ויקרא · פרק י״ד
אדריכלות של תיקון: מטקס הציפורים לצרעת הבית
וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן־הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה׃
פסוק ז'הציפור הקטנה שחזרה לעוף
הערב נספר על אדם שהיה צריך לשהות קצת לבד מחוץ למחנה בגלל פצעים שהציקו לו על העור. הוא בטח התגעגע מאוד למשפחה שלו! אבל הנה הגיע היום המאושר שבו הוא הבריא. הכהן הטוב הגיע לבדוק אותו והכין עבורו טקס חגיגי ומיוחד של חזרה הביתה. בטקס השתמשו בשתי ציפורים קטנות וחמודות. ציפור אחת שוחררה לעוף חופשיה-חופשיה אל השמיים הפתוחים, כדי להראות לכולם שגם האדם הזה חופשי עכשיו לחזור הביתה, בריא ושמח. אחרי שהתרחץ ולבש בגדים נקיים, הוא חזר אל חבריו בחיבוק גדול. הפרק מספר לנו שגם לבתים של פעם היו לפעמים כתמים על הקירות, והיו מנקים ומסדרים אותם באהבה כדי שיהיה נעים ובריא לגור בהם. עכשיו, כשהכל נקי ומבריק, אפשר לעצום עיניים ולחלום על ציפורים עפות בשמיים.
השילוח של הציפור הוא דרך חזותית להראות לילד שכל קושי או מחלה יכולים לעבור, ושאפשר להרגיש שוב קלים וחופשיים.
הסיפור על טהרת המצורע וניקוי הבית מזכיר לנו שגם כשיש קשיים, מחלות או לכלוכים בחיים – תמיד יש דרך לנקות, לתקן ולהתחיל מחדש. עבור ילדים, הניקוי הפיזי של החדר או הגוף קשור קשר הדוק לתחושת הביטחון והסדר הפנימי שלהם. תוכלו לנצל את הסיפור כדי לשוחח איתם על כך שטעויות או רגעים פחות נעימים ביום שעבר הם כמו כתם קטן שאפשר תמיד לשטוף ולנקות, ולקום מחר בבוקר ליום חדש, נקי ורעננים.
- איך לדעתך הרגישה הציפור הקטנה כשהיא עפה חופשיה אל השמיים?
- מה הדבר שהכי עוזר לך להרגיש נקי ורגוע לפני שאתה הולך לישון?
- אם היית יכול לצבוע את קירות החדר שלך בצבע של שמחה, איזה צבע זה היה?
הציפור שעפה אל החופש
דמיינו שאתם צריכים לשבת לבד בצד המון ימים בגלל פצעים מציקים על העור. כמה זה בטח בודד! אבל הנה מגיע יום שמח: הכהן, שהוא כמו הרופא של פעם, בא לבדוק אתכם מחוץ למחנה ומכריז: "הבראתם!". כדי לחגוג את הבריאות החדשה שלכם, עושים טקס מיוחד עם שתי ציפורים קטנות ומצייצות. ציפור אחת משוחררת לעוף חופשיה אל השמיים, ממש כמו שאתם חופשיים עכשיו לחזור לשחק עם כולם! אחר כך אתם מתקלחים, לובשים בגדים נקיים, והלב שלכם מתמלא שמחה. הפרק מספר לנו שגם לבתים של פעם היו לפעמים כתמים מוזרים על הקירות. הכהן היה בא, מנקה ומסדר את האבנים כדי שהבית יהיה נעים ובריא למגורים.
הכהן מתיז טיפות מים נקיים על האדם שהבריא, ואז משחרר ציפור קטנה לעוף חופשיה בשמיים, כדי להראות שגם האדם עכשיו חופשי ובריא.
בטקס הטהרה השתמשו בענף של עץ ארז ענק וחזק, ויחד איתו בצמח אזוב קטן ונמוך, כדי להראות שגם מי שמרגיש גאה כמו ארז צריך לפעמים להיות צנוע כמו אזוב.
מה יקרה כשנפתח את הדלת לבית החדש והנקי? בפרק הבא נגלה!
