דברי הימים א · פרק כ״ט
צוואת הרוח והחומר של דוד
כִּי־מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ׃
פסוק ידמתנות של זהב ושל לב
הלילה נספר על המלך דוד, שהיה כבר סבא זקן וחכם. דוד אהב מאוד את אלוהים ורצה להכין את כל מה שצריך כדי לבנות לו בית מיוחד ויפהפה - בית המקדש. מכיוון שדוד היה זקן, הוא ידע שבנו הצעיר, שלמה, הוא זה שיבנה את הבית בפועל. דוד קרא לכל העם ואמר להם: 'הכנתי המון זהב וכסף משלי, מי רוצה להצטרף אלי ולתת מתנה לבית החדש?' פתאום קרה דבר נפלא! כל האנשים, גדולים וקטנים, שמחו כל כך לעזור. הם הביאו הררי זהב נוצץ, כסף מבריק ואבנים טובות וצבעוניות. כולם נתנו מכל הלב ובחיוך גדול, והרגישו שמחה עצומה בפנים. דוד המלך התרגש מאוד, בירך את אלוהים והודה לו על הלב הטוב של העם. כולם חגגו יחד בארוחה טעימה, ושלמה הצעיר נבחר להיות המלך החדש שישמור על כולם.
אפשר להסביר לילדים שנדיבות אמיתית מגיעה מתוך הבנה שהעולם מלא בשפע שנועד לחלוקה, ולא מתוך תחושת בעלות ורכושנות.
הסיפור בפרק מדגיש את הערך של נתינה מתוך שמחה ורצון חופשי ('בלב שלם'). עבור ילדים, שיתוף ונתינה יכולים לפעמים להיות מאתגרים (כמו לוותר על צעצוע או לחלוק ממתק). אפשר לנצל את הסיפור כדי לשוחח עם הילד על ההבדל בין נתינה מתוך כפייה ('כי אמרו לי') לבין נתינה מתוך רצון לשמח מישהו אחר. נסו לשאול את הילד איך הוא מרגיש בגוף כשהוא עושה מעשה טוב עבור חבר או בן משפחה, ולעזור לו לזהות את תחושת החמימות והשמחה הפנימית שנלווית לכך.
- איזו מתנה שהכנת בעצמך ונתת למישהו אחר הכי שימחה אותך?
- אם היית יכול לבנות בית מיוחד לחברים שלך, מאילו חומרים וצבעים היית בונה אותו?
- איך לדעתך הרגיש שלמה הצעיר כשראה שכל העם עוזר לו ותומך בו?
המתנות הנוצצות והלב השמח
דמיינו שאתם עומדים בתוך קהל עצום של אנשים, וכולם מחייכים! דוד המלך, שהוא כבר מבוגר מאוד, קורא לכולם ואומר: 'שלמה בני הצעיר נבחר לבנות בית מיוחד ויפה לאלוהים. המלאכה ענקית, ואני הכנתי המון זהב, כסף ואבנים נוצצות. מי רוצה לעזור גם?' פתאום, כולם מתחילים להביא מתנות מכל הלב! שרים, מפקדים ומשפחות מביאים הררי זהב, נחושת חזקה ואבנים צבעוניות שמנצנצות בשמש. כולם מרגישים שמחה עצומה בלב כי הם נתנו באהבה. דוד המלך מתרגש כל כך, מרים את ידיו לשמיים ואומר תודה לאלוהים על כל הטוב הזה. האנשים חוגגים יחד בארוחה גדולה ושמחה, ומכתירים את שלמה למלך החדש שלהם.
כל מה שיש לנו בעולם הוא בעצם מתנה מאלוהים, וכשאנחנו נותנים ועוזרים, אנחנו פשוט משתפים אחרים בטוב שקיבלנו.
העם תרם כל כך הרבה זהב וכסף, שאילו היינו מתיכים את הכל היום, היינו מקבלים משקל של עשרות פילים עשויים מזהב טהור!
דוד המלך נפרד מהעם בשלווה, ושלמה יושב כעת על כס המלוכה. מה יעשה המלך הצעיר החדש עם כל הזהב הזה? בספר הבא נגלה!
