ויקרא · פרק י״ג
אנטומיה של נידוי: האבחון הכהני והמחיר החברתי
כָּל־יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ׃
פסוק מוהשומרים על בריאות המחנה
פעם, לפני שנים רבות, כשבני ישראל הלכו במדבר הגדול, הם חיו יחד כמו משפחה אחת ענקית. לפעמים, לאחד האנשים היה מופיע כתם לבן קטן על העור. כדי לשמור על כולם בריאים, הוא היה הולך אל אהרון הכהן. הכהן היה איש חכם וטוב לב, והוא לא מיהר להחליט. הוא היה מסתכל על הכתם ואומר בעדינות: 'בוא נחכה שבעה ימים בשקט'. האדם היה נח בפינה שלו, מחכה בסבלנות, והקהילה כולה דאגה לו מרחוק. לפעמים הכתם עבר, ולפעמים היה צריך לחכות עוד קצת מחוץ למחנה כדי שאף אחד אחר לא יידבק. זה דרש המון סבלנות ואומץ, אבל כולם ידעו שזה נעשה מתוך אהבה ודאגה לכל הקהילה. וכשהכתם החלים, הכהן שמח מאוד, בירך אותו, והחזיר אותו הביתה בשירה ובשמחה גדולה אל חבריו שחיכו לו.
הפסוק מלמד אותנו על הצורך לאזן בין שמירה על בריאות המשפחה והקהילה לבין החמלה והרגישות כלפי מי שנאלץ לעבור תקופת בידוד וקושי.
הסיפור על הצרעת וההסגר הוא הזדמנות מצוינת לדבר עם הילד על החשיבות של שמירה על הגוף ועל הבריאות של אחרים (למשל, למה אנחנו נשארים בבית כשאנחנו מצוננים או משתעלים). אפשר להדגיש את הערך של סבלנות – לפעמים צריך לחכות כמה ימים כדי להבריא, וזה בסדר גמור. זהו גם פתח לדבר על חמלה כלפי חברים שחולים או נמצאים בבידוד, ואיך אפשר לשמח אותם מרחוק.
- אם חבר שלך היה צריך להישאר בבית כי הוא לא מרגיש טוב, איך היית יכול לשמח אותו מרחוק?
- למה לדעתך הכהן החליט לחכות שבעה ימים ולא מיהר לקבוע מיד?
- איך אתה מרגיש כשהגוף שלך מבקש ממך לנוח ולישון כשאתה עייף או קצת חולה?
הרופא של המחנה והסימן המסתורי
דמיין שאתה גר באוהל גדול בלב המדבר, ופתאום בבוקר אחד אתה מגלה נקודה לבנה קטנה על היד. מה עושים? במקום להיבהל, הולכים מיד אל אהרון הכהן, שהוא כמו הרופא החכם והסבלני של כל הקהילה. הכהן לא ממהר להחליט. הוא מסתכל על הנקודה בעדינות רבה. לפעמים הוא אומר: 'בוא נחכה שבוע ונראה'. האדם נח בפינה שקטה, ובזמן הזה הכתם יכול להירגע ולהיעלם. אם הכתם עדיין שם ומציק, האדם צריך ללכת לזמן קצר מחוץ למחנה כדי לשמור על הבריאות של כולם. זה אולי קצת עצוב להיות לבד, אבל כולם מחכים לו באהבה. כשהוא מבריא, הכהן בודק אותו שוב, שמח מאוד ומחזיר אותו הביתה בחיבוק גדול!
מי שחולה צריך לפעמים להישאר קצת לבד בחדר כדי לא להדביק אחרים, וזה יכול להיות קצת עצוב אבל זה שומר על כולם.
הכהנים לא רק התפללו, הם היו גם כמו רופאי עור מומחים שידעו לזהות המון סוגים של כתמים ופצעים!
אבל מה קורה כשהכתם מופיע לא על הגוף, אלא דווקא על הבגדים האהובים שלנו? בפרק הבא נגלה!
