תנ״ך יקר פתח באפליקציה

ויקרא · פרק ד׳

האקולוגיה של האשמה: דיני חטאת והאחריות המערכתית

👑

וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׁה־לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם׃

פסוק כ'
התאמת תוכן לפי גיל

הסוד של הלב הנקי

לפני הרבה שנים, כשהעם שלנו טייל במדבר הגדול, אלוהים נתן להם מתנה מיוחדת במינה. הוא לימד אותם שאפילו האנשים הכי חכמים והכי טובים – כמו המנהיגים החשובים או הכהן הגדול – יכולים לפעמים לעשות טעות קטנה בלי להתכוון. אלוהים אמר להם: 'אל תהיו עצובים ואל תפחדו! אם עשיתם טעות בטעות, יש דרך קסומה לתקן'. הוא ביקש מהם להביא מתנה יפה למשכן, כמו כבשה קטנה ורכה או עז עליזה. הכהן הגדול היה עושה טקס מיוחד, מניח את הידיים על החיה כדי להעביר אליה את הטעות, ומבקש סליחה מכל הלב. פתאום, הלב של כולם היה מרגיש קל ושמח שוב, כמו בלון שמתעופף אל השמיים הכחולים. הסיפור הזה מזכיר לנו שכולנו טועים לפעמים, אבל תמיד-תמיד אפשר לתקן ולבקש סליחה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מלמד אותנו ואת הילדים שטעויות הן לא סוף הדרך; תמיד יש מסלול מובנה של תיקון, סליחה והתחלה חדשה.

טיפ להורים

הסיפור על קרבן החטאת בשגגה הוא הזדמנות נפלאה ללמד ילדים על חמלה עצמית ולקיחת אחריות. ילדים רבים חווים חרדה גדולה כשהם עושים טעות (כמו לשפוך משקה, לשבור צעצוע או לריב עם חבר). דרך הפרק, נוכל להסביר להם שטעויות הן חלק טבעי מהחיים – אפילו המנהיגים הגדולים ביותר טועים! הערך החשוב הוא לא להיות מושלם, אלא לדעת לעצור, להודות בטעות בלי פחד, ולעשות פעולה קטנה כדי לתקן אותה. זה בונה אצל הילד חוסן נפשי ומלמד אותו שסליחה היא תמיד אפשרית.

שאלות לשיחה עם הילד
  • אם היית עושה טעות קטנה בטעות, כמו להפיל צעצוע של חבר, מה היית עושה כדי לגרום לו להרגיש טוב יותר?
  • איך זה מרגיש בבטן כשמבקשים סליחה ומקבלים חיבוק חזרה?
  • למה לדעתך אלוהים רצה שגם המנהיגים הגדולים יבקשו סליחה כשהם טועים?

איך מתקנים טעות קטנה בלב גדול?

דמיין שאתה בונה מגדל קוביות גבוה, ופתאום – אופס! היד שלך זזה בטעות והמגדל נפל ברעש גדול. לא התכוונת, נכון? בפרק הזה, אלוהים מסביר למשה מה עושים כשעושים טעות בטעות. פעם, כשהעם גר במדבר, אם מישהו עשה טעות קטנה בלי לשים לב – אפילו הכהן הגדול או המנהיג החשוב – הוא לא היה צריך להישאר עצוב. אלוהים נתן להם דרך נפלאה לתקן! הם הביאו מתנה מיוחדת למשכן, כמו כבשה קטנה או עז חמודה. הכהן עשה טקס יפה עם ריח נעים של קטורת, וכולם ידעו שאלוהים סולח להם. הלב שלהם חזר להיות קל כמו נוצה ושמח כמו שיר. רוצה לדעת איזו מתנה מביאים כשרוצים להגיד תודה על משהו טוב שקרה? בפרק הבא נגלה...

מה הפסוק אומר?

הפסוק מספר לנו שאחרי שעושים טקס מיוחד ומבקשים סליחה באמת, אלוהים סולח והלב חוזר להיות נקי ושמח.

הידעת?

הידעת שגם המנהיגים הכי גדולים והכי חכמים בעם היו עושים טעויות לפעמים, והיו צריכים לבקש סליחה בדיוק כמו כולם?

