יחזקאל · פרק ט״ז
יחזקאל טז: אלגוריית הבגידה הגדולה והברית הנצחית
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי׃
פסוק ו'הילדה הקטנה שהפכה למלכה וההבטחה שלא נגמרת
לפני שנים רבות, בשדה גדול וירוק, מצא אלוהים תינוקת קטנה ומתוקה שהייתה לבדה לגמרי בעולם. אלוהים ריחם עליה, הרים אותה בעדינות ואמר לה ברוך: "את תהיי חזקה ותחיי!". הוא טיפל בה באהבה גדולה, רחץ אותה, הלביש אותה בבגדים הכי יפים וקישט אותה בתכשיטים נוצצים. התינוקת גדלה והפכה למלכה יפהפייה ומכובדת, שכולם העריצו. אבל לפעמים, כשמקבלים המון מתנות, קל לשכוח להגיד תודה. המלכה שכחה את מי שהציל אותה והתחילה להתרחק ולעשות מעשים לא טובים. אלוהים היה עצוב מאוד, אבל הוא לא הפסיק לאהוב אותה. הוא הבטיח שלמרות הכל, הוא תמיד יזכור את החברות המיוחדת שלהם ויחכה לה באהבה גדולה, כי אהבה אמיתית לעולם לא נגמרת.
הפסוק הזה מזכיר לנו שהתפקיד שלנו כהורים הוא להעניק לילדינו ביטחון וחיים, במיוחד ברגעים שבהם הם מרגישים הכי פגיעים וחלשים.
הסיפור המיוחד הזה, המדמה את ירושלים לילדה קטנה שזוכה לחסד גדול, מלמד אותנו על החשיבות של הכרת תודה וזיכרון של מי שעושה לנו טוב. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילדים על כך שלפעמים אנחנו עושים טעויות או שוכחים להעריך את מה שיש לנו, אבל הדרך לתקן תמיד פתוחה בפנינו. זהו כלי נפלא ללמד אותם על סליחה, על כך שאהבת ההורים אינה תלויה בדבר, ועל החשיבות של לקיחת אחריות והכרת תודה בחיי היומיום.
- איך לדעתך הרגישה התינוקת הקטנה כשאלוהים מצא אותה וטיפל בה באהבה?
- למה לדעתך המלכה שכחה להגיד תודה, ואיך אנחנו יכולים לזכור להגיד תודה לאנשים שעוזרים לנו?
- מה עוזר לך להרגיש בטוח ואהוב גם כשאתה עושה טעות קטנה?
התינוקת שגדלה להיות מלכה
דמיינו שאתם הולכים בשדה פתוח, ופתאום שומעים בכי חלש של תינוקת קטנה ומתוקה. אין שם אף אחד שישמור עליה, והיא ממש לבד. כך בדיוק מצא אלוהים את ירושלים, שהייתה אז קטנה וחלשה. הוא לא השאיר אותה שם! הוא אסף אותה בחמלה, רחץ אותה במים נקיים, הלביש אותה בבגדים רכים וקישט אותה בתכשיטים נוצצים. התינוקת גדלה והפכה למלכה יפהפייה ומפוארת. אבל אז קרה דבר עצוב: המלכה שכחה מי עזר לה כשהייתה קטנה, והתחילה להתנהג בצורה לא יפה ולהתרחק מאלוהים. היא עשתה טעויות גדולות והרגישה שוב בודדה. למרות הכל, אלוהים הבטיח שהוא לא ישכח אותה לעולם, ושתמיד יש דרך לחזור הביתה אל האהבה שלו.
אלוהים ראה תינוקת קטנה ועצובה שאין לה אף אחד, ואמר לה באהבה: "את תהיי חזקה, את תחיי!". הוא הציל אותה ונתן לה חיים חדשים.
הידעתם? בסיפור הזה, הנביא יחזקאל משתמש במשל מיוחד ומדמה את העיר ירושלים לילדה קטנה שהופכת למלכה מפוארת עם כתר זהב על ראשה!
מה יקרה כשירושלים תבין שהיא טעתה? האם היא תצליח לתקן את מה שהרסה? בפרק הבא נגלה מה קורה כשמתחילים מחדש.
