות מאלוהים, אך נתקלים בסירוב מוחץ. אלוהים מבהיר שהוא לא מוכן לדבר איתם בזמן שהם ממשיכים בהתנהגותם הפסולה ובחוסר הנאמנות שלהם. במקום תשובה קלה, אלוהים מציג להם מראה היסטורית נוקבת ובלתי מתפשרת. הוא סוקר ארבעה שלבים מרכזיים בהיסטוריה של עם ישראל: תקופת מצרים, דור המדבר הראשון, דור המדבר השני, והחיים בארץ ישראל עצמה. בכל השלבים האלה חוזר אותו דפוס הרסני: אלוהים מעניק חסד וחוקי חיים מעצימים (כמו השבת), והעם בוחר למרוד, לחלל את קודשיו ולפנות לאלילים. אלוהים נמנע מלהשמידם רק כדי לשמור על כבודו בעולם. בסופו של דבר, אלוהים מצהיר שהוא ימלוך עליהם בכוח, יוציא אותם מהעמים, יעביר אותם תהליך מיון קשוח במדבר, ויביא רק את הנאמנים שבהם בחזרה אל הר קודשו בירושלים כדי להתחיל מחדש.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מבטא את תמצית הברית בין אלוהים לעם ישראל: החוקים והמשפטים אינם עול או עונש, אלא מקור של חיים, מוסר ומשמעות. אלוהים מעניק לעם דרך חיים שנועדה להטיב עמם ולשמור על חיותם הרוחנית והפיזית. הטרגדיה המוצגת בפרק היא שהעם הפנה עורף לחוקים אלו, ובכך בחר במוות ובחורבן במקום בחיים.

להעמקה בסיפור

הפרק הזה מציג את אחד הנאומים ההיסטוריים הכי דרמטיים ומטלטלים בתנ'ך. זקני העם, שיושבים בגלות בבל הרחוקה, מרגישים אבודים ומחפשים נבואה שתנחם אותם או תגיד להם מה לעשות הלאה. הם רוצים לדעת אם יש להם עתיד. אבל יחזקאל לא עושה להם חיים קלים ולא נותן להם נחמה זולה. הוא חושף בפניהם אמת כואבת: המשבר הנוכחי שלהם, החורבן והגלות, הם לא מקריים, אלא תוצאה של דפוס התנהגות עמוק ומקולקל שנמשך דורות על גבי דורות. מה שמעניין כאן הוא הניתוח הפסיכולוגי וההיסטורי של העם. אלוהים מראה להם שהם סוחבים איתם את 'גילולי מצרים' עוד מהרגע הראשון של לידתם כעם. אפילו במדבר, כשקיבלו את התורה והשבת – שהיו אמורות להיות סמל לחופש, למנוחה ולקשר אלוהי ייחודי – הם העדיפו לחזור להרגלים הישנים והרעים שלהם. הנאום חושף מתח עצום בין הרצון של אלוהים להעניש את העם לבין הצורך שלו לשמור על שמו בעולם ('למען שמי'). אלוהים לא מוכן שהעמים מסביב יחשבו שהוא חלש או שהפקיר את עמו במדבר, ולכן הוא מציל אותם שוב ושוב, למרות שלא הגיע להם. נקודת המפנה הדרמטית בפרק מגיעה כשהעם אומר: 'נהיה כגויים... לשרת עץ ואבן'. במילים פשוטות, הם רוצים להרים ידיים, להתבולל, להיעלם ולהפסיק להיות מיוחדים. הם עייפים מהדרישות של אלוהים. על כך אלוהים מגיב בעוצמה אדירה שמזעזעת את השומעים: 'אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם'. אלוהים מסרב לשחרר אותם מהברית. הוא מבהיר להם שהקשר איתו הוא לא עניין של בחירה זמנית שאפשר לבטל כשקשה. כדי לפתור את המשבר הזה, אלוהים מבטיח לקחת אותם ל'מדבר העמים' – תקופת מעבר קשה של בירור ומשפט פנים אל פנים. זה לא יהיה עונש קולקטיבי של השמדה, אלא תהליך של סינון קפדני שבו המורדים והפושעים ינופו, ורק מי שבאמת רוצה בברית יחזור לארץ ישראל. זהו מסר עמוק לחיים שלנו: זהות ומחויבות הן לא משהו שאפשר פשוט לזרוק לפח כשנהיה קשה. לפעמים, דווקא הגבולות הנוקשים והמשפט הקשה הם אלו שמצילים אותנו מעצמנו ומאפשרים לנו להתחיל מחדש במקום נקי ואמיתי.

