דברי הימים א · פרק ב׳
מגילת השורשים של יהודה: גנאלוגיה ככלי לעיצוב זהות
אֹצֶם הַשִּׁשִּׁי דָּוִיד הַשְּׁבִעִי׃
פסוק טוענפי הזהב של עץ המשפחה
הלילה, ילדים מתוקים, נצא למסע קסום בזמן אל עץ משפחה ענקי ומיוחד במינו. דמיינו עץ אלון עתיק וגדול, ששורשיו עמוקים באדמה וענפיו מגיעים עד לשמיים. העץ הזה הוא המשפחה של שבט יהודה. על הענפים שלו כתובים שמות של אנשים שעשו דברים נפלאים: הנה נחשון האמיץ שהיה הראשון לקפוץ למים, והנה בצלאל המוכשר שידע לבנות דברים מדהימים מזהב ומעץ. ועל הענף הכי גבוה, ממש בקצה, צמח לו ילד קטן ורועה צאן חביב בשם דוד, שהפך למלך הכי גדול ואהוב. כל שם על העץ הוא כמו חוליה בשרשרת של אהבה ומשפחה, שמזכירה לנו שגם אנחנו חלק משרשרת נפלאה כזו.
הפסוק מזכיר לנו שכל ילד, גם הצעיר ביותר או זה שנראה הכי פחות בולט, נושא בתוכו פוטנציאל להנהגה ולשינוי עמוק.
הפרק עוסק בשושלת וביוחסין, נושא שיכול להיראות מופשט לילדים אך הוא הבסיס לתחושת השייכות שלהם. זוהי הזדמנות מצוינת לחזק את הביטחון העצמי של הילד על ידי חיבורו לסיפור המשפחתי שלו. ספרו לו על תכונה טובה של סבא, סבתא או דוד, והראו לו כיצד התכונה הזו קיימת גם בו. זה מעניק לילד תחושת יציבות וגאווה.
- אם היית יכול לבחור לבנות משהו יפה כמו בצלאל, מה היית בונה?
- איזו תכונה טובה של מישהו מהמשפחה שלנו אתה הכי אוהב?
- איזה ענף היית רוצה להוסיף לעץ המשפחה שלנו בעתיד?
עץ המשפחה הענק של המלך דוד
האם ניסיתם פעם לצייר את עץ המשפחה שלכם? בפרק הזה אנחנו פוגשים עץ משפחה ענקי ומיוחד במינו! זהו הסיפור של שבט יהודה, שממנו יצאו אנשים מפורסמים מאוד. דמיינו שאתם מטפסים על ענפי העץ הזה: הנה יהודה הסבא הגדול, והנה תמר האמיצה. אם נמשיך לטפס, נגלה את בצלאל – האמן המוכשר שבנה את המשכן היפה במדבר, ואת נחשון – המנהיג הראשון שקפץ באומץ אל הים. ובקצה הענף, ממש למעלה, נולד ילד קטן וחביב בשם דוד, שגדל להיות המלך הכי אהוב וחזק! כל שם ברשימה הזו הוא כמו חוליה בשרשרת זהב ארוכה שמחברת בין דורות של משפחה מופלאה.
דוד המלך היה הילד השביעי והצעיר ביותר במשפחה שלו, אבל דווקא הוא נבחר להיות המלך הכי מפורסם של עם ישראל.
בתוך עץ המשפחה הזה מסתתר בצלאל, האיש שבנה את ארון הברית המפורסם, והוא הנין של כלב ואפרת!
איך הפך הילד השביעי והצעיר ביותר למלך הגדול מכולם? בפרק הבא נתחיל לגלות את סודות המלוכה!
שורשים, סודות והדרך אל הכתר
לפעמים רשימות של שמות נראות כמו שיעור היסטוריה משעמם, אבל מאחורי השמות בפרק הזה מסתתרת דרמה משפחתית ענקית. הפרק מציג את עץ היוחסין של שבט יהודה, השבט שממנו יצמח דוד המלך. אבל הספר לא מנסה לייפות את המציאות: הוא מספר על ער שנפטר בגלל מעשיו הרעים, על עכן (שנקרא כאן עכר) שמעל בחרם והביא צרות על כולם, לצד גיבורים כמו נחשון בן עמינדב ובצלאל בונה המשכן. השושלת הזו מראה לנו שמשפחה היא לא תמיד מושלמת, ויש בה רגעים קשים לצד רגעים מפוארים. בסופו של דבר, מתוך כל המורכבות הזו, צומחת שושלת המלוכה של דוד.
