ויקרא · פרק י״ט
ויקרא יט: מניפסט הקדושה החברתית
לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה׃
פסוק יחהסוד של הלב הטוב
פעם אחת, במדבר הגדול, קרא אלוהים למשה ואמר לו: 'לך וספר לכל בני ישראל איך הם יכולים להיות מיוחדים וטובים, ממש כמוני'. משה אסף את כולם וגילה להם את הסודות של הלב הטוב. הוא לימד אותם לכבד מאוד את אבא ואמא, ולשמוח ביום השבת המרגיע. הוא ביקש מהם שכאשר הם קוצרים את השדות שלהם, ישאירו תמיד קצת אוכל בפינות בשביל אנשים עניים שאין להם בית. משה הסביר שאסור לשקר או לגנוב, ושחייבים תמיד להיות ישרים. הוא ביקש שלא נכעס ולא נשמור טינה בלב, אלא נסלח ונאהב כל חבר בדיוק כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו. כשנעשה את כל המעשים הטובים האלה, נהיה כמו אור קטן שמאיר את העולם כולו בטוב ובשמחה.
אלוהים מלמד אותנו שהדרך לקדושה עוברת ביכולת שלנו לסלוח, לשחרר כעסים, ולאהוב את האנשים שסביבנו ממש כמו שאנו אוהבים את עצמנו.
הפרק מציג את הערך של 'ואהבת לרעך כמוך' לא כסיסמה מופשטת, אלא כסדרה של מעשים קטנים ויומיומיים: עזרה לחלש, דיבור בכבוד והימנעות מכעס. תוכלו לשוחח עם הילד על כך שאהבה וחברות נמדדות במעשים פשוטים - כמו לוותר לחבר במשחק, לשתף בצעצוע, או להגיד מילה טובה למישהו עצוב. זה עוזר לילד להבין שיש לו כוח להשפיע לטובה על הסביבה שלו בכל יום מחדש.
- איזה מעשה טוב וקטן שעשית היום שימח אותך או מישהו אחר?
- איך היית מרגיש אם היית מגיע למקום חדש ומישהו היה מזמין אותך לשחק איתו?
- למה לדעתך חשוב לסלוח לחבר ולא לשמור כעס בלב?
איך הופכים את העולם למקום קדוש ומתוק?
דמיין שאתה עומד בלב המדבר החם, וסביבך המון אנשים שמקשיבים למשה רבנו. משה מביא לנו מסר מיוחד מאלוהים: 'היו קדושים וטובים!'. מה זה אומר? אלוהים נותן לנו עצות נפלאות לחיים. הוא מבקש שנכבד את אמא ואבא, ושנשמור על יום השבת למנוחה ומשפחה. כשאנחנו אוספים פירות וירקות בשדה, אלוהים מבקש שנשאיר קצת בפינות בשביל אנשים עניים שאין להם אוכל. הוא מלמד אותנו לא לשקר, לא לגנוב, ולא לצחוק על מישהו שלא שומע או להכשיל מישהו שלא רואה. והכי חשוב: לא לשמור כעס בלב, אלא לאהוב כל חבר בדיוק כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו! ככה, עם המון מעשים קטנים וטובים, אנחנו מביאים אור גדול לעולם. אבל מה יקרה כשנצטרך לשתול עצים חדשים בארץ החדשה? בפרק הבא נגלה סוד מתוק במיוחד!
הפסוק אומר שאסור לנו לשמור כעס בלב או לנסות להחזיר למישהו שהציק לנו. במקום זה, אנחנו צריכים להתייחס לכל אחד באהבה ובחברות, בדיוק כמו שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו.
הידעת שבתורה יש חוק שאוסר לקחת את כל הקציר מהשדה? חייבים להשאיר את פינת השדה (הפאה) ואת השיבולים שנפלו (הלקט) בשביל אנשים עניים, כדי שיוכלו לאכול בכבוד!
מה יקרה כשבני ישראל יגיעו סוף סוף לארץ ויטעו בה עצי פרי חדשים? בפרק הבא נגלה את חוקי הטבע המפתיעים!
