ויקרא · פרק ה׳
אנטומיה של אשמה ותיקון: קריאה מודרנית בפרק ה'
וְהָיָה כִּי־יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ׃
פסוק ההציפורים הקטנות של הלב
הערב נספר על סוד מיוחד שה' גילה למשה בתוך אוהל המשכן. לפעמים, גם למבוגרים וגם לילדים קורה שהם עושים טעות קטנה בלי לשים לב. אולי שכחנו לספר משהו חשוב, אולי נגענו במשהו מלוכלך, או שהבטחנו הבטחה חמודה ופשוט שכחנו ממנה. כשאנחנו נזכרים בזה פתאום, הלב שלנו מרגיש קצת כבד, נכון? ה' הטוב רצה לעזור לנו לנקות את הלב, והוא אמר: אל תדאגו, תמיד אפשר לתקן! קודם כל, פשוט אומרים בקול ובכנות: 'סליחה, עשיתי טעות'. ואז, מביאים מתנה קטנה למשכן. מי שיש לו מביא טלה קטן, ומי שאין לו יכול להביא שתי ציפורי יונה חמודות או אפילו קומץ קמח לבן ופשוט. ה' מקבל את כולם באהבה גדולה, ומלמד אותנו שאף אחד לא מושלם, אבל הלב שלנו תמיד יכול לחזור להיות קל, נקי ושמח.
הודאה בטעות היא הבסיס לכל תיקון אמיתי; למדו את ילדיכם שווידוי וכנות מביאים הקלה וסליחה.
הסיפור בפרק מדגיש את החשיבות של לקיחת אחריות ללא פחד. הורים יכולים להשתמש בסיפור כדי להסביר לילדים שטעויות הן חלק טבעי מהחיים, ושאנחנו לא צריכים להתבייש בהן או להסתיר אותן. הערך המרכזי כאן הוא הכנות והיכולת לתקן. במקום לכעוס על טעות של הילד, עודדו אותו להשתמש ב'נוסחת התיקון' של הפרק: להודות בכנות, לחשוב על דרך לפצות את מי שנפגע (כמו להכין ציור יפה או לעזור לסדר), ולדעת שאחרי התיקון הדף חלק ונקי לגמרי.
- איך הלב שלנו מרגיש כשאנחנו מצליחים להגיד 'סליחה' מכל הלב?
- אם היית צריך לבחור מתנה קטנה כדי לשמח חבר שקצת עצוב, מה היית מביא לו?
- למה לדעתך אלוהים שמח גם כשעני הביא לו רק קצת קמח פשוט במתנה?
הסוד של הלב הנקי
דמיינו שאתם מסתובבים עם אבן קטנה וכבדה בתוך הכיס. בכל פעם שאתם נזכרים בטעות שעשיתם, האבן הזו מרגישה כבדה יותר. בפרק שלנו, אלוהים מסביר לעם ישראל איך להוציא את האבנים הכבדות האלה מהלב! לפעמים אנחנו שוכחים להגיד את האמת, נוגעים בטעות במשהו מלוכלך, או מבטיחים הבטחה ולא מצליחים לקיים. הלב מרגיש עצוב, נכון? אבל יש פתרון נפלא! אלוהים אומר: קודם כל, תגידו בקול 'טעיתי וסליחה'. אחר כך, הביאו מתנה קטנה למשכן – מי שיכול מביא כבשה, מי שקשה לו מביא שתי ציפורים, ומי שאין לו מביא רק קצת קמח לבן ופשוט. אלוהים אוהב את כולם באותה מידה, ומחכה שנסלח לעצמנו ונתחיל מחדש עם לב קל, נקי ושמח. מה יקרה כשנלמד לתקן גם טעויות שקשורות לחברים שלנו? בפרק הבא נגלה!
כשאנחנו עושים טעות, הדבר הראשון והכי חשוב לעשות הוא פשוט להגיד בקול: 'סליחה, טעיתי'.
הידעתם? אלוהים לא ביקש מכולם את אותה מתנה. מי שהיה עני מאוד יכול היה להביא רק קומץ קמח פשוט, ואלוהים קיבל את זה באותה אהבה כמו מתנה גדולה ויקרה!