דוד היה האח הכי קטן מבין שבעה אחים. זה מראה שלא צריך להיות הכי גדול או הכי חזק כדי להגיע הכי רחוק ולהצליח.
כשאתם מרגישים שהמשפחה שלכם לוחצת או לא מבינה אתכם, תזכרו שאתם חוליה בשרשרת ארוכה. אתם יכולים לבחור אילו תכונות לקחת מהעבר ואילו טעויות לא לחזור עליהן.
זה כמו לגלות שלסלבריטי או למנהיג הכי נערץ היום יש בעץ המשפחה גם אנשים פשוטים, כמה טיפוסים מפוקפקים, וגם גיבורים אמיתיים. אף אחד לא מתחיל מדף חלק לחלוטין, אבל כולם יכולים לכתוב את הסיפור שלהם בעצמם.
הגנטיקה של המנהיגות: מאחורי הקלעים של בית דוד
הפרק השני של דברי הימים פותח בפנינו את ספר היוחסין של עם ישראל, כשהזרקור המרכזי מופנה לשבט יהודה. אנחנו פוגשים כאן את השמות הגדולים של ההיסטוריה המקראית לצד דמויות כמעט אנונימיות. הסיפור מתחיל בבני יעקב, עובר דרך יהודה ותמר, וממשיך אל חצרון ובניו. משם מסתעפים ענפים מרתקים: ענף אחד מוביל לנחשון בן עמינדב ולדוד המלך, ענף אחר מוביל לבצלאל בונה המשכן, וענף נוסף חושף סיפורים יוצאי דופן כמו זה של ששן, שהשיא את בתו לעבדו המצרי ירחע כדי להמשיך את שושלתו. הטקסט לא חוסך מאיתנו את הכישלונות: הוא מזכיר את ער שחטא, ואת עכר שמעל בחרם בימי יהושע. זוהי תמונה כנה, מורכבת וריאליסטית של משפחה שהפכה לעם.
הפסוק מציג את דוד, הבן השביעי של ישי, כנקודת השיא של שושלת יהודה. פרק זה אינו רק רשימת שמות יבשה, אלא ציר היסטורי המוביל אל המלוכה. הבחירה בדוד, הצעיר מבין שבעת האחים, מדגישה את הרעיון המקראי לפיו הבחירה האלוהית אינה תלויה בבכורה אלא בראוי ביותר, ומסמנת את לידתו של המנהיג שיעצב את עתיד האומה כולה.
להעמקה בסיפור⌄
כשקוראים את רשימות השמות הארוכות בדברי הימים, קל להתפתות ולדלג עליהן. אבל אם עוצרים ומסתכלים מקרוב, מגלים שהרשימה הזו היא בעצם דרמה פוליטית וחברתית מרתקת. מחבר הספר, שכתב את הדברים בתקופת שיבת ציון, ניסה לעשות משהו חשוב מאוד: להחזיר לעם השבור את הזהות שלו. הוא עושה זאת על ידי חיבורם לשורשים המפוארים שלהם, ובמיוחד לשושלת יהודה ובית דוד.\n\nמה שמעניין כאן הוא שהטקסט לא מנסה ליצור היסטוריה סטרילית. הוא לא מציג שושלת מושלמת של מלאכים. הוא מזכיר את ער, הבן הבכור של יהודה שמת בגלל התנהגותו, ואת עכר שגרם לאסון לאומי בגלל תאוות בצע. לצד זאת, אנחנו רואים פתיחות חברתית מדהימה לאותה תקופה: ששן, שאין לו בנים, נותן את בתו לעבדו המצרי ירחע, והילדים שנולדים להם נחשבים לחלק בלתי נפרד מהמשפחה והשבט.\n\nאם תחשבו על זה, הפרק מראה לנו שהזהות שלנו אינה נקבעת רק על ידי מוצא טהור או היעדר טעויות, אלא על ידי היכולת להמשיך לבנות וליצור מתוך המציאות המורכבת. השושלת שמגיעה בסופו של דבר לדוד המלך מורכבת מאנשים אמיצים, מאמנים, מנשים דומיננטיות, ואפילו מגרים ועבדים שהשתלבו בקהילה. זהו שיעור עמוק על כך שמנהיגות וגדולה אינן צומחות בחממה מנותקת, אלא מתוך החיים האמיתיים, על כל הגוונים והאתגרים שבהם.
