יהושע · פרק י׳
יהושע פרק י': המערכה הגדולה על הדרום ועצירת הזמן
אָ֣ז יְדַבֵּ֤ר יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ לַֽיהוָ֔ה בְּי֗וֹם תֵּ֤ת יְהוָה֙ אֶת־הָֽאֱמֹרִ֔י לִפְנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֣אמֶר ׀ לְעֵינֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל שֶׁ֚מֶשׁ בְּגִבְע֣וֹן דֹּ֔ם וְיָרֵ֖חַ בְּעֵ֥מֶק אַיָּלֽוֹן׃
פסוק י״בהשמש שעמדה מלכת בשמיים
הלילה נספר על יום מיוחד מאוד, היום הארוך ביותר שהיה אי פעם! הכל התחיל כשאנשים מהעיר גבעון, שהיו חברים של בני ישראל, נקלעו לצרה גדולה. חמישה מלכים חזקים באו להילחם בהם. הגבעונים פנו ליהושע המנהיג ואמרו: 'בבקשה, עזור לנו!'. יהושע היה חבר אמיתי. הוא לא אמר 'קשה לי' או 'אני עייף'. הוא לקח את חייליו וצעד איתם כל הלילה בחושך כדי להגיע בזמן. כשהתחיל הקרב, אלוהים עזר להם ושלח אבני ברד קרירות מהשמיים. אבל אז, יהושע ראה שהשמש עומדת לשקוע והחושך מתקרב. הוא רצה להספיק להציל את חבריו, ולכן עשה דבר מדהים: הוא ביקש מהשמש ומהירח לעצור בשמיים! ואלוהים הקשיב לו – השמש נעמדה במקומה ולא שקעה במשך יום שלם, עד שכולם היו בטוחים ומוגנים. כך ניצח יהושע בזכות החברות והאמונה.
הפסוק הזה מלמד אותנו שכשעושים את הדבר הנכון בנחישות, כוחות גדולים נרתמים לעזור לנו בדרכים שלא דמיינו.
הסיפור הזה הוא הזדמנות נהדרת לשוחח עם הילדים על הערך של חברות אמת ועמידה בהבטחות. יהושע הבטיח לעזור לגבעונים, וגם כשהיה קשה והוא היה צריך לצעוד כל הלילה, הוא קיים את הבטחתו. תוכלו לשאול את הילד על מקרה שבו הוא הבטיח משהו לחבר, ואיך הוא הרגיש כשהוא קיים את ההבטחה הזו, או להסביר לו שחבר טוב נמדד במעשים שלו ברגעים שבהם צריך אותו.
- אם היית יכול לבקש מהשמש לעצור לזמן מה, מה היית רוצה להספיק לעשות באותו יום ארוך?
- יהושע הלך כל הלילה כדי לעזור לחברים שלו. מה לדעתך הופך מישהו לחבר טוב באמת?
- איך לדעתך הרגישו אנשי גבעון כשהם ראו שיהושע והחיילים שלו הגיעו לעזור להם?
היום הארוך ביותר בעולם!
דמיינו שאתם עומדים על גבעה גבוהה, והשמש חמה ובוהקת בשמיים. פתאום, חברים חדשים של בני ישראל, אנשי העיר גבעון, קוראים לעזרה: 'הצילו! חמישה מלכים חזקים באים להילחם בנו!' יהושע המנהיג האמיץ לא מהסס לרגע. הוא וכל החיילים שלו צועדים כל הלילה בחושך כדי להפתיע את המלכים הרעים. כשהקרב מתחיל, אלוהים שולח אבני ברד ענקיות ומתוקות כמו קרח מהשמיים כדי לעזור להם. אבל הזמן עובר, והלילה עומד לרדת! מה יעשה יהושע? הוא מרים את ידיו לשמיים וצועק: 'שמש, תעצרי במקום! ירח, אל תזוז!' וקורה דבר מדהים – השמש פשוט נעצרת בשמיים ולא שוקעת במשך יום שלם! בזכות האור הגדול, יהושע מציל את חבריו ומנצח במלחמה.
יהושע ביקש מהשמש ומהירח לעצור בשמיים כדי שיהיה מספיק אור לעזור לחברים שלו, ואלוהים הקשיב לו ועשה נס מדהים.
