תנ״ך יקר פתח באפליקציה

דברי הימים א · פרק ט״ז

הפוליטיקה של השמחה: ייסוד המרכז הרוחני בירושלים

👑

הוֹדוּ לַיהוָה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃

פסוק לד
התאמת תוכן לפי גיל

השיר השמח של דוד המלך

הלילה נספר על יום מיוחד מאוד בירושלים. המלך דוד הביא את ארון הברית היפה אל תוך אוהל מיוחד שבנה עבורו. כל העם הגיע לחגוג! דוד בירך את כולם וחילק לכל אחד ואחת לחם חם, מאפה טעים ועוגת צימוקים מתוקה. כדי שהשמחה לא תיגמר לעולם, דוד מינה נגנים מיוחדים שינגנו בכינורות, חצוצרות ומצלתיים. הוא נתן להם שיר תודה יפהפה שכתב. בשיר הזה, דוד מספר כמה העולם נפלא וכמה אלוהים שומר עלינו. דוד שר שהים הגדול, השדות הירוקים ואפילו העצים ביער רוקדים ושרים מרוב שמחה! בסוף היום, כשהשמש שקעה, כולם חזרו לבתיהם שמחים ורגועים, ודוד חזר הביתה כדי לברך את משפחתו האהובה ולחבק אותם חזק.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מזכיר לנו ללמד את הילדים להעריך את הטוב שבחייהם ולמצוא עוגן של ביטחון ואופטימיות בחסד שסובב אותנו.

טיפ להורים

הסיפור על הבאת הארון והחגיגה הגדולה הוא הזדמנות נפלאה לדבר עם הילדים על ערך ההודיה והתודה. דוד המלך מבין שהשמחה האמיתית מגיעה כשאנחנו עוצרים להגיד תודה על מה שיש לנו ומשתפים אחרים בשמחה הזו (כמו חלוקת האוכל הטעים). תוכלו לחבר זאת ליומיום של הילד: לשאול אותו על רגעים קטנים היום שגרמו לו לשמוח, ולהסביר שהכרת תודה עוזרת ללב שלנו להרגיש חם ובטוח, בדיוק כמו שדוד חזר הביתה בסוף היום כדי להביא את הברכה והאהבה למשפחתו.

שאלות לשיחה עם הילד
  • אם היית יכול להכין עוגת צימוקים מתוקה כמו שדוד חילק, למי מהחברים שלך היית רוצה לתת אותה?
  • איזה שיר או מנגינה עושים לך הכי שמח בלב כשאתה עצוב?
  • על איזה דבר טוב שקרה לך היום היית רוצה להגיד תודה לפני שאתה עוצם עיניים?

המסיבה הכי גדולה בירושלים!

דמיינו שאתם עומדים בתוך קהל עצום ורוקדים. באוויר יש ריח של לחם חם ומאפים מתוקים, ומכל עבר נשמעים קולות של כינורות, חצוצרות ומצלתיים שמחים! המלך דוד מביא סוף-סוף את ארון האלוהים המיוחד אל תוך אוהל יפה בירושלים. כולם כל כך מאושרים! המלך דוד מחלק לכל איש ואישה מתנה טעימה: כיכר לחם, חתיכת בשר ועוגת צימוקים מתוקה. ואז, קבוצת נגנים מיוחדת מתחילה לשיר שיר תודה מכל הלב. כולם מוחאים כפיים ושרים יחד איתם. השמחה כל כך גדולה, שאפילו העצים ביער והים הגדול נראים כאילו הם רוקדים ושמחים יחד עם העם! אבל מה יקרה כשהחגיגה הגדולה תסתיים וכולם יחזרו לביתם?

מה הפסוק אומר?

תגידו תודה לה' כי הוא טוב, והאהבה והחסד שלו יישארו איתנו תמיד-תמיד!

הידעת?

הידעתם שהמלך דוד חילק לכל אחד ואחת בקהל עוגת צימוקים מתוקה שנקראת 'אשישה'?

מה יקרה בפרק הבא?

האם המלך דוד יסתפק באוהל הפשוט שבנה לארון, או שיש לו תוכנית גדולה בהרבה? נגלה בפרק הבא!