מה קורה כאשר מישהו לוקח בטעות משהו ששייך לחבר שלו, ואיך אפשר לתקן את זה בצורה הכי טובה? בפרק הבא נגלה!
להוריד את האבן מהלב: המדריך לתיקון טעויות
פרק ה' בספר ויקרא פוגש אותנו ברגעים הכי אנושיים שלנו – כשאנחנו מפשלים. הפרק מתאר מצבים שונים שבהם אדם עושה טעות: שומר בסוד עדות שיכולה לעזור למישהו, נוגע בטעות במשהו טמא, או נשבע שבועה פזיזה ולא עומד בה. לפעמים אנחנו בכלל לא שמים לב שפגענו או טעינו, ורק מאוחר יותר האסימון נופל. התורה לא כועסת ולא מענישה מיד, אלא מציעה מסלול מובנה של 'איפוס': קודם כל מתוודים ומודים בטעות, ואז מביאים קורבן אשם בהתאם ליכולת הכלכלית (מכבשה ועד קמח פשוט). בחלקו השני של הפרק, התורה עוסקת בנזק כספי או פגיעה בחבר – שם התיקון כולל החזרת החוב בתוספת קנס של עשרים אחוזים. המסר ברור: אין טעות שאי אפשר לתקן, והאחריות היא בידינו.
להודות בטעות זה לא סימן לחולשה, אלא הצעד הראשון והכי אמיץ כדי לתקן את מה שהתקלקל.
כשאתם מבינים שפגעתם במישהו, אל תחכו שהוא יבוא אליכם. גשו אליו, תודו בטעות בלי תירוצים, ותציעו דרך לפצות אותו. זה יחסוך לכם ימים של רגשות אשמה מעיקים.
להבטיח משהו לחבר בשיא ההתלהבות ואז לגלות שאי אפשר לקיים, זה בדיוק כמו 'שבועת ביטוי' שנשכחה. במקום להתחמק או להמציא תירוצים בווטסאפ, פשוט תגידו בכנות: 'הבטחתי משהו שלא יכולתי לקיים, אני מצטער'.
הפסיכולוגיה של האשמה: למה קשה לנו להגיד 'טעיתי'?
ספר ויקרא פרק ה' עוסק באחד הרגשות הכי מורכבים בנפש שלנו: אשמה. הפרק מציג שורה של מקרים שבהם אדם מוצא את עצמו אשם, לפעמים אפילו בלי שהתכוון לכך במודע. זה מתחיל בהסתרת מידע חשוב בבית המשפט (אי-הגשת עדות), ממשיך במגע לא מודע בדברים טמאים, ומגיע עד לשבועות פזיזות שנאמרו ברגע של כעס או התלהבות ונשכחו. בהמשך, הפרק עוסק במעילה בקודשי המקדש ובפגיעה ברכוש של חברים באמצעות שקרים וגזל. התורה מבינה שאשמה לא פתורה יכולה לאכול את האדם מבפנים, ולכן היא מציעה מנגנון מדהים של שחרור ותיקון. התהליך מורכב משלושה שלבים ברורים: הודאה כנה בפה (ווידוי), פיצוי כספי מלא בתוספת קנס של חמישית מהערך (אם נגרם נזק למישהו), והבאת קורבן אשם שמסמל את הרצון להתחיל מחדש מול אלוהים. הפרק מלמד אותנו שטעויות הן חלק בלתי נפרד מהחיים, אבל הדרך שבה אנחנו מתמודדים איתן היא זו שמגדירה מי אנחנו.