המלכה ששכחה מאיפה היא באה
בפרק זה, הנביא יחזקאל מספר סיפור חזק ויוצא דופן כדי להסביר לתושבי ירושלים את מצבם. הוא מדמה את העיר ירושלים לתינוקת נטושה בשדה, שאלוהים הציל ממוות בטוח. הוא גידל אותה, דאג לה לכל צרכיה, וכשהיא גדלה הוא כרת איתה ברית והפך אותה למלכה עשירה ומכובדת. אלא שבמקום להכיר תודה, המלכה החדשה הסתנוורה מהיופי והעושר שלה. היא התחילה לבגוד באמונו של אלוהים, פנתה לעבודת אלילים וחילקה את מתנותיה לכל עובר אורח, ואפילו הקריבה את ילדיה. יחזקאל משווה אותה לאחיותיה, שומרון וסדום, וטוען שהיא התנהגה גרוע מהן. למרות הכעס הגדול והעונש הצפוי, הסיפור מסתיים בהבטחה מפתיעה: אלוהים יזכור את ברית הנעורים ויסלח לה בסופו של דבר.
גם כשירושלים הייתה במצב הכי גרוע וחלש שלה, אלוהים בחר להציל אותה ולהבטיח לה חיים. זה מראה שחברות אמיתית מתחילה בלהושיט יד למי שבאמת צריך.
כשאתם מגיעים להישג גדול או זוכים להצלחה, קחו רגע לזכור ולהודות לאנשים שתמכו בכם לאורך הדרך. הכרת תודה שומרת עלינו מחוברים למציאות ולחברים האמיתיים שלנו.
זה כמו שחקן כדורגל צעיר שמאמן מסור השקיע בו שנים, קנה לו ציוד ואימן אותו בחינם. ברגע שהשחקן הופך לכוכב מפורסם, הוא עובר לקבוצה אחרת, מתעלם מהמאמן הישן שלו ומדבר עליו לא יפה בתקשורת.
אלגוריה של אהבה, בגידה והזדמנות שנייה
הנביא יחזקאל מציג בפרק זה את אחד המשלים המפורסמים והנוקבים ביותר בתנ"ך, המדמה את מערכת היחסים בין אלוהים לעם ישראל לסיפור חייה של אישה. הכל מתחיל בתינוקת נטושה ומדממת בשדה הפתוח, שאף אחד לא חס עליה ולא רצה בה. אלוהים עובר שם במקרה, מציל אותה ממוות ומעניק לה חיים. כשהיא גדלה, הוא פורש עליה את חסותו, כורת עמה ברית, מעניק לה בגדי משי יקרים, תכשיטי זהב מפוארים ומעמד של מלכה רבת עוצמה. אך במקום להעריך את החסד העצום, ירושלים מסתנוורת מיופייה ומשתמשת בעושרה כדי לבגוד בו. היא פונה לעבודת אלילים קיצונית, כורתת בריתות פוליטיות ודתיות עם עמים זרים כמו מצרים ואשור, ואף מקריבה להם את בניה ובנותיה. הנביא משווה אותה לאחיותיה, שומרון וסדום, ומראה שחטאיה חמורים וקשים משלהן בהרבה. למרות הכעס העצום והעונש הקשה הצפוי לה מידי מאהביה לשעבר, הפרק נחתם בטון מפתיע של תקווה ונחמה: אלוהים מבטיח לזכור את ברית הנעורים ולחדש את הקשר איתה בברית עולם נצחית.
