תנ״ך יקר פתח באפליקציה

דברים · פרק ל״ב

שירת האזינו: המניפסט הקוסמי של משה וגזר הדין האחרון

👑

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא׃

פסוק ד'
התאמת תוכן לפי גיל

השיר המיוחד של משה וההר שמביט אל האופק

בואו נחזור אחורה בזמן אל ערב חמים אחד במדבר. משה רבנו, המנהיג הזקן והאהוב, יודע שהגיע הזמן שלו להיפרד מבני ישראל. הוא רוצה להשאיר להם מתנה מיוחדת במינה - שיר יפהפה שיעזור להם לזכור תמיד את הדרך הנכונה. בשיר הזה משה מספר איך אלוהים שמר עליהם כמו נשר גדול וחזק, שפורש כנפיים רכות ומלמד את הגוזלים הקטנים שלו לעוף בשמיים. משה מבקש מהם: 'כשיהיה לכם טוב ונעים בבית החדש שלכם, אל תשכחו את כל האהבה והעזרה שקיבלתם בדרך'. אחרי שהשיר מסתיים, אלוהים מבקש ממשה לעלות אל ראש הר גבוה מאוד שנקרא הר נבו. משה מטפס למעלה, מביט בארץ היפה והירוקה שפרושה לפניו כמו ציור, ומברך את העם שלו באהבה גדולה לפני שהוא הולך לישון את שנתו האחרונה.

מה הפסוק אומר?

אפשר להסביר לילדים שהפסוק מלמד על יציבות ואמון: כמו סלע חזק שלא זז בסערה, כך גם האמת והצדק נשארים תמיד יציבים.

טיפ להורים

השיר של משה משתמש בדימוי המקסים של הנשר המגן על גוזליו ומלמד אותם לעוף. זהו כלי נפלא להורים לדבר על תפקידנו: אנחנו כאן כדי להגן על הילדים, אך גם כדי לתת להם את כנפיים והביטחון לעוף בעצמם. הסיפור מזמין אותנו לשוחח עם הילד על הכרת תודה - איך לזכור את הדברים הטובים שאחרים עושים בשבילנו, ולא לקבל הכל כמובן מאליו. אפשר לנצל את הרגע הזה כדי לשאול את הילד מי עזר לו היום ואיך הוא יכול להודות לו.

שאלות לשיחה עם הילד
  • אם היית צריך לכתוב שיר תודה למישהו שעזר לך השבוע, למי היית כותב ומה היית אומר לו?
  • איך לדעתך מרגיש גוזל קטן כשהנשר הגדול שומר עליו ומלמד אותו לעוף?
  • משה ראה את הארץ היפה מרחוק מהר נבו. איזה מקום יפה שראית פעם אתה הכי אוהב לזכור?

השיר האחרון של משה והר נבו הגבוה

דמיינו שאתם עומדים בתוך קהל עצום של אנשים. השמש חמה, ומולכם עומד משה, המנהיג הזקן והחכם שהוביל את העם במדבר במשך ארבעים שנה. משה יודע שזהו יומו האחרון, ובמקום לנאום, הוא מחליט לשיר שיר מיוחד במינו! בשיר הזה הוא קורא לשמיים ולארץ להקשיב, ומספר איך אלוהים שמר על העם כמו נשר גדול שפורש כנפיים רכות ומגן על הגוזלים שלו. משה מזהיר אותם בעדינות: 'אל תשכחו את כל הטוב שקיבלתם כשתגיעו לביתכם החדש'. בסוף השיר, אלוהים מבקש ממשה לעלות על הר נבו הגבוה. משה מטפס למעלה, מביט אל הארץ היפה והירוקה מרחוק, ויודע שהעם שלו עומד להתחיל מסע נפלא.

מה הפסוק אומר?

השיר מספר שאלוהים הוא כמו סלע חזק ושומר, שכל מה שהוא עושה הוא טוב, צודק וישר, ואפשר תמיד לסמוך עליו.

הידעת?

השיר שמשה שר נקרא 'שירת האזינו', והוא כתוב בתורה בשני טורים ארוכים ומיוחדים, שנראים כמו לבנים של חומה חזקה!

מה יקרה בפרק הבא?