מחוץ למחנה: חוקי הבידוד של המדבר
בפרק י"ג של ספר ויקרא אנו פוגשים את מערכת הבריאות וההיגיינה של בני ישראל במדבר. הפרק עוסק ב'צרעת' – מחלת עור מדבקת ומסתורית. כאשר אדם מגלה כתם מוזר על עורו, הוא מובא אל הכהן. הכהן משמש כאן כסמכות רפואית וחברתית: הוא בוחן את צבע השערות, עומק הכתם והתפשטותו. אם יש ספק, הכהן מכניס את האדם להסגר של שבוע או שבועיים כדי לעקוב אחר השינויים. במקרה שהמחלה אכן התפרצה, האדם מוכרז כטמא ועליו לצאת אל מחוץ למחנה, ללבוש בגדים קרועים ולהזהיר אחרים לא להתקרב אליו. חוקים אלו נועדו להגן על בריאות הקהילה כולה מפני מגפות, אך הם גזרו על החולה בדידות קשה ומאתגרת.
לפעמים כשמישהו חולה או עובר תקופה קשה, הוא נאלץ להתרחק מהחברים. זה מזכיר לנו כמה קשה להיות לבד וכמה חשוב לתמוך במי שמבודד.
כשאתם מרגישים שאתם צריכים מרחק מאנשים, קחו את הזמן הזה כדי להבין מה אתם מרגישים ומה אתם צריכים.
הסגר של הצרעת דומה מאוד לתקופת הבידוד שחווינו כולנו בזמן הקורונה – מתרחקים פיזית כדי לשמור על הבריאות של כולם, למרות שזה ממש לא קל להיות לבד.
בדידות כפולה: להתמודד עם מחלה מחוץ לחברה
ויקרא פרק י"ג מציג קודקס חוקים מפורט ומדוקדק להתמודדות עם מחלת הצרעת במחנה ישראל במדבר. הפרק מתאר בפירוט רב כיצד הכהן, המשמש כסמכות הרפואית והרוחנית של הקהילה, מאבחן נגעי עור שונים – החל מבהרת לבנה, דרך שחין ומכוות אש, ועד לקרחת נגועה. הכהן הוא זה שמחליט אם האדם טמא או טהור, או שמא יש להסגירו למשך שבוע כדי לעקוב אחר התפתחות הנגע. אם האדם מאובחן כצרוע, עליו לעבור טקס של אבלות: בגדיו נפרמים, ראשו נפרע, ועליו לצעוק 'טמא טמא' כדי להזהיר את העוברים והשבים מפני הדבקה. החלק הקשה ביותר הוא הגירוש: עליו לשבת בדד מחוץ למחנה עד שיבריא. בנוסף, הפרק מפרט את דיני צרעת הבגדים – כתמים ירוקים או אדומים על אריגי צמר ופשתן, שגם הם דורשים הסגר ובמקרה הצורך שריפה באש כדי למנוע את התפשטות הנגע בסביבה. הפרק מלמד אותנו על הדרכים שבהן התמודדו בעת העתיקה עם חוסר הוודאות של מחלות מדבקות, תוך ניסיון לאזן בין הגנה על בריאות הציבור לבין שמירה על הכללים הדתיים הנוקשים של המחנה.
הפסוק מבטא את שיאו של תהליך האבחון: ההרחקה המוחלטת מן החברה. הצרעת אינה רק מחלה גופנית, אלא משבר חברתי וקיומי עמוק. החולה נאלץ לחיות לבדו, מחוץ למחנה התומך, כשהוא נושא את סבלו בבדידות מזהרת. דרישה זו מדגישה את המתח שבין הגנת הכלל לבין רווחת הפרט.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה עשוי להיראות במבט ראשון כמו מדריך רפואי עתיק ויבש, אבל אם נסתכל מעבר למילים הטכניות, נגלה דרמה אנושית עצומה שרלוונטית גם לנו היום. דמיינו אדם שמתעורר בבוקר ומגלה כתם קטן על העור שלו. החרדה שלו היא כפולה: הוא חושש לבריאותו הפיזית, אך לא פחות מכך – הוא חושש מהתוצאה החברתית של הגילוי הזה. הכהן בסיפור הוא הדמות המכריעה. הוא לא רק איש דת שמקריב קורבנות, אלא הוא המאבחן והשומר של בריאות הציבור, מעין שילוב של רופא עור וקצין בריאות ממשלתי. התהליך