יחזקאל · פרק י״ז
בריתות חול וארז נצחי: משל הנשרים והגפן ביחזקאל יז
וְיָדְעוּ כָּל־עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי יְהוָה הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי׃
פסוק כדהענף הקטן שהפך לבית חם
הלילה נספר על סיפור מיוחד שסיפר הנביא יחזקאל. דמיין נשר ענק ויפהפה עם כנפיים גדולות וצבעוניות. הנשר הזה עף גבוה בשמיים, הגיע לעץ ארז גדול, וקלט ענף קטן ורך. הוא לקח את הענף ושתל אותו באדמה טובה ליד מים זורמים. הענף גדל והפך לגפן ירוקה ומתוקה. הגפן הבטיחה לנשר שתמיד תהיה חברה שלו, אבל יום אחד היא שכחה את ההבטחה ופנתה לנשר אחר. אלוהים ראה זאת והצטער, כי הוא אוהב מאוד שמקיימים הבטחות. אבל אלוהים, ברחמיו הרבים, הבטיח לנו הבטחה נפלאה משלו: הוא בעצמו יקח ענף קטן ורך, ישתול אותו על הר גבוה ויפה, והענף הזה יגדל ויהפוך לעץ ארז ענק ומפואר. העץ הזה יהיה כל כך גדול, שכל הציפורים הקטנות והגדולות יבואו לגור בין ענפיו ולמצוא בו צל ובית בטוח.
הפסוק הזה מלמד אותנו ואת הילדים שגם ברגעים קשים שבהם הכל נראה יבש, תמיד יש פתח לתקווה ולצמיחה חדשה.
הסיפור על הגפן שהפרה את הבטחתה לנשר מלמד אותנו על החשיבות העצומה של שמירת הבטחות ואמון. עבור ילדים, הבטחה היא עוגן של ביטחון. כשאנחנו כהורים מקיימים את הבטחותינו, אנו מלמדים אותם לסמוך עלינו ועל העולם. תוכלו לנצל את הסיפור כדי לשוחח עם הילד על החשיבות של עמידה במילה שלנו, גם בדברים הקטנים של היום-יום (כמו הבטחה לסדר את הצעצועים או ללכת לפארק), ואיך זה גורם לאחרים להרגיש בטוחים ושמחים לידנו.
- איך לדעתך הרגיש הנשר הראשון כשהגפן לא שמרה על ההבטחה שלה?
- אם היית ציפור קטנה, איזה קן היית בונה לעצמך על עץ הארז הגדול?
- למה לדעתך חשוב כל כך לקיים הבטחות לחברים שלנו?
משל הנשרים והענף הסודי
דמיין שאתה עומד על הר גבוה ומביט אל השמיים הכחולים. פתאום, נשר ענק וצבעוני פורש כנפיים גדולות ועף אל עץ ארז גבוה. הנשר קוטף בעדינות ענף קטן ורך, לוקח אותו רחוק-רחוק ושותל אותו באדמה טובה ליד מים זורמים. הענף הקטן גדל והופך לגפן ירוקה ויפה. הגפן הזו הבטיחה להיות חברה טובה של הנשר, אבל יום אחד היא ראתה נשר אחר ורצתה ללכת אליו במקום לשמור על ההבטחה שלה. אלוהים מספר לנו שזה לא יפה להפר הבטחות, אבל הוא גם מבטיח משהו נפלא: הוא בעצמו יקח ענף קטן ורך, ישתול אותו על הר גבוה, והענף הזה יגדל לעץ ענק ומפואר שיהיה בית חם לכל הציפורים בעולם!
אלוהים אומר שגם אם משהו נראה חלש ויבש עכשיו, הוא יכול לעזור לו לצמוח מחדש ולהיות חזק ומפואר.
בסיפור שלנו, הנשרים הגדולים והגפן הם לא סתם חיות וצמחים, אלא הם סמלים סודיים למלכים וממלכות חזקות מהעבר!