פסוק זה עומד בלב המשל הדרמטי של יחזקאל, ומסמל את נקודת ההתחלה של הקשר בין אלוהים לעמו. ירושלים מתוארת כתינוקת נטושה ומדממת בשדה, ללא סיכוי לשרוד. קריאתו הכפולה של אלוהים "בדמייך חיי" היא מעשה של חסד טהור והצלה ממוות לחיים. זהו הבסיס לברית כולה: אהבה שאינה תלויה בדבר, המעניקה חיים ותקווה גם במצב השפל והנואש ביותר.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה הוא דרמה פסיכולוגית ורוחנית עמוקה שמנוסחת בשפה ציורית וסוערת. יחזקאל פונה אל אנשי ירושלים שנמצאים בבבל, רגע לפני חורבן בית המקדש הראשון, ומנסה לנפץ את האשליה שלהם שהכל בסדר. הוא עושה זאת באמצעות אלגוריה חריפה: ירושלים אינה עיר קדושה וחסינה בזכות עצמה, אלא היא התחילה מנקודת שפל מוחלטת – "מכורותייך ומולדותייך מארץ הכנעני". כל מה שיש לה הוא מתנת חינם מאלוהים. הבגידה שלה אינה סתם עבירה על חוקים יבשים, אלא פגיעה אישית עמוקה באמון ובאהבה. יחזקאל משתמש בדימויים של זנות וניאוף כדי להמחיש את עוצמת הפגיעה הזו. מעניין לראות שהוא מתאר את ירושלים כמי שמתנהגת "הפוך מכל הזונות" – במקום לקבל תשלום על הבגידה שלה, היא זו שמשלמת למאהבים שלה (העמים הזרים) כדי שיבואו אליה. זהו תיאור של איבוד כבוד עצמי מוחלט מתוך רצון לרצות אחרים. עם זאת, החלק המרתק באמת מגיע בסוף. אחרי רשימה ארוכה של האשמות קשות ואזהרות מפני עונש נורא, אלוהים לא שובר את הכלים לתמיד. הוא בוחר לזכור את הברית הישנה. הסליחה הזו אינה מוחקת את העבר – ירושלים תצטרך להתמודד עם הבושה של מעשיה – אבל היא פותחת פתח לשיקום של מערכת היחסים. זהו שיעור עמוק על כך שגם במערכות היחסים הפגועות ביותר, הבחירה לזכור את החסד הראשוני יכולה להציל אותנו מחורבן מוחלט.
אם מישהו שקרוב אליך פגע באמון שלך בצורה הכי קשה שיש, האם היית מסוגל לזכור לו חסד נעורים ולסלוח לו, או שיש קווים אדומים שאי אפשר לחזור מהם?
יחזקאל טז: אלגוריית הבגידה הגדולה והברית הנצחית
פרק טז בספר יחזקאל מציג את אחת הנבואות הדרמטיות והמורכבות ביותר במקרא, המנוסחת כאלגוריה היסטורית ורוחנית נוקבת על העיר ירושלים. הנביא פונה אל הגולים בבבל ומגולל בפניהם את סיפורה של העיר מראשיתה ועד חורבנה הצפוי, כדי להסביר להם את סיבת הגלות. העלילה מתחילה בתינוקת נטושה, מדממת וחסרת ישע בשדה הפתוח, שמקורותיה כנעניים ופגאניים. אלוהים עובר על פניה, מציל אותה ממוות ומעניק לה חיים. כשהיא גדלה, הוא כורת עמה ברית נישואין, מטפח אותה בעושר מופלג, מלביש אותה במשי וברקמה ומעניק לה תכשיטי זהב וכתר מלכות מפואר. אולם, ירושלים מסתנוורת מיופייה ומעמדה ובוחרת לבגוד בבעלה ובמצילה. היא פונה לעבודת אלילים קיצונית, מעבירה את בניה באש, ומנהלת קשרים פוליטיים ודתיים הדוקים עם מעצמות האזור – מצרים, אשור ובבל. חטאיה מתוארים כחמורים אף מאלה של אחיותיה האלגוריות, שומרון וסדום. בשל כך, נגזר עליה עונש קשה של השפלה וחורבן בידי מאהביה לשעבר שיפנו נגדה. למרות חומרת הבגידה והעונש הכואב, הפרק מסתיים בהבטחה אלוהית מפתיעה לזכור את ברית הנעורים ולכונן עמה ברית עולם חדשה שתביא למחילתה ולשיקום הקשר.
פסוק זה עומד בלב המשל הדרמטי של יחזקאל, ומסמל את נקודת ההתחלה של הקשר בין אלוהים לעמו. ירושלים מתוארת כתינוקת נטושה ומדממת בשדה, ללא סיכוי לשרוד. קריאתו הכפולה של אלוהים "בדמייך חיי" היא מעשה של חסד טהור והצלה ממוות לחיים. זהו הבסיס לברית כולה: אהבה שאינה תלויה בדבר, המעניקה חיים ותקווה גם במצב השפל והנואש ביותר.