גיוס ההמונים הראשון בהיסטוריה
בפרק זה, דוד המלך עומד בפני סוף ימיו ומעביר את השרביט לבנו הצעיר, שלמה. דוד יודע שבניית בית המקדש היא פרויקט ענק, ולכן הוא פונה לכל העם בבקשה לעזרה. הוא לא רק מבקש, אלא נותן דוגמה אישית ותורם אוצרות עצומים מרכושו הפרטי. העם והמנהיגים מתלהבים מהחזון ומתגייסים בהמוניהם, ותורמים כמויות אדירות של זהב, כסף, נחושת ואבנים יקרות. השמחה בקהל עצומה, מפני שהנתינה נעשית מתוך רצון חופשי ובלב שלם. דוד נושא תפילה מרגשת שבה הוא מסביר שהכל שייך לאלוהים, וכולנו רק אורחים בעולם. לאחר מכן, העם חוגג בטקס הכתרה שני וחגיגי לשלמה המלך, ודוד נפטר בשיבה טובה, שבע ימים ועושר.
קל להרגיש גאווה כשאנחנו תורמים או מצליחים, אבל הפסוק מזכיר שהיכולת והמשאבים שלנו הגיעו ממקור גדול יותר, והנתינה היא הדרך שלנו להגיד תודה.
כשאתם רוצים להוביל פרויקט קבוצתי או לשכנע חברים להצטרף ליוזמה, אל תסתפקו בדיבורים. תנו דוגמה אישית והשקיעו מעצמכם ראשונים - זה מדבק ויגרום לאחרים לרצות להצטרף בשמחה.
זה בדיוק כמו קמפיין גיוס המונים (קראודפאנדינג) מוצלח באינטרנט: כשהיוזם מראה שהוא מושקע בפרויקט ב-100% ומציג חזון מרגש, אנשים ממהרים לתרום ולהרגיש חלק ממשהו גדול ומשמעותי.
איך נפרדים ממפעל חיים?
דוד המלך מגיע לסוף דרכו, והפרק האחרון של הספר מביא איתו רגע דרמטי של חילופי דורות וסגירת מעגל. דוד מציג בפני העם את שלמה, בנו הצעיר והלא מנוסה, שנבחר להוביל את פרויקט בניית המקדש. מכיוון שדוד עצמו לא מורשה לבנות את הבית, הוא מקדיש את כל מרצו כדי להכין לשלמה את נקודת הזינוק הטובה ביותר. הוא פונה לקהל ומבקש מהם להשתתף בבנייה. ההיענות היא מדהימה: מנהיגי השבטים והעם כולו תורמים כמויות בלתי נתפסות של חומרי גלם יקרים. החגיגה הזו הופכת לרגע של אחדות נדירה ושמחה מתפרצת. דוד נושא תפילה עמוקה על זמניות החיים ועל כך שכל רכושנו הוא זמני ומושאל, ומברך את שלמה שיזכה ללב שלם. מיד לאחר מכן, שלמה נמשח למלוכה באופן רשמי בפני כל העם, ודוד הולך לעולמו בשלווה ובכבוד, כשהוא יודע שהשאיר אחריו יסודות איתנים לעתיד.