אם היית מגלה שבעץ המשפחה שלך יש דמויות שעשו טעויות קשות בעבר, האם זה היה גורם לך להרגיש פחות גאה במשפחה שלך, או דווקא מעניק לך השראה לתקן ולעשות טוב יותר?
מגילת השורשים של יהודה: גנאלוגיה ככלי לעיצוב זהות
הפרק השני של ספר דברי הימים א' מציג את רשימת היוחסין המפורטת של שבט יהודה, החל מבניו של יעקב (ישראל) ועד לדורות המאוחרים יותר. במרכז הפרק עומדת השושלת המובילה אל דוד המלך, דרך פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון ובועז. לצד השושלת המלכותית, הפרק מפרט את ענפי המשפחה של כלב בן חצרון וירחמאל בן חצרון. למרות אופיו הרשימתי של הפרק, משולבים בו סיפורים קצרים ודרמטיים: מותם של ער ואונן בשל רשעתם, מעילתו של עכר (עכן) בחרם שהביאה אסון על ישראל, והחלטתו של ששן להשיא את בתו לעבדו המצרי ירחע כדי לשמר את זרעו. הפרק מסתיים בתיאור משפחות הסופרים והקינים שהתיישבו באזור יהודה. דרך שמות אלו, הטקסט משרטט את המפה הדמוגרפית וההיסטורית של השבט המוביל בעם ישראל.
הפסוק מציג את דוד, הבן השביעי של ישי, כנקודת השיא של שושלת יהודה. פרק זה אינו רק רשימת שמות יבשה, אלא ציר היסטורי המוביל אל המלוכה. הבחירה בדוד, הצעיר מבין שבעת האחים, מדגישה את הרעיון המקראי לפיו הבחירה האלוהית אינה תלויה בבכורה אלא בראוי ביותר, ומסמנת את לידתו של המנהיג שיעצב את עתיד האומה כולה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
רשימות היוחסין בספר דברי הימים, ובפרט בפרק ב', אינן כרוניקה יבשה אלא מניפסט תיאולוגי וספרותי עמוק. המחבר, הפועל בתקופת שיבת ציון, מבקש לכונן מחדש את זהותו של העם השב מהגלות. הוא עושה זאת באמצעות הבניית רשת משפחתית ענפה המעניקה לכל קבוצה את מקומה הלגיטימי בהיסטוריה הלאומית, כאשר שבט יהודה ובית דוד עומדים במרכז הבמה.\n\nמבחינה ספרותית, הפרק משתמש בטכניקה של צמצום והרחבה. הוא פותח בשנים-עשר בני ישראל, אך מיד מצמצם את המבט לשבט יהודה, ומרחיב בו באריכות יוצאת דופן. בתוך שושלת יהודה, המחבר משלב הערות שוליים נרטיביות המהוות עוגנים מוסריים והיסטוריים. מותם של ער ואונן מבהיר כי גם בתוך השושלת הנבחרת, הקרבה המשפחתית אינה מעניקה חסינות מפני משפט אלוהי. אזכורו של עכר כעוכר ישראל מדגיש את מוטיב הערבות ההדדית ואת ההשלכות ההרסניות של חטא היחיד על הכלל.\n\nאחד ההיבטים המרתקים בפרק הוא הגמישות והפתיחות של המבנה החברתי המשתקף בו. שושלת יהודה אינה מוצגת כקבוצה סגורה והרמטית. אנו מוצאים בה נישואין עם כנעניות, שילוב של עבדים מצרים בתוך הגנאלוגיה המשפחתית, ואזכור בולט של נשים חזקות כמו תמר, צרויה ואביגיל. הכללתן של דמויות אלו מעידה על תפיסה דינמית של זהות ושייכות, שבה נאמנות וברית חשובות לא פחות מטוהר דם ביולוגי.\n\nבנוסף, הפרק קושר בין גנאלוגיה לגיאוגרפיה. השמות ברשימה הופכים לשמות של ערים ואזורים ביהודה. בכך, המחבר מעגן את הזכות הטריטוריאלית של שבי ציון על הארץ דרך קשרי דם היסטוריים. השושלת המגיעה לשיאה בדוד המלך מעניקה לגיטימציה נצחית למלוכת בית דוד ולמרכזיותה של ירושלים. זהו ניתוח מבריק המראה כיצד היסטוריוגרפיה משמשת כלי לשיקום לאומי ורוחני.