מה יקרה לגפן שהפרה את ההבטחה שלה, ואיך הענף הקטן יהפוך לעץ הכי גדול ביער? בפרק הבא נגלה!
הסכם סודי, בגידה כפולה ותקווה ירוקה
הנביא יחזקאל מציג לנו חידה פוליטית מרתקת דרך סיפור על שני נשרים וגפן. נשר ראשון, ענק וחזק (שמייצג את מלך בבל), מגיע לירושלים, לוקח את המלך הקיים וממנה במקומו מלך חדש (המיוצג כגפן). המלך החדש נשבע לו אמונים. אבל במקום לשמור על ההבטחה, הגפן פונה לנשר שני (מלך מצרים) ומבקשת את עזרתו כדי למרוד. אלוהים מבהיר שהפרת שבועה ובגידה באמון הן טעויות חמורות שיביאו לחורבן. המלך הבוגד לא יצליח לברוח וייענש בבבל. למרות האכזבה, הפרק מסתיים בהבטחה לעתיד: אלוהים יקח בעצמו ענף קטן ורך משושלת המלוכה, ישתול אותו על הר גבוה בישראל, והוא יצמח לעץ ארז אדיר שיגן על כולם.
הפסוק מזכיר לנו שלא משנה כמה חזק או חלש מישהו נראה כרגע, הגלגל תמיד מסתובב, ומה שבאמת קובע זה האופי והנאמנות שלנו.
כשאתם נותנים את המילה שלכם - תעמדו בה, גם אם פתאום מופיעה הצעה שנראית שווה יותר. אמינות היא הנכס הכי חזק שלכם בחיים.
זה כמו להבטיח לחבר הכי טוב לעבוד איתו על פרויקט לימודים, ואז לנטוש אותו ברגע האחרון בשביל הילד הפופולרי בכיתה כי חשבתם שזה ישתלם לכם יותר. בסוף, האמון נשבר ושני הצדדים נפגעים.
למה בגידה באמון תמיד חוזרת כמו בומרנג?
הנביא יחזקאל פונה אל העם בבבל ומציג להם חידה פוליטית ומוסרית קשוחה. הוא מספר על נשר ענק (מלך בבל) שלוקח את צמרת הארז (המלך יהויכין ואציליו) לגלות, ושותל במקומם זרע שהופך לגפן שפלה (המלך צדקיהו). הגפן הזו חותמת על ברית נאמנות עם הנשר, אך מהר מאוד פוזלת לעבר נשר שני (מלך מצרים) ומפרה את הבטחתה כדי לזכות בעצמאות ובכוח. אלוהים מתערב ומבהיר שהפרת הברית הזו היא לא רק טעות פוליטית, אלא חטא מוסרי ודתי חמור. צדקיהו לא יימלט מההשלכות של הבגידה שלו וייענש בבבל. אבל הסיפור לא נגמר שם: אלוהים מבטיח שהוא עצמו יקח ענף דק ורך מצמרת הארז, ישתול אותו על הר גבוה בישראל, והוא יצמח לעץ ארז אדיר ומגן. זהו מסר של תקווה שמראה שגם כשהמנהיגים נכשלים, יש כוח עליון שמכוון את הדברים לטובה.
הפסוק חותם את הפרק ומציג את התמצית התיאולוגית שלו: ההיסטוריה אינה נשלטת על ידי אימפריות אנושיות אלא על ידי אלוהים. הדימוי של עצים המושפלים ומורמים מסמל את נפילתם של המלכים הגאוותנים ואת צמיחתה המחודשת של שושלת דוד הדלה. זהו לב הפרק מפני שהוא מעביר את המוקד מהפרת הברית הפוליטית אל הריבונות והצדק האלוהי המוחלט.