מה יקרה בפרק הבא?

מה יקרה כשמישהו עושה טעות אבל אין לו כסף להביא כבשה יקרה? בפרק הבא נגלה את הפתרון המפתיע!

אף אחד לא מושלם: המדריך לתיקון פשלות

בספר ויקרא פרק ד', אלוהים מציג למשה את חוקי 'קרבן החטאת' – קרבן מיוחד שמיועד לאנשים שעשו טעות בשוגג, כלומר בלי כוונה. הפרק מחלק את החוטאים לארבע קבוצות: הכהן הגדול, הקהילה כולה, המנהיג (הנשיא), והאדם הפשוט. לכל אחד מהם יש דרך מוגדרת להביא בעל חיים למשכן, להניח עליו את הידיים כסימן לקבלת אחריות, ולבצע טקס שמנקה את האשמה. מה שמעניין הוא שככל שהאדם בעל תפקיד בכיר יותר, כך הטקס שלו מורכב ויקר יותר. הפרק מלמד אותנו שיעור ענק: כולם טועים, גם המנהיגים הכי חזקים, אבל החוכמה האמיתית היא לא להסתיר את הפשלה, אלא לעצור, להודות בה ולעשות מעשה אקטיבי כדי לתקן אותה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מראה שאפילו כשקבוצה שלמה עושה טעות גדולה, ברגע שלוקחים אחריות ועושים מעשה כדי לתקן, אפשר לקבל סליחה ולהתחיל מחדש.

Life Hack

עשית פשלה בקבוצת הווטסאפ או פגעת בחבר בלי לשים לב? אל תתעלם ואל תמחק את ההודעה כאילו כלום לא קרה. תכתוב הודעה קצרה וכנה: 'סליחה, לא שמתי לב שזה פוגע'. לקיחת אחריות מהירה מונעת מהטעות הקטנה להפוך לדרמה ענקית.

מקבילה מודרנית

זה כמו שקפטן של קבוצת כדורגל עושה טעות במשחק קריטי ומפסיד נקודות. הוא לא מאשים את הדשא או את השופט; הוא מתייצב מול הקבוצה, לוקח אחריות, ומבטיח לעבוד קשה יותר באימון הבא כדי לפצות על כך.

האחריות שבכתר: למה המנהיגים משלמים יותר על הטעויות שלהם?

ויקרא פרק ד' עוסק כולו בסיטואציה שכולנו מכירים מקרוב: לעשות משהו לא בסדר, אבל לגמרי בטעות (בשגגה). התורה לא מתעלמת מהמקרים האלה אלא מייצרת עבורם מערכת שלמה של תיקון שנקראת 'קרבן חטאת'. הפרק מפרט ארבעה מקרים שונים של חוטאים בשוגג: הכהן הגדול, העם כולו כקבוצה, הנשיא (המנהיג הפוליטי), והאדם הפשוט מהרחוב. לכל אחד מהם יש פרוטוקול תיקון משלו. הכהן הגדול והעם מביאים פר יקר, והדם שלו מוכנס אל תוך האוהל הקדוש ביותר. הנשיא מביא שעיר עיזים, והאדם הפשוט מביא כבשה או עזה, והטקס שלהם מתבצע בחוץ, על המזבח החיצוני. דרך ההבדלים האלה, הפרק מבהיר לנו שהמעשים שלנו לא קורים בחלל ריק. ככל שהמעמד שלך גבוה יותר וההשפעה שלך על אחרים גדולה יותר, כך לטעות שלך יש הד רחב יותר, והתיקון שנדרש ממך עמוק ותובעני בהתאם.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מתאר את רגע השיא של טקס הכפרה הקהילתי. הוא מדגיש שגם כאשר קבוצה שלמה שוגה ומבצעת טעות קולקטיבית, ישנה דרך מובנית לקחת אחריות, לתקן ולזכות בסליחה. הכוהן משמש כמתווך המאפשר את המעבר מאשמה להקלה, ומלמד שאין חטא שאינו ניתן לתיקון אם ניגשים אליו בחרטה כנה ובפעולה מעשית.