פסוק זה מהווה את שיא תפילת ההודיה של דוד המלך. הוא מבטא תובנה תיאולוגית ופילוסופית עמוקה: האדם אינו הבעלים האמיתי של רכושו, אלא רק נאמן או שומר עליו. כאשר העם והמלך תורמים בנדיבות לבניית המקדש, הם אינם מעניקים דבר לאלוהים משלהם, אלא בסך הכל מחזירים לו חלק מהשפע שהוא עצמו העניק להם מלכתחילה. הכרה זו מנטרלת את הגאווה האנושית ומחליפה אותה בענווה ובהודיה.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה הוא אחד מרגעי השיא המרגשים ביותר של מנהיגות ואנושיות בתנ'ך, והוא עוסק בשאלה שמלווה כל אחד מאיתנו בשלב כלשהו בחיים: איך אדם משחרר את מפעל חייו ומעביר אותו לדור הבא? דוד המלך חלם יותר מכל לבנות את בית המקדש, אך נמנע ממנו לעשות זאת מסיבות היסטוריות ורוחניות. במקום לשקוע במרירות, באכזבה או בקנאה כלפי בנו הצעיר שלמה שקיבל את התפקיד, דוד בוחר להפנות את כל האנרגיה שלו לעזרה ותמיכה. הוא מבין שתפקידו כעת הוא לא להיות זה שגוזר את הסרט, אלא זה שמניח את היסודות ומאפשר לדור הבא להצליח. מה שמעניין כאן הוא הדרך שבה דוד מניע את העם. הוא לא משתמש בכוחו כמלך, הוא לא מטיל מסים כפויים ולא מאיים בעונשים. הוא פשוט משתף אותם בחזון שלו ומראה להם דוגמה אישית מרהיבה על ידי תרומה עצומה מהאוצר הפרטי שלו. הצעד הזה מעורר גל של נדיבות ספונטנית ששוטף את כל הממלכה. האנשים לא תורמים מתוך חובה או פחד, אלא מתוך שמחה אמיתית ורצון להיות חלק ממשהו גדול מהם. השמחה הזו היא מוטיב חוזר בפרק - הנתינה עצמה הופכת למקור של אושר וחגיגה קהילתית. תפילת ההודיה של דוד שמופיעה בהמשך מנסחת רעיון פילוסופי חזק מאוד על מערכת היחסים שלנו עם כסף, רכוש והצלחה. דוד אומר לאלוהים: 'כי ממך הכל, ומידך נתנו לך'. דמיינו שאתם קונים להורים שלכם מתנת יום הולדת בכסף שהם עצמם הביאו לכם כדמי כיס - זה בדיוק מה שדוד מתאר כאן ביחס לאלוהים. אנחנו חושבים שהרכוש והכישרונות שלנו שייכים לנו באופן בלעדי, אבל למעשה אנחנו רק אורחים זמניים בעולם הזה, כפי שדוד אומר: 'כי גרים אנחנו לפניך ותושבים... כצל ימינו על הארץ'. התובנה הזו משחררת את האדם מהצורך לאחוז ברכוש בקנאות ומאפשרת לו לתת בלב שלם ובחופשיות. הפרק נחתם במותו של דוד 'בשיבה טובה, שבע ימים, עושר וכבוד'. זוהי פרידה אופטימית ומפויסת ממנהיג דגול, שמלמדת אותנו שמנהיגות אמיתית והצלחה אנושית נמדדות לא רק במה שהשגת בעצמך ובכמה כוח צברת, אלא במה שהכנת עבור אלו שיבואו אחריך וביכולת שלך לשחרר באהבה.
אם היית צריך להעביר תפקיד חשוב או הנהגה של פרויקט שהשקעת בו המון למישהו צעיר ופחות מנוסה ממך, איך היית מרגיש ואיך היית נוהג?
צוואת הרוח והחומר של דוד
דברי הימים א' פרק כ'ט חותם את ספר דברי הימים הראשון בתיאור דרמטי של חילופי השלטון בין דוד המלך לבנו שלמה, ובהכנות האחרונות לבניית בית המקדש בירושלים. דוד, הנמצא על ערש דווי, פונה אל קהל נציגי העם ומציג את שלמה כיורשו הנבחר של אלוהים, תוך שהוא מדגיש כי שלמה עדיין נער צעיר ורך בשנים ואילו מלאכת בניית המקדש היא עצומה וקדושה. דוד מפרט את הכנותיו המקיפות ומציג את תרומתו האישית האדירה של זהב, כסף, נחושת, ברזל ואבני חן יקרות מתוך אוצרו הפרטי. הוא קורא למנהיגי העם להצטרף ליוזמה ולתרום מרצונם החופשי. קריאתו נענית בגל ספונטני של נדיבות לב מצד שרי האבות, נשיאי השבטים ושרי הצבא, התורמים כמויות עצומות של חומרי גלם. העם והמלך מתמלאים שמחה גדולה על ההתנדבות שנעשתה בלב שלם. דוד נושא תפילת הודיה מפוארת המהללת את ריבונותו של אלוהים על העולם ומכירה בזמניות האדם. לאחר מכן נערך טקס זבחים המוני, שלמה נמשח למלך בשנית ומתיישב על כס המלוכה בהסכמת כל העם והשרים. הפרק מסתיים בסיכום שנות מלכותו של דוד ובתיאור מותו בשיבה טובה.
