ויקרא · פרק כ״ו
חוקת הברית: המניפסט המוסרי של גורל האומה
וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי לְעָם׃
פסוק יבהבטחת השומר הגדול
הלילה, נספר על הבטחה מיוחדת במינה שאלוהים נתן לעם ישראל לפני המון שנים. הוא אמר להם: 'אם תקשיבו לחוקים הטובים שלי ותשמרו עליהם, אני אביא לכם גשמים נעימים שישקו את השדות. העצים שלכם יתמלאו בפירות מתוקים, ואתם תאכלו ותהיו שבעים ומאושרים. אני אתן שלום בארץ שלכם, ותוכלו לישון במיטות שלכם בשלווה וברוגע, בלי לפחד משום דבר'. אלוהים הבטיח שהוא ילך איתם תמיד, כמו חבר קרוב ששומר על הילדים שלו. אבל הוא גם הסביר להם בעדינות, שאם הם ישכחו את החוקים ויתנהגו באנוכיות, יהיה להם קשה ועצוב. אבל הכי חשוב – אלוהים הבטיח שאפילו אם הם יטעו ויהיה להם קשה, הוא לעולם לא יעזוב אותם באמת. ברגע שהם יצטערו ויבקשו לסלוח, הוא מיד יזכור את הברית שלו ויחבק אותם באהבה.
ההבטחה הזו מזכירה לנו שהחינוך והערכים שאנו מעבירים אינם רק כללים, אלא דרך חיים משותפת ומלאת נוכחות ותמיכה.
הפרק עוסק במושג הברית והאחריות למעשינו. עבור ילדים, זו הזדמנות מצוינת לדבר על החשיבות של כללים בבית ובמשפחה – לא כעונש, אלא כדרך לשמור על שלום, ביטחון ואהבה בין כולם. תוכלו להסביר לילד שחוקים (כמו לסדר את הצעצועים או לדבר בנימוס) עוזרים לנו לחיות יחד בשמחה, בדיוק כמו הברכות שהבטיח אלוהים. הדגישו את המסר המנחם: גם כשאנחנו טועים ומפרים את הכללים, האהבה שלנו אליהם לעולם אינה משתנה, ותמיד אפשר לתקן ולבקש סליחה.
- איזה חוק בבית שלנו עוזר לך להרגיש בטוח ושמח?
- אם חבר עושה טעות ומבקש סליחה, איך אנחנו יכולים לעזור לו להרגיש שוב קרוב אלינו?
- איך אתה מרגיש כשאתה הולך לישון ויודע שיש מישהו ששומר עליך תמיד?
ההבטחה הגדולה והסוד של הארץ
דמיינו שאתם עומדים בשדה ענק וירוק, והשמיים כחולים ובהירים. אלוהים פונה אל בני ישראל ומספר להם על הבטחה מיוחדת במינה. הוא אומר להם: אם תקשיבו לחוקים הטובים שלי ותשמרו עליהם, האדמה תיתן לכם פירות מתוקים וגשם נעים ירד בדיוק בזמן. אתם תרגישו בטוחים ושמחים, ותוכלו לישון בלי שום פחד בלילה! אבל אלוהים גם מסביר ביושר, שאם נתעלם מהכללים ונפסיק להקשיב, הדברים יהפכו לקשים ועצובים. האדמה תתייבש, והשמחה תיעלם. אבל אל דאגה, גם אם נעשה טעויות ויהיה קצת קשה, אלוהים מבטיח שהוא לעולם לא ישכח אותנו. ברגע שנגיד 'סליחה' ונחזור להקשיב, הוא מיד יחבק אותנו בחזרה.
אלוהים מבטיח לנו שהוא תמיד ילך איתנו, ישמור עלינו ויהיה קרוב אלינו כמו החבר הכי טוב.
הידעתם שאלוהים הבטיח שאם נלך בדרך הטובה, חמישה אנשים בלבד יוכלו לנצח מאה אויבים בזכות האומץ והביטחון שלהם?
האם בני ישראל יצליחו לשמור על ההבטחה הזו כשיגיעו לארץ החדשה? בפרק הבא נתחיל לגלות!