הפסוק מציב את הווידוי המילולי כתנאי הכרחי ומקדים לכל תהליך של כפרה והבאת קורבן. התורה מלמדת כי טקס חיצוני אינו מספיק; על האדם להכיר באשמתו באופן פעיל, לבטא אותה בקולו ולקחת אחריות אישית על מעשיו. רק מתוך המפגש הכנה עם האמת הפנימית וההודאה בטעות, יכול להתחיל תהליך התיקון וההתפייסות עם אלוהים ועם החברה.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, רגשות אשמה הם כמו אזעקה פנימית. הם נועדו להציק לנו כדי שלא נתעלם מהעובדה שפגענו במישהו או בעצמנו. אבל מה קורה כשהאזעקה הזו ממשיכה לצפצף בלי הפסקה? בפרק ה' של ספר ויקרא, התורה מציעה לנו 'כפתור כיבוי' חכם מאוד לאזעקה הזו, והוא נקרא קורבן אשם. הפרק מחלק את הטעויות שלנו לכמה סוגים. הסוג הראשון הוא חטאים חברתיים ודתיים שנעשו בשגגה – כלומר, בלי כוונה רעה. אדם ששמע קול שבועה ולא העיד, או אדם שנגע בטומאה ושכח מזה. שימו לב לדינמיקה: 'ונעלם ממנו והוא ידע ואשם'. כלומר, בהתחלה הוא לא היה מודע, אבל ברגע שהמודעות מגיעה – האשמה נולדת. התורה לא אומרת 'לא נורא, זה היה בטעות'. היא דורשת מהאדם לקחת אחריות. איך לוקחים אחריות? כאן מגיע החידוש הגדול של 'קורבן עולה ויורד'. התורה מתאימה את הקורבן למצבו הכלכלי של האדם. מי שיש לו כסף מביא כבשה; מי שאין לו מביא שתי ציפורים; ומי שעני מאוד מביא מנחת סולת פשוטה ללא שמן ולבונה. למה בלי שמן ולבונה? כי זהו קורבן של צער, לא של חגיגה. ההתחשבות הזו במצב הכלכלי מראה שהמטרה היא לא להעניש או לרושש את האדם, אלא לאפשר לכל אחד ואחת, ללא הבדל מעמד, לנקות את המצפון ולהרגיש שוב חלק מהקהילה. החלק השני של הפרק לוקח אותנו צעד אחד קדימה – אל עולם היחסים שבין אדם לחברו. מה קורה כשמישהו משקר, גונב, מכחיש פיקדון שחבר הפקיד אצלו, או מוצא אבידה ומשקר לגביה? כאן לא מספיק להביא קורבן לאלוהים. התורה קובעת כלל ברזל: קודם כל מחזירים את הגזילה לבעליה, מוסיפים עליה חמישית מהשווי שלה כפיצוי על עגמת הנפש והעיכוב, ורק אז מביאים את קורבן האשם למקדש. זהו שיעור מדהים במוסר וחברה. אי אפשר 'לקנות' את סליחתו של אלוהים באמצעות קורבנות אם לא תיקנו קודם כל את העוול שעשינו לבני האדם שמסביבנו. התיקון האמיתי מתחיל בכיס ובמערכת היחסים האנושית, ורק אז עולה למעלה.
אם היית מגלה שחבר טוב שלך לקח משהו שלא שלו והכחיש את זה, האם היית מעודד אותו להודות ולשלם את הקנס, או שהיית מעדיף לעזור לו לשמור על הסוד כדי שלא יסתבך?
אנטומיה של אשמה ותיקון: קריאה מודרנית בפרק ה'
פרק ה' בספר ויקרא מציג את דיני קורבן האשם וקורבן עולה ויורד, ומשרטט מפה מפורטת של מצבי כשל מוסרי ודתי בחיי היומיום. הפרק נפתח בשלושה מקרים של שגגה חברתית ופולחנית: הימנעות מהגשת עדות חיונית בבית דין, מגע לא מודע בנבלות בעלי חיים או בטומאת אדם, ושבועת ביטוי פזיזה שנשכחה. עבור חטאים אלו מציעה התורה את קורבן ה'עולה ויורד' – מנגנון כפרה גמיש המשתנה בהתאם ליכולתו הכלכלית של החוטא (מכבשה, דרך עופות ועד מנחת סולת פשוטה), המותנה תמיד בווידוי מילולי כנה. בחלקו השני, הפרק עוסק במעילה בשגגה בקודשי המקדש, ומציג את קורבן האשם הקבוע (איל). הפרק נחתם בקטגוריה חמורה ומרתקת: אשם גזילות. מדובר במקרים של מעילה באמון שבין אדם לחברו – כגון הכחשת פיקדון, גזל, עושק או מציאת אבידה והישבעות לשקר לגביה. כאן קובעת התורה עקרון משפטי ומוסרי מהפכני: הכפרה מול אלוהים מותנית לחלוטין בהשבת הקרן לנגזל בתוספת פיצוי של חמישית מערכה (עשרים אחוזים). רק לאחר הסדרת החוב האנושי, רשאי החוטא להביא את קורבנו אל המזבח ולקבל מחילה.