שהתורה מציעה כאן הוא הדרגתי ומלא בבדיקות חוזרות. הכהן לא ממהר לחרוץ גורלות. הוא מסגיר את החשוד לשבעה ימים, בודק שוב, ולפעמים מסגיר לשבעה ימים נוספים. יש כאן ניסיון יפה למנוע טעויות שיגרמו לנידוי מיותר של אדם חף מפשע, מה שמראה על רגישות חברתית גבוהה גם בתוך חוקים נוקשים. אבל ברגע שהאבחנה היא סופית, המציאות הופכת לאכזרית מאוד עבור החולה. הצרעת ביהדות המקראית אינה רק בעיה רפואית, אלא היא נתפסת כמצב של טומאה שמרחיק את האדם מהקודש ומהקהילה. הכללים קשים מנשוא: בגדים קרועים, שיער פרוע, וקריאה מתמדת 'טמא טמא'. הצעקה הזו היא סוג של תמרור אזהרה אנושי, שנועד להגן על הטהרה של שאר חברי המחנה, אך היא פוצעת את נפשו של החולה בכל פעם מחדש כשהוא נאלץ להגדיר את עצמו כחריג ומסוכן. הישיבה 'בדד מחוץ למחנה' מעלה שאלה מוסרית נצחית שמלווה את האנושות מאז ומתמיד: היכן עובר הגבול בין הגנה על הכלל לבין הפקרת הפרט? הקהילה צריכה לשמור על עצמה מפני מחלות מדבקות, אך המחיר הוא בדידותו המוחלטת של החלש ביותר. הפרק מלמד אותנו על הפגיעות של הגוף האנושי ועל האופן שבו פחד ממחלות ומחוסר שליטה יכול לעצב חוקים חברתיים נוקשים. גם היום, כשאנחנו מתמודדים עם חולי, עם חולשה או עם אנשים שנראים קצת שונים מאיתנו, אנחנו נדרשים לשאול את עצמנו: האם אנחנו מרחיקים אותם מתוך פחד ונוחות אישית, או שאנחנו מוצאים את הדרך לשמור עליהם ועל עצמנו בו-זמנית, בלי לאבד את האנושיות והחמלה שלנו? מעניין לראות שהחוקים הללו לא נעצרים בגוף האדם אלא עוברים גם לרכוש שלו – לבגדים ולכלים. הצרעת המקראית מתפשטת כמו פטרת או עובש, והתורה דורשת מאיתנו לשים לב לפרטים הקטנים ביותר בסביבה שלנו. הטיפול הקפדני בבגדים מראה שאי אפשר להפריד בין האדם לבין הסביבה שבה הוא חי. כשהסביבה נגועה, גם האדם בסכנה, ולכן לפעמים אין ברירה אלא לנקוט בצעדים קיצוניים כמו שריפת הבגד כדי להתחיל מחדש נקיים.
אם היית חבר של אדם שנשלח אל מחוץ למחנה בגלל צרעת, איך היית מנסה לשמור איתו על קשר או לעזור לו להרגיש פחות לבד, מבלי לעבור על החוק?
אנטומיה של נידוי: האבחון הכהני והמחיר החברתי
ויקרא פרק י"ג מציג קודקס חוקים מפורט ומדוקדק העוסק באבחון נגעי הצרעת בגוף האדם ובבגדיו. העלילה, המנוסחת כהנחיות משפטיות ורפואיות למשה ואהרון, מתאת את המפגש בין האדם החשוד כחולה לבין הכהן, המשמש כסמכות הרפואית והרוחנית הבלעדית במחנה. הפרק מפרט מגוון רחב של תסמינים קליניים: שאת, ספחת, בהרת, שחין, מכוות אש, נתק בראש או בזקן, וקרחת. הכהן נדרש לבחון פרמטרים פיזיים מדויקים כמו עומק הנגע בעור ושינוי צבע השיער ללבן או צהוב. בהתאם לממצאים, הכהן קובע האם להסגיר את החשוד למשך שבעה ימים (לעיתים פעמיים) או להכריז עליו מיד כטמא. אדם שהוכרז כטמא עובר טקס אבלות פומבי – בגדיו נפרמים, ראשו נפרע, והוא מחויב לצעוק 'טמא טמא' כדי להתרחק מהציבור. עונשו החברתי הוא בידוד מוחלט מחוץ למחנה. הפרק חותם בדינים דומים המוחלים על נגעים המופיעים בבגדי צמר, פשתן או עור, המצריכים הסגר, כביסה או שריפה מוחלטת באש.