חוזה היסטורי: הבחירה בידיים שלכם
פרק כ"ו בספר ויקרא מציג את אחד הטקסטים המשפיעים ביותר בתנ"ך, הידוע כפרשת הברכות והקללות. אלוהים מציג לבני ישראל חוזה ברור מאוד: אם הם ישמרו על המצוות, יכבדו את השבת וימנעו מעבודה זרה, הם יזכו לשפע עצום – גשם בזמן, יבול חקלאי עשיר, שלום בארץ וביטחון מפני אויבים. מצד שני, אם הם יפר את הברית ויתעלמו מהחוקים, הם יתמודדו עם השלכות קשות ומדורגות: מחלות, בצורת קשה, תבוסות במלחמה ואפילו גלות מהארץ. הפרק מדגיש שהטבע וההיסטוריה קשורים ישירות להתנהגות המוסרית של העם. עם זאת, הפרק מסתיים בנימה אופטימית: גם ברגעים הקשים ביותר בגלות, אם העם יכיר בטעויותיו ויבקש לתקן, אלוהים יזכור את ברית האבות ויעניק להם הזדמנות שנייה.
הפסוק הזה מראה שהקשר עם אלוהים הוא לא רק חוקים יבשים, אלא שותפות אמיתית שבה שני הצדדים מחויבים זה לזה.
לכל פעולה שלנו יש הד. כשאתם מקבלים החלטה, אל תחשבו רק על הרגע הנוכחי, אלא תשאלו את עצמכם: 'איך זה ישפיע עליי ועל החברים שלי מחר?'
זה כמו לחתום על תקנון של קבוצת ספורט או כיתה: אם כולם מכבדים את הכללים, יש אווירה מעולה והקבוצה מנצחת; אם מתחילים לזלזל ולריב, הקבוצה כולה מתפרקת ומפסידה במשחקים.
הסכם המאה: הבחירות שמעצבות את המציאות
בפרק כ"ו של ספר ויקרא, אנו פוגשים את אחד הרגעים הדרמטיים ביותר במסע של בני ישראל: כריתת הברית הרשמית והצגת ההשלכות שלה. אלוהים מניח על השולחן תנאים ברורים מאוד שמחולקים לשניים. מצד אחד, אם העם ילך בדרך המוסרית והרוחנית הנכונה, הם יזכו לשגשוג מוחלט – שלום, ביטחון, גשמים בעיתם ותחושת הגנה עמוקה. מצד שני, אם הם יבחרו להתעלם מהערכים האלה ולפנות לאנוכיות ועבודה זרה, הם יחוו הידרדרות הדרגתית וכואבת שתתבטא בבצורת, רעב, מלחמות ולבסוף גלות ופיזור בין העמים. הפרק לא משאיר מקום לספק: המציאות הפיזית והחברתית שלנו היא מראה של הבחירות המוסריות שלנו. אך למרות האזהרות הקשות, הפרק מסתיים בנחמה גדולה – הברית היא נצחית, ותמיד יש דרך חזרה דרך לקיחת אחריות והכרה בטעויות.
הפסוק מעמיד במרכז הברית את השאיפה העליונה של המקרא: נוכחות אלוהית חיה וקרובה בתוך הקהילה האנושית. אין מדובר רק בחוקים יבשים או בטקסים מרוחקים, אלא במערכת יחסים דינמית, הדדית ואינטימית. ההבטחה 'והתהלכתי בתוככם' מסמלת ליווי מתמיד של העם בדרכו ההיסטורית, כשהמטרה הסופית היא יצירת חברה מוסרית ושלמה המשקפת את הנוכחות הזו בעולם.