הידעתם שהשמש והירח עמדו מלכת בשמיים במשך כמעט 24 שעות רצופות? זה כמו שהצהריים שלכם יימשכו עד למחרת בבוקר!
אבל לאן ברחו חמשת המלכים המובסים, ואיזה סוד מסתתר בתוך המערה החשוכה? בפרק הבא נגלה!
מבצע הצלה קוסמי: חמשת המלכים נגד גבעון
הסיפור מתחיל בדרמה פוליטית: חמישה מלכים מקומיים בארץ כנען, בהנהגת מלך ירושלים, מחליטים להתאחד ולתקוף את העיר גבעון. הסיבה? הגבעונים כרתו ברית שלום עם יהושע ועם ישראל. הגבעונים המבוהלים שולחים קריאה דחופה ליהושע: 'אל תעזוב אותנו, עלה מהר להצילנו!'. יהושע מוכיח נאמנות מוחלטת לברית. הוא מוביל את צבאו במסע מפרך לאורך כל הלילה, ומפתיע את האויב עם שחר. הקרב הופך לנס גלוי כשאבני ברד עצומות ניתכות מהשמיים על האויבים הנמלטים. בשיא המרדף, כדי למנוע מהאויב להימלט בחסות החשכה, יהושע פוקד על השמש והירח לעצור מלכת. הטבע נשמע לו, והיום מתארך באופן חסר תקדים. המלכים המובסים נמלטים ומסתתרים במערה, אך יהושע לוכד אותם וממשיך במסע כיבוש מהיר של כל ערי הדרום.
כשיהושע קורא לשמש לעצור, הוא מראה שלפעמים, כדי להצליח במשימה קשה, צריך להאמין שאפילו חוקי הטבע יכולים להשתנות לטובתנו.
כשחבר מסתבך בגלל שהוא בחר לעשות את הדבר הנכון (כמו הגבעונים שבחרו בשלום), אל תתבייש לעזור לו. לעמוד לצד חברים ברגע קשה זו המבחן האמיתי של נאמנות.
זה כמו שחבר חדש מצטרף לחבורה שלכם, וקבוצה אחרת מתחילה להציק לו רק בגלל הקשר איתכם. הנאמנות שלכם נמדדת בזה שתתייצבו לצידו ותגנו עליו מול כולם.
לעצור את הזמן: המערכה של יהושע בדרום
בפרק זה אנו פוגשים את יהושע בעיצומו של משבר בינלאומי מורכב. חמישה מלכים כנענים חזקים, בראשות אדוני-צדק מלך ירושלים, מקימים קואליציה צבאית חזקה כדי להעניש את העיר גבעון, שהעזה לכרות ברית שלום עם עם ישראל. הגבעונים המבוהלים פונים ליהושע בבקשת עזרה דחופה ונואשת. למרות שהברית עם הגבעונים הושגה במרמה בפרק הקודם, יהושע מגלה אצילות ונאמנות מוחלטת להסכם שעליו חתם. הוא מצעיד את כוחותיו האמיצים כל הלילה מהגלגל, ומפתיע את חמשת המלכים בגבעון עם שחר. המלחמה מתפתחת למנוסה רבתי של האויב, כאשר כוחות הטבע עצמם מתגייסים לעזרת ישראל: אבני ברד ענקיות הורגות באויבים הנמלטים, ויהושע מחולל את אחד הנסים המפורסמים והמדהימים ביותר בהיסטוריה כשהוא מצווה על השמש והירח לעמוד מלכת כדי להאריך את יום הקרב. המלכים הנמלטים נלכדים לבסוף במערת מקדה ומוצאים להורג, ויהושע מנצל את המומנטום המצוין כדי לכבוש בסדרת קרבות מהירים את כל ערי הדרום המרכזיות, בהן לבנה, לכיש, חברון ודביר, ובכך משלים את השליטה המלאה בכל האזור הדרומי של הארץ.