להעמקה בסיפור⌄
בואו נצלול לתוך הדרמה הפוליטית והפסיכולוגית של ירושלים העתיקה. יחזקאל נמצא בגלות בבל, והוא רואה מרחוק את המלך האחרון של יהודה, צדקיהו, עושה טעות פטלית שעומדת להחריב את המדינה. צדקיהו מונה לתפקידו על ידי נבוכדנצר מלך בבל ונשבע לו אמונים בשם אלוהים. בבל הייתה אז מעצמת-על, ויהודה הייתה ממלכה קטנה וחלשה. במקום לשמור על פרופיל נמוך ולשקם את המדינה בתוך המציאות המורכבת הזו, צדקיהו מתפתה להבטחות של מצרים, המעצמה המתחרה, ומחליט למרוד בבבל. יחזקאל משתמש במשל הנשרים והגפן כדי להסביר לעם בגלות למה המהלך הזה נידון לכישלון מוחלט. הנשר הראשון (בבל) שתל את הגפן (יהודה) בתנאים מעולים, ליד מים רבים, כדי שתצמח בצורה יציבה, גם אם שפלת קומה. אבל הגפן הזו, במקום להעריך את היציבות, מותחת את שורשיה בלהיטות לעבר הנשר השני (מצרים) כדי לקבל עוד מים. יחזקאל שואל בציניות: 'התצלח?' האם באמת אפשר להצליח כשבונים על בגידה? התשובה שלו חד-משמעית: רוח הקדים המזרחית והחמה (הצבא הבבלי) תייבש את הגפן הזו לחלוטין, והיא תעקר משורשיה. מה שבאמת מעניין כאן הוא הגישה המוסרית והרוחנית של יחזקאל. הוא לא בוחן את המצב רק בעיניים פוליטיות קרות של 'מי חזק יותר'. מבחינתו, ברגע שהמלך נשבע בשם אלוהים - המילה שלו היא קדושה. הפרת ברית פוליטית היא לא סתם תמרון דיפלומטי לגיטימי, אלא מעילה באלוהים עצמו ובערך האמת. יחזקאל מנבא שצדקיהו ייתפס ברשת אלוהית, יובא לבבל וייענש שם, ושום סוס או צבא מצרי לא יציל אותו ברגע האמת. אבל הפרק לא משאיר אותנו רק עם חורבן וכעס. בחלק האחרון, אלוהים לוקח את תפקיד הגנן. הוא לא משתמש בנשרים האנושיים אלא פועל בעצמו. הוא לוקח ענף דק ורך (סמל לצאצא צעיר משושלת דוד) ושותל אותו על הר מרום ישראל. הענף הזה לא יהיה גפן שפלה ותלותית, אלא ארז אדיר שכל ציפורי השמיים ימצאו מקלט בצילו. זהו דימוי מדהים שמראה שגם מתוך השבר הכי גדול, כשהמנהיגות האנושית קורסת בגלל אגו ומשחקי כוח, יש תוכנית גדולה יותר שמבטיחה שיקום, צמיחה והגנה לחלשים. זה מזכיר לנו שגם בחיים שלנו, לפעמים כשהכל נראה אבוד בגלל החלטות רעות של אחרים, יש אפשרות לצמיחה חדשה לגמרי ממקום שלא ציפינו לו.
אם היית במקומו של צדקיהו, תחת לחץ עצום של העם למרוד בבבל, האם היית שומר על השבועה שלך למלך בבל למרות שזה גורם לך להיראות חלש?
בריתות חול וארז נצחי: משל הנשרים והגפן ביחזקאל יז
פרק יז בספר יחזקאל נפתח בציווי אלוהי לנביא לחוד חידה ולמשול משל לבית ישראל. המשל מתאר נשר גדול ורב-נוצות (המייצג את נבוכדנצר מלך בבל) שמגיע ללבנון, קוטף את צמרת הארז (המלך יהויכין ואציליו) ומביא אותה לבבל. במקומו, הנשר שותל באדמה פורייה ומשקה היטב זרע מקומי, הצומח כגפן שפלת קומה אך פורחת (המלך צדקיהו וממלכת יהודה הכפופה לבבל). אולם, הגפן פונה בלהיטות לעבר נשר גדול אחר (מלך מצרים) ומבקשת את השקייתו. אלוהים מבהיר כי הגפן לא תצלח ותיעקר משורשיה על ידי הנשר הראשון. בחלקו השני של הפרק, הנביא מפרש את המשל באופן היסטורי ופוליטי ישיר: הוא מוקיע את צדקיהו על הפרת השבועה והברית שכרת עם מלך בבל, ומדגיש כי מעשה זה הוא גם מעילה באלוהים עצמו, שבשמו נשבע. צדקיהו ייענש וימות בבבל, וצבא מצרים לא יושיע אותו. למרות החורבן הצפוי, הפרק נחתם בנבואת נחמה קוסמית: אלוהים עצמו יקח ענף רך מצמרת הארז וישתול אותו על הר מרום ישראל, שם יצמח לארז אדיר המעניק מחסה לכל ציפור כנף.