הפסטיבל של דוד: מוזיקה, אוכל ואנרגיות שיא

המלך דוד מצליח להביא את ארון הברית – הסמל המקודש ביותר של העם – אל עיר הבירה החדשה שלו, ירושלים. כדי לציין את הרגע ההיסטורי הזה, דוד לא מסתפק בטקס רשמי ויבש, אלא מארגן פסטיבל ענק לכל המדינה. הוא מקריב קורבנות, מברך את העם ומחלק לכל אחד ואחת לחם, בשר ועוגת צימוקים מתוקה. דוד מקים להקה קבועה של לוויים, בראשות אסף, שמנגנים בכינורות, נבלים ומצלתיים כדי ליצור אווירה קבועה של הודיה ושמחה. הוא מציג שיר הודיה מיוחד שמזכיר לעם את ההיסטוריה שלהם, מאברהם אבינו ועד ההגעה לארץ, וקורא לכל העולם להצטרף לחגיגה. בסוף היום, כולם חוזרים הביתה מלאי השראה.

מה הפסוק אומר?

להגיד תודה על הטוב שיש לנו בחיים זה לא רק מנומס, זה עוזר לנו לזכור שיש אהבה וחסד בעולם שלא נגמרים לעולם.

Life Hack

כשאתם חוגגים הצלחה או רגע שמח, אל תשמרו את זה לעצמכם. שתפו את השמחה עם אחרים, פנקו אותם במשהו קטן, ותראו איך האנרגיה הטובה חוזרת אליכם כפול.

מקבילה מודרנית

הבאת הארון לירושלים והקמת מקהלת הלוויים היא כמו לארגן פסטיבל מוזיקה ענק שבו כולם מרגישים חלק מקהילה אחת גדולה ומאוחדת, שבה המוזיקה מחברת בין אנשים שונים לגמרי.

להרים את האווירה: המהפכה התרבותית של דוד

הפרק מתאר את רגע השיא של הבאת ארון הברית לירושלים על ידי המלך דוד. דוד מבין שכדי לאחד את העם סביב הבירה החדשה, הוא צריך ליצור חוויה משותפת חזקה. הוא מציב את הארון באוהל מיוחד, מקריב קורבנות ומחלק אוכל לכל המשתתפים – גברים ונשים כאחד. אבל המהלך המשמעותי ביותר שלו הוא מיסוד המוזיקה והשירה: הוא ממנה קבוצת לוויים מקצועית, ובראשם אסף, שתפקידם לנגן ולשיר לפני הארון באופן קבוע. דוד מחבר שיר הודיה ארוך שמשלב זיכרון היסטורי של הברית עם האבות, יחד עם קריאה קוסמית לטבע ולעמים כולם להודות לאלוהים. לאחר מכן, דוד מארגן את סדרי העבודה הקבועים בירושלים ובבמה שבגבעון, כדי לשמור על רצף פולחני ותרבותי. הפרק מסתיים בכך שהעם חוזר לבתיו ודוד פונה לברך את משפחתו שלו.

מה הפסוק אומר?

הפסוק המפורסם הזה מהווה את תמצית השירה והחגיגה של דוד והעם. הוא מבטא תפיסה רוחנית עמוקה לפיה טובו של אלוהים אינו זמני או מותנה, אלא חסד נצחי המלווה את האנושות לאורך כל הדורות. ברגע השיא של הבאת הארון לירושלים, העם מוצא את החיבור להודיה קיומית ופשוטה שמחזקת את תחושת הביטחון וההמשכיות שלהם בארץ.

להעמקה בסיפור

בפרק הזה אנחנו פוגשים את דוד המלך לא רק כמנהיג צבאי או פוליטי, אלא כיזם תרבותי ורוחני יוצא דופן. הבאת ארון הברית לירושלים היא שלב קריטי בביסוס המלכות שלו. הארון, שהיה נודד ועבר תחנות רבות, מקבל סוף-סוף בית זמני באוהל שדוד נטה עבורו. אבל דוד מבין שחפץ קדוש באוהל זה לא מספיק; צריך ליצור סביבו חיים, תנועה ורגש. כדי לעשות זאת, דוד משתמש בכוח החזק ביותר שיכול לחבר בני אדם: מוזיקה. הוא מקים מקהלה ותזמורת קבועה של לוויים. תחשבו על זה – זו הפעם הראשונה בהיסטוריה המקראית שבה ממוסדת מערכת קבועה של שירה ונגינה כחלק מעבודת המקדש. השמות שמופיעים בפרק, כמו אסף, הימן וידותון, יהפכו לדורות למותגים של שירה ורוח. המוזיקה הופכת את המפגש עם הקדושה לחוויה חושית, חיה ונגישה לכל אחד. שיר ההודיה שדוד מציג בפרק הוא יצירת מופת של זיכרון קולקטיבי. הוא פותח בקריאה להודות ולספר על נפלאות האל, עובר להזכרת הברית ההיסטורית עם אברהם, יצחק ויעקב, ומזכיר לעם את תקופת הנדודים שלהם כשהיו מתי מספר ופגיעים. הזיכרון הזה נועד לייצר אצל השומעים תחושת שייכות והכרת תודה על כך שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. אבל השיר לא נעצר רק בגבולות ישראל. הוא מתרחב לממדים קוסמיים: השמים, הארץ, הים, השדות ועצי היער – כולם מוזמנים לשמוח ולרנן. יש כאן אמירה עמוקה: השמחה וההודיה אינן עניין פרטי או לאומי בלבד, אלא הרמוניה כללית של הבריאה כולה. בסופו של דבר, דוד מצליח לייצר איזון מעניין. הוא משאיר חלק מהכוהנים, כמו צדוק, לשמור על הפולחן המסורתי של הקרבת הקורבנות בבמה שבגבעון, בעוד שבירושלים הוא מייצר מרכז רוחני חדש המבוסס על שירה, נגינה והודיה. דוד מראה לנו שמנהיגות אמיתית יודעת לשלב בין שימור המסורת הישנה לבין יצירת שפה תרבותית חדשה ומרגשת שמדברת אל הלב של האנשים.

