ויקרא · פרק כ׳
קדושה מתוך הבדלה: חוקי העונשין והגבולות המוסריים של ויקרא כ'
וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
פסוק ז'השומרים על הבית המיוחד שלנו
הלילה נספר על תקופה קדומה, שבה בני ישראל חיו באוהלים במדבר הגדול. אלוהים רצה לעזור להם לבנות משפחות חזקות ומאושרות, ולכן הוא נתן להם כללים מיוחדים וטובים. הוא אמר להם: 'כדי שהבית שלכם יהיה מקום בטוח ונעים, עליכם לשמור על גבולות ברורים של כבוד ואהבה'. אלוהים ביקש מהם לכבד מאוד את אבא ואמא, לדבר תמיד בנימוס, ולשמור על המשפחה שלהם מכל משמר. הוא הסביר להם שהכללים האלה הם כמו שומרים חזקים שמגינים על הבית, כדי שאף אחד לא ייפגע וכדי שהאהבה תמיד תנצח. אלוהים הבטיח שאם הם ישמרו על הכללים האלה, הם יזכו לחיות בארץ נפלאה וטובה, ארץ זבת חלב ודבש, שבה כולם חיים בשלום ובשמחה גדולה.
זהו משפט שמזכיר לנו שהגבולות שאנו מציבים בבית אינם מגבילים, אלא שומרים על הייחוד והבטיחות של המשפחה שלנו.
הפרק עוסק בגבולות חמורים, אך עבור ילדים קטנים, המסר החינוכי החשוב ביותר הוא תפקידם של הגבולות כמקור לביטחון ואהבה. תוכלו להסביר לילד שחוקים וכללים בבית (כמו שעת שינה קבועה, או איסור על דיבור פוגעני) אינם נועדו להציק או להגביל, אלא לשמור עליו ועל המשפחה כולה בריאים, מוגנים ושמחים. זו הזדמנות מצוינת לחזק את ערך הכבוד ההדדי בתוך הבית ולעזור לילד להבין שההורים מציבים גבולות מתוך אהבה גדולה ורצון להגן עליו.
- איזה חוק או כלל יש לנו בבית שעוזר לך להרגיש בטוח ושמור?
- איך אנחנו יכולים להראות לאבא ואמא שאנחנו מכבדים ואוהבים אותם מחר בבוקר?
- אם היית יכול להמציא כלל אחד מצחיק וטוב לכל המשפחה, מה הוא היה?
השומרים על הגבולות המיוחדים
דמיין שאתה עומד בלב מחנה גדול במדבר, מסביבך המון אוהלים, וכולם מקשיבים בשקט מוחלט למשה. משה מוסר לעם את המילים של אלוהים, שמסביר איך לבנות חברה טובה, בטוחה ומלאת כבוד. אלוהים אומר לעם: 'אתם מיוחדים מאוד בשבילי, ולכן אתם צריכים להתנהג בצורה מיוחדת!'. הוא נותן להם כללים חשובים כדי לשמור על המשפחה שלהם: לכבד מאוד את אבא ואמא, לא לפגוע באף אחד, ולא ללכת אחרי אמונות משונות ומזיקות של עמים אחרים. הכללים האלה הם כמו גדר חזקה שמגינה על גינה יפה – הם שומרים על האהבה והשלום בין האנשים. אלוהים מסביר שאם נשמור על הכללים האלה, נהיה קדושים ומאושרים בארץ הטובה שמחכה לנו. אבל מה יקרה אם מישהו יחליט לשבור את הגדר הזו ולפגוע באחרים? בפרק הבא נגלה איך שומרים על הכהנים, האנשים המיוחדים שמשרתים במשכן!
אלוהים מבקש מאיתנו להיות מיוחדים וטובים, ולשמור על התנהגות מכבדת ויפה, כי אנחנו קרובים אליו.
ידעת שהתורה משווה את הארץ לאדמה חיה שיכולה 'להקיא' מתוכה אנשים שלא מתנהגים בכבוד ובצדק?
מה יקרה כשנלמד על האנשים המיוחדים שתפקידם לשמור על המשכן? בפרק הבא נגלה את סודות הכהנים!