הפסוק חותם את הפרק ומציג את התמצית התיאולוגית שלו: ההיסטוריה אינה נשלטת על ידי אימפריות אנושיות אלא על ידי אלוהים. הדימוי של עצים המושפלים ומורמים מסמל את נפילתם של המלכים הגאוותנים ואת צמיחתה המחודשת של שושלת דוד הדלה. זהו לב הפרק מפני שהוא מעביר את המוקד מהפרת הברית הפוליטית אל הריבונות והצדק האלוהי המוחלט.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק יז מציג את אחד הניתוחים התיאולוגיים-פוליטיים המרתקים והנוקבים ביותר במקרא. יחזקאל, הפועל בבבל בקרב הגולים, מתמודד עם הלכי הרוח התוססים בירושלים ערב החורבן. המלך צדקיהו, שמונה על ידי הבבלים כוואסל חלש ושפיל קומה, מנסה לנצל הזדמנות גיאופוליטית ולכרות ברית חשאית עם מצרים כדי להשתחרר מהעול הבבלי. יחזקאל משתמש במשל ספרותי מתוחכם - משל הנשרים והגפן - כדי לחשוף את האשליה שבמהלך זה ואת עומק הכשל המוסרי והדתי שבו. המשל בנוי משלושה חלקים ברורים: הנטיעה הבבלית הראשונית, הפנייה הבוגדנית למצרים, וההתערבות האלוהית העתידית. המבנה הספרותי משתמש בניגודים חריפים: הארז הגבוה לעומת הגפן שפלת הקומה, והנשרים החיצוניים לעומת אלוהים כגנן האמיתי. המילים המנחות בפרק - 'ברית', 'שבועה', 'צמיחה' ו'יובש' - מדגישות את המתח בין יצירת קשרים לבין הפרתם, ובין חיות לבין כליה. הנשר הראשון, המייצג את נבוכדנצר, מתואר בפירוט ויזואלי עשיר כבעל כנפיים עצומות ונוצות צבעוניות, סמל לכוחה הבלתי מעורער של האימפריה הבבלית. הוא לוקח את צמרת הארז (יהויכין) לבבל, ושותל זרע מקומי (צדקיהו) כגפן שפלה ששורשיה פונים אליו. החידוש התיאולוגי והמוסרי המרכזי כאן הוא היחס לשבועה הפוליטית. צדקיהו נשבע אמונים לנבוכדנצר בשם ה'. מבחינת יחזקאל, השבועה הזו אינה רק כלי דיפלומטי פרגמטי שניתן להפר ברגע שמאזן הכוחות משתנה או כשמצרים מציעה תנאים טובים יותר. שבועה בשם ה' הופכת את הברית לעניין דתי ומוסרי מוחלט. הפרת הברית עם בבל מוגדרת על ידי האל כ'מעל' - מעילה ישירה באלוהים עצמו. אלוהים מצהיר בחריפות: 'חי אני... אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפיר ונתתיו בראשו'. האל מזדהה עם הברית הפוליטית