ויקרא יט: קדושה זה לא בשמיים, זה ברחוב
בפרק יט בספר ויקרא, אלוהים פונה אל משה ומבקש ממנו לדבר אל כל עם ישראל. הוא מציב בפניהם אתגר ענק: 'קדושים תהיו'. אבל מה זה בכלל אומר להיות קדוש? הפרק מסביר שקדושה היא לא להתבודד על הר גבוה, אלא לחיות נכון בתוך החברה. אלוהים מפרט שורה של חוקים יומיומיים: לכבד את ההורים, לשמור שבת, לא לגנוב ולא לשקר. הוא דורש מאיתנו לדאוג לחלשים - להשאיר חלק מהיבול בשדות לעניים, לא להלין שכר של פועל, ולא להכשיל אנשים עם מוגבלויות. הפרק אוסר על רכילות, שנאה סמויה בלב, ונקמה, ומגיע לשיא בציווי המפורסם: 'ואהבת לרעך כמוך'. בסופו של דבר, הפרק מראה שקדושה נמדדת בדרך שבה אנחנו מתנהגים לאנשים סביבנו ביומיום.
הכי קל זה להתעצבן ולרצות להחזיר למי שפגע בנו, אבל הפסוק הזה מבקש מאיתנו לעצור את מעגל הכעס. הוא מזכיר לנו שהדרך לבנות חברה חזקה היא להתייחס לאחרים באותו כבוד והבנה שהיינו רוצים לקבל בעצמנו.
כשמישהו מעצבן אתכם, במקום לשמור טינה בלב או לתכנן נקמה שתסבך אתכם, נסו לדבר איתו ישירות וברוגע. שיחה כנה מונעת פיצוצים גדולים בהמשך.
'לא תעמוד על דם רעך' שווה לזה שאתם רואים מישהו שעובר שיימינג או חרם בקבוצת הווטסאפ של הכיתה, ובמקום לשתוק או להצטרף, אתם כותבים משהו להגנתו או פונים למבוגר שיעזור.
המדריך המעשי לקדושה חברתית
בפרק יט בספר ויקרא אלוהים מוסר למשה קובץ חוקים מקיף המיועד לכל הקהל. הציווי המרכזי שפותח את הפרק הוא 'קדושים תהיו', והמשכו מפרק את המושג הגבוה הזה למעשים פשוטים ויומיומיים. הפרק משלב בין חוקים דתיים כמו שמירת שבת ואיסור עבודה זרה, לבין חוקים חברתיים נוקשים. הוא דורש להשאיר חלק מהיבול החקלאי לעניים ולגרים, אוסר על גניבה, שקר, שבועות שווא, הלנת שכר של עובדים, ופגיעה בחלשים כמו חרשים ועיוורים. בנוסף, הוא קובע כללים נוקשים למערכת המשפט - איסור על העדפת עשירים או רחמנות יתר על עניים, אלא משפט צדק מוחלט. הפרק מגיע לשיאו באיסור על נטירת טינה ושנאה בלב, ומציב את הרף הגבוה ביותר של יחסים אנושיים: 'ואהבת לרעך כמוך'. דרך החוקים האלה, התורה מראה שקדושה אינה מנותקת מהמציאות, אלא נבנית מתוך היחסים שלנו עם בני האדם שסביבנו.
הפסוק מעמיד את אהבת הזולת כפסגת השאיפה המוסרית והדתית. הוא אוסר על נקימה ונטירת טינה, ומציב דרישה רדיקלית: לאהוב את האחר כפי שאדם אוהב את עצמו. חתימת הפסוק במילים 'אני ה'' מבהירה כי היחסים שבין אדם לחברו קשורים קשר בל יינתק ליחסים שבין אדם לאלוהיו, וכי פגיעה באדם היא פגיעה בצלם אלוהים שבו.
להעמקה בסיפור⌄
כשקוראים את פרק יט בספר ויקרא, מגלים שילוב מדהים בין עניינים שבין אדם לאלוהים לבין עניינים שבין אדם לחברו. הפרק נפתח בקריאה 'קדושים תהיו', אבל מיד לאחר מכן הוא לא שולח אותנו למקדש, אלא הביתה - אל כיבוד אב ואם ושמירת שבת. מה שמעניין כאן הוא שהתורה מגדירה מחדש את מושג הקדושה. קדושה היא לא מצב מיסטי או התנזרות מהעולם, אלא הדרך שבה אנחנו מנהלים את החיים החברתיים והכלכליים שלנו. דמיינו חקלאי שעובד קשה כל השנה בשדה שלו. כשהוא מגיע לקצור את התבואה, התורה אומרת לו לעצור ולא לקצור את פינת השדה, ולהשאיר את השיבולים שנשרו לעניים. זהו מבחן מוסרי קשה - לוותר על רווח אישי בשביל מישהו אחר. הפרק ממשיך ומציב דרישות מוסריות גבוהות ביותר בתחום החברתי: איסור על הלנת שכר (חובה לשלם לעובד בזמן), איסור על רכילות ועל עמידה מנגד כשמישהו נמצא בסכנה ('לא תעמוד על דם רעך'). אחד הדברים היפים בפרק הוא ההבנה ששנאה וטינה בלב הן הרסניות. התורה מציעה פתרון: 'הוכח תוכיח את עמיתך' - במקום לשמור כעס בלב ולתת לו להרעיל את היחסים, דברו על זה, תתעמתו בצורה מכבדת. השיא של הפרק הוא כמובן הציווי 'ואהבת לרעך כמוך', שמסכם את כל התורה החברתית במשפט אחד. אם תחשבו על זה, הפרק דורש מאיתנו לראות את האחר לא כמתחרה או כאיום, אלא כחלק מאיתנו. גם היחס לגר - האדם הזר והחלש בחברה - מקבל מקום מרכזי עם הדרישה 'ואהבת לו כמוך'. בסופו של דבר, הפרק מלמד אותנו שחברה צודקת ומוסרית היא הדרך היחידה להגיע לקדושה אמיתית.