הפסוק מציב את הווידוי המילולי כתנאי הכרחי ומקדים לכל תהליך של כפרה והבאת קורבן. התורה מלמדת כי טקס חיצוני אינו מספיק; על האדם להכיר באשמתו באופן פעיל, לבטא אותה בקולו ולקחת אחריות אישית על מעשיו. רק מתוך המפגש הכנה עם האמת הפנימית וההודאה בטעות, יכול להתחיל תהליך התיקון וההתפייסות עם אלוהים ועם החברה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ה' של ספר ויקרא מהווה אבן יסוד בהבנת התפיסה המקראית של חטא, אשמה ואחריות חברתית. דרך בחינת המקרים השונים המובאים בו, נחשף מודל פסיכולוגי ומשפטי מתוחכם המתמודד עם חולשות האנוש ועם הצורך באיזון קהילתי ורוחני. הפרק נפתח בקטגוריה ייחודית של קורבנות המכונה במקורות חז"ל 'קורבן עולה ויורד'. ייחודו של קורבן זה הוא הדירוג הסוציו-אקונומי שלו. המקרים המפעילים אותו הם מגוונים: החל מאי-הגשת עדות (מצב שבו אדם שומע קול אלה – שבועה המופנית לעדים – ובוחר לשתוק ובכך לשבש את עשיית הצדק), דרך היטמאות בשגגה, ועד לשבועות פזיזות שנשכחו. המכנה המשותף לכולם הוא המעבר מחוסר מודעות למודעות: 'ונעלם ממנו והוא ידע ואשם'. התורה מזהה כי המצפון האנושי אינו שקט גם כאשר העבירה נעשתה ללא כוונה פלילית מודעת. ברגע שהאדם מגלה את דבר החטא, עליו לפעול. הדרישה הראשונה והבסיסית ביותר בתהליך היא הווידוי: 'והתוודה אשר חטא עליה'. כאן מניחה התורה את התשתית לפסיכולוגיה של התיקון – הכרה מילולית באשמה היא תנאי בל יעבור לשחרור ממנה. ללא וידוי, הקורבן הופך לטקס ריק, מעין שוחד פולחני. מיד לאחר מכן מגיע עקרון הנגישות הכלכלית. התורה מסרבת להפוך את הכפרה למותרות של עשירים בלבד. מי שידו אינה משגת להביא כבשה או עז, מביא שתי ציפורים (תורים או בני יונה) – אחת לחטאת ואחת לעולה. מי שגם ידו זו אינה משגת, מביא עשירית האיפה סולת. מנחה זו מובאת ללא שמן ולבונה, כדי להדגיש את אופיו המצער והמפוכח של האירוע. המבנה הספרותי כאן מדגיש את השוויון המוסרי: הניסוח החוזר 'וכיפר עליו הכהן... ונסלח לו' מופיע בסיומו של כל מעמד כלכלי, ומבהיר כי סולת דלה של עני מכפרת בדיוק כמו זבח עשיר. בחלקו השני של הפרק אנו עוברים מדיני השגגה הפולחנית אל דיני המעילה באמון הבין-אישי (אשם גזילות). התורה מתארת מצבים קלאסיים של מרמה חברתית: הכחשת פיקדון שהופקד בידי אדם, כפירה בשותפות עסקית ('תשומת יד'), גזל ישיר, עושק של שכיר, או מציאת אבידה והישבעות לשקר לגביה. חטאים אלו מוגדרים באופן מפתיע כ'מעל בה'': 'נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו'. התורה קושרת קשר בל ינתק בין פגיעה בזולת לבין פגיעה באלוהים. האמונה באל אינה יכולה להתקיים במנותק מהיושרה המוסרית כלפי החברה. הפתרון המשפטי והרוחני שמציע הפרק לחטאים אלו הוא מופת של צדק מאחה. התורה אינה מסתפקת בענישה או בהקרבת קורבן. השלב הראשון וההכרחי הוא השבת הגזילה במלואה לבעליה המקוריים ('וילם אותו בראשו'). השלב השני הוא תשלום פיצוי נוסף של חמישית מהערך (עשרים אחוזים) לניזוק, כפיצוי על עגמת הנפש ומניעת השימוש בנכס. רק לאחר שהושלם התיקון האנושי והחברתי, רשאי החוטא להביא את איל האשם אל בית המקדש כדי לזכות בכפרה אלוהית. בכך מונעת התורה את השימוש בדת כמקלט לחוטאים חברתיים, ומציבה את הצדק וההגינות האנושית כבסיס לכל פולחן דתי משמעותי.