הפסוק מבטא את שיאו של תהליך האבחון: ההרחקה המוחלטת מן החברה. הצרעת אינה רק מחלה גופנית, אלא משבר חברתי וקיומי עמוק. החולה נאלץ לחיות לבדו, מחוץ למחנה התומך, כשהוא נושא את סבלו בבדידות מזהרת. דרישה זו מדגישה את המתח שבין הגנת הכלל לבין רווחת הפרט.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק י"ג בספר ויקרא מהווה את אחד הטקסטים המורכבים והריאליסטיים ביותר בתורה, המשלב בין עולם הטומאה והטהרה הפולחני לבין פרקטיקות קדומות של בריאות הציבור ואפידמיולוגיה. במרכז הפרק עומדת ה'צרעת' – מונח מקראי רחב שאינו חופף בהכרח למחלת הנסן המודרנית, אלא מתאר מגוון רחב של מחלות עור, פטרת, ואף ריקבון ועובש של בדים ועורות. מבחינה ספרותית, הפרק בנוי במבנה קזואיסטי שיטתי ('כי יהיה...', 'ואם...'), המאפיין קודקסים משפטיים ורפואיים במזרח הקדום. החזרה השיטתית על הביטוי 'וראה הכהן' מעמידה את הכהן לא כמתווך פולחני המקריב קורבנות, אלא כחוקר אובייקטיבי, כמעט מדעי. עליו להפעיל שיקול דעת קפדני המבוסס על תצפית חזותית מדויקת: עומק הנגע ביחס לעור, שינוי צבע השיער ללבן או צהוב, והתפשטות הכתם (פשיון). ההסגר הדו-שלבי (שבעה ימים ועוד שבעה ימים) מדגיש את עקרון הזהירות המונעת וממחיש את הרצון המקראי להימנע מתיוג שגוי של אדם בריא כטמא, תיוג שהשלכותיו החברתיות הן הרסניות. מבחינה פילוסופית וסוציולוגית, הפרק חושף את המתח המובנה והנצחי בין שלום הקהילה לרווחת הפרט. הצרעת נתפסת כטומאה חמורה המאיימת לטמא את המחנה כולו, שבו שוכנת השכינה האלוהית. על כן, הפתרון המקראי הוא הרחקה פיזית ורוחנית מוחלטת. החולה המאובחן נדרש לאמץ גינוני אבלות קיצוניים: בגדים פרומים וראש פרוע (בדומה לאבל על מת), ועליו להכריז על טומאתו בקול רם ('טמא טמא יקרא'). הבידוד מחוץ למחנה גוזר עליו מוות חברתי זמני, שבו הוא נאלץ להתמודד עם מחלתו בבדידות מוחלטת, ללא תמיכה משפחתית או קהילתית. הפרק מציג גם תופעה מרתקת של צרעת הבגדים. החלת חוקי הטומאה על חפצים דוממים מלמדת על תפיסה הוליסטית קדומה, לפיה הנגע אינו רק ביולוגי אלא קיומי, המחלחל אל סביבתו הקרובה של האדם ומשפיע על המרחב החומרי שבו הוא פועל. הטיפול בבגד הנגוע – החל מכביסה, דרך קריעת החלק הנגוע ועד לשריפה באש – משקף את המאמץ הקהילתי לשרש את הרע והטמא מן היסוד, מתוך הבנה שהחומר משפיע על הרוח. בסופו של דבר, הפרק מעלה שאלות נוקבות על האופן שבו חברות אנושיות מתמודדות עם חריגות, פחד ממחלות וחוסר אונים מול כוחות הטבע. הכהן נדרש לאזן בין חמלה אנושית לבין חוק יבש ונוקשה, תפקיד המציב אותו בצומת דרכים מוסרית עדינה ביותר. הדינמיקה הזו מזמינה אותנו לבחון את ה'מחנות' המודרניים שלנו ואת האופן שבו אנו מבודדים את החלשים והחולים מתוך פחדים חברתיים ותרבותיים. בנוסף, יש לשים לב לאבחנה הדקה שעושה התורה בין סוגי הנגעים השונים. התורה מקדישה פסוקים רבים להבחנה בין צרעת לבין 'בוהק' – כתם עור לבן שאינו מטמא. הבחנה זו מראה כי התורה אינה מעוניינת להטיל סנקציות חברתיות על כל שינוי אסתטי בעור, אלא רק על מה שמוגדר באופן חד-משמעי כסכנה בריאותית או רוחנית. בכך נשמר האיזון העדין שבין שמירה על הסדר הציבורי לבין הגנה על זכויותיו של הפרט שלא להיות מנודה על לא עוול בכפו. הדיוק המדעי-לכאורה של התיאורים הללו מעיד על רמה גבוהה של התבוננות קלינית שהייתה קיימת בתקופה המקראית, ומציג את הכהונה לא רק כמעמד דתי-פולחני אלא כמעמד של מנהיגות אינטלקטואלית ומעשית הלוקחת אחריות מלאה על חיי היומיום של העם במדבר.
