תנ״ך יקר פתח באפליקציה

ויקרא · פרק כ״ה

האוטופיה החברתית של הר סיני: שמיטה, יובל וגבולות הקניין

👑

וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ׃

פסוק י
התאמת תוכן לפי גיל

שנת השופר והחופש הגדול

תאר לך, ילד מתוק, שדה גדול וירוק שבו האדמה הולכת לישון. אלוהים סיפר למשה על חוקים מיוחדים: פעם בשבע שנים, האדמה שלנו מקבלת חופש! אסור לשתול בה ואסור לקצור, והיא פשוט נחה בנחת. כל הפירות הטעימים שצומחים בה מעצמם שייכים לכולם – גם לילדים, גם לעניים ואפילו לחיות השדה הקטנות שמחפשות אוכל. ואז, אחרי הרבה שנים, מגיעה שנת היובל המופלאה. ביום מיוחד תוקעים בשופר חגיגי, וכל הארץ מתמלאת בצלילים שמחים. בשנה הזו, כל אדם שהיה צריך לעבוד קשה אצל מישהו אחר, משתחרר וחוזר הביתה בריצה אל אמא ואבא ואל המשפחה שלו. וכל שדה שנמכר חוזר לבעליו המקוריים. אלוהים מזכיר לנו שהעולם כולו שייך לו, ושאנחנו צריכים לשמור על האדמה ולדאוג באהבה זה לזה, כדי שאף אחד לא יישאר עצוב או לבד.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מלמד אותנו שחירות אמיתית דורשת מאיתנו לאפשר לאחרים להתחיל מחדש, ולזכור שלכל אדם מגיע מקום בטוח ומשפחה תומכת.

טיפ להורים

הסיפור על השמיטה והיובל מעניק לנו הזדמנות נפלאה לדבר עם הילדים על ערכים של שיתוף, חמלה ואיפוס כעסים. דרך החוקים האלה, התורה מלמדת אותנו שהרכוש שלנו אינו מגדיר אותנו, ושמערכות היחסים והעזרה ההדדית חשובות בהרבה מצבירת חפצים. תוכלו לחבר זאת לחיי היום-יום של הילד על ידי עידוד שיתוף בצעצועים, או יצירת רגע של סליחה שבו מוחקים כעסים קטנים שהצטברו במהלך היום ומחליטים להתחיל מחר דף חדש ונקי.

שאלות לשיחה עם הילד
  • אם היית יכול לתת לאחד הצעצועים שלך לנוח קצת ולחלוק אותו עם חבר, באיזה צעצוע היית בוחר?
  • איך לדעתך הרגישו האנשים והמשפחות כששמעו את קול השופר של שנת היובל?
  • מה הדבר הכי יפה שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור למישהו שמרגיש קצת עצוב או עייף?

השנה שבה האדמה נחה והלבבות שמחים

דמיין שאתה עומד בשדה ירוק ורחב, ומקשיב לשקט. אלוהים מדבר אל משה על הר סיני ומספר לו על חוקים נפלאים לארץ החדשה. הוא אומר: כמו שאתם נחים בשבת, כך גם האדמה צריכה לנוח! כל שנה שביעית, שנת שמיטה, לא שותלים ולא קוצרים. האדמה נחה, וכל הפירות שגדלים מעצמם שייכים לכולם – לכם, לעניים ואפילו לחיות השדה. אבל החגיגה האמיתית מגיעה בשנת החמישים, שנת היובל! תוקעים בשופר גדול בכל הארץ, ופתאום קורה קסם: כל מי שנאלץ למכור את השדה שלו מקבל אותו בחזרה, וכל מי שהיה חייב לעבוד קשה אצל אחרים משתחרר וחוזר הביתה בריצה ובחיבוק אל משפחתו. כולם שווים וכולם שמחים!

מה הפסוק אומר?

בשנה המיוחדת הזו, כולם מקבלים הזדמנות שנייה: מי שהיה עצוב או עבד קשה חוזר הביתה למשפחה שלו, וכולם שמחים וחופשיים.

הידעת?