חוזרים למשחק: המהפך של המצורע
בספר ויקרא פרק יד, אנחנו פוגשים אדם שעבר חוויה לא פשוטה: הוא חלה בצרעת, מחלת עור קשה שחייבה אותו לחיות בבידוד מוחלט מחוץ למחנה כדי לא להדביק אחרים. כעת, כשהוא מבריא, הוא לא יכול פשוט לחזור הביתה ברגע אחד. התורה מתארת תהליך הדרגתי של חזרה לקהילה. הכהן יוצא אליו, עורך טקס מיוחד עם שתי ציפורים, מים חיים, עץ ארז ואזוב. ציפור אחת משוחררת לחופשי כסמל לשחרור שלו. בהמשך, האדם מגלח את שיערו, מכבס את בגדיו, וביום השמיני מביא קורבנות מיוחדים למשכן. הכהן מורח שמן ודם על אוזנו, ידו ורגלו של המתרפא, ובכך מקדיש אותו מחדש לחיים מלאים. הפרק מתאר גם צרעת הבית – כתמים בקירות הבית שדורשים טיפול יסודי, החלפת אבנים, ואפילו הריסה אם הבעיה לא נפתרת.
הטקס שבו משחררים את הציפור לחופשי מראה שהאדם שהיה מבודד בגלל המחלה מקבל עכשיו את החיים שלו בחזרה ויכול לחזור לחברים.
כמו הטיפול בצרעת הבית, כשמזהים בעיה קטנה או הרגל רע שמתחיל להתפתח, עדיף לטפל בו מיד כשהוא קטן ולא לחכות שהוא יתפשט ויהרוס את הכל.
להיות מצורע מחוץ למחנה ואז לעבור טקס חזרה זה כמו לחזור לבית הספר ולחברים אחרי תקופה ארוכה של חרם או בידוד חברתי, כשכולם צריכים ללמוד איך לסמוך עליך ואיך לקבל אותך מחדש.
מבידוד חברתי לחיבוק קהילתי: מסע הטהרה
הפרק עוסק באחד הרגעים המרגשים והמורכבים ביותר בחיי הקהילה במדבר: החזרה של אדם שהבריא מצרעת אל תוך המחנה. לאחר תקופה ארוכה של בידוד כפוי מחוץ לחברה בשל מחלתו, המתרפא עובר תהליך שיקום רב-שלבי בפיקוח הכהן. בשלב הראשון, מחוץ למחנה, הכהן משתמש בשתי ציפורים, עץ ארז, אזוב וחוט שני אדום. ציפור אחת נשחטת מעל מים חיים, והשנייה נטבלת בדמה ומשולחת לחופשי. לאחר מכן, המתרפא מגלח את כל שיערו, רוחץ במים, ונכנס למחנה אך שוהה מחוץ לאוהלו שבעה ימים. ביום השמיני הוא מביא קורבנות, והכהן מורח שמן ודם על קצוות גופו (אוזן, בוהן יד ובוהן רגל) כדי לסמן את חידוש קשריו עם העולם. החלק השני של הפרק מעתיק את המבט אל העתיד, אל ארץ כנען, ומתאר תרחיש דומה שעלול לקרות לקירות הבית – צרעת הבית. אם מופיעים כתמים ירקרקים או אדמדמים, הבית מוסגר, אבניו מוחלפות, ובמקרה קיצוני הוא נהרס לחלוטין כדי למנוע את התפשטות הנגע בקהילה.
הפסוק מתאר את רגע השיא בטקס הטהרה הראשוני של המצורע מחוץ למחנה. הזיית דם הציפור שבע פעמים מסמלת את השלמת תהליך הניקוי, בעוד שילוח הציפור החיה אל השדה הפתוח מעניק ביטוי ויזואלי וסמלי רב עוצמה לשחרורו של האדם מבידודו וממחתו. הציפור הנושאת עמה את הטומאה הרחק מהקהילה מייצגת את החזרה לחיים ולחופש.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור של פרק יד הוא קודם כל סיפור על שיקום אנושי. קל מאוד להוציא מישהו מהחברה כשהוא חולה או לא מתאים, אבל הרבה יותר קשה להחזיר אותו פנימה. התורה מבינה שהחזרה מהשוליים אל המרכז היא תהליך נפשי ופיזי עמוק, ולכן היא לא קורית ברגע אחד. הטקסים המורכבים עם הציפורים והשמן נועדו לעזור למבריא ולקהילה לעשות את המעבר הזה בצורה בטוחה ומכבדת. דמיינו את האדם שעמד שבועות או חודשים מחוץ למחנה, מתוסכל ובודד. כשהוא רואה את הציפור החיה משתחררת ועפה אל השדה, הוא מבין שזה הוא – הוא