הדרש — קריאה לעומק⌄
יחזקאל טז הוא יצירת מופת ספרותית ותיאולוגית, המשתמשת בשפה גרפית, חושנית ומזעזעת כדי לזעזע את שומעיה ולעורר בהם תודעת חטא עמוקה. המבנה הספרותי של הפרק מבוסס על ניגודים קוטביים: בין השפל המוחלט של הלידה לחסד האלוהי המרומם, ובין העושר והיופי שניתנו לירושלים לבגידה המנוונת שלה. הנביא משתמש במילים מנחות סביב שורשי הזנות (ז-נ-ה) והזיכרון (ז-כ-ר) כדי להדגיש את הדינמיקה של הקשר. במישור ההיסטורי, האלגוריה מפרקת את המיתוס הירושלמי המקומי של חסינות העיר. יחזקאל מזכיר לגולים שמקורותיה של ירושלים אינם קדושים מעצמם – "אביך האמורי ואמך חתית" – וכי מעמדה כעיר האלוהים הוא תולדה של חסד ריבוני בלבד, ולא של זכות אבות או קדושה אימננטית. הבגידה של ירושלים מתבטאת בשני מישורים מקבילים: המישור הדתי (עבודת אלילים והקרבת בנים) והמישור הגיאופוליטי (בריתות עם מצרים, אשור ובבל). יחזקאל חושף את האירוניה הדרמטית שבהתנהגותה של ירושלים: היא מתנהגת כ"אִשָּׁה מְנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים", ואף גרוע מכך – היא אינה זונה רגילה המקבלת אתנן, אלא היא זו שמשחדת את מאהביה הזרים כדי שיבואו אליה. תיאור זה משקף את אובדן הריבונות וההשפלה העצמית הכרוכים בהישענות על מעצמות זרות במקום על אלוהיה. בהמשך, יחזקאל עורך השוואה נוקבת בין ירושלים לשכנותיה, שומרון וסדום. הוא מגדיר את חטא סדום לא רק כחטא מיני, אלא כחטא חברתי-כלכלי של גאווה, שובע לחם וחוסר תמיכה בעני ובאביון. ירושלים, במעשיה, הצדיקה את חטאיהן של שומרון וסדום משום שחטאה בצורה חמורה בהרבה. השיא התיאולוגי של הפרק נעוץ במעבר החד מהעונש המיועד – חשיפה, סקילה וחורבן – אל הבטחת חידוש הברית. אלוהים מצהיר כי למרות שירושלים הפרה את הברית, הוא יזכור את בריתו עמה מימי נעוריה ויקים לה "ברית עולם". סיום זה מציג תפיסה מורכבת של כפרה וסליחה: הסליחה האלוהית אינה מעלימה את העבר או מונעת את הבושה והחרטה של ירושלים, אלא פועלת דווקא מתוך הבושה הזו ("לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ"). זהו מודל של שיקום קשר שאינו מבוסס על הכחשת הפגיעה, אלא על התמודדות כואבת עמה ועל מחויבות חד-צדדית של האל לאהבתו המקורית.
- הכרת הטוב ושמירת הזיכרון ההיסטוריבמערכות יחסים ארוכות טווח – בין אם מדובר בשותפות עסקית, נישואין או חברות קרובה – קל מאוד להתרגל לטוב ולראות בו מובן מאליו. כאשר מתעוררים קשיים, אנו נוטים לשכוח את השנים שבהן הצד השני תמך בנו ברגעים הקשים ביותר. הלקח הוא לעצור באופן יזום ולשחזר את "חסד הנעורים" כדי לשמור על פרופורציה ונאמנות.
- סכנת הוויתור על הזהות העצמית לשם ריצוי חברתיבעולם המודרני, לחץ חברתי או מקצועי עלול להוביל אותנו להתפשר על הערכים המוסריים שלנו כדי להתקבל לקבוצה נחשקת או לזכות בחוזה עסקי. כמו ירושלים ששילמה למאהביה, אנו עלולים לגלות שהתפשרות על עקרונות היסוד שלנו כדי לרצות אחרים אינה קונה לנו הערכה אמיתית, אלא משאירה אותנו מרוקנים וחסרי כבוד עצמי.
- מודל של סליחה ושיקום מתוך התמודדות עם הכאבכאשר אנו נפגעים עמוקות מבן זוג או שותף שמעד, הנטייה הטבעית היא לנתק מגע לחלוטין. הפרק מציע אלטרנטיבה קשה אך בונה: סליחה שאינה פוטרת מאחריות, אלא דורשת מהצד הפוגע להתמודד עם הבושה של מעשיו, תוך שהצד הנפגע בוחר במודע להקים מחדש את הברית מתוך מחויבות לעתיד משותף.