הידעת? בשנת היובל היו תוקעים בשופר מיוחד ביום הכיפורים, וזה היה הסימן הרשמי שכולם חופשיים לחזור הביתה!

מה יקרה בפרק הבא?

אבל מה קורה אם האדמה נחה ולא שותלים בה כלום? מאיפה יהיה לאנשים אוכל לאכול? בפרק הבא נגלה את ההבטחה המפתיעה!

ללחוץ על כפתור הריסטארט של העולם

בפרק זה, אלוהים נותן למשה בהר סיני חוקים חברתיים מהפכניים עבור בני ישראל, שעומדים להיכנס לארץ כנען. החוק הראשון הוא השמיטה: פעם בשבע שנים, החקלאים מפסיקים לעבוד והאדמה נחה. החוק השני והגדול עוד יותר הוא היובל: פעם בחמישים שנה, תוקעים בשופר ומכריזים על חופש מוחלט. כל העבדים משתחררים וחוזרים למשפחותיהם, וכל הקרקעות שנמכרו בגלל חובות חוזרות לבעליהן המקוריים. התורה מסבירה שהארץ שייכת לאלוהים, ולכן בני האדם לא יכולים לקנות או למכור אדמות לנצח. החוקים האלה מונעים מצב שבו עשירים נהיים עשירים מדי, והעניים נשארים חסרי כל ללא סיכוי לצאת מהבוץ.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מבטיח שאף אחד לא נשאר תקוע מאחור לנצח. פעם בכמה זמן, כולם מקבלים הזדמנות להתחיל מחדש מאותה נקודת זינוק.

Life Hack

כשאתה מרגיש עמוס בלימודים או במשימות, אל תחכה לקריסה. קבע לעצמך זמן שמיטה קצר – שעה של ניתוק מוחלט מהמסכים ומשיעורי הבית כדי להטעין את המצברים.

מקבילה מודרנית

שנת היובל היא כמו כפתור איפוס במשחק מחשב: לא משנה כמה נקודות הפסדת או כמה החיים היו קשים בסיבוב הקודם, המשחק מתחיל מחדש וכולם מקבלים הזדמנות שווה להצליח.

החוקים שמונעים מהעולם להישבר

אלוהים פונה אל משה בהר סיני ומציג לו תוכנית כלכלית וחברתית מדהימה עבור העם שעומד להיכנס לארץ ישראל. במרכז התוכנית עומדים שני מחזורי זמן: שנת השמיטה ושנת היובל. מדי שבע שנים, החקלאות נעצרת לחלוטין כדי לתת לאדמה לנוח, וכל מה שצומח הופך להפקר שפתוח לכולם. אחרי שבעה מחזורים כאלה, בשנת החמישים, מגיעה שנת היובל. בשנה זו מתרחש מהפך חברתי עצום: כל העבדים משתחררים וכל הקרקעות שנמכרו חוזרות למשפחות המקוריות שלהן. בנוסף, התורה אוסרת על לקיחת ריבית מאנשים שנקלעו לקשיים כלכליים ומחייבת להתייחס לעובדים בכבוד ובחמלה. המטרה של כל החוקים האלה היא למנוע פערים חברתיים קיצוניים ולוודא שלאף אדם לא תילקח התקווה להתחיל מחדש.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מכריז על שנת היובל כנקודת איפוס חברתית וכלכלית חסרת תקדים בעולם העתיק. הוא קובע כי החירות אינה רק מושג מופשט, אלא מציאות פיזית וכלכלית הכוללת את השבת הקרקעות לבעליהן המקוריים ושחרור עבדים. הלב של הפסוק הוא ההבנה שהאדם אינו משועבד לנצח לנסיבות חייו הקשות, וכי לכל אדם יש בית, משפחה ומקום בטוח לחזור אליו, תחת חסותו של אלוהים.

