דברי הימים ב · פרק כ״ח
חמלה בין חורבות: קריסת ממלכת אחז ונס השבויים בשומרון
וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־נִקְּבּוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל־מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן־הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל־כוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר־הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן׃
פסוק טוהנביא עודד והלב הרחום
לפני שנים רבות, בארץ יהודה, מלך מלך בשם אחז. המלך אחז עשה דברים לא טובים והכעיס את אלוהים, ובגלל זה הממלכה שלו נקלעה לצרות רבות. החיילים של הממלכה השכנה ניצחו בקרב ולקחו איתם המון שבויים — נשים, ילדים וטף. כולם היו עצובים ומפוחדים מאוד. אבל אז, כשהגיעו לשער העיר שומרון, יצא לקראתם נביא חכם וטוב לב בשם עודד. עודד אמר לחיילים: 'עצרו! האנשים האלה הם האחים שלכם. אל תהפכו אותם לעבדים, אלא נהגו בהם ברחמים!'. מנהיגי העיר שמעו את דבריו והתרגשו מאוד. הם החליטו לעשות מעשה מופלא: הם הלבישו את השבויים בבגדים חמים, נתנו להם אוכל ומים, הרכיבו את כל העייפים על חמורים, והחזירו אותם הביתה בשלום ובבטחה. הלב הטוב ניצח את הכעס!
הפסוק הזה מראה איך ברגע אחד של מנהיגות מוסרית אמיצה, אויבים יכולים להיזכר שהם אחים ולהושיט יד חומלת למי שאיבד הכל.
הסיפור המופלא הזה מראה לילדים שלפעמים, גם כשאנחנו כועסים או רבים עם מישהו, תמיד יש לנו את הכוח לעצור, להקשיב לקול הפנימי שלנו ולבחור בחמלה ובסליחה. כהורים, נוכל להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילד על רגעים שבהם הוא רב עם חבר או אח, ואיך אפשר להפוך את הכעס לדאגה ועזרה הדדית.
- איך לדעתך הרגישו השבויים כשהחיילים פתאום נתנו להם בגדים חמים ואוכל טעים?
- למה לדעתך היה חשוב לנביא עודד לעצור את החיילים ולדבר איתם?
- האם יש מישהו בגן או בבית הספר שאתה יכול לעזור לו מחר, כמו שהאנשים הטובים עזרו לשבויים?
הנביא שהציל את השבויים
דמיין שאתה עומד בשער העיר שומרון, והנה מגיע צבא גדול עם המון שבויים עצובים. בארץ יהודה שלט מלך בשם אחז, שעשה בחירות רעות מאוד ולא הקשיב לאלוהים. בגלל זה, הממלכה שלו הפסידה במלחמה. החיילים המנצחים רצו להפוך את השבויים לעבדים. אבל פתאום נעמד מולם נביא אמיץ בשם עודד! בקול חזק הוא אמר להם: 'הם האחים שלכם! אל תתאכזרו אליהם!'. החיילים הקשיבו, והלב שלהם התרכך. הם לא רק שחררו את השבויים, אלא הלבישו אותם בבגדים חמים, נתנו להם לחם ומים, והרכיבו את העייפים על חמורים עד שהגיעו הביתה בשלום. איזה נס של חמלה וטוב לב!
האנשים הטובים החליטו לעזור לשבויים המסכנים: הם נתנו להם בגדים, נעליים, אוכל ומים, והרכיבו את החלשים על חמורים כדי להחזיר אותם הביתה בשלום.
החיילים החזירו את השבויים עד לעיר יריחו, שנקראת בתנ"ך 'עיר התמרים' בגלל עצי התמר הרבים והמתוקים שגדלו בה!
המלך אחז המשיך לעשות טעויות ואפילו סגר את דלתות בית המקדש! האם הבן שלו שימלוך אחריו יצליח לתקן את הכל? בפרק הבא נגלה...