שאלה למחשבה

אם היית מרגיש שההיסטוריה המשפחתית או האישית שלך סוחבת המון טעויות, האם זה היה גורם לך להרים ידיים או דווקא להילחם חזק יותר כדי לשנות את העתיד?

הברית הכפויה: משפט ההיסטוריה של יחזקאל

פרק כ' בספר יחזקאל נפתח בפנייה של זקני יהודה הגולים אל הנביא בבבל, בניסיון לדרוש את אלוהים ולקבל הכוונה בעיצומו של משבר החורבן הממשמש ובא על ירושלים. אלוהים מסרב בתוקף להיענות להם, ובמקום זאת פותח בנאום תוכחה היסטורי חסר תקדים המפרק את המיתוסים של העם. הנביא סוקר ארבע תחנות מרכזיות בעבר הלאומי: השעבוד במצרים, דור המדבר הראשון, דור המדבר השני, וההתיישבות בארץ כנען. בכל אחת מהתחנות הללו מוצג דפוס קבוע וטרגי: חסד אלוהי וחוקים מעניקי חיים, ובראשם השבת, נתקלים במרדנות עקשנית, עבודה זרה וחילול הקודש מצד העם. אלוהים נמנע מהשמדת העם רק 'למען שמו' – כדי למנוע את חילול כבודו בעיני הגויים. לנוכח רצונם של הגולים להרים ידיים, להתבולל ולהיות 'כמשפחות הארצות', אלוהים מצהיר כי ימלוך עליהם בכפייה וביד חזקה. הוא מבטיח לקבץ אותם מהגלות אל 'מדבר העמים', שם יישפטו פנים אל פנים. המורדים ינופו ולא ייכנסו לארץ, ואילו השארית הנאמנה תושב אל הר מרום ישראל לעבוד את אלוהים בטהרה ולקבל את פניו ברצון.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מבטא את תמצית הברית בין אלוהים לעם ישראל: החוקים והמשפטים אינם עול או עונש, אלא מקור של חיים, מוסר ומשמעות. אלוהים מעניק לעם דרך חיים שנועדה להטיב עמם ולשמור על חיותם הרוחנית והפיזית. הטרגדיה המוצגת בפרק היא שהעם הפנה עורף לחוקים אלו, ובכך בחר במוות ובחורבן במקום בחיים.