קו אדום: החוקים ששומרים על החברה
בפרק כ' בספר ויקרא, אלוהים פונה אל משה ומציג בפניו קוד חוקים נוקשה וחד-משמעי עבור בני ישראל והגרים שחיים איתם. הפרק מפרט שורה של איסורים חמורים ביותר, שחלקם הגדול נוגע לשמירה על התא המשפחתי ועל טוהר האמונה. בין האיסורים: עבודת אלילים אכזרית (כמו פולחן המולך), פנייה למכשפים ומעלים באוב, פגיעה בכבוד ההורים, ואיסורים מפורטים על יחסים אסורים בתוך המשפחה ומחוצה לה. העונשים המוצגים בפרק הם חמורים ביותר, כולל עונשי מוות והרחקה מהקהילה. המטרה של הכללים הקיצוניים האלה היא ליצור הבדלה מוחלטת בין בני ישראל לבין העמים השכנים שחיו באזור באותה תקופה, ולמנוע קריסה מוסרית וחברתית של העם החדש שנבנה במדבר.
הפסוק הזה מזכיר לנו שיש לנו תפקיד גדול יותר בחיים – לא סתם לזרום עם מה שכולם עושים, אלא להציב לעצמנו רף גבוה של ערכים וכבוד.
לפעמים קל להיגרר אחרי מה שכולם עושים ברשתות או בקבוצה. קבע לעצמך 'קווים אדומים' אישיים – דברים שלעולם לא תעשה או תגיד, גם אם יש לחץ חברתי מטורף מסביב.
עבודת המולך בעבר דרשה מאנשים להקריב את הדבר הכי יקר להם (הילדים שלהם) בשביל להצליח או לרצות כוח חיצוני. היום זה דומה למצבים שבהם אנשים מוכנים לפגוע בחברים הכי טובים שלהם או בערכים שלהם רק כדי להשיג עוד לייקים או מעמד חברתי זמני.
גבולות אדומים במדבר: החוקים הנוקשים של ספר ויקרא
פרק כ' בספר ויקרא מציג רשימה מפורטת של חוקים ואיסורים חברתיים, דתיים ומשפחתיים, המלווים בעונשים כבדים במיוחד. אלוהים מדבר אל משה ומצווה עליו להעביר לעם את הגבולות הברורים של החברה החדשה שהם מקימים במדבר. הפרק פותח באיסור חמור על פולחן המולך – טקס אלילי נורא שכלל הקרבת ילדים – וממשיך באיסור על פנייה למכשפים ורוחות. חלקו המרכזי של הפרק מוקדש לאיסורי עריות (יחסים אסורים בתוך המשפחה) ולחובה לכבד את ההורים. העונשים על עבירות אלו, כמו עונש מוות או כרת (ניתוק מהעם), נשמעים לנו היום קיצוניים ומפחידים, אך הם נועדו להבהיר לעם שהתנהגותם חייבת להיות שונה לחלוטין מזו של העמים שסביבם. בסוף הפרק, אלוהים מסביר שהשמירה על החוקים הללו היא מה שמבדיל את ישראל והופך אותם לעם קדוש, ומזהיר שאם הם לא ישמרו עליהם, הארץ עצמה תפלוט אותם החוצה. חוקים אלו נועדו ליצור חברה יציבה, מוסרית ומכבדת.
הפסוק הזה מהווה את ציר המצפן המוסרי והרוחני של הפרק. הוא מבהיר כי הדרישות החמורות והגבולות הנוקשים המוצגים בפרק אינם רק אוסף של חוקים יבשים, אלא דרך חיים שנועדה להעלות את בני ישראל למדרגה קיומית אחרת – מדרגת הקדושה. הקדושה כאן מוגדרת דרך הידמות לאל ודרך היבדלות מן המעשים המקובלים בסביבה הגאוגרפית והתרבותית של אותה תקופה, תוך שמירה קפדנית על שלמות המשפחה והקהילה.