- החובה להשהות שיפוט במצבי עמימותבמצבים שבהם אין לנו מידע מלא על התנהגות של עובד, שותף או בן זוג, עלינו לאמץ את מנגנון ה'הסגר' המקראי – פסק זמן מתוכנן של שבוע או שבועיים לצורך תצפית שקטה, במקום להגיב באימפולסיביות ולחרוץ דין על בסיס חשדות ראשוניים בלבד.
- המחיר של הגנת הכלל והחובה לחמלהכאשר ארגון או קהילה נאלצים לקבל החלטה קשה של הרחקת חבר (למשל, פיטורין או השעיה עקב התנהגות פוגעת), יש לזכור שהמורחק חווה 'מוות חברתי'. החובה המוסרית היא לבצע זאת בהליך הוגן, שקוף ומכבד, ולדאוג למנגנון שיקומי שיאפשר לו לחזור בעתיד.
- תחזוקה מונעת של הסביבה החומריתדיני צרעת הבגדים מזכירים לנו שהזנחה של הסביבה הפיזית שלנו (הבית, סביבת העבודה, הכלים הדיגיטליים) משפיעה ישירות על מצבנו הנפשי והבריאותי. טיפול מוקדם ב'כתמים' קטנים של הזנחה מונע את הצורך בצעדים דרסטיים כמו השמדה מוחלטת של פרויקטים או נכסים בהמשך.
הפרק מעמיד דילמה מוסרית קשה: האם ראוי להקריב לחלוטין את בריאותו הנפשית וחירותו של הפרט החולה (על ידי נידויו, השפלתו הפומבית והרחקתו ממשפחתו) על מנת להבטיח את שלומם הפיזי והרוחני של הכלל? התורה פותרת זאת לטובת הכלל, אך משאירה את החולה לשאת בנטל הבדידות המוחלטת.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר׃
אָדָם כִּי־יִהְיֶה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ־סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל־אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים׃
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע בְּעוֹר־הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ׃
וְאִם־בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין־מַרְאֶהָ מִן־הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא־הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים׃
וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית׃
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִיא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר׃
וְאִם־פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל־הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל־הַכֹּהֵן׃
וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא׃
נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל־הַכֹּהֵן׃
וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת־לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת׃
צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא׃
וְאִם־פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל־עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד־רַגְלָיו לְכָל־מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן׃
וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת־כָּל־בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת־הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא׃
וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא׃
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא׃
אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל־הַכֹּהֵן׃
וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא׃
וּבָשָׂר כִּי־יִהְיֶה בוֹ־בְעֹרוֹ שְׁחִין וְנִרְפָּא׃
וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין שְׂאֵת לְבָנָה אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת וְנִרְאָה אֶל־הַכֹּהֵן׃
וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן־הָעוֹר וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע־צָרַעַת הִוא בַּשְּׁחִין פָּרָחָה׃
וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין־בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן־הָעוֹר וְהִיא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים׃
וְאִם־פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע הִוא׃
וְאִם־תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא פָשָׂתָה צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן׃
אוֹ בָשָׂר כִּי־יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת־אֵשׁ וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה׃
וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן־הָעוֹר צָרַעַת הִוא בַּמִּכְוָה פָּרָחָה וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא׃
וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין־בַּבֶּהֶרֶת שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן־הָעוֹר וְהִוא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים׃
וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אִם־פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע צָרַעַת הִוא׃
וְאִם־תַּחְתֶּיהָ תַעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא־פָשְׂתָה בָעוֹר וְהִוא כֵהָה שְׂאֵת הַמִּכְוָה הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן כִּי־צָרֶבֶת הַמִּכְוָה הִוא׃
וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי־יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן׃