להעמקה בסיפור

אם תחשבו על זה, אחד הדברים הכי מתסכלים בחיים זה לעשות טעות בלי להתכוון ואז להרגיש אשמים. לפעמים אנחנו פולטים מילה לא במקום, שוברים משהו של מישהו אחר, או פשוט מבינים באיחור שעברנו על חוק כלשהו. בפרק הזה, התורה מראה לנו שהיא מבינה את הטבע האנושי: בני אדם טועם, וזה בלתי נמנע. אבל במקום להגיד 'לא נורא, זה היה בטעות' ולעבור הלאה, היא דורשת מאיתנו לעצור ולעשות מעשה אקטיבי של תיקון. מה שבאמת מעניין בפרק הזה הוא הדירוג החברתי. יש כאן הבחנה ברורה בין אנשים שונים לפי מידת ההשפעה שלהם. הכהן הגדול, שהוא המנהיג הרוחני, והציבור כולו כגוף אחד, מביאים את הקרבן הכי יקר – פר. הדם של הפר הזה לא נשאר בחצר, אלא נלקח פנימה, ממש אל תוך המשכן, ומורח על הפרוכת (הווילון שמפריד בין הקודש לקודש הקודשים). למה? כי הטעות של מנהיג רוחני או של החברה כולה 'מלכלכת' את המקומות הכי עמוקים והכי קדושים של הקהילה. היא פוגעת באמון הבסיסי ביותר. לעומת זאת, הנשיא – המנהיג המדיני – מביא שעיר עיזים, והאדם הפשוט מביא כבשה או עזה. הדם שלהם נשאר על המזבח החיצוני, בחצר. זה לא שהטעות שלהם לא חשובה, אלא שההשפעה שלה פחות הרסנית על המרחב הציבורי המשותף. עוד נקודה מדהימה היא טקס 'הסמיכה'. החוטא מגיע למשכן, מניח את שתי ידיו בכוח על ראש בעל החיים, ומתוודה. הפעולה הפיזית הזו של לחיצת הידיים היא דרך להגיד: 'אני מבין שעשיתי משהו לא בסדר. אני לא בורח מהתוצאות'. זהו תהליך פסיכולוגי עמוק. במקום להדחיק את האשמה או להאשים את הנסיבות, האדם מתייצב מול הטעות שלו פנים אל פנים. בסופו של דבר, הפרק הזה מלמד אותנו שיעור מודרני לחלוטין על מנהיגות ואחריות. הוא מראה לנו שמנהיגים לא מקבלים הנחות – להפך, הם נמדדים בסטנדרט גבוה בהרבה. והוא גם מזכיר לנו שלכל טעות, גם אם נעשתה בלי כוונה רעה, יש מחיר ויש השפעה על הסביבה שלנו. הדרך היחידה להשתחרר מתחושת האשמה המעיקה היא פשוט לעשות את העבודה הקשה של התיקון.

שאלה למחשבה

אם היית מגלה שחבר טוב שלך עשה טעות גדולה בטעות, והוא מתבייש להודות בה, איך היית עוזר לו לקחת אחריות בלי לגרום לו להרגיש מושפל?

האקולוגיה של האשמה: דיני חטאת והאחריות המערכתית

ויקרא פרק ד' מציג את דיני קרבן החטאת, המיועד לכפר על עבירות שנעשו בשגגה – כלומר, מתוך חוסר תשומת לב, טעות בהבנת החוק או שכחה. הפרק בנוי בצורה היררכית קפדנית ומחלק את החוטאים לארבע קטגוריות: הכהן המשיח (הכהן הגדול), עדת ישראל (הציבור כולו באמצעות נציגיו), הנשיא (המנהיג הפוליטי), ונפש אחת מעם הארץ (האזרח הפשוט). לכל קטגוריה מותאם טקס כפרה ייחודי המשקף את מעמדה החברתי והרוחני. חטאיהם של הכהן הגדול ושל העדה כולה נחשבים לחמורים ביותר; הם דורשים הקרבת פר, ודמו מוכנס אל תוך קודש הקודשים ומורז על הפרוכת ועל מזבח הקטורת הפנימי. לעומת זאת, חטאי הנשיא והיחיד דורשים שעיר עיזים או כבשה, ודמם נמרח על קרנות מזבח העולה החיצוני שבחצר. הטקסים כוללים סמיכת ידיים של החוטא על ראש בעל החיים, שחיטה, הזיית הדם, הקטרת החלבים (השומן) על המזבח, ושריפת שאר חלקי הפר מחוץ למחנה במקרים של חטאי הכהן והעדה. בסופו של כל תהליך, התורה מבטיחה את התוצאה המיוחלת: כפרה וסליחה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מתאר את רגע השיא של טקס הכפרה הקהילתי. הוא מדגיש שגם כאשר קבוצה שלמה שוגה ומבצעת טעות קולקטיבית, ישנה דרך מובנית לקחת אחריות, לתקן ולזכות בסליחה. הכוהן משמש כמתווך המאפשר את המעבר מאשמה להקלה, ומלמד שאין חטא שאינו ניתן לתיקון אם ניגשים אליו בחרטה כנה ובפעולה מעשית.