שאלה למחשבה

דוד משתמש במוזיקה ובאוכל כדי לחבר את העם לירושלים ולאלוהים. האם לדעתכם חוויות חושיות כאלה הן דרך אמיתית להתחבר לרוחניות, או שהן רק אמצעי חיצוני זמני?

הפוליטיקה של השמחה: ייסוד המרכז הרוחני בירושלים

הפרק מתאר את השלמת המהלך ההיסטורי של העלאת ארון האלוהים לירושלים על ידי דוד המלך. דוד מציב את הארון בתוך אוהל מיוחד שנטה עבורו, ומקריב עולות ושלמים. לאחר שהוא מברך את העם ומחלק לכל משתתף – גבר ואישה – מנת מזון חגיגית (לחם, בשר ומאפה מתוק), הוא פונה למיסוד הפולחן החדש. דוד ממנה קבוצה קבועה של לוויים, בראשות אסף, לשמש כמשרתים, משוררים ומנגנים בכלי שיר (נבלים, כינורות, מצלתיים וחצוצרות) לפני הארון. במרכז החגיגה עומד שיר הודיה ארוך ומפואר שנושא דוד, הקורא להודיה לה' על חסדיו, מזכיר את הברית הנצחית עם האבות (אברהם, יצחק ויעקב) ואת הגנתו עליהם במהלך נדודיהם, וקורא לכל עמי תבל ולטבע כולו להצטרף לשירה ולשמוח במלכותו. לבסוף, דוד מארגן את חלוקת התפקידים הקבועה: אסף ואחיו משרתים לפני הארון בירושלים, בעוד שצדוק הכהן ואחיו ממשיכים בהקרבת הקורבנות היומית במשכן שבגבעון. העם מתפזר לבתיו, ודוד חוזר לברך את ביתו שלו.

מה הפסוק אומר?

הפסוק המפורסם הזה מהווה את תמצית השירה והחגיגה של דוד והעם. הוא מבטא תפיסה רוחנית עמוקה לפיה טובו של אלוהים אינו זמני או מותנה, אלא חסד נצחי המלווה את האנושות לאורך כל הדורות. ברגע השיא של הבאת הארון לירושלים, העם מוצא את החיבור להודיה קיומית ופשוטה שמחזקת את תחושת הביטחון וההמשכיות שלהם בארץ.