להעמקה בסיפור⌄
כשקוראים את פרק כ' בויקרא, קשה שלא להירתע מהעונשים החמורים ומהניסוחים הנוקשים. אבל כדי להבין מה באמת קורה כאן, צריך לחזור אחורה בזמן אל המזרח הקדום. בני ישראל נמצאים במדבר, בדרך לארץ כנען. הם מוקפים בתרבויות שבהן פולחנים דתיים כללו לעיתים קרובות מעשים קיצוניים כמו הקרבת ילדים למולך, ופגיעה קשה במבנה המשפחתי. התורה מנסה לבנות כאן משהו חדש לחלוטין: חברה שמבוססת על קדושה, כבוד הדדי וסדר חברתי פנימי חזק. מה שמעניין כאן הוא השימוש החוזר במילים כמו 'הבדלה' ו'קדושה'. קדושה בתנ"ך היא לא רק מושג רוחני מופשט, אלא פעולה אקטיבית של הבדלה – יצירת מרחק בין מותר לאסור, בין התנהגות שמכבדת את האדם לבין התנהגות שמבזה אותו. התורה מציבה את המשפחה במרכז: פגיעה בהורים או קיום יחסים אסורים בתוך המשפחה נתפסים כהרס של התשתית החברתית כולה. אם תחשבו על זה, החוקים האלה מנסים להגן על החלשים ביותר. בחברות עתיקות, לילדים או לנשים לא תמיד היו זכויות, ופולחנים אליליים יכלו להצדיק כל פגיעה בהם. על ידי קביעת גבולות ברורים ובלתי מתפשרים, התורה אומרת: יש דברים שהם מחוץ לתחום. האדמה עצמה מתוארת כאן כישות מוסרית – היא לא יכולה לסבול עוולות ורוע, ואם העם יתנהג בצורה מקולקלת, הארץ פשוט תקיא אותו. זהו מסר חזק על כך שהזכות שלנו לחיות במקום מסוים תלויה באופן שבו אנחנו מתנהגים זה לזה. בסופו של דבר, הפרק הזה מזמין אותנו לחשוב על הגבולות שאנחנו מציבים בחיים שלנו. חברה בלי גבולות היא חברה שבה החזק מנצח והחלש נפגע. הגבולות שהתורה מציבה, גם אם הם נראים לנו קשים מאוד, נועדו לייצר מרחב בטוח שבו כל אדם יכול לחיות בכבוד. הם מזכירים לנו שלמעשים שלנו יש השלכות לא רק עלינו, אלא על כל האנשים שסביבנו ועל המקום שבו אנחנו חיים. כשמבינים את זה, החוקים הישנים האלה מקבלים משמעות עמוקה של אחריות חברתית ומוסרית שרלוונטית גם לנו היום.
אם היית צריך להגדיר את שלושת הקווים האדומים הכי חשובים של החבורה שלך, מה הם היו ולמה?
קדושה מתוך הבדלה: חוקי העונשין והגבולות המוסריים של ויקרא כ'
פרק כ' בספר ויקרא מציג קוד חוקים פלילי ודתי חמור במיוחד, המפרט את העונשים המוטלים על מפרֵי הסדר החברתי והרוחני בישראל. אלוהים מצווה על משה להעביר לעם שורה של איסורים מוחלטים, שבראשם עבודת המולך – פולחן אלילי קיצוני שכלל מסירת ילדים לאש – והפנייה למעשי כישוף, אוב וידעוני. חלקו המרכזי של הפרק מוקדש לפירוט קפדני של איסורי גילוי עריות, ניאוף, משכבי זכר ובהמה, לצד פגיעה חמורה בכבוד ההורים המבוטאת בקללת אב ואם. עבור מרבית העבירות הללו קובעת התורה עונש מוות חד-משמעי המבוצע בידי הקהילה, או ענישה אלוהית ישירה של כרת וערייריות. הפרק נחתם בקריאה נרגשת לעם לשמור על חוקי האל ומשפטיו כדי להימנע מגירוש ומהקאה מן הארץ המובטחת, תוך הדגשת רעיון ההבדלה בין הטהור לטמא ובין ישראל לעמים כבסיס לזהותם כעם קדוש. מסביבתה הגאוגרפית העתיקה. הפרק מבהיר כי קדושת העם אינה מצב סטטי אלא תהליך אקטיבי של שמירה על גבולות חברתיים ואישיים נוקשים.