האם לדעתכם באמת אפשר לאהוב אדם אחר בדיוק כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו, או שזו שאיפה יפה אבל לא מציאותית?
ויקרא יט: מניפסט הקדושה החברתית
פרק יט בספר ויקרא מהווה את אחד משיאי החקיקה המקראית, ומציג קובץ חוקים מקיף המכונה במחקר 'ספר הקדושה'. הפרק נפתח בציווי האלוהי למשה לפנות אל כל עדת בני ישראל ולהורות להם: 'קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'' - דרישה המציבה את חיקוי האל כיסוד מוסרי. מכאן פונה הפרק לפרט שורה ארוכה של מצוות המקיפות את כל תחומי החיים. הוא משלב בין חוקים פולחניים-דתיים כמו שמירת שבת, איסור עבודה זרה והלכות קורבנות, לבין חוקים חברתיים וכלכליים נוקשים. בין המצוות החברתיות בולטות החובות להשאיר לקט ופאה בשדות עבור העניים והגרים, האיסור על גניבה, שקר, שבועות שווא, עושק והלנת שכר פועלים. הפרק אוסר על פגיעה פיזית או מילולית בחלשים (כגון חירשים ועיוורים), דורש משפט צדק נטול פניות, ואוסר על רכילות, נקימה ונטירת טינה. שיאו של הפרק הוא בציווי המכונן 'ואהבת לרעך כמוך', לצד חובה דומה לאהוב את הגר החי בקרב העם.
הפסוק מעמיד את אהבת הזולת כפסגת השאיפה המוסרית והדתית. הוא אוסר על נקימה ונטירת טינה, ומציב דרישה רדיקלית: לאהוב את האחר כפי שאדם אוהב את עצמו. חתימת הפסוק במילים 'אני ה'' מבהירה כי היחסים שבין אדם לחברו קשורים קשר בל יינתק ליחסים שבין אדם לאלוהיו, וכי פגיעה באדם היא פגיעה בצלם אלוהים שבו.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק יט בספר ויקרא מציג תפיסה מהפכנית של מושג הקדושה, ומעתיק אותו מהתחום הטקסי-פולחני הצר אל מרחב החיים היומיומי והחברתי. המבנה הספרותי של הפרק מבוסס על שזירה מכוונת של מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו, כאשר כמעט כל פסקה נחתמת בהצהרה הסמכותית 'אני ה'' או 'אני ה' אלוהיכם'. חזרה זו משמשת כמנוף רטורי המבהיר כי המקור לכל החוקים - בין אם מדובר באיסור כלאיים חקלאי ובין אם באיסור הלנת שכר - הוא אלוהי, וכי המוסר החברתי הוא חלק בלתי נפרד מהברית הדתית. הפרק פותח בדרישה 'קדושים תהיו', ומיד מקשר אותה לכיבוד הורים ושמירת שבת, ובכך יוצר זיקה הדוקה לעשרת הדיברות. בהמשך, הפרק מתווה רשת ביטחון סוציאלית מפותחת: דיני לקט, שכחה ופאה מחייבים את בעל הנכסים לוותר על חלק מרווחיו לטובת העני והגר, ובכך מעניקים לחלשים זכות קיום בכבוד ולא כנדבה משפילה. ההגנה על החלש מגיעה לביטוי רגשי עמוק באיסור לקלל חירש או להניח מכשול בפני עיוור - מעשים הנעשים בסתר ומנצלים את מוגבלות הזולת, ולכן נחתמים באזהרה 'ויראת מאלוהיך'. בתחום המשפט, הפרק דורש שוויון מוחלט: אסור להטות משפט לטובת העשיר בעל ההשפעה, אך באותה מידה אסור לרחם על הדל ולעוות את הדין לטובתו; הצדק חייב להיות אובייקטיבי ועיוור למעמד. במישור הבין-אישי, התורה חודרת אל נבכי הנפש ומזהה את הסכנה שבשנאה כבושה. הציווי 'לא תשנא את אחיך בלבבך' מציע אלטרנטיבה של דיאלוג ותוכחה גלויה, המונעת הצטברות של טינה המובילה לנקמה ונטירה. פסגת הפרק, 'ואהבת לרעך כמוך', מציבה את הרע - בן עמך - כראוי לאותו יחס מגן ומטיב שאדם מעניק לעצמו. אולם התורה אינה עוצרת שם; היא מרחיבה את חובת האהבה הזו גם אל הגר, הזר חסר ההגנה, ומזכירה לעם את עברם: 'כי גרים הייתם בארץ מצרים'. בכך הופך הפרק את הזיכרון ההיסטורי של הסבל לכוח מניע של חמלה וצדק חברתי.