- ההכרה באשמה כתנאי לריפויבמערכות יחסים מודרניות, לעיתים קרובות אנו מנסים לטשטש טעויות או להמתין שהזמן יעשה את שלו. הלקח המרכזי מהפרק הוא שהכרה אקטיבית ומילולית בטעות (הווידוי) היא הצעד היחיד שמפרק את חומת הטינה. פנייה ישירה לצד שנפגע והודאה ברורה בטעות, ללא תירוצים קוגניטיביים, היא הבסיס לשיקום האמון.
- צדק מאחה ופיצוי מעבר לחוב הבסיסיכאשר אנו גורמים נזק למישהו – בין אם מדובר בנזק כספי, פגיעה במוניטין מקצועי או עגמת נפש – החזרת המצב לקדמותו אינה תמיד מספיקה. תוספת החמישית (20%) שמציגה התורה מלמדת על הצורך להעניק פיצוי נוסף שמכיר בנזק העקיף ובפגיעה באמון. במרחב המקצועי, זה יכול להתבטא במתן שירות מועדף או הטבה משמעותית ללקוח שנפגע מטעויות של העסק.
- דמוקרטיזציה של הכפרה והנגישות המוסריתהתאמת הקורבן למצבו הכלכלי של החוטא מזכירה לנו כי מערכות תמיכה, שיקום וצדק צריכות להיות נגישות לכל שכבות האוכלוסייה. בארגונים ובקהילות, יש לוודא כי תהליכי גישור, פתרון סכסוכים וסיוע אינם הופכים לנחלתם של בעלי אמצעים בלבד, אלא מאפשרים לכל חבר בקהילה את ההזדמנות לתקן ולהשתלב מחדש בכבוד.
הפרק מעלה דילמה עמוקה בנוגע למושג האשמה בשגגה: כיצד אדם יכול להיות 'אשם' ולשאת בעוון על מעשה שעשה ללא כל מודעות או כוונה רעה באותו הרגע? מתח זה שבין האחריות האובייקטיבית לתוצאות מעשינו לבין היעדר האשמה המוסרית הסובייקטיבית בזמן המעשה, נותר פתוח ומזמין אותנו לחשוב על גבולות האחריות שלנו בעולם מורכב.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְנֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם־לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ׃
אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל־דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם׃
אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם׃
אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא־יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה׃
וְהָיָה כִי־יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ׃
וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן־הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ־שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ׃
וְאִם־לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ־שְׁנֵי בְנֵי־יוֹנָה לַיהוָה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה׃
וְהֵבִיא אֹתָם אֶל־הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת־אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת־רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל׃
וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל־קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא׃
וְאֶת־הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא וְנִסְלַח לוֹ׃
וְאִם־לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי־יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא־יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא־יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִיא׃
וֶהֱבִיאָהּ אֶל־הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת־אַזְכָּרָתָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהוָה חַטָּאת הִוא׃
וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה׃
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
נֶפֶשׁ כִּי־תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְהוָה וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף־שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל־הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם׃
וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן־הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת־חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ׃
וְאִם־נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל־מִצְוֺת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא־יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ׃
וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר־שָׁגָג וְהוּא לֹא־יָדַע וְנִסְלַח לוֹ׃
אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַיהוָה׃
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ־בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת־עֲמִיתוֹ׃
אוֹ־מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל־שָׁקֶר עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה׃
וְהָיָה כִּי־יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת־הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת־הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת־הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא׃
אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר־יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ׃
וְאֶת־אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן־הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל־הַכֹּהֵן׃
וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ׃