- זהות נבנית מתוך שילוב של קבלה והתחדשותבארגונים מודרניים או בקהילות, שמירה על המסורת והערכים המקוריים חיונית ליציבות, אך ללא פתיחות לקבוצות חדשות ולרעיונות רעננים, המערכת עלולה להתנוון. המפתח להצלחה ארוכת טווח הוא היכולת לשלב בין הישן לחדש בצורה הרמונית.
- אחריות מנהיגותית אינה עוברת בירושה אוטומטיתבניהול עסקי או ציבורי, ההנחה שמי שנולד למשפחה מיוחסת או בעל קשרים יצליח בהכרח בתפקידו היא מוטעית ומסוכנת. כפי שער ואונן נכשלו למרות ייחוסם, מנהיגות אמיתית נמדדת במעשים ובמוסריות האישית של האדם בפועל, ולא בתארים או בשושלת שלו.
- תיקון טעויות העבר דורש שקיפות והכרה בהןכאשר צוות או ארגון חווים משבר או כישלון, הדרך היחידה להחלים ולבנות מחדש את האמון היא לא להסתיר את הכישלון, אלא להציף אותו, ללמוד ממנו ולתעד אותו כחלק מתהליך הלמידה הארגוני, כפי שעושה המקרא ברשימות אלו.
הפרק מציג מתח מובנה בין קדושת השושלת והבחירה האלוהית לבין חופש הבחירה והאחריות המוסרית של הפרט. מצד אחד, שבט יהודה מיועד לגדולה ומלוכה; מצד שני, יחידים בתוכה נשפטים בחומרה על מעשיהם האישיים. כיצד מתיישבת הבחירה המוקדמת בבית אב או בשבט עם הדרישה הבלתי מתפשרת לצדק אינדיבידואלי?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
אֵלֶּה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה יִשָׂשכָר וּזְבֻלוּן׃
דָּן יוֹסֵף וּבִנְיָמִן נַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר׃
בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה שְׁלוֹשָׁה נוֹלַד לוֹ מִבַּת־שׁוּעַ הַכְּנַעֲנִית וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִיתֵהוּ׃
וְתָמָר כַּלָּתוֹ יָלְדָה לּוֹ אֶת־פֶּרֶץ וְאֶת־זָרַח כָּל־בְּנֵי יְהוּדָה חֲמִשָּׁה׃
בְּנֵי־פֶרֶץ חֶצְרוֹן וְחָמוּל׃
וּבְנֵי זֶרַח זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וָדָרַע כֻּלָּם חֲמִשָּׁה׃
וּבְנֵי כַּרְמִי עָכָר עוֹכֵר יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מָעַל בַּחֵרֶם׃
וּבְנֵי אֵיתָן עֲזַרְיָה׃
וּבְנֵי חֶצְרוֹן אֲשֶׁר נוֹלַד־לוֹ אֶת־יְרַחְמְאֵל וְאֶת־רָם וְאֶת־כְּלוּבָי׃
וְרָם הוֹלִיד אֶת־עַמִּינָדָב וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת־נַחְשׁוֹן נְשִׂיא בְּנֵי יְהוּדָה׃
וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת־שַׂלְמָא וְשַׂלְמָא הוֹלִיד אֶת־בֹּעַז׃
וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת־עוֹבֵד וְעוֹבֵד הוֹלִיד אֶת־יִשָׁי׃
וְאִישַׁי הוֹלִיד אֶת־בְּכֹרוֹ אֶת־אֱלִיאָב וַאֲבִינָדָב הַשֵּׁנִי וְשִׁמְעָא הַשְּׁלִישִׁי׃
נְתַנְאֵל הָרְבִיעִי רַדַּי הַחֲמִישִׁי׃
אֹצֶם הַשִּׁשִּׁי דָּוִיד הַשְּׁבִעִי׃
ואחיתיהם [וְאַחְיוֹתֵיהֶם] צְרוּיָה וַאֲבִיגָיִל וּבְנֵי צְרוּיָה אַבְשַׁי וְיוֹאָב וַעֲשָׂה־אֵל שְׁלֹשָׁה׃
וַאֲבִיגַיִל יָלְדָה אֶת־עֲמָשָׂא וַאֲבִי עֲמָשָׂא יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי׃
וְכָלֵב בֶּן־חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת־עֲזוּבָה אִשָּׁה וְאֶת־יְרִיעוֹת וְאֵלֶּה בָנֶיהָ יֵשֶׁר וְשׁוֹבָב וְאַרְדּוֹן׃
וַתָּמָת עֲזוּבָה וַיִּקַּח־לוֹ כָלֵב אֶת־אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־חוּר׃
וְחוּר הוֹלִיד אֶת־אוּרִי וְאוּרִי הוֹלִיד אֶת־בְּצַלְאֵל׃
וְאַחַר בָּא חֶצְרוֹן אֶל־בַּת־מָכִיר אֲבִי גִלְעָד וְהוּא לְקָחָהּ וְהוּא בֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־שְׂגוּב׃
וּשְׂגוּב הוֹלִיד אֶת־יָאִיר וַיְהִי־לוֹ עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד׃
וַיִּקַּח גְּשׁוּר־וַאֲרָם אֶת־חַוֺּת יָאִיר מֵאִתָּם אֶת־קְנָת וְאֶת־בְּנֹתֶיהָ שִׁשִּׁים עִיר כָּל־אֵלֶּה בְּנֵי מָכִיר אֲבִי־גִלְעָד׃
וְאַחַר מוֹת־חֶצְרוֹן בְּכָלֵב אֶפְרָתָה וְאֵשֶׁת חֶצְרוֹן אֲבִיָּה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־אַשְׁחוּר אֲבִי תְקוֹעַ׃
וַיִּהְיוּ בְנֵי־יְרַחְמְאֵל בְּכוֹר חֶצְרוֹן הַבְּכוֹר רָם וּבוּנָה וָאֹרֶן וָאֹצֶם אֲחִיָּה׃
וַתְּהִי אִשָּׁה אַחֶרֶת לִירַחְמְאֵל וּשְׁמָהּ עֲטָרָה הִיא אֵם אוֹנָם׃
וַיִּהְיוּ בְנֵי־רָם בְּכוֹר יְרַחְמְאֵל מַעַץ וְיָמִין וָעֵקֶר׃
וַיִּהְיוּ בְנֵי־אוֹנָם שַׁמַּי וְיָדָע וּבְנֵי שַׁמַּי נָדָב וַאֲבִישׁוּר׃
וְשֵׁם אֵשֶׁת אֲבִישׁוּר אֲבִיהָיִל וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־אַחְבָּן וְאֶת־מוֹלִיד׃
וּבְנֵי נָדָב סֶלֶד וְאַפָּיִם וַיָּמָת סֶלֶד לֹא בָנִים׃
וּבְנֵי אַפַּיִם יִשְׁעִי וּבְנֵי יִשְׁעִי שֵׁשָׁן וּבְנֵי שֵׁשָׁן אַחְלָי׃