משה נפרד מהעם על ראש ההר, אבל מי ינהיג את העם עכשיו כשהוא איננו? בפרק הבא נגלה את הברכה המיוחדת שמשה משאיר להם!

השיר שיזעזע אתכם: מכתב הפרידה של משה

משה רבנו, המנהיג המיתולוגי של בני ישראל, עומד לסיים את תפקידו ואת חייו. רגע לפני שהוא נפרד מהעם שעבר איתו דרך כה ארוכה במדבר, הוא בוחר להעביר להם מסר אחרון ולא שגרתי: שירה פואטית ועוצמתית בשם 'שירת האזינו'. משה קורא לשמיים ולארץ לשמש עדים, ומשרטט תמונה היסטורית מורכבת. הוא מזכיר לעם את החסד האלוהי הגדול שליווה אותם, אך גם מנבא באומץ את העתיד: ברגע שיהיה להם טוב ושבע בארץ החדשה, הם עלולים להתמלא בגאווה, לשכוח את מקור הטוב ולפנות לדרכים רעות. משה מזהיר מהעונש הכואב שיבוא בעקבות זאת, אך מסיים בנחמה ובכפרה. מיד לאחר השיר, אלוהים מצווה על משה לעלות אל הר נבו, להביט בארץ המובטחת מרחוק, ולהיאסף אל עמיו.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מדמה את אלוהים לסלע איתן ויציב. בעולם שבו הכל משתנה וחברים לפעמים מאכזבים, יש כוח אחד שתמיד נשאר הוגן, נאמן וישר.

Life Hack

כשאתם מצליחים ומגיעים להישג גדול (בלימודים, בספורט או ברשתות), אל תשכחו את האנשים שתמכו בכם בדרך ועזרו לכם להגיע לשם. הכרת תודה שומרת עלינו צנועים ומחוברים.

מקבילה מודרנית

זה כמו לקבל טלפון חדש ויקר מההורים, ובמקום להודות להם, להתעלם מהם לחלוטין ולהתלונן שהם לא קנו לכם את הדגם הכי יקר שיש.

השיר האחרון של המנהיג הגדול

משה רבנו מגיע לסוף דרכו כמנהיג בני ישראל, רגע לפני שהם חוצים את נהר הירדן ונכנסים לארץ כנען בלעדיו. כדי להבטיח שהמסר שלו יישאר חקוק בזיכרונם לתמיד, הוא בוחר לא לשאת עוד נאום רגיל, אלא לשיר שירה דרמטית ונוקבת המכונה 'שירת האזינו'. השיר מתחיל בפנייה קוסמית לשמיים ולארץ, וממשיך בתיאור מערכת היחסים המורכבת בין אלוהים לעם. משה מזכיר להם איך אלוהים טיפח אותם במדבר כמו נשר השומר על גוזליו, אך מזהיר מפני השובע והעושר שיגרמו להם לבעוט בערכים שלהם ולפנות לאלילי שקר. השירה מתארת את הכעס האלוהי ואת הצרות שיבואו בעקבות הבגידה, אך מסתיימת בהבטחה של אלוהים לרחם על עמו ולנקום באויביהם. לאחר שמשה מסיים לשיר, אלוהים פונה אליו ומצווה עליו לעלות אל הר נבו. משם, משה יזכה להביט בפעם האחרונה על הארץ המובטחת שאליה לא יורשה להיכנס, ושם יסיים את חייו.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מציג את אלוהים כ"צור" - סלע יציב, נצחי ובלתי משתנה, המהווה את הבסיס המוסרי של העולם. בניגוד לבני האדם הנוטים להשתנות ולבגוד, אלוהים מתואר כמי שכל פעולותיו מושלמות וצודקות באופן מוחלט. דימוי זה משמש עוגן תיאולוגי בשירה, המצדיק את הדין האלוהי ומדגיש כי הרעות שיבואו על העם אינן נובעות מחוסר צדק אלוהי, אלא הן תוצאה ישירה של בחירותיהם השגויות.