פסוק זה עומד בלב המערכה הצבאית הגדולה בדרום הארץ. יהושע פונה ישירות אל גרמי השמים ומצווה עליהם לעצור מלכת. קריאה זו אינה רק בקשה טכנית להארכת שעות האור לצורך השלמת הניצחון, אלא ביטוי עילאי של אמונה וברית, שבה הבריאה כולה מתגייסת לצד המאמץ האנושי. הנס הקוסמי הזה מסמל את השיא של מנהיגות יהושע ואת הגיבוי האלוהי המוחלט לו הוא זוכה.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציג לנו את אחת המערכות הצבאיות המרתקות, הדרמטיות והמורכבות ביותר בכל סיפורי המקרא, והוא נע על הציר העדין שבין מחויבות אנושית עמוקה לבין התערבות על-טבעית מדהימה. הכל מתחיל למעשה בדילמה מוסרית שקטה אך נוקבת מאוד: בפרק הקודם, הגבעונים רימו את יהושע ואת מנהיגי ישראל כדי לכרות איתם ברית שלום. עכשיו, כשהם מותקפים על ידי חמישה מלכים חזקים, יהושע יכול היה בקלות רבה למצוא תירוץ ולהגיד 'מגיע להם, הם שיקרו לנו והונו אותנו, הברית הזו לא באמת תקפה'. אבל יהושע בוחר בדרך אחרת, דרך של נאמנות מוחלטת למילה שלו ולשבועה שנשבעה. הוא מבין שברית היא ערך עליון, ויוצא להגנתם במסע לילי מפרך, מהיר ומפתיע במעלה ההר. מה שקורה בהמשך הקרב משנה לחלוטין את חוקי המשחק המוכרים לנו. הסיפור מתאר כאן שילוב יוצא דופן של יוזמה אנושית נחושה וסיוע אלוהי רב-עוצמה. יהושע לא יושב בחיבוק ידיים ומחכה שאיזה נס יקרה מעצמו; הוא פועל, מתכנן, מצעיד את צבאו כל הלילה ומפתיע את האויב. רק אחרי שהוא עושה את המקסימום האנושי שלו, מגיעה העזרה הגדולה מלמעלה – תחילה בדמות אבני ברד עצומות שפוגעות באויבים הנמלטים, ואז בנס הקוסמי המפורסם של עצירת השמש והירח. המשפט האלמותי 'שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון' מראה לנו מנהיג אמיץ שלא מפחד לחשוב מחוץ לקופסה של חוקי הטבע עצמם כדי להשלים את המשימה שלו. מעבר לנסים הגדולים, יש בפרק הזה גם תיאור ריאליסטי ומורכב מאוד של מציאות המלחמה בעולם העתיק. המעבר המהיר של חמשת המלכים ממעמד של שליטים חזקים וגאים לפליטים מבוהלים המסתתרים במערה חשוכה במקדה ממחיש את קריסתה המוחלטת של הקואליציה הכנענית מול כוחם של ישראל. הטקס שבו קציני הצבא מניחים את רגליהם על צווארי המלכים המובסים נראה לנו כיום קשה ואכזרי, אך בעולם העתיק הוא היה סמל פוליטי וצבאי מובהק שנועד להסיר את הפחד מלב העם ולהמחיש את הניצחון המוחלט. הפרק מסתיים ב'בליץ' צבאי מהיר ושיטתי בכל אזור הדרום. יהושע מבין שאסור לעצור בגלל הניצחון הראשון, אלא יש לנצל את המומנטום המצוין כדי להבטיח שקט וביטחון לטווח ארוך. הסיפור הזה מזמין אותנו לחשוב ברצינות על הגבולות שאנו מוכנים לחצות עבור הבטחה שנתנו, ועל השילוב שבין המאמץ האישי שלנו לבין הדברים שאינם בשליטתנו.
אם היית במקום יהושע, האם היית מסכן את חייהם של החיילים שלך כדי להציל את הגבעונים, למרות שהם השיגו את ברית השלום איתך ברמאות?