להעמקה בסיפור⌄
כשקוראים את פרק כ"ו, קל להרגיש מאוימים מרשימת העונשים הארוכה, אבל אם מסתכלים לעומק, מגלים כאן תפיסת עולם מרתקת על קשר, שותפות ואחריות. המקרא מציג לנו מערכת יחסים שאינה מבוססת על גזירת גורל עיוורת או כוחות טבע אדישים, אלא על בחירה חופשית מוחלטת של האדם. אלוהים לא פועל כאן כשליט מרוחק ושרירותי, אלא כשותף לחוזה דו-צדדי, שבו לכל מעשה של בני ישראל יש השפעה ישירה על המציאות שבה הם חיים. מה שמעניין במיוחד בפרק הוא המבנה המדורג של האזהרות. אם תשימו לב, הקשיים והצרות לא מגיעים בבת אחת כעונש מוחץ וסופי. הם מופיעים בשלבים, כשבין שלב לשלב יש הזדמנות ברורה לעצור, לחשוב, להבין שמשהו לא עובד ולתקן את המסלול. המילה המפתח שחוזרת על עצמה שוב ושוב היא 'קרי' – ללכת עם אלוהים בקרי. המשמעות של 'קרי' היא מקריות ואדישות. האזהרה הגדולה ביותר כאן היא לא רק מפני חטאים ספציפיים, אלא מפני גישה אדישה לחיים. המחשבה שכל מה שקורה לנו – בין אם זה טוב ובין אם זה רע – הוא סתם מקרה חסר משמעות, ושאין שום קשר בין ההתנהגות המוסרית שלנו לבין המצב החברתי והסביבתי שלנו. בנוסף, הפרק מציג קשר הדוק בין החברה האנושית לבין הטבע. הארץ מתוארת כמעט כמו דמות חיה שזקוקה למנוחה משלה. החוקים של שנת השמיטה והיובל נועדו לתת לאדמה לנשום, ואם בני האדם מנצלים אותה מתוך חמדנות ולא שומרים על האיזון, הארץ פשוט תפלוט אותם ותיקח את השבתות שלה בכוח בזמן שהם יהיו בגלות. זהו שיעור עמוק מאוד באחריות סביבתית וחברתית שמראה שהסביבה שלנו מגיבה לאופן שבו אנו מנהלים את החברה שלנו. בסופו של דבר, המסר המרכזי והחזק ביותר של הפרק הוא התקווה והנאמנות לטווח ארוך. גם כשהמצב נראה אבוד לחלוטין, כשהעם נמצא בשפל המדרגה, חלש ומפוזר בארצות אויב, הברית לא מתבטלת. אלוהים מבטיח לזכור את הברית עם אברהם, יצחק ויעקב. הדרך לתיקון מתחילה תמיד בהודאה פשוטה בטעות ובכניעת הלב. הפרק הזה מלמד אותנו שאין נקודה שממנה אי אפשר לחזור, ושבכל רגע נתון יש לנו את הכוח לקחת אחריות ולשנות את כיוון החיים שלנו.
אם הייתם שמים לב שחבר קרוב מתחיל להתרחק מכם, האם הייתם מניחים שזה 'סתם קרה' (בקרי) או שהייתם מנסים לבדוק אם עשיתם משהו שפגע בו?
חוקת הברית: המניפסט המוסרי של גורל האומה
פרק כ"ו בספר ויקרא, החותם את קובץ החוקים המרכזי של הספר, מציג את תנאי היסוד של הברית בין אלוהים לעם ישראל. הפרק נפתח באיסור קצר על עבודה זרה ושמירת השבת והמקדש, ומיד לאחר מכן עובר לתיאור דו-קוטבי ורב-עוצמה של העתיד הלאומי. בחלקו הראשון, מתוארות הברכות שיחולו על העם אם ישמור את המצוות: שפע חקלאי יוצא דופן, שלום פנימי, ביטחון מפני אויבים, פריון דמוגרפי והשראת השכינה בקרבם. בחלקו השני והארוך יותר, מופיעה 'התוכחה' – סדרה מדורגת ומחריפה של עונשים ופורענויות שיבואו אם העם יפר את הברית ויפנה עורף לחוקים. אזהרות אלו כוללות מחלות, בצורת קשה, תבוסות צבאיות, רעב קיצוני ולבסוף חורבן המקדש וגלות בארצות האויב. למרות תיאורי החורבן הקשים, הפרק אינו מסתיים בייאוש: הוא מבטיח כי גם במעמקי הגלות, אם העם יתוודה על חטאיו ויכניע את לבבו, אלוהים יזכור את הברית עם האבות ולא יפר אותה לחלוטין, ובכך מותיר פתח נצחי לתקווה ולגאולה.