הדרש — קריאה לעומק

הבאת ארון הברית לירושלים, כפי שהיא מתוארת בדברי הימים א' פרק טז, אינה רק אירוע דתי חגיגי, אלא מהלך אסטרטגי, פוליטי ותרבותי מן המעלה הראשונה. דוד המלך, שזה מקרוב איחד את הממלכה וקבע את בירתו בירושלים הניטרלית, מבין ששלטון פוליטי זקוק ללגיטימציה דתית ותרבותית עמוקה כדי לשרוד. הארון, שסימל את הנוכחות האלוהית ואת ימי הנדודים המשותפים של השבטים, הופך תחת הנהגת דוד ללב הקונצנזוס הלאומי. המבנה הספרותי של הפרק נע בין המעשה הפולחני המעשי (הקרבת קורבנות וחלוקת מזון) לבין היצירה השירית המונומנטלית. חלוקת המזון לכל אדם – 'מאיש ועד אישה' – מסמלת את השוויוניות והלכידות החברתית שדוד מבקש לייצר סביב המרכז החדש. אין זה עוד פולחן אליטיסטי של מעמד הכהונה בלבד, אלא חגיגה עממית שבה לכל פרט יש חלק ומקום. אולם החידוש הדרמטי ביותר בפרק הוא מיסוד שירת הלוויים. דוד מעביר את מרכז הכובד של עבודת האלוהים מהקרבת דם וקורבנות בלבד אל עבר עולם של מילים, צלילים ורוח. מינוי אסף ואחיו לנגן ולשיר 'תמיד למיניהם' מייצר לראשונה פולחן אסתטי, מוזיקלי וקבוע. המוזיקה אינה עוד קישוט, אלא כלי שרת מרכזי להבעת דבקות דתית והנכחת השכינה. שיר ההודיה המשולב בפרק משמש כמניפסט תיאולוגי והיסטורי. השיר מחולק לשלושה חלקים עיקריים: החלק הראשון פונה פנימה, אל זרע ישראל, ומזכיר להם את הברית הנצחית. הוא מדגיש את חסד האל שליווה את האבות כשהיו פגיעים ונודדים. זיכרון זה נועד לטפח ענווה והכרת תודה בקרב העם שהתבסס כעת בממלכה חזקה. החלק השני פונה החוצה, אל הגויים ואל הקוסמוס כולו. הוא מכריז על עליונותו של ה' על פני אלילי העמים ומזמין את הטבע כולו לרנן לפניו. זוהי תפיסה אוניברסלית מרחיקת לכת המציבה את אלוהי ישראל כריבון הבריאה כולה. החלק השלישי הוא תחינה לישועה וקיבוץ גלויות, המהדהדת את תקוות הדורות. בסיום הפרק, דוד מפגין תבונה מנהיגותית בחלוקת הסמכויות הרוחניות. הוא אינו מבטל את המרכז הישן בגבעון, שם עומד משכן משה ומזבח העולה, אלא משאיר שם את צדוק הכהן לקיים את הפולחן הקורבני המסורתי. בכך הוא מונע קרע פנימי ומייצר סינתזה בין הישן לחדש. הפרק נחתם בשיבה אל המרחב הפרטי – דוד חוזר לברך את ביתו, ומזכיר לנו שגם בעיצומם של מהלכים לאומיים, המנהיג נדרש לשמור על קשר חם ואינטימי עם משפחתו.

לקחים לחיים
  • השילוב בין שימור מסורת לבין התחדשות יצירתיתבניהול ארגונים, קהילות או אפילו עסקים משפחתיים, לעיתים קרובות עולה מתח בין הרצון לשמור על הקיים לבין הצורך לחדש. המודל של דוד – השארת פולחן הקורבנות בגבעון לצד פיתוח פולחן השירה בירושלים – מלמד כי הדרך הנכונה אינה הרס הישן, אלא יצירת מרחבים חדשים של ביטוי המכבדים את העבר ובו זמנית מאפשרים צמיחה והתאמה לרוח הזמן.
  • הכרת תודה קולקטיבית ככלי ללכידות חברתיתחברות וצוותי עבודה הנוטים להתמקד רק בבעיות, משברים ומשימות עשויים להישחק במהירות וליצור אווירה עכורה. יצירת טקסים משותפים של הכרת תודה – ציון הצלחות, הוקרת תודה הדדית פומבית וחלוקת משאבים שוויונית – מחזקת את תחושת השייכות, מעלה את המוטיבציה ומייצרת חוסן קבוצתי מול אתגרים.
  • האיזון בין הציבורי לפרטיקל מאוד להישאב לפעילות ציבורית, קריירה תובענית או פרויקטים גדולים ולשכוח את המעגל הקרוב ביותר. חזרתו של דוד בסוף היום החגיגי והאינטנסיבי 'לברך את ביתו' מזכירה לנו שההצלחה הציבורית הגדולה ביותר מאבדת מערכה אם היא באה על חשבון הזנחת הבית, המשפחה ומערכות היחסים האינטימיות שלנו.
היבט פילוסופי

המתח בין פולחן המילים והרגש לבין פולחן המעשה והקורבן: הפרק מציג דו-קיום של שני מרכזים דתיים – ירושלים (ארון, שירה, רוח) וגבעון (משכן, מזבח, קורבנות). האם הדת והרוחניות זקוקות לטקסים פיזיים מוחשיים ונוקשים (כמו הקרבת קורבנות) כדי לשרוד לאורך זמן, או שמא פולחן מופשט המבוסס על מילים, מוזיקה ורגש הוא נעלה ויציב יותר? מתח זה מלווה את ההגות הדתית עד ימינו.