יהושע פרק י': המערכה הגדולה על הדרום ועצירת הזמן
פרק י' בספר יהושע מתאר את אחד הקרבות המכריעים והמפורסמים ביותר במסע כיבוש הארץ. העלילה נפתחת כאשר אדוני-צדק, מלך ירושלים, מבין כי יחסי הכוחות באזור השתנו לרעתו בעקבות נפילת יריחו והעי, ובעקבות ברית השלום שכרתו הגבעונים עם ישראל. מחשש מפני התעצמות ישראל, הוא מגייס קואליציה של חמישה מלכים אמוריים (מלכי ירושלים, חברון, ירמות, לכיש ועגלון) כדי לתקוף את גבעון ולהענישה. הגבעונים שולחים קריאה נואשת לעזרה אל יהושע, השוהה במחנה בגלגל. יהושע נענה לקריאה מיד ומצעיד את צבאו במשך לילה שלם כדי להפתיע את האויב. המערכה מתפתחת למנוסה רבתי של צבאות כנען במעלה בית חורון, כאשר ה' משליך עליהם אבני ברד עצומות מן השמיים. במהלך המרדף, נושא יהושע תפילה קוסמית ומצווה על השמש והירח לעמוד מלכת כדי להאריך את יום הלחימה. חמשת המלכים נמלטים ומסתתרים במערה במקדה, שם הם נלכדים ומוצאים להורג על ידי יהושע. לאחר הניצחון המוחץ בגבעון, מנצל יהושע את קריסת המערך הכנעני ויוצא למסע כיבושים מהיר ויסודי של ערי דרום הארץ, בהן לבנה, לכיש, עגלון, חברון ודביר, תוך החלת חרם מלא על יושביהן כפי שציווה ה'.
פסוק זה עומד בלב המערכה הצבאית הגדולה בדרום הארץ. יהושע פונה ישירות אל גרמי השמים ומצווה עליהם לעצור מלכת. קריאה זו אינה רק בקשה טכנית להארכת שעות האור לצורך השלמת הניצחון, אלא ביטוי עילאי של אמונה וברית, שבה הבריאה כולה מתגייסת לצד המאמץ האנושי. הנס הקוסמי הזה מסמל את השיא של מנהיגות יהושע ואת הגיבוי האלוהי המוחלט לו הוא זוכה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק י' בספר יהושע מציג את נקודת השיא של כיבוש דרום הארץ, ומעמיד במרכזו את המתח המרתק שבין מחויבות מוסרית אנושית לבין התערבות אלוהית קוסמית חסרת תקדים. מבחינה ספרותית והיסטורית, הפרק בנוי במבנה של שלוש מערכות מרכזיות המשתלבות זו בזו: היווצרות הקואליציה האנטי-ישראלית והקרב להצלת גבעון, הנס הקוסמי של עצירת גרמי השמים, וסדרת כיבושים מהירה ויסודית של ערי המבצר בדרום הארץ. הדרמה נפתחת בדילמה מוסרית מורכבת שאינה מדוברת במפורש אך מרחפת מעל כל חלקי הטקסט. בפרק הקודם, הגבעונים הונו את יהושע וכרתו עמו ברית שקר. כעת, כשהם מותקפים על ידי חמשת המלכים, יהושע יכול היה להתנער מהמחויבות שלו בטענה של 'חוזה שהושג במרמה'. אולם, יהושע בוחר בנאמנות מוחלטת לשבועה. הבחירה לצאת למסע לילי מפרך ומאומץ מהגלגל לגבעון מעידה על תפיסה מוסרית עמוקה שבה שבועה בשם ה' היא מוחלטת ואינה ניתנת להפרה, גם מול שותף לא ישר. נאמנות זו זוכה לגיבוי אלוהי מיידי: ה' מבטיח ליהושע ניצחון ומחולל שורה של נסים אקטיביים בתוך שדה הקרב. הנס הראשון הוא מטר אבני הברד הגדולות במורד בית חורון, אשר לפי הכתוב הפיל חללים רבים יותר מאשר חרבם של בני ישראל. בכך מדגיש המקרא כי הניצחון אינו שייך לכוח הצבאי האנושי לבדו, אלא הוא תוצאה של שותפות בין האדם לאלוהיו. השיא הדרמטי מגיע בקריאתו הקוסמית של יהושע: 'שֶׁ֚מֶשׁ בְּגִבְע֣וֹן דֹּ֔ם וְיָרֵ֖חַ בְּעֵ֥מֶק אַיָּלֽוֹן'. עצירת השמש בחצי השמיים היא אירוע חסר תקדים במקרא, המציג את יהושע כמנהיג שאינו רק פועל בתוך ההיסטוריה, אלא מסוגל להשפיע על חוקי הקוסמוס עצמם לצורך השלמת המשימה. המילים המנחות בפרק מדגישות את הניגוד בין הפחד והמנוסה של מלכי כנען לבין העמידה האיתנה של יהושע וצבאו. המלכים שנחשבו לגיבורים נמלטים למערה במקדה – דימוי ספרותי אירוני של קבר זמני שהופך לקבר קבוע לאחר שיהושע חוסם את פתחה באבנים גדולות. הטקס הציבורי שבו קציני הצבא מניחים את רגליהם על צווארי המלכים השבויים, ולאחר מכן תלייתם על עצים, משמש ככלי פסיכולוגי להסרת פחד מלב העם וכסמל פוליטי של הכנעה מוחלטת של השלטון הכנעני הישן. החלק האחרון של הפרק מתאר 'בליץ' צבאי שיטתי ומהיר. יהושע מבין שהניצחון בגבעון יצר ואקום שלטוני בדרום, והוא מנצל אותו במהירות כדי להשמיד את ערי המבצר הכנעניות בזו אחר זו: לבנה, לכיש, עגלון, חברון ודביר. החלת החרם המלא על הערים הללו מעלה שאלות מוסריות קשות לקורא המודרני, אך בהקשר המקראי היא מוצגת כמימוש צו אלוהי היסטורי שנועד למנוע השפעה אלילית ותרבותית שלילית על העם החדש המשתקע בארצו. הפרק נחתם בחזרה למחנה הגלגל, המהווה עוגן של יציבות וסגירת מעגל של המערכה הדרומית כולה.