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא׃
וְכִי־יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת־נֶגַע הַנֶּתֶק וְהִנֵּה אֵין־מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר וְשֵׂעָר שָׁחֹר אֵין בּוֹ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־נֶגַע הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים׃
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּתֶק וְלֹא־הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב וּמַרְאֵה הַנֶּתֶק אֵין עָמֹק מִן־הָעוֹר׃
וְהִתְגַּלָּח וְאֶת־הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית׃
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּתֶק בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר וּמַרְאֵהוּ אֵינֶנּוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר וְטִהַר אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר׃
וְאִם־פָּשֹׂה יִפְשֶׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר אַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ׃
וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר לֹא־יְבַקֵּר הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב טָמֵא הוּא׃
וְאִם־בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח־בּוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן׃
וְאִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי־יִהְיֶה בְעוֹר־בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת בֶּהָרֹת לְבָנֹת׃
וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה בְעוֹר־בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת בֹּהַק הוּא פָּרַח בָּעוֹר טָהוֹר הוּא׃
וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא טָהוֹר הוּא׃
וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ גִּבֵּחַ הוּא טָהוֹר הוּא׃
וְכִי־יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ׃
וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת־הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ כְּמַרְאֵה צָרַעַת עוֹר בָּשָׂר׃
אִישׁ־צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ׃
וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר־בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל־שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא׃
כָּל־יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ׃
וְהַבֶּגֶד כִּי־יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים׃
אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר אוֹ בְעוֹר אוֹ בְּכָל־מְלֶאכֶת עוֹר׃
וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם בַּבֶּגֶד אוֹ בָעוֹר אוֹ־בַשְּׁתִי אוֹ־בָעֵרֶב אוֹ בְכָל־כְּלִי־עוֹר נֶגַע צָרַעַת הוּא וְהָרְאָה אֶת־הַכֹּהֵן׃
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת־הַנָּגַע וְהִסְגִּיר אֶת־הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים׃
וְרָאָה אֶת־הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כִּי־פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ־בַשְּׁתִי אוֹ־בָעֵרֶב אוֹ בָעוֹר לְכֹל אֲשֶׁר־יֵעָשֶׂה הָעוֹר לִמְלָאכָה צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע טָמֵא הוּא׃
וְשָׂרַף אֶת־הַבֶּגֶד אוֹ אֶת־הַשְּׁתִי אוֹ אֶת־הָעֵרֶב בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים אוֹ אֶת־כָּל־כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר־יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע כִּי־צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף׃
וְאִם יִרְאֶה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה לֹא־פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבֶּגֶד אוֹ בַשְּׁתִי אוֹ בָעֵרֶב אוֹ בְּכָל־כְּלִי־עוֹר׃
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְכִבְּסוּ אֵת אֲשֶׁר־בּוֹ הַנָּגַע וְהִסְגִּירוֹ שִׁבְעַת־יָמִים שֵׁנִית׃
וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת־הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא־הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת־עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא־פָשָׂה טָמֵא הוּא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ׃
וְאִם רָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֹתוֹ וְקָרַע אֹתוֹ מִן־הַבֶּגֶד אוֹ מִן־הָעוֹר אוֹ מִן־הַשְּׁתִי אוֹ מִן־הָעֵרֶב׃
וְאִם־תֵּרָאֶה עוֹד בַּבֶּגֶד אוֹ־בַשְּׁתִי אוֹ־בָעֵרֶב אוֹ בְכָל־כְּלִי־עוֹר פֹּרַחַת הִוא בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר־בּוֹ הַנָּגַע׃
וְהַבֶּגֶד אוֹ־הַשְּׁתִי אוֹ־הָעֵרֶב אוֹ־כָל־כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר׃
זֹאת תּוֹרַת נֶגַע־צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל־כְּלִי־עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ׃