ותובע את עלבונה, מה שמציג תפיסה מוסרית אוניברסלית שבה האמינות והנאמנות הן ערכים עליונים שעליהם עומד העולם כולו, ללא קשר לזהות השותף לברית. הפרק מסתיים במהפך ספרותי ורעיוני דרמטי. לאחר תיאור העונש הצפוי לצדקיהו ולתומכיו, שיפלו בחרב וייפוצו לכל רוח, אלוהים מודיע שהוא יקח בעצמו 'מצמרת הארז הרמה... רך אקטוף ושתלתי'. הפעולה האלוהית הזו עומדת בניגוד מוחלט לפעולת הנשרים. בעוד שהאימפריות האנושיות משתמשות בכוח ברוטאלי כדי לעקור, לשתול ולשלוט, אלוהים לוקח דווקא את הרך והחלש ומצמיח אותו לארז אדיר בהר מרום ישראל. תחת צילו של ארז זה ישכנו 'כל ציפור כל כנף' - דימוי אוניברסלי מרהיב למלכות עתידית שתעניק ביטחון, צדק ושלום לא רק ליהודה אלא לאנושות כולה. המשפט המסיים את הפרק, 'השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל', מנסח חוק היסטורי ורוחני נצחי: הגאווה האנושית והכוחניות סופן לקרוס ולהתייבש, בעוד שהענווה, הנאמנות והצדק יזכו לפריחה מחודשת בהכוונת האל.
- קדושת המילים וההתחייבויות שלנובעולם המודרני, קל מאוד להפר חוזים או הבטחות בעל פה כאשר התנאים משתנים או כאשר מופיעה הזדמנות רווחית יותר. הפרק מזכיר לנו שהתחייבות אינה רק עניין משפטי או תועלתני, אלא עניין מוסרי מהותי. שמירה על המילה שלנו, גם כאשר היא גובה מאיתנו מחיר אישי או כלכלי, היא הבסיס לאמון חברתי ואישי אמיתי.
- אשליית הפתרונות הקלים והחיצונייםכאשר אנו נתקלים בקושי או בלחץ במקום העבודה או בחיינו האישיים, אנו נוטים לעיתים לפנות ל'פתרונות קסם' חיצוניים (כמו הפנייה של הגפן למצרים) במקום להתמודד עם המציאות ולבנות את עצמנו מתוך התנאים הקיימים. פתרונות אלו מתגלים לעיתים קרובות כאשליה ריקה שמחמירה את המצב ומייבשת את המשאבים שלנו.
- הצמיחה האמיתית מגיעה מהענווההפרק מלמד אותנו שהניסיון להתנשא בכוח ובגאווה סופו להיכשל, בעוד שהצמיחה האמיתית והיציבה מגיעה דווקא מהיכולת להתחיל בקטן, בענווה ובסבלנות (כמו הענף הרך שנשתל מחדש). כאשר אנו בונים את חיינו או את העסק שלנו צעד אחר צעד, מתוך יושרה פנימית, אנו יוצרים מבנה יציב שיכול להעניק מחסה וביטחון גם לאחרים.