הפסוק מעמיד במרכז הברית את השאיפה העליונה של המקרא: נוכחות אלוהית חיה וקרובה בתוך הקהילה האנושית. אין מדובר רק בחוקים יבשים או בטקסים מרוחקים, אלא במערכת יחסים דינמית, הדדית ואינטימית. ההבטחה 'והתהלכתי בתוככם' מסמלת ליווי מתמיד של העם בדרכו ההיסטורית, כשהמטרה הסופית היא יצירת חברה מוסרית ושלמה המשקפת את הנוכחות הזו בעולם.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק כ"ו בספר ויקרא מהווה את אחד השיאים התיאולוגיים והספרותיים של התורה כולה. הוא מנסח את עקרון הגמול המקראי לא כעונש שרירותי או כנקמה אלוהית, אלא כחוקיות רוחנית ומוסרית קבועה המנהלת את העולם. הפרק בנוי במבנה קונטרסטי מובהק של ברכה מול קללה, המוכר היטב מחוזים משפטיים ומדיניים של המזרח הקדום, אך הוא מעניק למבנה זה עומק דתי, פסיכולוגי והיסטורי חסר תקדים. הברכות (פסוקים ג-יג) מתארות הרמוניה מושלמת בין האדם, הטבע והאלוהות. השפע החומרי – גשמים בעיתם ויבולים תכופים המשיגים זה את זה – אינו מוצג כמטרה בפני עצמה, אלא כמצע המאפשר את השגת הערכים העליונים יותר: שלום פנימי, ביטחון קיומי והשראת השכינה ('ונתתי משכני בתוככם'). שיא הברכה הוא 'והתהלכתי בתוככם', דימוי המהדהד את מצבו המקורי של האדם בגן עדן ומבטא קרבה בלתי אמצעית בין הבורא לנבראיו. קרבה זו מבוססת על חירות אמיתית, כפי שמזכיר הפסוק החותם את הברכות: 'ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות' – שחרור משעבוד מצרים לשם עמידה זקופה ובטוחה. לעומת זאת, קובץ הקללות (פסוקים יד-לט), המכונה במסורת 'התוכחה', מציג הידרדרות פסיכולוגית ופיזית מדורגת. העונשים אינם ניתכים על ראשו של העם בבת אחת, אלא מחולקים לחמישה שלבים קשים, כאשר כל שלב נפתח באזהרה מפני המשך ההליכה ב'קרי'. מושג ה'קרי' הוא מפתח תיאולוגי להבנת הפרק כולו: הוא מסמל את האדישות, את הניסיון לפרש את האסונות והצרות כמקריות קוסמית חסרת פשר, במקום לראות בהם קריאת השכמה מוסרית. כאשר האדם בוחר ללכת עם אלוהים ב'קרי', אלוהים מגיב ב'חמת קרי' – הוא מסיר את השגחתו המיוחדת ומותיר את האדם לחסדי המקריות האכזרית של חוקי הטבע וההיסטוריה. ההידרדרות מתחילה במחלות ובצורת, ממשיכה במכות דבר ורעב, ומגיעה לשיאה הנורא במצור, קניבליזם מתוך ייאוש, וחורבן מוחלט של המרחב הדתי והאזרחי. בתוך תיאורי החורבן הלאומי והגלות, חושף המקרא תובנה אקולוגית והיסטורית עמוקה: הארץ שוממת כדי לפצות על השנים שבהן לא ניתנה לה מנוחה ('אז תרצה הארץ את שבתותיה'). הגלות אינה רק עונש גרידא, אלא תהליך הכרחי של איזון מחדש של מערכת אקולוגית ורוחנית שהופרה ברגל גסה על ידי החמדנות האנושית והתעלמות מחוקי השמיטה. החלק המסיים של הפרק (פסוקים מ-מה) מעביר את מרכז הכובד מהדין הנוקשה אל הרחמים והנצחיות. הוא מציע פתרון לשאלת הישרדותו של העם: גם כאשר ישראל חוטאים וסובלים את מלוא חומרת הדין, הברית המקורית אינה מופרת מצד האל. התנאי היחיד לשינוי המצב ההיסטורי הוא הוידוי והכנעת הלב ('או אז יכנע לבבם הערל'). זיכרון ברית האבות (יעקב, יצחק ואברהם) וזיכרון הארץ משמשים כעוגן מטפיזי המבטיח שהחורבן לעולם לא יהיה סופי. הפרק מעמיד אפוא את האחריות המוסרית של הקהילה כציר שעליו נע הגלגל ההיסטורי, ומציב את התקווה כערך נצחי שאינו תלוי בנסיבות הזמן והמקום.