- קדושת המילה וההתחייבותבעולם המודרני, קל מאוד להתנער מחוזים או מהבטחות כאשר מתגלים פרטים חדשים או כשהנסיבות הופכות לקשות ולא משתלמות. יהושע מלמד אותנו שיושרה אמיתית נמדדת ביכולת לעמוד מאחורי המילה שלנו, גם כאשר הצד השני נהג בחוסר הגינות וגם כאשר העמידה בהתחייבות דורשת מאיתנו מאמץ פיזי ומנטלי כביר.
- העזה לפרוץ את גבולות האפשרכאשר אנו נתקלים במחסום זמן או במשאבים מוגבלים, הנטייה הטבעית היא להרים ידיים ולוותר. קריאתו של יהושע לשמש לעצור מייצגת את החשיבה מחוץ למסגרת ואת הסירוב להיכנע למגבלות הנראות לעין. בחיים המקצועיים והאישיים, מנהיגות והישגיות דורשות לעיתים להאמין שאפשר למתוח את הגבולות ולהשיג את הבלתי יאומן.
- ניצול מומנטום אסטרטגיהניצחון הגדול בגבעון לא גרם ליהושע לנוח על זרי הדפנה. הוא הבין שרגע של שבירה אצל היריב הוא הזדמנות חד-פעמית לעיצוב המציאות מחדש. בעולם העסקים או בפיתוח אישי, כאשר אנו משיגים פריצת דרך, זהו בדיוק הזמן להגביר את הקצב ולבסס את ההישגים, ולא להמתין שהמומנטום יתפוגג והקשיים יחזרו.
הפרק מעלה דילמה מוסרית קשה בנוגע ליחס שבין נאמנות מוחלטת לבריתות לבין המחיר האנושי הכבד של מלחמה טוטאלית. מצד אחד, יהושע מפגין מוסר עילאי של שמירת שבועה לגבעונים; מצד שני, המערכה מסתיימת בהשמדה מוחלטת של אוכלוסיית ערי הדרום תחת חוק החרם. כיצד מתיישבים ערכים של נאמנות וצדק עם אכזריות המלחמה הטוטאלית?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנִי־צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם כִּי־לָכַד יְהוֹשֻׁעַ אֶת־הָעַי וַיַּחֲרִימָהּ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ כֵּן־עָשָׂה לָעַי וּלְמַלְכָּהּ וְכִי הִשְׁלִימוּ יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְּקִרְבָּם׃
וַיִּירְאוּ מְאֹד כִּי עִיר גְּדוֹלָה גִּבְעוֹן כְּאַחַת עָרֵי הַמַּמְלָכָה וְכִי הִיא גְדוֹלָה מִן־הָעַי וְכָל־אֲנָשֶׁיהָ גִּבֹּרִים׃
וַיִּשְׁלַח אֲדֹנִי־צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם אֶל־הוֹהָם מֶלֶךְ־חֶבְרוֹן וְאֶל־פִּרְאָם מֶלֶךְ־יַרְמוּת וְאֶל־יָפִיעַ מֶלֶךְ־לָכִישׁ וְאֶל־דְּבִיר מֶלֶךְ־עֶגְלוֹן לֵאמֹר׃
עֲלוּ־אֵלַי וְעִזְרֻנִי וְנַכֶּה אֶת־גִּבְעוֹן כִּי־הִשְׁלִימָה אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיֵּאָסְפוּ וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם מֶלֶךְ־חֶבְרוֹן מֶלֶךְ־יַרְמוּת מֶלֶךְ־לָכִישׁ מֶלֶךְ־עֶגְלוֹן הֵם וְכָל־מַחֲנֵיהֶם וַיַּחֲנוּ עַל־גִּבְעוֹן וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ׃
וַיִּשְׁלְחוּ אַנְשֵׁי גִבְעוֹן אֶל־יְהוֹשֻׁעַ אֶל־הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה לֵאמֹר אַל־תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה וְהוֹשִׁיעָה לָּנוּ וְעָזְרֵנוּ כִּי נִקְבְּצוּ אֵלֵינוּ כָּל־מַלְכֵי הָאֱמֹרִי יֹשְׁבֵי הָהָר׃
וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ מִן־הַגִּלְגָּל הוּא וְכָל־עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ וְכֹל גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ אַל־תִּירָא מֵהֶם כִּי בְיָדְךָ נְתַתִּים לֹא־יַעֲמֹד אִישׁ מֵהֶם בְּפָנֶיךָ׃
וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ פִּתְאֹם כָּל־הַלַּיְלָה עָלָה מִן־הַגִּלְגָּל׃
וַיְהֻמֵּם יְהוָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה־גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן וַיִּרְדְּפֵם דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית־חוֹרֹן וַיַּכֵּם עַד־עֲזֵקָה וְעַד־מַקֵּדָה׃
וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית־חוֹרֹן וַיהוָה הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן־הַשָּׁמַיִם עַד־עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר־מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב׃
אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיהוָה בְּיוֹם תֵּת יְהוָה אֶת־הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן׃
וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד־יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא־הִיא כְתוּבָה עַל־סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא־אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים׃
וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ יְהוָה בְּקוֹל אִישׁ כִּי יְהוָה נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל׃
וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ אֶל־הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה׃
וַיָּנֻסוּ חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיֵּחָבְאוּ בַמְּעָרָה בְּמַקֵּדָה׃
וַיֻּגַּד לִיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים נֶחְבְּאִים בַּמְּעָרָה בְּמַקֵּדָה׃
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ גֹּלּוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֶל־פִּי הַמְּעָרָה וְהַפְקִידוּ עָלֶיהָ אֲנָשִׁים לְשָׁמְרָם׃
וְאַתֶּם אַל־תַּעֲמֹדוּ רִדְפוּ אַחֲרֵי אֹיְבֵיכֶם וְזִנַּבְתֶּם אוֹתָם אַל־תִּתְּנוּם לָבוֹא אֶל־עָרֵיהֶם כִּי נְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּיֶדְכֶם׃
וַיְהִי כְּכַלּוֹת יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכּוֹתָם מַכָּה גְדוֹלָה־מְאֹד עַד־תֻּמָּם וְהַשְּׂרִידִים שָׂרְדוּ מֵהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל־עָרֵי הַמִּבְצָר׃
וַיָּשֻׁבוּ כָל־הָעָם אֶל־הַמַּחֲנֶה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ מַקֵּדָה בְּשָׁלוֹם לֹא־חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת־לְשֹׁנוֹ׃
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ פִּתְחוּ אֶת־פִּי הַמְּעָרָה וְהוֹצִיאוּ אֵלַי אֶת־חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִן־הַמְּעָרָה׃
וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֹּצִיאוּ אֵלָיו אֶת־חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִן־הַמְּעָרָה אֵת מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם אֶת־מֶלֶךְ חֶבְרוֹן אֶת־מֶלֶךְ יַרְמוּת אֶת־מֶלֶךְ לָכִישׁ אֶת־מֶלֶךְ עֶגְלוֹן׃
וַיְהִי כְּהוֹצִיאָם אֶת־הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל־כָּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֶל־קְצִינֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הֶהָלְכוּא אִתּוֹ קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת־רַגְלֵיכֶם עַל־צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרְבוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת־רַגְלֵיהֶם עַל־צַוְּארֵיהֶם׃
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ אַל־תִּירְאוּ וְאַל־תֵּחָתּוּ חִזְקוּ וְאִמְצוּ כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל־אֹיְבֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם׃
וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי־כֵן וַיְמִיתֵם וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל־הָעֵצִים עַד־הָעָרֶב׃
וַיְהִי לְעֵת בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּם מֵעַל הָעֵצִים וַיַּשְׁלִכֻם אֶל־הַמְּעָרָה אֲשֶׁר נֶחְבְּאוּ־שָׁם וַיָּשִׂמוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת עַל־פִּי הַמְּעָרָה עַד־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה׃