📖 קראו את הפרק המלא

וַיָּבִיאוּ אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה־לוֹ דָּוִיד וַיַּקְרִיבוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים׃

וַיְכַל דָּוִיד מֵהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת־הָעָם בְּשֵׁם יְהוָה׃

וַיְחַלֵּק לְכָל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה לְאִישׁ כִּכַּר־לֶחֶם וְאֶשְׁפָּר וַאֲשִׁישָׁה׃

וַיִּתֵּן לִפְנֵי אֲרוֹן יְהוָה מִן־הַלְוִיִּם מְשָׁרְתִים וּלְהַזְכִּיר וּלְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃

אָסָף הָרֹאשׁ וּמִשְׁנֵהוּ זְכַרְיָה יְעִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וּמַתִּתְיָה וֶאֱלִיאָב וּבְנָיָהוּ וְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל בִּכְלֵי נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וְאָסָף בַּמְצִלְתַּיִם מַשְׁמִיעַ׃

וּבְנָיָהוּ וְיַחֲזִיאֵל הַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת תָּמִיד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית־הָאֱלֹהִים׃

בַּיּוֹם הַהוּא אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ לְהֹדוֹת לַיהוָה בְּיַד־אָסָף וְאֶחָיו׃

הוֹדוּ לַיהוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו׃

שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ־לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל־נִפְלְאֹתָיו׃

הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי יְהוָה׃

דִּרְשׁוּ יְהוָה וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד׃

זִכְרוּ נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי־פִיהוּ׃

זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו׃

הוּא יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל־הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו׃

זִכְרוּ לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר׃

אֲשֶׁר כָּרַת אֶת־אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק׃

וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם׃

לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶרֶץ־כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם׃

בִּהְיוֹתְכֶם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ׃

וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל־גּוֹי וּמִמַּמְלָכָה אֶל־עַם אַחֵר׃

לֹא־הִנִּיחַ לְאִישׁ לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים׃

אַל־תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל־תָּרֵעוּ׃

שִׁירוּ לַיהוָה כָּל־הָאָרֶץ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם־אֶל־יוֹם יְשׁוּעָתוֹ׃

סַפְּרוּ בַגּוֹיִם אֶת־כְּבוֹדוֹ בְּכָל־הָעַמִּים נִפְלְאֹתָיו׃

כִּי גָדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד וְנוֹרָא הוּא עַל־כָּל־אֱלֹהִים׃

כִּי כָּל־אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַיהוָה שָׁמַיִם עָשָׂה׃

הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ׃

הָבוּ לַיהוָה מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַיהוָה כָּבוֹד וָעֹז׃

הָבוּ לַיהוָה כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְפָנָיו הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ׃

חִילוּ מִלְּפָנָיו כָּל־הָאָרֶץ אַף־תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל־תִּמּוֹט׃

יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ וְיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם יְהוָה מָלָךְ׃

יִרְעַם הַיָּם וּמְלוֹאוֹ יַעֲלֹץ הַשָּׂדֶה וְכָל־אֲשֶׁר־בּוֹ׃

אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי יְהוָה כִּי־בָא לִשְׁפּוֹט אֶת־הָאָרֶץ׃

הוֹדוּ לַיהוָה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃

וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן־הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ׃

בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן־הָעוֹלָם וְעַד הָעֹלָם וַיֹּאמְרוּ כָל־הָעָם אָמֵן וְהַלֵּל לַיהוָה׃

וַיַּעֲזָב־שָׁם לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה לְאָסָף וּלְאֶחָיו לְשָׁרֵת לִפְנֵי הָאָרוֹן תָּמִיד לִדְבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ׃

וְעֹבֵד אֱדֹם וַאֲחֵיהֶם שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה וְעֹבֵד אֱדֹם בֶּן־יְדִיתוּן וְחֹסָה לְשֹׁעֲרִים׃

וְאֵת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה בַּבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן׃

לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַיהוָה עַל־מִזְבַּח הָעֹלָה תָּמִיד לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב וּלְכָל־הַכָּתוּב בְּתוֹרַת יְהוָה אֲשֶׁר צִוָּה עַל־יִשְׂרָאֵל׃

וְעִמָּהֶם הֵימָן וִידוּתוּן וּשְׁאָר הַבְּרוּרִים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת לְהֹדוֹת לַיהוָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃

וְעִמָּהֶם הֵימָן וִידוּתוּן חֲצֹצְרוֹת וּמְצִלְתַּיִם לְמַשְׁמִיעִים וּכְלֵי שִׁיר הָאֱלֹהִים וּבְנֵי יְדוּתוּן לַשָּׁעַר׃

וַיֵּלְכוּ כָל־הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ וַיִּסֹּב דָּוִיד לְבָרֵךְ אֶת־בֵּיתוֹ׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←