פסוק זה מהווה את שיא תפילת ההודיה של דוד המלך. הוא מבטא תובנה תיאולוגית ופילוסופית עמוקה: האדם אינו הבעלים האמיתי של רכושו, אלא רק נאמן או שומר עליו. כאשר העם והמלך תורמים בנדיבות לבניית המקדש, הם אינם מעניקים דבר לאלוהים משלהם, אלא בסך הכל מחזירים לו חלק מהשפע שהוא עצמו העניק להם מלכתחילה. הכרה זו מנטרלת את הגאווה האנושית ומחליפה אותה בענווה ובהודיה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק כ'ט של ספר דברי הימים א' מהווה את נקודת השיא התיאולוגית והספרותית של דמות דוד בספר זה. בניגוד לספר שמואל ומלכים, המציגים את סוף ימי דוד דרך פריזמה של חולשה פיזית, תככים פוליטיים ומאבקי ירושה מרים, ספר דברי הימים בוחר לסיים את המלכות בטון חגיגי, הרמוני ומרומם. כאן, המעבר השלטוני משורטט כהסכמה לאומית רחבה וחלקה, שבה כל העם, השרים ואפילו בני המלך האחרים מקבלים עליהם את עול מלכותו של שלמה ללא עוררין. המוקד המרכזי של הפרק אינו פוליטיקה, אלא הכנת התשתית הרוחנית והחומרית לבניית בית המקדש - מפעל החיים שדוד נכסף להקים אך נמנע ממנו. דוד מגדיר את המקדש כ'בירה' (ארמון) שאינה מיועדת לאדם אלא לאלוהים, ובכך הוא מעלה את ערך המבנה למדרגה קדושה ונעלה. כדי להניע את העם לתרום, דוד משתמש באסטרטגיה מנהיגותית של דוגמה אישית קיצונית. הוא חושף את תרומתו האישית, ה'סגולה' שלו, שהיא מעבר לכל מה שהכין מתקציב הממלכה. חשיפת העושר הפרטי והעמדתו לטובת הכלל מייצרת אפקט פסיכולוגי חזק של הדדיות: 'ומי מתנדב למלאות ידו היום ליהוה?'. ההיענות של השרים והעם מתוארת באמצעות המילה המנחה 'נדב' (להתנדב, נדיבות), המופיעה שוב ושוב בפרק. נדיבות זו אינה נובעת מכפייה, אלא מ'לב שלם', והיא מולידה שמחה קולקטיבית עצומה. השמחה היא אינדיקטור רוחני לכך שהנתינה נעשתה מתוך חיבור פנימי עמוק ולא מתוך חובה יבשה. שיאו של הפרק הוא בתפילת דוד (פסוקים י-יט), הנחשבת לאחת מיצירות המופת הליטורגיות במקרא. בתפילה זו דוד מפרק לחלוטין את מושג הבעלות האנושית. הוא פותח בשיר הלל לריבונות האלוהית המוחלטת ('לך ה' הגדולה והגבורה... כי כל בשמים ובארץ לך...'). מתוך כך, הוא מנסח את הפרדוקס של הנתינה הדתית: 'וכי מי אני ומי עמי כי נעצר כח להתנדב כזאת, כי ממך הכל ומידך נתנו לך'. האדם אינו יכול להעניק דבר לאל, שכן כל מה שברשותו כבר שייך לאל. דוד משתמש במטאפורה של 'גרים ותושבים' ובדימוי 'כצל ימינו על הארץ' כדי להדגיש את הארעיות האנושית מול נצחיות האל. הרכוש הוא זמני, והזכות היחידה של האדם היא להשתמש בו לטובת הנשגב. תפילה זו מעבירה את הדגש מהחומר אל הרוח - המקדש הפיזי חשוב, אך יציבותו האמיתית תלויה ב'לבב שלם' של שלמה ושל העם לשמור את המצוות. מותו של דוד מתואר כסגירת מעגל מושלמת: 'וימת בשיבה טובה, שבע ימים, עושר וכבוד'. דוד מותיר אחריו לא רק ממלכה יציבה ומאובטחת, אלא מורשת רוחנית של נדיבות, ענווה ושותפות קהילתית שמניחה את היסודות לתור הזהב של שלמה.