וְאֶת־מַקֵּדָה לָכַד יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא וַיַּכֶּהָ לְפִי־חֶרֶב וְאֶת־מַלְכָּהּ הֶחֱרִם אוֹתָם וְאֶת־כָּל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־בָּהּ לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד וַיַּעַשׂ לְמֶלֶךְ מַקֵּדָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ׃
וַיַּעֲבֹר יְהוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מִמַּקֵּדָה לִבְנָה וַיִּלָּחֶם עִם־לִבְנָה׃
וַיִּתֵּן יְהוָה גַּם־אוֹתָהּ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְאֶת־מַלְכָּהּ וַיַּכֶּהָ לְפִי־חֶרֶב וְאֶת־כָּל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־בָּהּ לֹא־הִשְׁאִיר בָּהּ שָׂרִיד וַיַּעַשׂ לְמַלְכָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ׃
וַיַּעֲבֹר יְהוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מִלִּבְנָה לָכִישָׁה וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּלָּחֶם בָּהּ׃
וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת־לָכִישׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיִּלְכְּדָהּ בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וַיַּכֶּהָ לְפִי־חֶרֶב וְאֶת־כָּל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־בָּהּ כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה לְלִבְנָה׃
אָז עָלָה הֹרָם מֶלֶךְ גֶּזֶר לַעְזֹר אֶת־לָכִישׁ וַיַּכֵּהוּ יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת־עַמּוֹ עַד־בִּלְתִּי הִשְׁאִיר־לוֹ שָׂרִיד׃
וַיַּעֲבֹר יְהוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מִלָּכִישׁ עֶגְלֹנָה וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ׃
וַיִּלְכְּדוּהָ בַּיּוֹם הַהוּא וַיַּכּוּהָ לְפִי־חֶרֶב וְאֵת כָּל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־בָּהּ בַּיּוֹם הַהוּא הֶחֱרִים כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה לְלָכִישׁ׃
וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מֵעֶגְלוֹנָה חֶבְרוֹנָה וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ׃
וַיִּלְכְּדוּהָ וַיַּכּוּהָ־לְפִי־חֶרֶב וְאֶת־מַלְכָּהּ וְאֶת־כָּל־עָרֶיהָ וְאֶת־כָּל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־בָּהּ לֹא־הִשְׁאִיר שָׂרִיד כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה לְעֶגְלוֹן וַיַּחֲרֵם אוֹתָהּ וְאֶת־כָּל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־בָּהּ׃
וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ דְּבִרָה וַיִּלָּחֶם עָלֶיהָ׃
וַיִּלְכְּדָהּ וְאֶת־מַלְכָּהּ וְאֶת־כָּל־עָרֶיהָ וַיַּכּוּם לְפִי־חֶרֶב וַיַּחֲרִימוּ אֶת־כָּל־נֶפֶשׁ אֲשֶׁר־בָּהּ לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֶבְרוֹן כֵּן־עָשָׂה לִדְבִרָה וּלְמַלְכָּהּ וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה לְלִבְנָה וּלְמַלְכָּהּ׃
וַיַּכֶּה יְהוֹשֻׁעַ אֶת־כָּל־הָאָרֶץ הָהָר וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה וְהָאֲשֵׁדוֹת וְאֵת כָּל־מַלְכֵיהֶם לֹא הִשְׁאִיר שָׂרִיד וְאֵת כָּל־הַנְּשָׁמָה הֶחֱרִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעַד־עַזָּה וְאֵת כָּל־אֶרֶץ גֹּשֶׁן וְעַד־גִּבְעוֹן׃
וְאֵת כָּל־הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת־אַרְצָם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ פַּעַם אֶחָת כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל׃
וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ אֶל־הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה׃