האיש שעצר צבא שלם עם מילים
לפני כאלפיים ושבע מאות שנה, מלך ביהודה מלך צעיר בשם אחז. אחז הוביל את הממלכה שלו להתדרדרות קשה: הוא עבד לאלילים ואפילו פגע בבניו שלו. כתוצאה מכך, ממלכת יהודה נחלשה והותקפה מכל עבר. במלחמה נגד ממלכת ישראל השכנה, נשבו מאתיים אלף נשים וילדים מיהודה והובלו לשומרון. כשהצבא המנצח הגיע לשער העיר, נעמד מולם נביא בשם עודד. עודד לא פחד מהחיילים החמושים והטיח בהם: 'אלה האחים שלכם, איך אתם מסוגלים להפוך אותם לעבדים?'. המילים שלו חדרו ללבבות. מנהיגי העיר קמו, עצרו את החיילים, ודאגו להאכיל, להלביש ולהחזיר את כל השבויים הביתה בשלום. למרבה הצער, המלך אחז לא למד מהאירוע המדהים הזה והמשיך להרוס את ממלכתו.
במקום להפוך את השבויים לעבדים, מנהיגי ישראל בחרו לנהוג באנושיות: הם הלבישו, האכילו והחזירו אותם למשפחות שלהם ביריחו.
כשיש לחץ חברתי לעשות מעשה לא הוגן או לפגוע במישהו חלש, אל תפחדו להיות ה'עודד' של החבורה — לפעמים מספיק קול אמיץ אחד כדי לשנות את דעתם של כולם.
זה כמו לראות קבוצה שלמה של ילדים שמחליטה להחרים תלמיד מסוים, ופתאום מישהו אחד קם ואומר בקול רם: 'היי, חלאס, הוא אחד מאיתנו, זה ממש לא פייר'. ברגע אחד כולם קולטים את הטעות ונסוגים מהחרם.
לקרוס תחת הלחץ: הסיפור של המלך אחז
בפרק זה אנחנו פוגשים את אחז, מלך יהודה, שעולה לשלטון בגיל עשרים ומנהיג את המדינה לקטסטרופה מוחלטת. אחז נוטש את דרך המוסר והאמונה, פונה לעבודת אלילים קיצונית ואכזרית, ומביא על יהודה שרשרת של תבוסות צבאיות קשות מול ארם וממלכת ישראל. מאות אלפי אזרחים נהרגים או נלקחים בשבי. בעיצומו של האסון מתרחש אירוע יוצא דופן: הנביא עודד מתייצב מול הצבא המנצח של ישראל ומצליח לשכנע את המפקדים לשחרר את השבויים ולנהוג בהם בחמלה. במקום ללמוד מהשיעור המוסרי הזה, אחז נתקף פאניקה. הוא מנסה לקנות את עזרת מלך אשור בכספי המקדש, אך נבגד על ידו. ככל שהלחץ עליו גובר, אחז רק מקצין את מעשיו, סוגר את בית המקדש ומחריב את התשתית הרוחנית של ירושלים, עד למותו העצוב.
פסוק זה מתאר רגע יוצא דופן של אנושיות וחמלה בעיצומה של מלחמת אחים אכזרית. במקום להפוך את מאות אלפי השבויים מיהודה לעבדים מושפלים, קמים מנהיגי שבט אפרים ומעניקים להם טיפול פיזי מלא ומסור, ומשיבים אותם בכבוד לביתם. זהו לב הפרק המציג ניגוד חריף בין אטימותו של המלך אחז לבין ניצוץ המוסר המתגלה דווקא אצל אויביו.