הדרש — קריאה לעומק

כדי להבין לעומק את פרק ד' בספר ויקרא, יש להשתחרר מהתפיסה המודרנית הרואה בחטא עניין פסיכולוגי או משפטי גרידא. בעיני המקרא, לחטא יש ממשות פיזית כמעט – הוא פועל כרעל או כזיהום רוחני המצטבר במשכן, מקום שכינתו של אלוהים בקרב העם. כאשר אדם חוטא, אפילו בשגגה, הוא מייצר 'כתם' אקולוגי-רוחני שמאיים לגרש את הנוכחות האלוהית מהמחנה. קרבן החטאת (שנכון יותר לתרגמו כ'קרבן חיטוי') אינו עונש לחוטא, אלא חומר ניקוי למקדש. המבנה הספרותי של הפרק חושף תובנה סוציולוגית ומוסרית עמוקה: מידת הלכלוך שהחטא מייצר תלויה ישירות במעמדו של החוטא. הכהן המשיח, המייצג את השיא הרוחני של האומה, נושא באחריות כבדה כל כך עד שחטאו מוגדר 'לאשמת העם'. חטאו, כמו גם חטא הקהילה כולה, חודר אל קודש הקודשים פנימה. דמו של הפר מותז שבע פעמים אל מול הפרוכת, הווילון המפריד בין האדם לבוראו, ונמרח על מזבח הקטורת הפנימי. שאר חלקי הפר אינם נאכלים על ידי הכהנים אלא מוצאים אל מחוץ למחנה, אל מקום שפך הדשן, ונשרפים כליל. שריפה טוטאלית זו מחוץ לגבולות היישוב מסמלת את סילוקו המוחלט של הזיהום החמור מהמרחב הציבורי. לעומת זאת, חטאו של הנשיא או של האדם הפשוט אינו חודר אל ההיכל הפנימי. דמו של השעיר או הכבשה נמרח על קרנות מזבח העולה שבחצר החיצונית. הדבר מלמד כי בעוד שחטאי המנהיגות הרוחנית והקולקטיב פוגעים בליבת המערכת הערכית של החברה, חטאי היחיד והמנהיג המדיני נשארים בפריפריה הטקסית. עם זאת, עצם הדרישה מהנשיא – המלך או השליט – להביא קרבן ולהודות בטעותו, היא מהפכה פוליטית חסרת تقدים במזרח הקדום. בעולם שבו המלכים נחשבו לאלים חסינים מטעויות, התורה מכפיפה את השליט לחוק אלוהי אחד ומחייבת אותו להודות בפומבי בשגגותיו. מושג המפתח בפרק הוא 'השגגה'. התורה מבינה כי החיים מורכבים וכי טעויות הן חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. אולם, חוסר כוונה אינו פוטר מאחריות. המונח 'ואשם' החוזר בפרק מדגיש כי האשמה קיימת אובייקטיבית ברגע שהנזק נעשה, גם אם החוטא לא היה מודע לכך בשעת מעשה. תהליך הכפרה מתחיל ברגע של 'או הודע אליו חטאתו' – רגע ההתעוררות המוסרית, שבו האדם מבין את השלכות מעשיו. טקס הסמיכה, שבו החוטא מניח את ידיו על ראש הקרבן, מהווה אקט של הזדהות והעברת האחריות, המאפשר לחוטא לעבור תהליך של קתרזיס ושחרור מהאשמה המעיקה. בכך, הפרק מציג איזון עדין בין צדק בלתי מתפשר לבין חמלה ורחמים, המאפשרים לאדם ולחברה לקום מנפילתם ולחדש את הברית.