להעמקה בסיפור

מה שבאמת מדהים בפרק הזה הוא הניסיון לייצר חברה צודקת שלא משאירה אף אחד מאחור. בעולם העתיק, אם משפחה נקלעה לחובות, היא הייתה מאבדת את האדמה שלה, ואז הילדים היו נאלצים להימכר לעבדות כדי לשרוד. זה היה גזר דין דורי – עוני שאי אפשר לצאת ממנו. הפרק הזה בא ואומר: לא עוד. הבסיס לכל הרעיון הזה הוא משפט אחד פשוט שאלוהים אומר: כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עימדי. התורה מנפצת את האשליה שאנחנו הבעלים המוחלטים של הרכוש שלנו. האדמה, הטבע והמשאבים שייכים לאלוהים, ואנחנו רק שוכרים או אורחים כאן. לכן, עסקת נדלן היא לא מכירה לנצח, אלא רק חכירה זמנית של מספר השנים שנותרו עד שנת היובל. ככל שהיובל קרוב יותר, מחיר האדמה יורד, כי הקונה יודע שבקרוב הוא יצטרך להחזיר אותה. החוקים האלה דורשים רמה מטורפת של אמון. תחשבו על החקלאים שצריכים להפסיק לעבוד בשנה השביעית. מאיפה יהיה להם אוכל? התורה מבטיחה שהשנה השישית תהיה מבורכת במיוחד ותספק תבואה לשלוש שנים. זה דורש מהאדם לשחרר שליטה, להבין שהוא לא המרכז, ולסמוך על משהו גדול ממנו. בנוסף, הפרק מציג רשת ביטחון חברתית הדרגתית: קודם כל מנסים לעזור לאדם שלא ימכור את האדמה שלו. אם הוא מכר, קרובי המשפחה שלו צריכים לנסות לפדות אותה עבורו. אם אין לו גואל, הוא יקבל אותה בחזרה ביובל. ואם הוא נאלץ למכור את עצמו לעבודה בגלל חובות, אסור להתייחס אליו כעבד מושפל, אלא כעובד שכיר שמקבל יחס מכבד ומשתחרר ביובל. זהו מודל חברתי שמנסה לאזן בין החופש הכלכלי של האדם לבין האחריות הקהילתית והמוסרית כלפי החלשים ביותר.

שאלה למחשבה

אם הייתם הבעלים של עסק מצליח, האם הייתם מוכנים לוותר על חלק מהרווחים שלכם כדי לוודא שלעובדים שלכם יש ביטחון כלכלי מוחלט, או שהייתם מעדיפים שהשוק החופשי יקבע הכל?

האוטופיה החברתית של הר סיני: שמיטה, יובל וגבולות הקניין

פרק כה בספר ויקרא מציג את אחת התוכניות החברתיות-כלכליות המהפכניות והמקיפות ביותר בעולם העתיק, שנמסרה למשה בהר סיני כהכנה לכניסת בני ישראל לארץ. הפרק מפרט את חוקי שנת השמיטה ושנת היובל, המעצבים מחדש את מושגי הזמן, הקניין והחירות. מדי שבע שנים, חלה שנת השמיטה שבה מושבתת כל פעילות חקלאית בארץ, והתבואה הגדלה מעצמה מופקרת לכל אדם וחיה. לאחר שבעה מחזורי שמיטה (49 שנים), מקודשת שנת החמישים כשנת היובל. שנת היובל נפתחת בתקיעת שופר ביום הכיפורים ומכריזה על דרור חברתי וכלכלי: עבדים ישראלים משתחררים לחופשי, וכל קרקע חקלאית שנמכרה חוזרת לבעליה המקוריים או ליורשיהם. בהמשך, הפרק קובע מנגנונים למניעת הונאה במסחר בקרקעות בהתבסס על השנים שנותרו עד היובל, מפרט את דיני גאולת הקרקעות והבתים (עם הבחנה בין ערי חומה לחצרים), ואוסר על נשך ותרבית בהלוואות לעניים. לבסוף, הפרק מסדיר את דיני העבדות, תוך הדגשה שאסור לשעבד ישראלי כעבד אלא כשכיר, שכן כולם עבדיו של אלוהים שגאל אותם ממצרים.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מכריז על שנת היובל כנקודת איפוס חברתית וכלכלית חסרת תקדים בעולם העתיק. הוא קובע כי החירות אינה רק מושג מופשט, אלא מציאות פיזית וכלכלית הכוללת את השבת הקרקעות לבעליהן המקוריים ושחרור עבדים. הלב של הפסוק הוא ההבנה שהאדם אינו משועבד לנצח לנסיבות חייו הקשות, וכי לכל אדם יש בית, משפחה ומקום בטוח לחזור אליו, תחת חסותו של אלוהים.