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור הזה מציג ניגוד דרמטי ומרתק בין שתי גישות להתמודדות עם משבר. מצד אחד עומד המלך אחז. כשהצרות מתחילות להצטבר — תבוסות צבאיות, פלישות של אדומים ופלשתים, ואובדן שליטה — הוא נכנס ללופ של הרס עצמי. הוא מחפש פתרונות קלים בחוץ: משחד את אימפריית אשור העולה, וכשזה לא עובד, הוא מתחיל לסגוד לאלוהי האויבים שלו מדמשק, מתוך מחשבה מעוותת שאם הם ניצחו אותו, אולי האלים שלהם חזקים יותר. ההתנהגות של אחז היא דוגמה קלאסית לאדם שמאבד את המצפן הפנימי שלו תחת לחץ, ומנסה לפתור בעיות עמוקות באמצעות כניעה לכוח חיצוני זר והרס עצמי של זהותו. מהצד השני, הסיפור מציג לנו את פרשת השבויים בשומרון. כאן מתרחש מהפך מוסרי מדהים. צבא ישראל חוזר עם שלל עצום ומאתיים אלף שבויים — נשים וילדים. במונחים של העולם העתיק, מדובר בכוח עבודה יקר ערך ובסמל לניצחון מוחץ. אבל אז מופיע נביא כמעט אלמוני בשם עודד. הוא לא מאיים בנשק, אלא פונה למצפון שלהם. הוא מזכיר להם שהשבויים האלה הם האחים שלהם, ושהניצחון הצבאי לא נותן להם זכות להתאכזר אליהם. המדהים הוא שהמפקדים והעם מקשיבים לו. הם לא רק משחררים את השבויים, אלא ממש מטפלים בהם: מלבישים את העירומים, מאכילים אותם ומלווים אותם בעדינות חזרה הביתה. הניגוד הזה זועק לשמיים: בעוד המלך בירושלים מתדרדר לאכזריות ואיבוד עשתונות, דווקא אויביו בצפון מגלים אנושיות יוצאת דופן. הסיפור הזה מראה לנו שגם בתוך מלחמה קשה וכאוס מוחלט, הבחירה המוסרית תמיד נמצאת בידיים שלנו.
אם היית אחד המפקדים בצבא ישראל, האם היית מוכן לוותר על השלל והשבויים שלך רק בגלל שנביא לא מוכר אמר לך שזה לא מוסרי?
חמלה בין חורבות: קריסת ממלכת אחז ונס השבויים בשומרון
פרק כ"ח בדברי הימים ב מתאר את אחת התקופות האפלות והסוערות ביותר בתולדות ממלכת יהודה — ימי מלכותו של אחז בן העשרים. אחז מוביל קו דתי ומוסרי קיצוני של עבודת אלילים, הכולל הקרבת ילדים בגיא בן הינום וסגירת שערי בית המקדש בירושלים. חוסר היציבות הפנימי מוביל לקריסה צבאית מהדהדת: יהודה מובסת על ידי ארם וממלכת ישראל השכנה, שנוטלת בשבי מאתיים אלף נשים וילדים ומביאה אותם לשומרון. בנקודת שפל זו מתרחש אירוע מוסרי חסר תקדים: הנביא עודד מתייצב מול הצבא המנצח בשומרון ותובע מהם לשחרר את אחיהם השבויים. מנהיגי אפרים נענים לקריאתו, משחררים את השבויים, מלבישים ומאכילים אותם ומשיבים אותם ליהודה. למרות הנס המוסרי הזה, אחז מסרב לשנות את דרכו. לנוכח איומים מצד אדום ופלשתים, הוא פונה לעזרת תגלת פלאסר מלך אשור ומשחד אותו בכספי המקדש, אך אשור רק ממיטה עליו צרות נוספות. אחז מתעקש להעמיק את פולחן האלילים עד למותו, ואינו זוכה להיקבר בקברי המלכים.