להעמקה בסיפור

שירת האזינו היא אחד הטקסטים המרתקים והמורכבים ביותר בתורה. משה בוחר לסיים את מפעל חייו בשיר, מפני ששירה נשמרת בזיכרון הרבה יותר טוב מנאום יבש. היא עוברת מדור לדור, נכנסת אל הלב ומעוררת רגש. המבנה של השיר נע בין קצוות חדים: מצד אחד, תיאור אלוהים כסלע איתן וישר, ומצד שני, תיאור העם כדור עקשן ומפותל שנוטה לשכוח את עברו. אחד הדימויים החזקים ביותר בשיר הוא הדימוי של הנשר: "כנשר יעיר קינו, על גוזליו ירחף". זהו תיאור מדהים של אהבה ודאגה הורית, שבו הנשר לא רק מגן על גוזליו אלא גם מלמד אותם לעוף בעצמם. אבל אז מגיע המהפך הדרמטי: "וישמן ישורון ויבעט". משה נוגע כאן בנקודה פסיכולוגית עמוקה מאוד שרלוונטית לכולנו. כשרע לנו וקשה לנו, אנחנו מחפשים עזרה, מתפללים ומעריכים כל פיסת טוב. אבל כשמגיע השפע, כשאנחנו שבעים, מצליחים ובטוחים בעצמנו, קל מאוד ליפול למלכודת הגאווה, לשכוח מי עזר לנו לעלות למעלה, ולהתחיל לזלזל בערכים הבסיסיים שלנו. משה מנבא שהעם יפנה לאלילים חדשים - "חדשים מקרוב באו". אלו אלילים זמניים, טרנדים חולפים שאין בהם שום ערך אמיתי. התגובה האלוהית היא קשה: הסתרת פנים וסדרה של אסונות. אולם, אלוהים מחליט לא להשמיד את העם לחלוטין כדי שהאויבים לא יחשבו שהם אלו שניצחו בכוחם שלהם. השיר מסתיים בנימה של נחמה וצדק היסטורי, שבה אלוהים לוקח אחריות על עמו ומבטיח לכפר על אדמתו. בסוף הפרק, המעבר מהשירה הכללית אל הגורל האישי של משה הוא חד וכואב. אלוהים מצווה עליו לעלות להר נבו ולמות שם, בגלל הטעות ההיסטורית במי מריבה. משה, שהקדיש את כל חייו למען העם, יראה את הארץ רק מרחוק. זהו סיום טרגי אך מלא הוד, המראה שאפילו המנהיג הגדול ביותר כפוף לחוקי הצדק והאחריות האישית.

שאלה למחשבה

אם היית במקומו של משה, אחרי 40 שנה של הנהגה והקרבה, האם היית מסוגל לעלות על ההר, להסתכל על הארץ מרחוק בלי להיכנס אליה, ולסלוח?

שירת האזינו: המניפסט הקוסמי של משה וגזר הדין האחרון

דברים פרק ל"ב מציג את אחד הטקסטים המונומנטליים ביותר במקרא - 'שירת האזינו', לצד רגעי חייו האחרונים של משה רבנו. השירה נפתחת בקריאה דרמטית לשמיים ולארץ לשמש כעדים נצחיים לברית בין אלוהים לישראל. משה מתאר את אלוהים כ'צור' - סלע איתן, צדיק וישר, ומנגד מציג את העם כדור עקשן הנוטה לכפיות טובה. השיר סוקר את ההיסטוריה של בחירת עם ישראל במדבר והשגחת האל עליו, המדומה לנשר המרחף על גוזליו ומזין אותם בשפע הארץ. אולם, השפע מוביל לטרגדיה פסיכולוגית: 'וישמן ישורון ויבעט' - העם שבע, שוכח את בוראו ופונה לעבודת אלילים זרים. בעקבות הבגידה, מתוארת חמת זעם אלוהית ואיומי חורבן קשים. עם זאת, כדי למנוע מצב שבו האויבים יזקפו את הניצחון לעצמם, אלוהים בוחר לרחם, לשפוט את אויבי ישראל ולהביא כפרה לעמו ולארצו. מיד לאחר השמעת השירה באוזני העם, פונה אלוהים אל משה ומצווה עליו לעלות אל הר נבו בארץ מואב. משה מצווה להביט בארץ כנען מרחוק, ולמות על ההר מבלי לדרוך בה, כעונש על כך שלא קידש את שם ה' במי מריבת קדש.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מציג את אלוהים כ"צור" - סלע יציב, נצחי ובלתי משתנה, המהווה את הבסיס המוסרי של העולם. בניגוד לבני האדם הנוטים להשתנות ולבגוד, אלוהים מתואר כמי שכל פעולותיו מושלמות וצודקות באופן מוחלט. דימוי זה משמש עוגן תיאולוגי בשירה, המצדיק את הדין האלוהי ומדגיש כי הרעות שיבואו על העם אינן נובעות מחוסר צדק אלוהי, אלא הן תוצאה ישירה של בחירותיהם השגויות.