הפרק מעלה מתח פילוסופי קשה בין חופש הבחירה של האדם לבין דטרמיניזם של חסד אלוהי. מצד אחד, ירושלים נשפטת בחומרה רבה על בחירותיה החופשיות להרע ולבגוד. מצד שני, הברית מחודשת בסופו של דבר באופן חד-צדדי על ידי האל, ללא תלות בתשובה מוקדמת של העיר, אלא מתוך זכירת בריתו שלו. עולה השאלה: האם האדם מסוגל בכלל לגאול את עצמו בכוחות עצמו, או שמא כל תיקון אמיתי דורש התערבות של חסד חיצוני העולה על מידת הדין וההיגיון האנושי?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר׃
בֶּן־אָדָם הוֹדַע אֶת־יְרוּשָׁלִַם אֶת־תּוֹעֲבֹתֶיהָ׃
וְאָמַרְתָּ כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לִירוּשָׁלִַם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית׃
וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא־כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא־רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ׃
לֹא־חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ׃
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי׃
רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה׃
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וַתִּהְיִי לִי׃
וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן׃
וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי׃
וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל־יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל־גְּרוֹנֵךְ׃
וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל־אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל־אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ׃
וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ ששי [שֵׁשׁ] וָמֶשִׁי וְרִקְמָה סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אכלתי [אָכָלְתְּ] וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה׃
וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ כִּי כָּלִיל הוּא בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי עָלַיִךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃
וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ וַתִּזְנִי עַל־שְׁמֵךְ וַתִּשְׁפְּכִי אֶת־תַּזְנוּתַיִךְ עַל־כָּל־עוֹבֵר לוֹ־יֶהִי׃
וַתִּקְחִי מִבְּגָדַיִךְ וַתַּעֲשִׂי־לָךְ בָּמוֹת טְלֻאוֹת וַתִּזְנִי עֲלֵיהֶם לֹא בָאוֹת וְלֹא יִהְיֶה׃
וַתִּקְחִי כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ מִזְּהָבִי וּמִכַּסְפִּי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וַתַּעֲשִׂי־לָךְ צַלְמֵי זָכָר וַתִּזְנִי־בָם׃
וַתִּקְחִי אֶת־בִּגְדֵי רִקְמָתֵךְ וַתְּכַסִּים וְשַׁמְנִי וּקְטָרְתִּי נתתי [נָתַתְּ] לִפְנֵיהֶם׃
וְלַחְמִי אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךְ וּנְתַתִּיהוּ לִפְנֵיהֶם לְרֵיחַ נִיחֹחַ וַיֶּהִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃
וַתִּקְחִי אֶת־בָּנַיִךְ וְאֶת־בְּנוֹתַיִךְ אֲשֶׁר יָלַדְתְּ לִי וַתִּזְבָּחִים לָהֶם לֶאֱכוֹל הַמְעַט מתזנתך [מִתַּזְנוּתָיִךְ׃]
וַתִּשְׁחֲטִי אֶת־בָּנָי וַתִּתְּנִים בְּהַעֲבִיר אוֹתָם לָהֶם׃
וְאֵת כָּל־תּוֹעֲבֹתַיִךְ וְתַזְנֻתַיִךְ לֹא זכרתי [זָכַרְתְּ] אֶת־יְמֵי נְעוּרָיִךְ בִּהְיוֹתֵךְ עֵרֹם וְעֶרְיָה מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֵךְ הָיִית׃