מקבל את החופש שלו בחזרה. השימוש בארז הגבוה ובאזוב הנמוך מזכיר לנו את האיזון העדין שבין גאווה לענווה. לפעמים אנחנו צריכים להתכופף קצת כדי לצמוח מחדש. הפרטים הקטנים בטקס ביום השמיני מרתקים: מריחת הדם והשמן על תנוך האוזן הימנית, בוהן היד הימנית ובוהן הרגל הימנית. למה דווקא האיברים האלה? האוזן מייצגת את מה שאנחנו שומעים ומקשיבים לו, היד מייצגת את המעשים שלנו והעשייה בעולם, והרגל מייצגת את הכיוון והדרך שבה אנחנו הולכים. הכהן בעצם אומר למתרפא: אני מטהר את ההקשבה שלך, את העשייה שלך ואת הצעדים שלך. עכשיו אתה יכול להתחיל מחדש, נקי ומכוון יותר. כשעוברים לנושא של צרעת הבית, אנחנו רואים שהתורה מתייחסת לבית לא רק כאל מבנה פיזי של אבנים וטיח, אלא כאל מרחב שיש לו נשמה ואנרגיה. הבית סופג את מה שקורה בתוכו. אם יש בו נגע – בין אם מדובר בעובש פיזי ובין אם באווירה רעה – צריך לטפל בזה ביסודיות. בהתחלה מנסים לנקות ולפנות, אחר כך מחליפים את האבנים הפגועות, ורק אם אין ברירה והנגע חוזר שוב ושוב, הורסים את המבנה. זהו שיעור מדהים על הגבולות שלנו: לפעמים אפשר לתקן ולשפץ מערכות יחסים או מצבים בחיים, אבל לפעמים צריך להבין שמשהו הוא רעיל מיסודו, ואין ברירה אלא לפרק אותו לחלוטין כדי לבנות משהו בריא וחדש במקומו. בנוסף, התורה מראה לנו רגישות חברתית מדהימה: אם האדם שהבריא הוא עני ואין לו כסף להביא כבשים יקרים כקורבן, התורה מאפשרת לו להביא שתי ציפורים פשוטות במקום. השוויון הזה מדגיש שכולם שווים בפני החוק ובפני הקהילה, ושעוני לעולם לא צריך להיות מכשול בדרך לתיקון ולחזרה הביתה.
אם היית צריך לבחור חפץ אחד שמסמל עבורך 'התחלה חדשה' אחרי תקופה קשה, מה הוא היה ולמה?
אדריכלות של תיקון: מטקס הציפורים לצרעת הבית
ויקרא פרק יד מציג את הפרוטוקול המפורט והדרמטי ביותר במקרא להתמודדות עם מצבי קצה של טומאה ובידוד חברתי: טהרת המצורע וטיהור הבית הנגוע. העלילה נפתחת מחוץ למחנה, שם פוגש הכהן את האדם שהחלים ממחלת הצרעת. כדי להשיבו אל הקהילה, נערך טקס דו-שלבי מורכב. בשלב הראשון משתמש הכהן בשתי ציפורים דרור, עץ ארז, שני תולעת ואזוב; ציפור אחת נשחטת על מים חיים, והשנייה נטבלת בדמה ומשולחת לחופשי. לאחר שבוע של בידוד חלקי ותגלחת מוחלטת, מגיע השלב השני ביום השמיני, שבו מביא המתרפא קורבנות למשכן. הכהן מורח מדם קורבן האשם ומהשמן המקודש על תנוך אוזנו, בוהן ידו ובוהן רגלו הימנית של המטהר, ובכך מקדיש מחדש את חושיו, מעשיו וצעדיו. בחציו השני של הפרק, המבט מוסט אל העתיד בארץ כנען, אל תופעת צרעת הבית. כאשר מופיע נגע בקירות בית, הכהן מורה על פינויו כדי למנוע את טומאת הרכוש. אם לאחר הסגר, חילוץ האבנים הנגועות וטיוח מחדש הנגע חוזר – הבית נתץ לחלוטין. אם הבית נרפא, נערך בו טקס טהרה זהה לטקס הציפורים של האדם, המבטא את הזיקה העמוקה בין המרחב האנושי למרחב הפיזי.
הפסוק מתאר את רגע השיא בטקס הטהרה הראשוני של המצורע מחוץ למחנה. הזיית דם הציפור שבע פעמים מסמלת את השלמת תהליך הניקוי, בעוד שילוח הציפור החיה אל השדה הפתוח מעניק ביטוי ויזואלי וסמלי רב עוצמה לשחרורו של האדם מבידודו וממחתו. הציפור הנושאת עמה את הטומאה הרחק מהקהילה מייצגת את החזרה לחיים ולחופש.