- פרדוקס הנתינה והבעלותבעולם המודרני, קל לפתח תחושת בעלות נוקשה על הישגינו, כספנו ומעמדנו. התובנה ש'מידך נתנו לך' מציעה שינוי תודעתי: התבוננות על משאבינו כפיקדון זמני שניתן לנו כדי לחולל טוב בעולם. כאשר מנהל בכיר או בעל הון מבין שהצלחתו אינה רק פרי עמלו אלא תוצר של נסיבות, כישרון מולד והזדמנויות שקיבל, קל לו יותר לנהוג בנדיבות ובענווה, ולתרום לחברה מתוך תחושת שליחות ולא מתוך פטרונות.
- מנהיגות מעבירה ומאפשרתאחד האתגרים הקשים ביותר עבור מנהלים, מייסדי חברות או הורים הוא שלב העברת המקל לדור הבא. דוד מלמד אותנו כי מנהיגות בוגרת אינה נאחזת בכוח עד הרגע האחרון, אלא משקיעה את מרצה בהכנת התשתית להצלחתו של היורש. מנהל הפורש מתפקידו ומקדיש את חודשיו האחרונים לסידור קפדני של החומר, חניכה סבלנית של מחליפו ופרגון פומבי ליכולותיו, מדגים את אצילות הרוח של דוד ומבטיח את שרידותו של הארגון.
- השמחה כתוצר של שלמות פנימיתהפרק קושר באופן ישיר בין נתינה ב'לב שלם' לבין חוויה של 'שמחה גדולה'. בפסיכולוגיה החיובית ידוע כי פעולות אלטרואיסטיות המבוצעות מתוך בחירה חופשית הן מנבאי האושר החזקים ביותר. כאשר אנו מתנדבים או תורמים מתוך תחושת חובה, אשמה או לחץ חברתי, אנו חשים מרוקנים. אך כאשר אנו מחברים את הנתינה לערכי הליבה שלנו ועושים זאת בלב שלם, הפעולה עצמה מטעינה אותנו באנרגיה ובשמחה קיומית עמוקה.
הפרק מציג מתח פילוסופי מובנה בין הנשגבות האינסופית של האל לבין הניסיון האנושי לתחום אותו בתוך מבנה פיזי ('הבירה'). דוד מכריז כי 'לא לאדם הבירה כי ליהוה אלוהים', ובו בזמן מודה כי 'ממך הכל'. אם האל הוא ריבון היקום ואינו זקוק לדבר, מהו הערך האמיתי של בניית מקדש מפואר מחומרים ארציים? האם המקדש נבנה עבור אלוהים, או שמא הוא צורך פסיכולוגי וקהילתי של האדם הזקוק לנקודת אחיזה מוחשית בעולם רוחני?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיֹּאמֶר דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְכָל־הַקָּהָל שְׁלֹמֹה בְנִי אֶחָד בָּחַר־בּוֹ אֱלֹהִים נַעַר וָרָךְ וְהַמְּלָאכָה גְדוֹלָה כִּי לֹא לְאָדָם הַבִּירָה כִּי לַיהוָה אֱלֹהִים׃
וּכְכָל־כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית־אֱלֹהַי הַזָּהָב לַזָּהָב וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל וְהָעֵצִים לָעֵצִים אַבְנֵי־שֹׁהַם וּמִלּוּאִים אַבְנֵי־פוּךְ וְרִקְמָה וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה וְאַבְנֵי־שַׁיִשׁ לָרֹב׃
וְעוֹד בִּרְצוֹתִי בְּבֵית אֱלֹהַי יֶשׁ־לִי סְגֻלָּה זָהָב וָכָסֶף נָתַתִּי לְבֵית־אֱלֹהַי לְמַעְלָה מִכָּל־הֲכִינוֹתִי לְבֵית הַקֹּדֶשׁ׃
שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר־כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים׃
לַזָּהָב לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וּלְכָל־מְלָאכָה בְּיַד חָרָשִׁים וּמִי מִתְנַדֵּב לְמַלֹּאות יָדוֹ הַיּוֹם לַיהוָה׃
וַיִּתְנַדְּבוּ שָׂרֵי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וּלְשָׂרֵי מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ׃
וַיִּתְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית־הָאֱלֹהִים זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים וַאֲדַרְכֹנִים רִבּוֹ וְכֶסֶף כִּכָּרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וּנְחֹשֶׁת רִבּוֹ וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּכָּרִים וּבַרְזֶל מֵאָה־אֶלֶף כִּכָּרִים׃
וְהַנִּמְצָא אִתּוֹ אֲבָנִים נָתְנוּ לְאוֹצַר בֵּית־יְהוָה עַל יַד־יְחִיאֵל הַגֵּרְשֻׁנִּי׃
וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל־הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַיהוָה וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה׃
וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת־יְהוָה לְעֵינֵי כָּל־הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד־עוֹלָם׃
לְךָ יְהוָה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי־כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ יְהוָה הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ׃
וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל׃
וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ׃
וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי־נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי־מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ׃
כִּי־גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל־אֲבֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל־הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה׃
יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינֹנוּ לִבְנוֹת־לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ מִיָּדְךָ היא [הוּא] וּלְךָ הַכֹּל׃
וְיָדַעְתִּי אֱלֹהַי כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל־אֵלֶּה וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ־פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב־לָךְ׃
יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ שֳׁמְרָה־זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ׃
וְלִשְׁלֹמֹה בְנִי תֵּן לֵבָב שָׁלֵם לִשְׁמוֹר מִצְוֺתֶיךָ עֵדְוֺתֶיךָ וְחֻקֶּיךָ וְלַעֲשׂוֹת הַכֹּל וְלִבְנוֹת הַבִּירָה אֲשֶׁר־הֲכִינוֹתִי׃
וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכָל־הַקָּהָל בָּרְכוּ־נָא אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וַיְבָרֲכוּ כָל־הַקָּהָל לַיהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה וְלַמֶּלֶךְ׃
וַיִּזְבְּחוּ לַיהוָה זְבָחִים וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת לַיהוָה לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא פָּרִים אֶלֶף אֵילִים אֶלֶף כְּבָשִׂים אֶלֶף וְנִסְכֵּיהֶם וּזְבָחִים לָרֹב לְכָל־יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ לִפְנֵי יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וַיַּמְלִיכוּ שֵׁנִית לִשְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִיד וַיִּמְשְׁחוּ לַיהוָה לְנָגִיד וּלְצָדוֹק לְכֹהֵן׃
וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל־כִּסֵּא יְהוָה לְמֶלֶךְ תַּחַת־דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כָּל־יִשְׂרָאֵל׃
וְכָל־הַשָּׂרִים וְהַגִּבֹּרִים וְגַם כָּל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִיד נָתְנוּ יָד תַּחַת שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ׃
וַיְגַדֵּל יְהוָה אֶת־שְׁלֹמֹה לְמַעְלָה לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת אֲשֶׁר לֹא־הָיָה עַל־כָּל־מֶלֶךְ לְפָנָיו עַל־יִשְׂרָאֵל׃
וְדָוִיד בֶּן־יִשָׁי מָלַךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל׃
וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ עַל־יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ׃
וַיָּמָת בְּשֵׂיבָה טוֹבָה שְׂבַע יָמִים עֹשֶׁר וְכָבוֹד וַיִּמְלֹךְ שְׁלֹמֹה בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ הָרִאשֹׁנִים וְהָאֲחרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל־דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה וְעַל־דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל־דִּבְרֵי גָּד הַחֹזֶה׃
עִם כָּל־מַלְכוּתוֹ וּגְבוּרָתוֹ וְהָעִתִּים אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלָיו וְעַל־יִשְׂרָאֵל וְעַל כָּל־מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת׃