וּבְנֵי יָדָע אֲחִי שַׁמַּי יֶתֶר וְיוֹנָתָן וַיָּמָת יֶתֶר לֹא בָנִים׃
וּבְנֵי יוֹנָתָן פֶּלֶת וְזָזָא אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי יְרַחְמְאֵל׃
וְלֹא־הָיָה לְשֵׁשָׁן בָּנִים כִּי אִם־בָּנוֹת וּלְשֵׁשָׁן עֶבֶד מִצְרִי וּשְׁמוֹ יַרְחָע׃
וַיִּתֵּן שֵׁשָׁן אֶת־בִּתּוֹ לְיַרְחָע עַבְדּוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־עַתָּי׃
וְעַתַּי הֹלִיד אֶת־נָתָן וְנָתָן הוֹלִיד אֶת־זָבָד׃
וְזָבָד הוֹלִיד אֶת־אֶפְלָל וְאֶפְלָל הוֹלִיד אֶת־עוֹבֵד׃
וְעוֹבֵד הוֹלִיד אֶת־יֵהוּא וְיֵהוּא הוֹלִיד אֶת־עֲזַרְיָה׃
וַעֲזַרְיָה הֹלִיד אֶת־חָלֶץ וְחֶלֶץ הֹלִיד אֶת־אֶלְעָשָׂה׃
וְאֶלְעָשָׂה הֹלִיד אֶת־סִסְמָי וְסִסְמַי הֹלִיד אֶת־שַׁלּוּם׃
וְשַׁלּוּם הוֹלִיד אֶת־יְקַמְיָה וִיקַמְיָה הֹלִיד אֶת־אֱלִישָׁמָע׃
וּבְנֵי כָלֵב אֲחִי יְרַחְמְאֵל מֵישָׁע בְּכֹרוֹ הוּא אֲבִי־זִיף וּבְנֵי מָרֵשָׁה אֲבִי חֶבְרוֹן׃
וּבְנֵי חֶבְרוֹן קֹרַח וְתַפֻּחַ וְרֶקֶם וָשָׁמַע׃
וְשֶׁמַע הוֹלִיד אֶת־רַחַם אֲבִי יָרְקֳעָם וְרֶקֶם הוֹלִיד אֶת־שַׁמָּי׃
וּבֶן־שַׁמַּי מָעוֹן וּמָעוֹן אֲבִי בֵית־צוּר׃
וְעֵיפָה פִּילֶגֶשׁ כָּלֵב יָלְדָה אֶת־חָרָן וְאֶת־מוֹצָא וְאֶת־גָּזֵז וְחָרָן הֹלִיד אֶת־גָּזֵז׃
וּבְנֵי יָהְדָּי רֶגֶם וְיוֹתָם וְגֵישָׁן וָפֶלֶט וְעֵיפָה וָשָׁעַף׃
פִּלֶגֶשׁ כָּלֵב מַעֲכָה יָלַד שֶׁבֶר וְאֶת־תִּרְחֲנָה׃
וַתֵּלֶד שַׁעַף אֲבִי מַדְמַנָּה אֶת־שְׁוָא אֲבִי מַכְבֵּנָה וַאֲבִי גִבְעָא וּבַת־כָּלֵב עַכְסָה׃
אֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי כָלֵב בֶּן־חוּר בְּכוֹר אֶפְרָתָה שׁוֹבָל אֲבִי קִרְיַת יְעָרִים׃
שַׂלְמָא אֲבִי בֵית־לָחֶם חָרֵף אֲבִי בֵית־גָּדֵר׃
וַיִּהְיוּ בָנִים לְשׁוֹבָל אֲבִי קִרְיַת יְעָרִים הָרֹאֶה חֲצִי הַמְּנֻחוֹת׃
וּמִשְׁפְּחוֹת קִרְיַת יְעָרִים הַיִּתְרִי וְהַפּוּתִי וְהַשֻּׁמָתִי וְהַמִּשְׁרָעִי מֵאֵלֶּה יָצְאוּ הַצָּרְעָתִי וְהָאֶשְׁתָּאֻלִי׃
בְּנֵי שַׂלְמָא בֵּית לֶחֶם וּנְטוֹפָתִי עַטְרוֹת בֵּית יוֹאָב וַחֲצִי הַמָּנַחְתִּי הַצָּרְעִי׃
וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים ישבו [יֹשְׁבֵי] יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית־רֵכָב׃