הדרש — קריאה לעומק⌄
המעבר ממצב של מצורע – האדם הטמא ביותר במערכת המקראית, השוכן בדד מחוץ למחנה – אל מצב של אדם טהור המשתלב מחדש בקהילה ובקודש, אינו רק פרוצדורה רפואית או היגיינית, אלא דרמה פסיכולוגית ורוחנית מן המעלה הראשונה. הפרק מפרק את התהליך הזה לשלבים מדודים, המלמדים על רגישותה של התורה למצבו הנפשי של המנודה. בשלב הראשון, הכהן יוצא אל מחוץ למחנה. המפגש מתרחש בטריטוריה של המצורע, עובדה המדגישה כי הקהילה, באמצעות נציגה, היא זו שיוזמת את הצעד הראשון לקראת המנודה. הטקס הסמלי של שתי הציפורים נושא מטען ארכיטיפי עשיר. הציפור הנשחטת אל כלי חרס על מים חיים מייצגת את המוות והכליה שהיו מנת חלקו של המצורע, שנחשב כמת מהלך. לעומתה, הציפור החיה המשולחת אל פני השדה מייצגת את השחרור, את החיים החדשים ואת המרחב הפתוח שנפתח כעת בפני המתרפא. השימוש בעץ הארז (הגבוה שבאילנות) ובאזוב (הנמוך שבצמחים) יחד עם חוט השני (הצבוע בדם התולעת) מציג קוטביות קוסמית: חיבור בין הגבוה לנמוך, בין הגאווה שהביאה לנגע (לפי המסורת, חטא לשון הרע הנובע מגבהות לב) לבין השפלות והענווה הנדרשות לתיקון. השלב השני, המתקיים ביום השמיני בפתח אוהל מועד, מעביר את המוקד אל הגוף הפיזי של האדם. מריחת דם קורבן האשם והשמן על האוזן, הבוהן של היד ובוהן הרגל הימנית היא אקט של קונסקרציה (הקדשה). איברים אלו מייצגים את שערי התקשורת והפעולה של האדם עם העולם: האוזן מייצגת את השמיעה והציות, היד את העשייה והיצירה, והרגל את ההליכה בנתיבי החיים. על ידי מריחת השמן על גבי הדם, הכהן יוצק קדושה וריפוי לתוך מערכות היחסים של האדם עם סביבתו, ומאפשר לו לפעול מחדש בעולם בצורה מתוקנת. ההבחנה הסוציאלית בפרק, המאפשרת לאדם דל להביא קורבנות זולים יותר (תורים או בני יונה) מבלי לפגוע כהוא זה במורכבות ובאיכות של טקס הטהרה, מדגישה כי הנגישות לתיקון ולקהילה היא זכות אנושית בסיסית שאינה תלויה במעמד כלכלי. צרעת הבית, המופיעה בחלקו השני של הפרק, מרחיבה את מושג הטומאה מהגוף הפיזי אל המרחב הארכיטקטוני והחברתי. הבית אינו רק מחסה מפני הגשם; הוא השלוחה הפיזית של נפש הדיירים. הופעת הנגע בקירות הבית בארץ כנען רומזת לכך שהארץ עצמה מגיבה למעשיהם של יושביה. הטיפול ההדרגתי בבית – פינוי הכלים כדי לחוס על ממון הבעלים, הסגר, חילוץ האבנים, ורק כמוצא אחרון נתיצת הבית כולו – משקף איזון עדין בין חמלה לבין נחישות בלתי מתפשרת להילחם בריקבון מוסרי או פיזי. כאשר הבית נרפא, הוא עובר את אותו טקס טהרה של הציפורים, ובכך נסגר המעגל: האדם, ביתו וקהילתו שזורים זה בזה ברשת אחת של קדושה, בריאות ואחריות הדדית.
- שיקום דורש שלבים והדרגתיותבמצבים של משבר אישי או מקצועי, הניסיון לדלג ישירות לפתרון מלא עלול להיכשל. יש לאמץ את המודל המקראי של חלוקת תהליך ההחלמה לשלבים קטנים ומבוקרים, המאפשרים הסתגלות פסיכולוגית הדרגתית של האדם ושל סביבתו.
- הקדשת איברי הפעולה לתיקוןהטקס המדויק של מריחת השמן על האוזן, היד והרגל מזמין אותנו לבחון באופן מודרני את ערוצי הפעולה שלנו: למה אנו בוחרים להקשיב (אוזן), כיצד אנו משתמשים בכוחנו לפעול ולייצר (יד), ובאילו נתיבים אנו בוחרים לצעוד בחיינו (רגל).
- חמלה כלכלית במערכות צדק וריפויההתאמה של קורבנות המצורע למצבו הכלכלי של הדל מלמדת ארגונים ומוסדות מודרניים על החובה להנגיש שירותי תמיכה, בריאות ונפש לכל שכבות האוכלוסייה באופן שוויוני, מבלי שהעדר אמצעים יגרור פגיעה בכבודו של הפרט או באיכות הטיפול בו.