הדרש — קריאה לעומק

פרק כה בספר ויקרא מהווה את הציר המוסרי והכלכלי של חוקי התורה, ומציג אלטרנטיבה רדיקלית לשיטות הקניין הפיאודליות והקפיטליסטיות. במרכז הפרק עומדת התפיסה התיאולוגית המהפכנית: 'כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עימדי' (פסוק כג). הצהרה זו שומטת את הבסיס מתחת למושג הבעלות האנושית המוחלטת על משאבי הטבע. האדם אינו אדון הארץ, אלא דייר זמני בהשגחת הבורא. מבנה הפרק נע במעגלים מתרחבים של זמן ושל שחרור. המעגל הראשון הוא שנת השמיטה, המעבירה את השבת השבועית אל המימד החקלאי. שביתת הארץ מכריחה את החקלאי לוותר על האשליה שהוא המקור הבלעדי לשפע, ומחנכת לאמון בהבטחה האלוהית לברכה בשנה השישית. המעגל השני והרחב יותר הוא שנת היובל, המתרחש אחת לחמישים שנה. היובל אינו רק מנוחה חקלאית, אלא איפוס מערכות כלכלי וחברתי מוחלט. התורה מכירה בכך שבמהלך השנים, כוחות השוק החופשי מייצרים באופן טבעי פערים חברתיים – אנשים נקלעים לחובות, מוכרים את אדמותיהם ולבסוף אף את חירותם. היובל קוטע את המדרון החלקלק הזה ומונע היווצרות של מעמד עבדים קבוע או ריכוז של כל הקרקעות בידי אוליגרכיה מצומצמת. מבחינה ספרותית, הפרק משתמש במונח גאולה כמילה מנחה, המופיעה שוב ושוב בהקשרים של קרקע, בתים ובני אדם. הגאולה היא המנגנון המאפשר לתקן את העוול הכלכלי עוד לפני שהיובל מגיע, באמצעות התגייסות של המשפחה המורחבת המסייעת לחבר שנפל. התורה מייצרת הבחנה מעניינת בין נכסים חקלאיים, המייצגים את נחלת האבות הדורית וחוזרים תמיד ביובל, לבין בתי עיר חומה, המייצגים מרחב עירוני-מסחרי מנותק מהאדמה, שאינם יוצאים ביובל אם לא נגאלו תוך שנה. הבחנה זו מראה על איזון מתוחכם בין שמירה על המבנה השבטי-חקלאי לבין מתן מקום למסחר עירוני דינמי. בנוסף, האיסור על נשך ותרבית וההגבלות המחמירות על העסקת עבדים ישראלים מבוססים על זיכרון יציאת מצרים. התורה מדגישה כי בני ישראל הם עבדיו של ה', ומכאן נגזר השוויון המהותי ביניהם: 'כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא יימכרו ממכרת עבד'. הפרק מציב אפוא אתגר רוחני ומוסרי עצום: בניית חברה שבה הכלכלה כפופה לאתיקה, וההצלחה החומרית אינה באה על חשבון כבודו וחירותו של הזולת.