וַיְהִי אַחֲרֵי כָּל־רָעָתֵךְ אוֹי אוֹי לָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃
וַתִּבְנִי־לָךְ גֶּב וַתַּעֲשִׂי־לָךְ רָמָה בְּכָל־רְחוֹב׃
אֶל־כָּל־רֹאשׁ דֶּרֶךְ בָּנִית רָמָתֵךְ וַתְּתַעֲבִי אֶת־יָפְיֵךְ וַתְּפַשְּׂקִי אֶת־רַגְלַיִךְ לְכָל־עוֹבֵר וַתַּרְבִּי אֶת־תזנתך [תַּזְנוּתָיִךְ׃]
וַתִּזְנִי אֶל־בְּנֵי־מִצְרַיִם שְׁכֵנַיִךְ גִּדְלֵי בָשָׂר וַתַּרְבִּי אֶת־תַּזְנֻתֵךְ לְהַכְעִיסֵנִי׃
וְהִנֵּה נָטִיתִי יָדִי עָלַיִךְ וָאֶגְרַע חֻקֵּךְ וָאֶתְּנֵךְ בְּנֶפֶשׁ שֹׂנְאוֹתַיִךְ בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים הַנִּכְלָמוֹת מִדַּרְכֵּךְ זִמָּה׃
וַתִּזְנִי אֶל־בְּנֵי אַשּׁוּר מִבִּלְתִּי שָׂבְעָתֵךְ וַתִּזְנִים וְגַם לֹא שָׂבָעַתְּ׃
וַתַּרְבִּי אֶת־תַּזְנוּתֵךְ אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן כַּשְׂדִּימָה וְגַם־בְּזֹאת לֹא שָׂבָעַתְּ׃
מָה אֲמֻלָה לִבָּתֵךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה בַּעֲשׂוֹתֵךְ אֶת־כָּל־אֵלֶּה מַעֲשֵׂה אִשָּׁה־זוֹנָה שַׁלָּטֶת׃
בִּבְנוֹתַיִךְ גַּבֵּךְ בְּרֹאשׁ כָּל־דֶּרֶךְ וְרָמָתֵךְ עשיתי [עָשִׂית] בְּכָל־רְחוֹב וְלֹא־הייתי [הָיִית] כַּזּוֹנָה לְקַלֵּס אֶתְנָן׃
הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת־זָרִים׃
לְכָל־זֹנוֹת יִתְּנוּ־נֵדֶה וְאַתְּ נָתַתְּ אֶת־נְדָנַיִךְ לְכָל־מְאַהֲבַיִךְ וַתִּשְׁחֳדִי אוֹתָם לָבוֹא אֵלַיִךְ מִסָּבִיב בְּתַזְנוּתָיִךְ׃
וַיְהִי־בָךְ הֵפֶךְ מִן־הַנָּשִׁים בְּתַזְנוּתַיִךְ וְאַחֲרַיִךְ לֹא זוּנָּה וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן־לָךְ וַתְּהִי לְהֶפֶךְ׃
לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר־יְהוָה׃
כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה יַעַן הִשָּׁפֵךְ נְחֻשְׁתֵּךְ וַתִּגָּלֶה עֶרְוָתֵךְ בְּתַזְנוּתַיִךְ עַל־מְאַהֲבָיִךְ וְעַל כָּל־גִּלּוּלֵי תוֹעֲבוֹתַיִךְ וְכִדְמֵי בָנַיִךְ אֲשֶׁר נָתַתְּ לָהֶם׃
לָכֵן הִנְנִי מְקַבֵּץ אֶת־כָּל־מְאַהֲבַיִךְ אֲשֶׁר עָרַבְתְּ עֲלֵיהֶם וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר אָהַבְתְּ עַל כָּל־אֲשֶׁר שָׂנֵאת וְקִבַּצְתִּי אֹתָם עָלַיִךְ מִסָּבִיב וְגִלֵּיתִי עֶרְוָתֵךְ אֲלֵהֶם וְרָאוּ אֶת־כָּל־עֶרְוָתֵךְ׃
וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת וְשֹׁפְכֹת דָּם וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה׃
וְנָתַתִּי אוֹתָךְ בְּיָדָם וְהָרְסוּ גַבֵּךְ וְנִתְּצוּ רָמֹתַיִךְ וְהִפְשִׁיטוּ אוֹתָךְ בְּגָדַיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ וְהִנִּיחוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה׃
וְהֶעֱלוּ עָלַיִךְ קָהָל וְרָגְמוּ אוֹתָךְ בָּאָבֶן וּבִתְּקוּךְ בְּחַרְבוֹתָם׃
וְשָׂרְפוּ בָתַּיִךְ בָּאֵשׁ וְעָשׂוּ־בָךְ שְׁפָטִים לְעֵינֵי נָשִׁים רַבּוֹת וְהִשְׁבַּתִּיךְ מִזּוֹנָה וְגַם־אֶתְנַן לֹא תִתְּנִי־עוֹד׃
וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי בָּךְ וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ וְשָׁקַטְתִּי וְלֹא אֶכְעַס עוֹד׃
יַעַן אֲשֶׁר לֹא־זכרתי [זָכַרְתְּ] אֶת־יְמֵי נְעוּרַיִךְ וַתִּרְגְּזִי־לִי בְּכָל־אֵלֶּה וְגַם־אֲנִי הֵא דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ נָתַתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְלֹא עשיתי [עָשִׂית] אֶת־הַזִּמָּה עַל כָּל־תּוֹעֲבֹתָיִךְ׃
הִנֵּה כָּל־הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ׃