המתח שבין הגנה על הכלל לבין חמלה על הפרט: תהליך ההסגר והנידוי של המצורע או הריסת הבית הנגוע מציבים דילמה קשה בין הצורך לשמור על בריאות וקדושת הקהילה לבין המחיר הנפשי והכלכלי הכבד שמשלם היחיד. היכן עובר הגבול המוסרי בין טובת הכלל לזכויות הפרט?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן׃
וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע־הַצָּרַעַת מִן־הַצָּרוּעַ׃
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי־צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב׃
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת־הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל־כְּלִי־חֶרֶשׂ עַל־מַיִם חַיִּים׃
אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת־עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת־שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת־הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים׃
וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן־הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה׃
וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת־בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת־כָּל־שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל־הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים׃
וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת־כָּל־שְׂעָרוֹ אֶת־רֹאשׁוֹ וְאֶת־זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת־כָּל־שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת־בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת־בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר׃
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי־כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת־שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן׃
וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃
וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת־הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת־לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה׃
וְשָׁחַט אֶת־הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת־הַחַטָּאת וְאֶת־הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא׃
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית׃
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל־כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית׃
וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת־אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן־הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן־הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה׃
וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם׃
וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל־רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה׃
וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת־הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל־הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת־הָעֹלָה׃
וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר׃
וְאִם־דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן׃
וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה׃
וְהֵבִיא אֹתָם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לְטָהֳרָתוֹ אֶל־הַכֹּהֵן אֶל־פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה׃
וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת־כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְאֶת־לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה׃
וְשָׁחַט אֶת־כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן־הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית׃
וּמִן־הַשֶּׁמֶן יִצֹק הַכֹּהֵן עַל־כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית׃
וְהִזָּה הַכֹּהֵן בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן־הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה׃
וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן־הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּפּוֹ עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל־מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם׃
וְהַנּוֹתָר מִן־הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל־כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל־רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי יְהוָה׃
וְעָשָׂה אֶת־הָאֶחָד מִן־הַתֹּרִים אוֹ מִן־בְּנֵי הַיּוֹנָה מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ׃
אֵת אֲשֶׁר־תַּשִּׂיג יָדוֹ אֶת־הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת־הָאֶחָד עֹלָה עַל־הַמִּנְחָה וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַמִּטַּהֵר לִפְנֵי יְהוָה׃
זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר־בּוֹ נֶגַע צָרָעַת אֲשֶׁר לֹא־תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ׃
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר׃
כִּי תָבֹאוּ אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם׃
וּבָא אֲשֶׁר־לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת׃
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת־הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת־הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל־אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת־הַבָּיִת׃
וְרָאָה אֶת־הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן־הַקִּיר׃
וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן־הַבַּיִת אֶל־פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת־הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים׃
וְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת׃
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת־הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל־מִחוּץ לָעִיר אֶל־מָקוֹם טָמֵא׃
וְאֶת־הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב וְשָׁפְכוּ אֶת־הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ אֶל־מִחוּץ לָעִיר אֶל־מָקוֹם טָמֵא׃
וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל־תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת־הַבָּיִת׃
וְאִם־יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת אַחַר חִלֵּץ אֶת־הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת־הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ׃
וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת טָמֵא הוּא׃
וְנָתַץ אֶת־הַבַּיִת אֶת־אֲבָנָיו וְאֶת־עֵצָיו וְאֵת כָּל־עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל־מִחוּץ לָעִיר אֶל־מָקוֹם טָמֵא׃
וְהַבָּא אֶל־הַבַּיִת כָּל־יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד־הָעָרֶב׃
וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת־בְּגָדָיו וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת־בְּגָדָיו׃
וְאִם־בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת־הַבָּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת־הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע׃
וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת־הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב׃
וְשָׁחַט אֶת־הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל־כְּלִי־חֶרֶשׂ עַל־מַיִם חַיִּים׃
וְלָקַח אֶת־עֵץ־הָאֶרֶז וְאֶת־הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל־הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים׃
וְחִטֵּא אֶת־הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת׃
וְשִׁלַּח אֶת־הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל־מִחוּץ לָעִיר אֶל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל־הַבַּיִת וְטָהֵר׃
זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל־נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק׃
וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת׃
וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת׃
לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת׃