הפסוק הזה מהווה את ציר המצפן המוסרי והרוחני של הפרק. הוא מבהיר כי הדרישות החמורות והגבולות הנוקשים המוצגים בפרק אינם רק אוסף של חוקים יבשים, אלא דרך חיים שנועדה להעלות את בני ישראל למדרגה קיומית אחרת – מדרגת הקדושה. הקדושה כאן מוגדרת דרך הידמות לאל ודרך היבדלות מן המעשים המקובלים בסביבה הגאוגרפית והתרבותית של אותה תקופה, תוך שמירה קפדנית על שלמות המשפחה והקהילה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק כ' בספר ויקרא משמש כנספח עונשין קפדני לחוקי העריות והקדושה שהוצגו בפרק י"ח. בעוד שפרק י"ח הציג את האיסורים עצמם, פרק כ' מעגן אותם במערכת משפטית נוקשה וקובע עונשים מפורשים לכל הפרה. מבחינה ספרותית, הפרק בנוי במבנה של קודקס משפטי המאופיין בחזרות רטוריות דרמטיות, כגון הנוסחאות 'מות יומת', 'דמיו בו' או 'דמיהם בם'. חזרות אלו מטילות כובד ראש ומדגישות את האחריות האישית המלאה של החוטא על גורלו, תוך הבהרה כי העונש הוא תוצאה ישירה והכרחית של הבחירה לעבור על החוק. מילת המפתח החוזרת בפרק היא 'הבדלה' (שורש ב.ד.ל), המופיעה לקראת סופו ומקשרת בין ההבדלה הפיזית והפולחנית שבין החיות הטהורות לטמאות, לבין ההבדלה המוסרית והלאומית שבין ישראל לעמים. אחד ההיבטים המרתקים ביותר בפרק הוא הזיקה ההדוקה בין המוסר החברתי לבין הגאוגרפיה והאקולוגיה המקראית. התורה מציגה את ארץ ישראל לא כטריטוריה ניטרלית או כמשאב נדל"ני גרידא, אלא כישות מוסרית חיה ורגישה. חטאי העריות, הניאוף ועבודת המולך אינם נתפסים רק כעבירות אישיות שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, אלא כמזהמים פיזיים של האדמה עצמה. התוצאה של זיהום רוחני ומוסרי זה היא מטפורה חריפה ויוצאת דופן: 'ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה'. הארץ מתוארת כגוף חי שאינו מסוגל לעכל עוולות מוסריות, וכמי שמקיאה מקרבה גורמים זרים וטמאים שאינם עומדים בסטנדרט המוסרי הנדרש לשם ישיבה בה. במוקד החלק הראשון של הפרק עומד המאבק הבלתי מתפשר נגד עבודת המולך. פולחן זה, שהיה נפוץ בקרב עמי כנען העתיקים, דרש מההורים להעביר את ילדיהם באש כחלק מטקס פולחני. התורה רואה בכך את שיא הניוון המוסרי – פגיעה אנושה בבסיס הקיום האנושי והמשפחתי בשם קנאות דתית עיוורת. העונש החמור המוטל לא רק על החוטא עצמו אלא גם על הקהילה המעלימה עין מחטא זה ('ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם...') מדגיש את עקרון הערבות ההדדית. חברה שבוחרת להתעלם מאכזריות ומפגיעה בחסרי ישע שבתוכה, הופכת לשותפה פסיבית לפשע ותישא בתוצאות האלוהיות והחברתיות של קריסה זו. בחלקו השני של הפרק, התורה מפרטת את איסורי גילוי עריות. פירוט זה אינו מקרי; הוא נועד להגן על התא המשפחתי מפני קריסה פנימית. המשפחה נתפסת כאבן הבניין של החברה כולה, וערבוב התפקידים והגבולות בתוכה (כמו יחסים בין הורים לילדים, או בין אחים) מוגדר כ'תבל' (ערבוב מזיק) או 'זימה'. מבחינה פילוסופית, הפרק מעלה את שאלת היחס בין חירות לקדושה. בעידן המודרני, חירות נתפסת לעיתים קרובות כהיעדר גבולות מוחלט. לעומת זאת, התפיסה המקראית בפרק זה מציעה פרדוקס עמוק: הקדושה והחירות האמיתית של האדם מושגות דווקא דרך הגבלה עצמית והצבת חומות מוסריות ברורות. ההיבדלות מן הבהמיות, מן היצרים הבלתי מרוסנים ומפולחני המוות היא שמאפשרת לאדם להתעלות מעל קיומו הביולוגי הבסיסי וליצור חברה אנושית מתוקנת. הפרק תובע מהפרט ומהכלל מודעות מתמדת למעשיהם, מתוך הבנה שלכל פעולה אישית, גם האינטימית ביותר, יש תהודה חברתית וקוסמית רחבה המשפיעה על עתיד הקהילה כולה בארצה.