הדרש — קריאה לעומק

שירת האזינו מהווה את שיאה הספרותי והתיאולוגי של התורה, יצירה שירית מורכבת המעצבת מחדש את תפיסת הברית וההיסטוריה המקראית. השירה בנויה כמסמך משפטי קוסמי (ריב ברית), שבו השמיים והארץ מוזמנים כעדים נצחיים שאינם משתנים, בניגוד לאדם ההפכפך. פתיחת השירה מדמה את דברי התורה למטר וטל - כוחות טבע חיוניים המזינים את האדמה ומאפשרים צמיחה, רמז לכך שהתורה היא מקור החיים האמיתי של העם. במרכז השירה עומד הניגוד התהומי בין יציבותו וצדקתו של האל, המכונה חמש פעמים בשם 'צור' (סלע), לבין הפכפכנותו של ישראל, המוגדר כ'דור עקש ופתלתל'. משה משתמש במילים מנחות ובדימויים חזותיים עזים כדי לתאר את מערכת היחסים הזו. דימוי הנשר המרחף על גוזליו ונושא אותם על אברתו (כנפו) מבטא השגחה אינטימית, עדינה ומגוננת במדבר השומם. אך השגחה זו, שהופכת לשפע חומרי עצום בארץ המובטחת (חמאת בקר, חלב צאן, דם ענב), מובילה לקריסה מוסרית. הביטוי המפורסם 'וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעַט' מתאר פתולוגיה פסיכולוגית-חברתית שבה השובע והרווחה הכלכלית מולידים גאווה, ניתוק מהעבר ובגידה בערכי היסוד. העם פונה ל'אלוהים חדשים מקרוב באו' - אלילים אופנתיים וזמניים המייצגים את כוחות הטבע והחומרנות, תוך שכחת 'אל מחוללך'. התגובה האלוהית מתוארת באנתרופומורפיזם עז של כעס וקנאה אלוהית. אלוהים מחליט 'להסתיר פניו' מהם, ובכך לחשוף אותם לכוחות ההרס של העולם - רעב, דבר, מלחמה וחיות רע. אולם, בנקודת השפל הזו מתרחש מפנה דרמטי המבוסס על שיקול תיאולוגי עמוק: 'לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו'. אלוהים נמנע מלהשמיד את ישראל לחלוטין כדי שהעמים האחרים לא יפרשו את חורבנם כהוכחה לכוחם שלהם או לחולשתו של אלוהי ישראל. בכך, השירה מציגה תפיסה מורכבת של ההיסטוריה שבה גורל ישראל קשור באופן בלתי נפרד לגילוי האלוהי בעולם. השירה מסתיימת בהצהרת ריבונות מוחלטת של האל ('ראו עתה כי אני אני הוא... אני אמית ואחיה'), ובכפרה על אדמת עמו. המעבר החד מסיום השירה אל הציווי האלוהי למשה לעלות להר נבו מדגיש את מוטיב האחריות האישית והדין השווה לכל. משה, המנהיג הגדול שהוציא את העם ממצרים, עמד בפרץ ותיווך את התורה, נענש על חטאו במי מריבה ולא יזכה להיכנס לארץ. העובדה שמשה מקבל את הדין ללא ערעור, נושא את השירה באוזני העם ומטפס אל מותו על ההר, חותמת את דמותו כעבד ה' המושלם, שחייו מוקדשים לחלוטין למען עתידו של העם, גם כאשר הוא עצמו נשאר מחוץ לגבולות ההבטחה.