לקחים לחיים
  • הגבלת צבירת הכוח והרכושבעולם העסקי והאישי, קל להיסחף לשאיפה לצבירה אינסופית של ממון, מעמד והשפעה. עקרון היובל מציע להציב גבולות עצמיים לצמיחה זו. לדוגמה, בעל עסק יכול להחליט על חלוקת רווחים הוגנת יותר עם עובדיו או על הקצאת משאבים קבועה לטובת פרויקטים קהילתיים, מתוך הבנה שהצלחתו אינה שייכת לו בלבד.
  • אחריות חברתית אקטיבית למניעת קריסהכאשר קולגה בעבודה או שותף לדרך נקלע למשבר מקצועי או אישי, הנטייה הטבעית של השוק היא לתת לו ליפול או להחליפו. חוקי הגאולה מלמדים אותנו לפעול באופן אקטיבי כדי להחזיק בו לפני שהוא קורס – להציע תמיכה, הדרכה או סיוע זמני, כדי לאפשר לו לעמוד מחדש על רגליו בכבוד.
  • תרבות של פסק זמן והתחדשותהחיים המודרניים מתאפיינים בריצה בלתי פוסקת ובשחיקה מהירה. יישום עקרון השמיטה בחיי היומיום משמעו יצירת הפסקות יזומות ומובנות – בין אם מדובר ביום מנוחה שבועי אמיתי ללא מסכי עבודה, או בשבתון תקופתי המוקדש ללמידה, למשפחה ולחיבור פנימי מחדש, במטרה למנוע שחיקה רוחנית ופיזית.
היבט פילוסופי

הפרק מעלה מתח מוסרי עמוק בין ערך החירות האישית והזכות לקניין פרטי, לבין הערך של שוויון חברתי וצדק חלוקתי. מצד אחד, התורה מאפשרת לאנשים לקנות, למכור ולצבור נכסים. מצד שני, היא מתערבת באופן בוטה בשוק החופשי אחת לחמישים שנה ומפקיעה נכסים מידי הקונים כדי להחזירם לבעליהם המקוריים. דילמה זו נותרת לא פתורה: כיצד ניתן לקיים כלכלה יעילה ויוזמה חופשית, מבלי לוותר על הערבות ההדדית ועל מניעת פערים מעמדיים בלתי עבירים?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר׃

דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה׃

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ׃

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר׃

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת־עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ׃

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ׃

וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל־תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל׃

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה׃

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל־אַרְצְכֶם׃

וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ׃

יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת־סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת־נְזִרֶיהָ׃

כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן־הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ׃

בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ׃

וְכִי־תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל־תּוֹנוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו׃

בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי־תְבוּאֹת יִמְכָּר־לָךְ׃

לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ׃

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת־עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם׃

וַעֲשִׂיתֶם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל־הָאָרֶץ לָבֶטַח׃

וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ׃

וְכִי תֹאמְרוּ מַה־נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת־תְּבוּאָתֵנוּ׃

וְצִוִּיתִי אֶת־בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת־הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים׃

וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן־הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד־בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן׃

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי־לִי הָאָרֶץ כִּי־גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי׃

וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ׃

כִּי־יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו׃

וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה־לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ׃

וְחִשַּׁב אֶת־שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת־הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר־לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ׃

וְאִם לֹא־מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ׃

וְאִישׁ כִּי־יִמְכֹּר בֵּית־מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד־תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ׃

וְאִם לֹא־יִגָּאֵל עַד־מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר־בָּעִיר אֲשֶׁר־לא [לוֹ] חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל׃

וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל־שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה־לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא׃

וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם׃

וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן־הַלְוִיִּם וְיָצָא מִמְכַּר־בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי־אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם׃

וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ׃

אַל־תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ׃

אֶת־כַּסְפְּךָ לֹא־תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא־תִתֵּן אָכְלֶךָ׃

אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים׃

וְכִי־יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר־לָךְ לֹא־תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד׃

כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד־שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ׃

וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל־אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב׃

כִּי־עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד׃

לֹא־תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ׃

וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ־לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה׃

וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה׃

וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא־תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ׃

וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר׃

אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה־לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ׃

אוֹ־דֹדוֹ אוֹ בֶן־דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ־מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ־הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל׃

וְחִשַּׁב עִם־קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ׃

אִם־עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ׃

וְאִם־מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד־שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב־לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת־גְּאֻלָּתוֹ׃

כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא־יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ׃

וְאִם־לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ׃

כִּי־לִי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←