- אחריות חברתית ואי-עמידה מן הצדהפרק מטיל אחריות כבדה על הקהילה אם היא מעלימה עין מחטאים חמורים ('ואם העלם יעלימו... את עיניהם'). בחיי היומיום, אנו נתקלים לעיתים קרובות במצבים של פגיעה באחר במקום העבודה או בקבוצה החברתית – בין אם מדובר בהטרדה, התעמרות או חרם. הלקח המעשי הוא ששתיקה והעלמת עין אינן ניטרליות; הן מהוות שותפות פסיבית לפגיעה. הצעד הקטן הנדרש הוא לא לשתוק, אלא לפעול או לדווח כדי להגן על הנפגע.
- הגנה על קדושת התא המשפחתי כמקור ליציבות נפשיתאיסורי העריות החמורים בפרק מדגישים את הצורך בשמירה על גבולות ברורים בתוך המשפחה. בעולם המודרני, פריצת גבולות בתוך המשפחה (כמו חשיפת יתר של ילדים לעולם המבוגרים או חוסר דיסקרטיות ביחסים זוגיים) מייצרת בלבול תפקידים קשה. שמירה על גבולות בריאים ומכבדים בתוך הבית מעניקה לילדים ולבני הזוג מרחב בטוח, יציב ומוגן לצמוח בו.
- הבנת ההשלכות ארוכות הטווח של מעשינוהאזהרה שהארץ עלולה 'להקיא' את יושביה בשל התנהגותם מדגישה שלמעשים שלנו יש השפעה מצטברת על הסביבה שבה אנו חיים. כאשר אנו מקבלים החלטות עסקיות או אישיות מתוך אנוכיות ואינטרס קצר טווח, אנו עלולים להרוס את המרקם החברתי או הסביבתי שמקיים אותנו. הצעד המעשי הוא לשאול את עצמנו לפני כל החלטה גדולה: 'כיצד הבחירה הזו תשפיע על הקהילה שלי ועל העתיד של המקום שבה אני חי?'
הפרק מציג מתח מוסרי קשה בין ערך החיים לבין השמירה על קדושת החברה, הבא לידי ביטוי בעונשי המוות הרבים והחמורים המוטלים על חטאים שחלקם נתפסים כיום כעניינים שבינו לבינה. כיצד חברה יכולה לאזן בין הצורך להציב גבולות מוסריים מוחלטים לבין החובה לשמור על חמלה, זכויות הפרט וחירותו האישית?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן־הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן׃
וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת־פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת־מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי׃
וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת־עֵינֵיהֶם מִן־הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ׃
וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת־פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל־הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם׃
וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל־הָאֹבֹת וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִים לִזְנוֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת־פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ׃
וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם׃
כִּי־אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ׃
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת־אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת־יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת׃
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת־יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם׃
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם׃
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם׃
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת־אִשָּׁה וְאֶת־אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא־תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם׃
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת־הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ׃
וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל־כָּל־בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת־הָאִשָּׁה וְאֶת־הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם׃
וְאִישׁ אֲשֶׁר־יִקַּח אֶת־אֲחֹתוֹ בַּת־אָבִיו אוֹ בַת־אִמּוֹ וְרָאָה אֶת־עֶרְוָתָהּ וְהִיא־תִרְאֶה אֶת־עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֺנוֹ יִשָּׂא׃
וְאִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּב אֶת־אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת־עֶרְוָתָהּ אֶת־מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת־מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם׃
וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת־שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֺנָם יִשָּׂאוּ׃
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ׃
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת־אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ׃
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא־תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ׃
וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר־אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת־כָּל־אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם׃
וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת־אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן־הָעַמִּים׃
וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין־הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין־הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא־תְשַׁקְּצוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא׃
וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן־הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי׃
וְאִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי־יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם׃