הדרש — קריאה לעומק

פרק כ' מציג פילוסופיה היסטורית נוקבת וייחודית המערערת על התפיסה המקובלת של 'תורת הגמול' הפשוטה ומציבה מראה אכזרית מול פני האומה. זקני ישראל המגיעים אל יחזקאל מייצגים קהילה במשבר זהות עמוק בגלות בבל. הם חשים שהברית עם אלוהים פקעה בעקבות החורבן, ומבקשים למעשה להטמיע את עצמם בתוך התרבות הנוכרית ('ניהיה כגויים'). תגובת אלוהים, באמצעות יחזקאל, היא פירוק שיטתי של המיתוסים ההיסטוריים של העם. בניגוד לתיאור הרומנטי בספר שמות, יחזקאל חושף כי המרדנות ועבודת האלילים של ישראל החלו עוד במצרים, ונמשכו בעקשנות לאורך כל שנות הנדודים במדבר ובתוך הארץ. הנביא מחלק את ההיסטוריה לשלושה מחזורים כמעט זהים של חטא, כעס אלוהי, החלטה להעניש, והצלה ברגע האחרון 'למען שמי'. המושג 'למען שמי' הופך למנוע המרכזי של ההיסטוריה בפרק זה: הישרדותו של עם ישראל אינה נובעת מזכויותיו או מצדקתו, אלא מהצורך התיאולוגי של אלוהים לשמור על ריבונותו ועל שמו בעיני העמים האחרים. אלוהים פועל בהיסטוריה כדי למנוע את חילול שמו, מה שמציב את קיום העם כהכרח קוסמי ולא כפרס על התנהגות טובה. ביטוי קשה ומעורר מחלוקת במיוחד בפרק הוא 'וְגַם־אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם' (פסוק כה). פרשנים רבים רואים בכך עונש של נטישה אלוהית, שבו אלוהים אפשר לעם להידרדר לחוקים מוסריים מעוותים (כמו העברת בנים באש למולך) כתוצאה ישירה של בחירתם המקורית ברע – מעין השלכה של חטאיהם עליהם כעונש פנימי. זוהי אירוניה נוראה: מי שמאס בחוקי החיים של אלוהים, מקבל חוקי מוות שהוא עצמו יצר. החלק השני של הפרק מציג את חזון הגאולה, אך זוהי גאולה שאינה מבוססת על פיוס רך או על סליחה רומנטית, אלא על ריבונות מוחלטת וכפויה: 'אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם'. אלוהים מבהיר כי הברית היא קטגוריה קיומית בלתי הדירה, והעם אינו חופשי להתפטר מתפקידו ההיסטורי. תהליך השיבה לארץ מתואר כמעבר דרך 'מדבר העמים' – מרחב לימינלי של משפט וסינון קפדני ('והעברתי אתכם תחת השבט'), שבו ינופו המורדים והפושעים. רק השארית שתזדקך מן הסיגים תזכה לשוב אל הר קודשו, שם יקבל אותם אלוהים ברצון. המבנה הספרותי של הפרק נעזר בחזרות רבות על ביטויים כמו 'ואעש למען שמי', 'ואשא ידי', ו'וידעתם כי אני ה'', המדגישים את הריבונות האלוהית המוחלטת מול חוסר האונים והתעייה האנושית. הניגוד הבולט בין 'חוקותיי ומשפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' לבין 'חוקים לא טובים' מחדד את הבחירה הקיומית העומדת בפני האדם. בסופו של דבר, הפרק מעלה שאלות פילוסופיות עמוקות על גבולות החירות האנושית מול ייעוד כפוי, ומציע כי לעיתים הגאולה האמיתית מתחילה דווקא בהכרה כואבת בכישלונות העבר ובקבלת עול המחויבות הקיומית.

לקחים לחיים
  • ההיסטוריה כמעצב זהות, לא ככלאבחיים הבוגרים, אנו נושאים לעיתים קרובות משקעים משפחתיים או כישלונות עבר שמעצבים את התנהגותנו. הפרק מלמד כי מודעות היסטורית נוקבת וכנה היא הדרך היחידה להשתחרר מדפוסים הרסניים חוזרים. במקום להכחיש את העבר או להתנער ממנו, יש להכיר בו כדי לבנות עתיד שונה במודע.
  • מחויבות קיומית שאינה תלויה בנסיבותבמערכות יחסים ארוכות טווח, בקריירה או בערכים אישיים, ישנם רגעים של משבר שבהם מתחשק 'לשבור את הכלים' ולהתנער מהמחויבות. הרעיון של 'אמלוך עליכם ביד חזקה' מזכיר לנו שישנן בריתות וזהויות שהן חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו, והניסיון לברוח מהן רק מייצר סבל. לעיתים, קבלת המחויבות כעובדה קיומית היא מקור לכוח.
  • צמיחה מתוך תהליך של בירור וניפויכאשר אנו עוברים משבר אישי או מקצועי, הנטייה הטבעית היא לחפש פתרון מהיר ונוח. הפרק מציע את מודל 'מדבר העמים' – תקופת מעבר שבה אנו נדרשים לעמוד מול עצמנו 'פנים אל פנים', לנפות את ההרגלים והקשרים המזיקים ('המורדים'), ורק אז להתקדם לעבר שלב חדש ובריא בחיינו.
היבט פילוסופי

הפרק מעלה דילמה קשה סביב מושג הבחירה החופשית מול הגזירה האלוהית: מצד אחד, אלוהים תובע מהעם אחריות מוסרית ומאשים אותם בבחירותיהם הרעות; מצד שני, הוא מצהיר כי לא יאפשר להם לממש את רצונם החופשי להתבולל ולהיות ככל הגויים. האם אדם או עם יכולים באמת להשתחרר מברית קיומית שנכפתה עליהם, או שמא חירותם מוגבלת תמיד בתוך מסגרת של ייעוד קבוע מראש?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ אֶת־יְהוָה וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי׃

וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃

בֶּן־אָדָם דַּבֵּר אֶת־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי־אָנִי אִם־אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃

הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן־אָדָם אֶת־תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם׃

וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃

בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל־אֶרֶץ אֲשֶׁר־תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל־הָאֲרָצוֹת׃

וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל־תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃

וַיַּמְרוּ־בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת־שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת־גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם׃

וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל־הַמִּדְבָּר׃

וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת־חֻקּוֹתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם׃

וְגַם אֶת־שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם׃

וַיַּמְרוּ־בִי בֵית־יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא־הָלָכוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת־שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם׃

וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם׃

וְגַם־אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל־הָאֲרָצוֹת׃

יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת־חֻקּוֹתַי לֹא־הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ׃

וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא־עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר׃

וָאֹמַר אֶל־בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל־תֵּלֵכוּ וְאֶת־מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל־תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל־תִּטַּמָּאוּ׃

אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם׃

וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃

וַיַּמְרוּ־בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא־הָלָכוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַי לֹא־שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֶת־שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר׃

וַהֲשִׁבֹתִי אֶת־יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם׃

גַּם־אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת׃

יַעַן מִשְׁפָּטַי לֹא־עָשׂוּ וְחֻקּוֹתַי מָאָסוּ וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וְאַחֲרֵי גִּלּוּלֵי אֲבוֹתָם הָיוּ עֵינֵיהֶם׃

וְגַם־אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם׃

וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל־פֶּטֶר רָחַם לְמַעַן אֲשִׁמֵּם לְמַעַן אֲשֶׁר יֵדְעוּ אֲשֶׁר אֲנִי יְהוָה׃

לָכֵן דַּבֵּר אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל בֶּן־אָדָם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה עוֹד זֹאת גִּדְּפוּ אוֹתִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּמַעֲלָם בִּי מָעַל׃

וָאֲבִיאֵם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לָהֶם וַיִּרְאוּ כָל־גִּבְעָה רָמָה וְכָל־עֵץ עָבֹת וַיִּזְבְּחוּ־שָׁם אֶת־זִבְחֵיהֶם וַיִּתְּנוּ־שָׁם כַּעַס קָרְבָּנָם וַיָּשִׂימוּ שָׁם רֵיחַ נִיחוֹחֵיהֶם וַיַּסִּיכוּ שָׁם אֶת־נִסְכֵּיהֶם׃

וָאֹמַר אֲלֵהֶם מָה הַבָּמָה אֲשֶׁר־אַתֶּם הַבָּאִים שָׁם וַיִּקָּרֵא שְׁמָהּ בָּמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

לָכֵן אֱמֹר אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם אַתֶּם זֹנִים׃

וּבִשְׂאֵת מַתְּנֹתֵיכֶם בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל־גִּלּוּלֵיכֶם עַד־הַיּוֹם וַאֲנִי אִדָּרֵשׁ לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם־אִדָּרֵשׁ לָכֶם׃

וְהָעֹלָה עַל־רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן׃

חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם־לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם׃

וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן־הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה׃

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל־פָּנִים׃

כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃

וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית׃

וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהוָה׃

וְאַתֶּם בֵּית־יִשְׂרָאֵל כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וְאַחַר אִם־אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת־שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ־עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם׃

כִּי בְהַר־קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת־תְּרוּמֹתֵיכֶם וְאֶת־רֵאשִׁית מַשְׂאוֹתֵיכֶם בְּכָל־קָדְשֵׁיכֶם׃

בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן־הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם׃

וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהוָה בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לַאֲבוֹתֵיכֶם׃

וּזְכַרְתֶּם־שָׁם אֶת־דַּרְכֵיכֶם וְאֵת כָּל־עֲלִילוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר נִטְמֵאתֶם בָּם וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם בְּכָל־רָעוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם׃

וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהוָה בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←