- הסכנה שבאדישות ובפרשנות מקרית (הליכה ב'קרי')במערכות יחסים או בקריירה, קל לפרש משברים מתמשכים כ'חוסר מזל' או כנסיבות חיצוניות שאינן תלויות בנו. הלקח מהפרק מציע לאמץ גישה של אחריות רדיקלית: במקום להתייחס לקשיים כמקריים, יש לראות בהם משוב (feedback) המזמין אותנו לבחון את ההתנהלות שלנו, את הערכים שלנו ואת האופן שבו אנו תורמים לסיטואציה.
- איזון ומנוחה כתנאי לקיום (שבתות הארץ)בעולם המודרני המקדש הישגיות ופרודוקטיביות ללא הפסקה, אנו נוטים לשחוק את משאבינו הפיזיים והנפשיים. הפרק מלמד שאם לא נדע לעצור באופן יזום (לשבות), המציאות תכפה עלינו את העצירה הזו בצורה של קריסה או מחלה. מנוחה מתוכננת וכיבוד הגבולות של עצמנו ושל סביבתנו הם תנאי הכרחי לשגשוג ארוך טווח.
- כוחו של הוידוי והכנעת האגוכאשר קשר קרוב עולה על שרטון עקב טעויות שעשינו, הנטייה הטבעית היא להתגונן ולהצדיק את עצמנו. הפרק מראה שהשער לשיקום ולברית מחודשת עובר דרך הודאה כנה באשמה ('והתוודו את עוונם') ונכונות להנמיך את האגו ('יכנע לבבם'). זו אינה השפלה, אלא הפגנת עוצמה מוסרית המאפשרת בנייה מחדש.
הפרק מציג מתח פילוסופי עמוק בין עקרון הבחירה החופשית לבין רעיון הברית הנצחית. מצד אחד, האדם נושא באחריות מלאה לגורלו, ולמעשיו יש השלכות ישירות ומוחשיות על המציאות. מצד שני, סוף הפרק קובע כי הברית עם אלוהים היא נצחית ובלתי ניתנת להפרה מוחלטת, ללא קשר למעשי העם. כיצד מתיישבת הבחירה החופשית והאחריות המלאה של האדם עם קיומו של 'רשת ביטחון' מטפיזית המבטיחה את נצחיותו של העם בכל מקרה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
לֹא־תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא־תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֺת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה׃
אִם־בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת־מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם׃
וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ׃
וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת־בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת־זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם׃
וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן־הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא־תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם׃
וּרְדַפְתֶּם אֶת־אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב
וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב׃
וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם׃
וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ׃
וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא־תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם׃
וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי לְעָם׃
אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת׃
וְאִם־לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל־הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה׃
וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת־מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֺתַי לְהַפְרְכֶם אֶת־בְּרִיתִי׃
אַף־אֲנִי אֶעֱשֶׂה־זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת־הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת־הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם׃
וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין־רֹדֵף אֶתְכֶם׃
וְאִם־עַד־אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם׃
וְשָׁבַרְתִּי אֶת־גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת־שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת־אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה׃
וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא־תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת־יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ׃
וְאִם־תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם׃
וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת־בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם׃
וְאִם־בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי׃
וְהָלַכְתִּי אַף־אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם־אָנִי שֶׁבַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם׃
וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם־בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל־עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד־אוֹיֵב׃
בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה־לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ׃
וְאִם־בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי׃
וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת־קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף־אָנִי שֶׁבַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם׃
וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ׃
וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת־בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת־חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת־פִּגְרֵיכֶם עַל־פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם׃
וְנָתַתִּי אֶת־עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם׃
וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ׃
וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה׃
אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ׃
כָּל־יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא־שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ׃
וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת־חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף׃
וְכָשְׁלוּ אִישׁ־בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי־חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא־תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם׃
וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם׃
וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֺנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֺנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ׃
וְהִתְוַדּוּ אֶת־עֲוֺנָם וְאֶת־עֲוֺן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ־בִי וְאַף אֲשֶׁר־הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי׃
אַף־אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ־אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת־עֲוֺנָם׃
וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת־בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת־בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר׃
וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת־עֲוֺנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת־חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם׃
וְאַף־גַּם־זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא־מְאַסְתִּים וְלֹא־גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם׃
וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי־אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה׃
אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד־מֹשֶׁה׃