- אחריות סוציאלית מובנית בעסקיםבעולם העסקים והעבודה המודרני, יישום הפרק משמעו דאגה אקטיבית לרווחת העובדים והחלשים. מעסיק או בעל עסק נדרש לא רק לשלם שכר הוגן ובזמן (מניעת הלנת שכר), אלא גם להקצות משאבים ורווחים לטובת הקהילה והחלשים שבה, מתוך הבנה שההצלחה הכלכלית אינה שייכת לו לבדו.
- הימנעות משנאה כבושה וטינהבמערכות יחסים זוגיות, משפחתיות או מקצועיות, קל ליפול למלכודת של פנקסנות ונטירת טינה על פגיעות עבר. הצעד המעשי שהפרק מציע הוא תקשורת ישירה וכנה ('הוכח תוכיח') - לפתוח את הדברים בצורה מכבדת ולאפשר פתרון וסליחה, במקום לתת לכעס להרעיל את הקשר מבפנים.
- הגנה אקטיבית על הזר והחלשבכל חברה קיימות קבוצות מיעוט או מהגרים החשופות לניצול וליחס מפלה. הלקח המעשי הוא לפעול באופן אקטיבי לשילובם, להבטיח את זכויותיהם המשפטיות והכלכליות, ולהתייחס אליהם ביחס אנושי חם ('ואהבת לו כמוך'), מתוך הבנה שחוסנה המוסרי של חברה נמדד ביחסה לחלשים ביותר שבה.
הפרק מעמיד במרכזו את המתח שבין קדושה כהיבדלות ופרישה לבין קדושה כמעורבות חברתית עמוקה. מצד אחד, קדושה נתפסת לעיתים קרובות כהתרחקות מהחומר, מהחולין ומחברת בני האדם. מצד שני, הפרק קובע כי הדרך היחידה להשגת קדושה היא דווקא דרך התמודדות עם האתגרים המוסריים והכלכליים המורכבים ביותר של החיים המשותפים - משפט, מסחר, חקלאות ויחסים בין-אישיים. כיצד יכול אדם לשמור על טהרה ורוחניות גבוהה כאשר הוא שקוע כולו במאבקי הקיום היומיומיים ובמגע מתמיד עם חולשות האנוש?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר
דַּבֵּר אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
אַל־תִּפְנוּ אֶל־הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ׃
בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד־יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף׃
וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה׃
וְאֹכְלָיו עֲוֺנוֹ יִשָּׂא כִּי־אֶת־קֹדֶשׁ יְהוָה חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ׃
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת־קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט׃
וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא־תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ׃
וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת־שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה׃
לֹא־תַעֲשֹׁק אֶת־רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא־תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד־בֹּקֶר׃
לֹא־תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה׃
לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא־תִשָּׂא פְנֵי־דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ׃
לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל־דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה׃
לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא׃
לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה׃
אֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא־תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא־תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ׃
וְאִישׁ כִּי־יִשְׁכַּב אֶת־אִשָּׁה שִׁכְבַת־זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן־לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי־לֹא חֻפָּשָׁה׃
וְהֵבִיא אֶת־אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם׃
וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי יְהוָה עַל־חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא׃
וְכִי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל־עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת־פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל׃
וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל־פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהוָה׃
וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת־פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
לֹא תֹאכְלוּ עַל־הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ׃
לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ׃
וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָה׃
אַל־תְּחַלֵּל אֶת־בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא־תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה׃
אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה׃
אַל־תִּפְנוּ אֶל־הָאֹבֹת וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִים אַל־תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה׃
וְכִי־יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ׃
כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה׃
מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי־צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה׃