פסוק זה מתאר רגע יוצא דופן של אנושיות וחמלה בעיצומה של מלחמת אחים אכזרית. במקום להפוך את מאות אלפי השבויים מיהודה לעבדים מושפלים, קמים מנהיגי שבט אפרים ומעניקים להם טיפול פיזי מלא ומסור, ומשיבים אותם בכבוד לביתם. זהו לב הפרק המציג ניגוד חריף בין אטימותו של המלך אחז לבין ניצוץ המוסר המתגלה דווקא אצל אויביו.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק כ"ח מציג תמונה מורכבת ואירונית של מנהיגות במשבר עמוק, תוך שימוש במבנים ספרותיים של ניגוד חריף בין המרכז השלטוני בירושלים לבין הפריפריה המוסרית בשומרון. המחצית הראשונה של הפרק מתמקדת בדמותו של אחז. בניגוד לאביו דוד, אחז מאמץ את דפוסי הפולחן הקיצוניים ביותר של עמי כנען ומלכי ישראל, כולל פולחן המולך בגיא בן הינום. הכתוב המקראי קושר באופן ישיר בין ההתדרדרות הרוחנית לבין המפלה הגיאופוליטית. יהודה הופכת לטרף קל: ארם מכה בה ממזרח, וישראל מכה מצפון. הנתון של 120,000 הרוגים ביום אחד ביהודה, לצד הריגת בני המלוכה והשרים הבכירים על ידי זכרי גיבור אפרים, ממחיש את עוצמת השבר הלאומי. כאן נכנסת העלילה לתפנית ספרותית מדהימה בשערי שומרון. הצבא הצפוני חוזר שיכור ניצחון עם 200,000 שבויים. המפגש עם הנביא עודד יוצר אירוניה דרמטית: דווקא בממלכת ישראל, המתוארת לרוב בספר דברי הימים כחוטאת ומנותקת מהמקדש, מתגלה רגישות דתית ומוסרית עילאית. עודד מציב בפניהם מראה נוקבת: הניצחון שלכם אינו נובע מגבורתכם אלא מחמת ה' על יהודה, אך אתם הרגתם בהם 'בזעף עד לשמים הגיע'. הוא מזהיר אותם מפני הפיכת אחיהם לעבדים, ומזכיר להם שגם הם עצמם אשמים לפני ה'. תגובת מנהיגי אפרים (עזריהו, ברכיהו, יחזקיהו ועמשא) היא מופת של מנהיגות אזרחית אמיצה. הם מתייצבים מול הצבא השב מהקרב ובולמים את כניסת השבויים. התיאור המפורט בפסוק ט"ו של הטיפול בשבויים — הלבשה, הנעלה, האכלה, סיכה בשמן והובלת הכושלים על חמורים — משתמש בלשון של חסד אקטיבי ואינטימי. החזרת השבויים ליריחו, 'עיר התמרים', מסמלת את החזרת הסדר המוסרי על כנו. מנגד, המחצית השנייה של הפרק חוזרת לאחז ומציגה את הטרגדיה של עיוורונו. במקום לזהות את היד המושטת של החסד או לפשפש במעשיו, אחז שוקע בפאניקה פוליטית. הוא פונה לאשור, הכוח האימפריאלי העולה, ומשעבד את אוצרות המקדש והארמון. תגלת פלאסר מגיע, אך במקום לסייע הוא מצר לו ומחליש אותו עוד יותר. שיא העיוורון של אחז מתבטא בהקרבת זבחים לאלוהי דמשק. ההיגיון המעוות שלו אומר: 'אלוהי מלכי ארם הם מעזרים אותם, להם אזבח ויעזרוני'. הוא אינו מבין שהתבוסה שלו לא נבעה מחולשת אלוהיו, אלא מחטאיו שלו. הפרק נחתם בסגירת דלתות המקדש ובניית מזבחות אלילים בכל פינה בירושלים, צעד שמסמן את הניתוק המוחלט של המלך מקהילתו וממורשתו, דבר שמוביל להדרתו מקברי המלכים במותו.
- הסכנה שבחיפוש פתרונות חיצוניים למשברים פנימייםכאשר ארגון או אדם חווים משבר ערכי או מקצועי, הנטייה הטבעית היא לחפש מושיע חיצוני (כמו פניית אחז לאשור) או להעתיק שיטות של אחרים ללא התאמה (זביחה לאלוהי דמשק). פתרונות אלו לרוב רק מעמיקים את השעבוד ומחלישים את החוסן הפנימי. התיקון האמיתי חייב להתחיל בבחינה עצמית ובחיזוק היסודות המוסריים והמבניים של האדם או הארגון עצמו.
- הכוח של מנהיגות ביניים לעצור עוול מערכתיבסיטואציות של קונפליקט קבוצתי או ארגוני, קל להמונים להיסחף אחרי יצרים ותאוות רווח (כמו החיילים שרצו לשעבד את השבויים). קיומם של מנהיגים מקומיים, בעלי מצפן מוסרי חזק שמוכנים להתייצב מול הזרם ולומר 'עד כאן', הוא ההבדל בין קטסטרופה מוסרית לבין תיקון חברתי. אל תמתין למנהיג העליון שיעשה את הדבר הנכון; קח אחריות במרחב ההשפעה שלך.