האם ברית שנכרתה תחת איומים וכפייה (כמו הברית של צדקיהו עם בבל) היא בעלת תוקף מוסרי מחייב, או שמא זכותו של הנכבש להשתמש בכל אמצעי, כולל שקר ובגידה, כדי להשיג את חירותו?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
בֶּן־אָדָם חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל׃
וְאָמַרְתָּ כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר מָלֵא הַנּוֹצָה אֲשֶׁר־לוֹ הָרִקְמָה בָּא אֶל־הַלְּבָנוֹן וַיִּקַּח אֶת־צַמֶּרֶת הָאָרֶז׃
אֵת רֹאשׁ יְנִיקוֹתָיו קָטָף וַיְבִיאֵהוּ אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן בְּעִיר רֹכְלִים שָׂמוֹ׃
וַיִּקַּח מִזֶּרַע הָאָרֶץ וַיִּתְּנֵהוּ בִּשְׂדֵה־זָרַע קָח עַל־מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ׃
וַיִּצְמַח וַיְהִי לְגֶפֶן סֹרַחַת שִׁפְלַת קוֹמָה לִפְנוֹת דָּלִיּוֹתָיו אֵלָיו וְשָׁרָשָׁיו תַּחְתָּיו יִהְיוּ וַתְּהִי לְגֶפֶן וַתַּעַשׂ בַּדִּים וַתְּשַׁלַּח פֹּארוֹת׃
וַיְהִי נֶשֶׁר־אֶחָד גָּדוֹל גְּדוֹל כְּנָפַיִם וְרַב־נוֹצָה וְהִנֵּה הַגֶּפֶן הַזֹּאת כָּפְנָה שָׁרֳשֶׁיהָ עָלָיו וְדָלִיּוֹתָיו שִׁלְחָה־לּוֹ לְהַשְׁקוֹת אוֹתָהּ מֵעֲרֻגוֹת מַטָּעָהּ׃
אֶל־שָׂדֶה טּוֹב אֶל־מַיִם רַבִּים הִיא שְׁתוּלָה לַעֲשׂוֹת עָנָף וְלָשֵׂאת פֶּרִי לִהְיוֹת לְגֶפֶן אַדָּרֶת׃
אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה תִּצְלָח הֲלוֹא אֶת־שָׁרָשֶׁיהָ יְנַתֵּק וְאֶת־פִּרְיָהּ יְקוֹסֵס וְיָבֵשׁ כָּל־טַרְפֵּי צִמְחָהּ תִּיבָשׁ וְלֹא־בִזְרֹעַ גְּדוֹלָה וּבְעַם־רָב לְמַשְׂאוֹת אוֹתָהּ מִשָּׁרָשֶׁיהָ׃
וְהִנֵּה שְׁתוּלָה הֲתִצְלָח הֲלוֹא כְגַעַת בָּהּ רוּחַ הַקָּדִים תִּיבַשׁ יָבֹשׁ עַל־עֲרֻגֹת צִמְחָהּ תִּיבָשׁ׃
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
אֱמָר־נָא לְבֵית הַמֶּרִי הֲלֹא יְדַעְתֶּם מָה־אֵלֶּה אֱמֹר הִנֵּה־בָא מֶלֶךְ־בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח אֶת־מַלְכָּהּ וְאֶת־שָׂרֶיהָ וַיָּבֵא אוֹתָם אֵלָיו בָּבֶלָה׃
וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת־אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח׃
לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא לִשְׁמֹר אֶת־בְּרִיתוֹ לְעָמְדָהּ׃
וַיִּמְרָד־בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת־לוֹ סוּסִים וְעַם־רָב הֲיִצְלָח הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט׃
חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם־לֹא בִּמְקוֹם הַמֶּלֶךְ הַמַּמְלִיךְ אֹתוֹ אֲשֶׁר בָּזָה אֶת־אָלָתוֹ וַאֲשֶׁר הֵפֵר אֶת־בְּרִיתוֹ אִתּוֹ בְתוֹךְ־בָּבֶל יָמוּת׃
וְלֹא בְחַיִל גָּדוֹל וּבְקָהָל רָב יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ פַרְעֹה בַּמִּלְחָמָה בִּשְׁפֹּךְ סֹלְלָה וּבִבְנוֹת דָּיֵק לְהַכְרִית נְפָשׁוֹת רַבּוֹת׃
וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית וְהִנֵּה נָתַן יָדוֹ וְכָל־אֵלֶּה עָשָׂה לֹא יִמָּלֵט׃
לָכֵן כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה חַי־אָנִי אִם־לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ׃
וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל־בִּי׃
וְאֵת כָּל־מברחו [מִבְרָחָיו] בְּכָל־אֲגַפָּיו בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְהַנִּשְׁאָרִים לְכָל־רוּחַ יִפָּרֵשׂוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי׃
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָתִּי מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר־גָּבֹהַ וְתָלוּל׃
בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל־כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה׃
וְיָדְעוּ כָּל־עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי יְהוָה הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי׃