בַּת־אִמֵּךְ אַתְּ גֹּעֶלֶת אִישָׁהּ וּבָנֶיהָ וַאֲחוֹת אֲחוֹתֵךְ אַתְּ אֲשֶׁר גָּעֲלוּ אַנְשֵׁיהֶן וּבְנֵיהֶן אִמְּכֶן חִתִּית וַאֲבִיכֶן אֱמֹרִי׃
וַאֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה שֹׁמְרוֹן הִיא וּבְנוֹתֶיהָ הַיּוֹשֶׁבֶת עַל־שְׂמֹאולֵךְ וַאֲחוֹתֵךְ הַקְּטַנָּה מִמֵּךְ הַיּוֹשֶׁבֶת מִימִינֵךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ׃
וְלֹא בְדַרְכֵיהֶן הָלַכְתְּ וּבְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן עשיתי [עָשִׂית] כִּמְעַט קָט וַתַּשְׁחִתִי מֵהֵן בְּכָל־דְּרָכָיִךְ׃
חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם־עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ׃
הִנֵּה־זֶה הָיָה עֲוֺן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת־לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד־עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה׃
וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי׃
וְשֹׁמְרוֹן כַּחֲצִי חַטֹּאתַיִךְ לֹא חָטָאָה וַתַּרְבִּי אֶת־תּוֹעֲבוֹתַיִךְ מֵהֵנָּה וַתְּצַדְּקִי אֶת־אחותך [אֲחוֹתַיִךְ] בְּכָל־תּוֹעֲבוֹתַיִךְ אֲשֶׁר עשיתי [עָשִׂית׃]
גַּם־אַתְּ שְׂאִי כְלִמָּתֵךְ אֲשֶׁר פִּלַּלְתְּ לַאֲחוֹתֵךְ בְּחַטֹּאתַיִךְ אֲשֶׁר־הִתְעַבְתְּ מֵהֵן תִּצְדַּקְנָה מִמֵּךְ וְגַם־אַתְּ בּוֹשִׁי וּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ בְּצַדֶּקְתֵּךְ אַחְיוֹתֵךְ׃
וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבִיתְהֶן אֶת־שבית [שְׁבוּת] סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת־שבית [שְׁבוּת] שֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ ושבית [וּשְׁבוּת] שְׁבִיתַיִךְ בְּתוֹכָהְנָה׃
לְמַעַן תִּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ וְנִכְלַמְתְּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית בְּנַחֲמֵךְ אֹתָן׃
וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְאַתְּ וּבְנוֹתַיִךְ תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן׃
וְלוֹא הָיְתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ לִשְׁמוּעָה בְּפִיךְ בְּיוֹם גְּאוֹנָיִךְ׃
בְּטֶרֶם תִּגָּלֶה רָעָתֵךְ כְּמוֹ עֵת חֶרְפַּת בְּנוֹת־אֲרָם וְכָל־סְבִיבוֹתֶיהָ בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים הַשָּׁאטוֹת אוֹתָךְ מִסָּבִיב׃
אֶת־זִמָּתֵךְ וְאֶת־תּוֹעֲבוֹתַיִךְ אַתְּ נְשָׂאתִים נְאֻם יְהוָה׃
כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה ועשית [וְעָשִׂיתִי] אוֹתָךְ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אֲשֶׁר־בָּזִית אָלָה לְהָפֵר בְּרִית׃
וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת־בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִמוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם׃
וְזָכַרְתְּ אֶת־דְּרָכַיִךְ וְנִכְלַמְתְּ בְּקַחְתֵּךְ אֶת־אֲחוֹתַיִךְ הַגְּדֹלוֹת מִמֵּךְ אֶל־הַקְּטַנּוֹת מִמֵּךְ וְנָתַתִּי אֶתְהֶן לָךְ לְבָנוֹת וְלֹא מִבְּרִיתֵךְ׃
וַהֲקִימוֹתִי אֲנִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּךְ וְיָדַעַתְּ כִּי־אֲנִי יְהוָה׃
לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה־לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי־לָךְ לְכָל־אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