לקחים לחיים
  • סכנת הניוון הרוחני מתוך רווחה חומריתבעולם המודרני, כאשר אדם מגיע ליציבות כלכלית ולהצלחה מקצועית, קל מאוד לשקוע בנוחות חומרית ולזנוח את השאיפות הרוחניות, המוסריות או הקהילתיות שלו. הביטוי 'וישמן ישורון ויבעט' מזמין אותנו לבחון את עצמנו ברגעי שפע: האם ההצלחה הופכת אותנו לאנוכיים ומנותקים, או שהיא משמשת פלטפורמה לעשיית טוב ועזרה לזולת?
  • חשיבות הזיכרון ההיסטורי כעוגן זהותיהקריאה 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור' מלמדת שזהות אישית וקולקטיבית אינה יכולה להתקיים בתוך ואקום של ההווה בלבד. במצבי משבר או קבלת החלטות גורליות בארגונים או במשפחה, חזרה להיסטוריה, לערכי היסוד ולטעויות העבר היא קריטית להתוויית דרך נכונה לעתיד.
  • קבלת מגבלות הכוח והשלמה עם המציאותלעיתים אנו משקיעים שנים בפרויקט, במערכת יחסים או בבניית מפעל חיים, אך לא זוכים לראות את פירותיו הסופיים או לקצור את התהילה. החוכמה היא לדעת לשחרר, להעביר את הלפיד לדור הבא מתוך הבנה שתפקידנו היה לסלול את הדרך, גם אם לא נגיע לקו הסיום בעצמנו.
היבט פילוסופי

השירה מעלה מתח פילוסופי קשה סביב מושג הצדק האלוהי וההיסטורי: האם אלוהים גואל את עמו ומציל אותו מחורבן מוחלט בגלל אהבה ורחמים פנימיים, או רק מתוך דאגה ל'תדמיתו' בעיני העמים האחרים ('לולי כעס אויב אגור, פן יאמרו ידינו רמה')? שאלה זו מותירה את מערכת היחסים בין האל לעמו במתח שבין ברית מוסרית מחייבת לבין אינטרס תיאולוגי קוסמי.

📖 קראו את הפרק המלא

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי־פִי׃

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי־דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי־עֵשֶׂב׃

כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ׃

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא׃

שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל׃

הֲ־לַיְהוָה תִּגְמְלוּ־זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא־הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ׃

זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר־וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ׃

בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ׃

יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ׃

כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל־גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל־אֶבְרָתוֹ׃

יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר׃

יַרְכִּבֵהוּ עַל־במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר׃

חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם־חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי־בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם־חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם־עֵנָב תִּשְׁתֶּה־חָמֶר׃

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ׃

יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ׃

יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם׃

צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ׃

וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו׃

וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא־אֵמֻן בָּם׃

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא־אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא־עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם׃

כִּי־אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד־שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים׃

אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה־בָּם׃

מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח־בָּם עִם־חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר׃

מִחוּץ תְּשַׁכֶּל־חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם־בָּחוּר גַּם־בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם־אִישׁ שֵׂיבָה׃

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם׃

לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן־יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן־יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל־זֹאת׃

כִּי־גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה׃

לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם׃

אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם־לֹא כִּי־צוּרָם מְכָרָם וַיהוָה הִסְגִּירָם׃

כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים׃

כִּי־מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי־רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ׃

חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר׃

הֲלֹא־הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי׃

לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ׃

כִּי־יָדִין יְהוָה עַמּוֹ וְעַל־עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי־אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב׃

וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ׃

אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה׃

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל׃

כִּי־אֶשָּׂא אֶל־שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם׃

אִם־שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם׃

אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב׃

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם־עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ׃

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַשִּׁירָה־הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן־נוּן׃

וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל׃

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת־בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת׃

כִּי לֹא־דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי־הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר׃

עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר־נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה׃

וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר־מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו׃

עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי־מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר־צִן עַל אֲשֶׁר לֹא־קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←