- חמלה אקטיבית אינה רק הימנעות מרע, אלא עשיית טוב פיזיכאשר מנהיגי אפרים החליטו לא לשעבד את אנשי יהודה, הם לא הסתפקו רק בשחרורם לדרכם. הם דאגו להם באופן אקטיבי: הלבישו, האכילו, וליוו את החלשים. בחיים המודרניים, עזרה אמיתית למי שקרס (כלכלית או נפשית) אינה מסתכמת באמירת 'בהצלחה' או בהימנעות מפגיעה בו, אלא דורשת מאמץ מעשי, ליווי צמוד והושטת יד פיזית כדי להחזירו למסלול.
הפרק מעלה דילמה עמוקה לגבי טבעה של האמונה הדתית והפוליטית: האם פולחן ודת הם כלי פרגמטי להשגת כוח והצלחה (כפי שחשב אחז, שזבח לאלוהי דמשק כי הם 'עזרו' לארם), או שמא מדובר במחויבות מוסרית מוחלטת שאינה תלויה ברווח והפסד מיידיים? מתח זה נותר לא פתור, כאשר המקרא מציג את תפיסתו של אחז ככישלון קטסטרופלי, אך מראה כיצד הפיתוי לפנות אל ה'חזק' התורן תמיד קיים בעתות מצוקה.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
בֶּן־עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמָלְכוֹ וְשֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְלֹא־עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּדָוִיד אָבִיו׃
וַיֵּלֶךְ בְּדַרְכֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם מַסֵּכוֹת עָשָׂה לַבְּעָלִים׃
וְהוּא הִקְטִיר בְּגֵיא בֶן־הִנֹּם וַיַּבְעֵר אֶת־בָּנָיו בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל־הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן׃
וַיִּתְּנֵהוּ יְהוָה אֱלֹהָיו בְּיַד מֶלֶךְ אֲרָם וַיַּכּוּ־בוֹ וַיִּשְׁבּוּ מִמֶּנּוּ שִׁבְיָה גְדוֹלָה וַיָּבִיאוּ דַּרְמָשֶׂק וְגַם בְּיַד־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִתָּן וַיַּךְ־בּוֹ מַכָּה גְדוֹלָה׃
וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד הַכֹּל בְּנֵי־חָיִל בְּעָזְבָם אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם׃
וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם אֶת־מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן־הַמֶּלֶךְ וְאֶת־עַזְרִיקָם נְגִיד הַבָּיִת וְאֶת־אֶלְקָנָה מִשְׁנֵה הַמֶּלֶךְ׃
וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֲחֵיהֶם מָאתַיִם אֶלֶף נָשִׁים בָּנִים וּבָנוֹת וְגַם־שָׁלָל רָב בָּזְזוּ מֵהֶם וַיָּבִיאוּ אֶת־הַשָּׁלָל לְשֹׁמְרוֹן׃
וְשָׁם הָיָה נָבִיא לַיהוָה עֹדֵד שְׁמוֹ וַיֵּצֵא לִפְנֵי הַצָּבָא הַבָּא לְשֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר לָהֶם הִנֵּה בַּחֲמַת יְהוָה אֱלֹהֵי־אֲבוֹתֵיכֶם עַל־יְהוּדָה נְתָנָם בְּיֶדְכֶם וַתַּהַרְגוּ־בָם בְזַעַף עַד לַשָּׁמַיִם הִגִּיעַ׃
וְעַתָּה בְּנֵי־יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם אַתֶּם אֹמְרִים לִכְבֹּשׁ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת לָכֶם הֲלֹא רַק־אַתֶּם עִמָּכֶם אֲשָׁמוֹת לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
וְעַתָּה שְׁמָעוּנִי וְהָשִׁיבוּ הַשִּׁבְיָה אֲשֶׁר שְׁבִיתֶם מֵאֲחֵיכֶם כִּי חֲרוֹן אַף־יְהוָה עֲלֵיכֶם׃
וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מֵרָאשֵׁי בְנֵי־אֶפְרַיִם עֲזַרְיָהוּ בֶן־יְהוֹחָנָן בֶּרֶכְיָהוּ בֶן־מְשִׁלֵּמוֹת וִיחִזְקִיָּהוּ בֶּן־שַׁלֻּם וַעֲמָשָׂא בֶּן־חַדְלָי עַל־הַבָּאִים מִן־הַצָּבָא׃
וַיֹּאמְרוּ לָהֶם לֹא־תָבִיאוּ אֶת־הַשִּׁבְיָה הֵנָּה כִּי לְאַשְׁמַת יְהוָה עָלֵינוּ אַתֶּם אֹמְרִים לְהֹסִיף עַל־חַטֹּאתֵינוּ וְעַל־אַשְׁמָתֵינוּ כִּי־רַבָּה אַשְׁמָה לָנוּ וַחֲרוֹן אָף עַל־יִשְׂרָאֵל׃
וַיַּעֲזֹב הֶחָלוּץ אֶת־הַשִּׁבְיָה וְאֶת־הַבִּזָּה לִפְנֵי הַשָּׂרִים וְכָל־הַקָּהָל׃
וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל־מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן־הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל־כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר־הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן׃
בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אָחָז עַל־מַלְכֵי אַשּׁוּר לַעְזֹר לוֹ׃
וְעוֹד אֲדוֹמִים בָּאוּ וַיַּכּוּ בִיהוּדָה וַיִּשְׁבּוּ־שֶׁבִי׃
וּפְלִשְׁתִּים פָּשְׁטוּ בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וְהַנֶּגֶב לִיהוּדָה וַיִּלְכְּדוּ אֶת־בֵּית־שֶׁמֶשׁ וְאֶת־אַיָּלוֹן וְאֶת־הַגְּדֵרוֹת וְאֶת־שׂוֹכוֹ וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת־תִּמְנָה וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת־גִּמְזוֹ וְאֶת־בְּנֹתֶיהָ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם׃
כִּי־הִכְנִיעַ יְהוָה אֶת־יְהוּדָה בַּעֲבוּר אָחָז מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל כִּי הִפְרִיעַ בִּיהוּדָה וּמָעוֹל מַעַל בַּיהוָה׃
וַיָּבֹא עָלָיו תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּצַר לוֹ וְלֹא חֲזָקוֹ׃
כִּי־חָלַק אָחָז אֶת־בֵּית יְהוָה וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וַיִּתֵּן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא לְעֶזְרָה לוֹ׃
וּבְעֵת הָצֵר לוֹ וַיּוֹסֶף לִמְעוֹל בַּיהוָה הוּא הַמֶּלֶךְ אָחָז׃
וַיִּזְבַּח לֵאלֹהֵי דַרְמֶשֶׂק הַמַּכִּים בּוֹ וַיֹּאמֶר כִּי אֱלֹהֵי מַלְכֵי־אֲרָם הֵם מַעְזְרִים אוֹתָם לָהֶם אֲזַבֵּחַ וְיַעְזְרוּנִי וְהֵם הָיוּ־לוֹ לְהַכְשִׁילוֹ וּלְכָל־יִשְׂרָאֵל׃
וַיֶּאֱסֹף אָחָז אֶת־כְּלֵי בֵית־הָאֱלֹהִים וַיְקַצֵּץ אֶת־כְּלֵי בֵית־הָאֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר אֶת־דַּלְתוֹת בֵּית־יְהוָה וַיַּעַשׂ לוֹ מִזְבְּחוֹת בְּכָל־פִּנָּה בִּירוּשָׁלִָם׃
וּבְכָל־עִיר וָעִיר לִיהוּדָה עָשָׂה בָמוֹת לְקַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּכְעֵס אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו׃
וְיֶתֶר דְּבָרָיו וְכָל־דְּרָכָיו הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרוֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר מַלְכֵי־יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל׃
וַיִּשְׁכַּב אָחָז עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בָעִיר בִּירוּשָׁלִַם כִּי לֹא הֱבִיאֻהוּ לְקִבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ יְחִזְקִיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו׃