לקחים לחיים
  • אחריות אובייקטיבית לתוצאותבמערכות יחסים או בעבודה, לעיתים קרובות אנו פוגעים באחרים או גורמים לנזק 'בלי להתכוון'. הנטייה הטבעית היא להתגונן ולומר 'לא הייתה לי כוונה רעה'. הלקח מהפרק הוא שהנזק קיים ללא קשר לכוונתנו. עלינו להכיר בתוצאות המעשים שלנו באופן אובייקטיבי, להתנצל ולפעול לתיקון הנזק הממשי שנגרם.
  • מנהיגות דורשת דין וחשבון מחמיר יותרככל שאדם עולה בסולם הדרגות הניהולי או הציבורי, כך השפעת החלטותיו רחבה יותר. מנהל בכיר ששוגה אינו יכול להסתפק בתיקון מינורי; עליו להבין שטעותו מחלחלת עמוק לתוך הארגון ומזהמת את תרבות העבודה. מנהיגות אמיתית נמדדת בנכונות לעבור תהליך תיקון פומבי ויסודי יותר.
  • הצורך באקטים פיזיים של היטהרותהתמודדות עם אשמה וחרטה אינה יכולה להישאר רק במישור המחשבתי. כדי להשתחרר באמת מתחושת מועקה נפשית, אנו זקוקים לטקסים מעשיים: שיחת פיוס פנים אל פנים, פיצוי חומרי או התנדבות אקטיבית. הפעולה הפיזית מעניקה לנפש את הסגירה שהיא זקוקה לה כדי להמשיך הלאה ללא משקעים.
היבט פילוסופי

כיצד ניתן ליישב את המתח בין אחריות אישית לאחריות קולקטיבית? הפרק מראה כי חטא של יחיד (הכהן) יכול להביא לאשמת הציבור כולו, ומנגד, שגיאה של הציבור דורשת פעולה של נציגיו. דילמה זו מעלה את השאלה הנצחית: עד כמה אנו, כפרטים, נושאים באחריות מוסרית למחדלים ולטעויות של החברה או המדינה שבה אנו חיים?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃

דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי־תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה׃

אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן־בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת׃

וְהֵבִיא אֶת־הַפָּר אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל־רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה׃

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד׃

וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת־אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן־הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה אֶת־פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ׃

וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן־הַדָּם עַל־קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל־דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃

וְאֶת־כָּל־חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל־הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל־הַקֶּרֶב׃

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל־הַכְּסָלִים וְאֶת־הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד עַל־הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה׃

כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה׃

וְאֶת־עוֹר הַפָּר וְאֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ עַל־רֹאשׁוֹ וְעַל־כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ׃

וְהוֹצִיא אֶת־כָּל־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל־מָקוֹם טָהוֹר אֶל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל־עֵצִים בָּאֵשׁ עַל־שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף׃

וְאִם כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל־מִצְוֺת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ׃

וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן־בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד׃

וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה וְשָׁחַט אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה׃

וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד׃

וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן־הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת׃

וּמִן־הַדָּם יִתֵּן עַל־קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל־הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃

וְאֵת כָּל־חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה׃

וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה־לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם׃

וְהוֹצִיא אֶת־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא׃

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם׃

אוֹ־הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת־קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים׃

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל־רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יִשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה לִפְנֵי יְהוָה חַטָּאת הוּא׃

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה׃

וְאֶת־כָּל־חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ׃

וְאִם־נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֺת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם׃

אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא׃

וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת־הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה׃

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ׃

וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ׃

וְאִם־כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה׃

וְסָמַךְ אֶת־יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה׃

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל־קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־כָּל־דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ׃

וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּה יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב־הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר־חָטָא וְנִסְלַח לוֹ׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←