דברים · פרק ל״א
צוואת משה: העברת סמכויות, ספר הברית ושירת העד
חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל־תִּירְאוּ וְאַל־תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ׃
פסוק ו'משה מוסר את ספר התורה ובוחר ביהושע
הלילה נספר על רגע מיוחד מאוד של פרידה ואומץ. משה רבנו, שהנהיג את עם ישראל במשך שנים רבות במדבר, היה כבר זקן מאוד – בן מאה ועשרים שנה! הוא ידע שהגיע הזמן שלו לנוח, ושהוא לא יוכל להיכנס איתם לארץ החדשה. משה קרא לחברו הטוב והאמיץ, יהושע, ואמר לו מול כולם: 'חזק ואמץ! אל תפחד, כי אלוהים יהיה איתך'. כדי שהעם יזכור תמיד איך להיות טובים, משה כתב את כל התורה בספר מיוחד ומסר אותו לשמירה. הוא ביקש שפעם בכמה שנים יאספו את כולם – אבות, אימהות וגם ילדים קטנים – כדי להקשיב למילים הטובות שבספר. אלוהים אפילו לימד את משה שיר יפה כדי שיעזור להם תמיד לזכור את הדרך הנכונה, ומשה לימד את השיר הזה את כל העם באהבה גדולה.
אפשר להזכיר לילדים שגם כשאנחנו לא לידם פיזית, האהבה והתמיכה שלנו (וגם השמירה של אלוהים) תמיד מלוות אותם ומעניקות להם כוח פנימי.
הפרק עוסק במעבר בין דורות ובכוחו של הזיכרון המשפחתי והקהילתי. דרך הסיפור, נוכל ללמד את הילד על חשיבותם של מסורות וסיפורים משפחתיים שעוברים מדור לדור. זו הזדמנות מצוינת לדבר איתם על כך שגם כשאנשים אהובים לא נמצאים לידנו פיזית, המילים הטובות שלהם, הערכים והאהבה שהם השאירו לנו ממשיכים ללוות אותנו ולתת לנו כוח בכל יום מחדש. תוכלו לשתף את הילד בסיפור על סבא או סבתא, או על מנהג משפחתי מיוחד, ולשאול אותו מה הוא היה רוצה להעביר הלאה.
- אם היית צריך לכתוב ספר עם הכללים הכי חשובים של המשפחה שלנו, איזה כלל היית כותב ראשון?
- איך לדעתך הרגיש יהושע כשהוא קיבל את התפקיד החדש והחשוב להוביל את העם?
- איזה שיר או סיפור שאתה מכיר תמיד עושה לך הרגשה טובה וגורם לך להרגיש חזק ואמיץ?
המנהיג החדש והספר ששומר עלינו
דמיין שאתה עומד בתוך קהל עצום של אנשים, וכולם מקשיבים בשקט גמור. משה, המנהיג האהוב שהוביל את העם במדבר במשך שנים רבות, כבר זקן מאוד – בן מאה ועשרים שנה! הוא מסביר לעם שהוא לא יוכל להיכנס איתם לארץ החדשה, אבל מבקש מהם לא לפחד. הוא קורא לחברו הצעיר והאמיץ, יהושע, וממנה אותו למנהיג החדש שיצעד בראשם. כדי שהעם לא ישכח אף פעם את הדרך הטובה, משה כותב את כל התורה בספר מיוחד ומצווה לקרוא אותו יחד בכל כמה שנים, כדי שגם הילדים הקטנים ילמדו וידעו איך לחיות נכון. אלוהים אפילו מבקש ממשה לכתוב שיר מיוחד שילמד את כולם לשמור על הברית. מה יקרה כשמשה ייפרד מהם סופית? בפרק הבא נשמע את השיר המיוחד שמשה כתב!
משה אומר לעם: תהיו חזקים ואמיצים, אל תפחדו משום דבר, כי אלוהים תמיד הולך איתכם ולא יעזוב אתכם לעולם.
הידעתם שמשה היה בן 120 שנה ביום מותו, ועדיין היה לו כוח לדבר אל כל העם ולכתוב ספר שלם?
מהו השיר המסתורי שמשה ויהושע הצטוו לכתוב כדי לשמור על העם? בפרק הבא נגלה את המילים שלו!
חילופי משמרות: משה מעביר את הכתר
בפרק זה אנו פוגשים את משה רבנו ברגעיו האחרונים כמנהיג. הוא כבר בן 120, ויודע שלא יעבור את נהר הירדן אל הארץ המובטחת. משה מכנס את כל העם ומציג בפניהם את המנהיג החדש שלהם – יהושע בן נון. הוא מעודד את יהושע ואת העם במילים 'חזק ואמץ', ומבטיח להם שאלוהים ימשיך ללוות אותם. כדי להבטיח את המשכיות המורשת, משה כותב את ספר התורה ומוסר אותו לכוהנים, תוך ציווי על מצוות 'הקהל' – התכנסות של כל העם, כולל נשים וילדים, פעם בשבע שנים לשמיעת התורה. בהמשך, אלוהים קורא למשה ויהושע לאוהל מועד, ומגלה להם שהעם עתיד לחטוא לאחר מות משה. כדי להתכונן לכך, אלוהים מצווה עליהם לכתוב שיר אזהרה מיוחד שיישאר איתם תמיד.
כשאתם עומדים מול אתגר ענקי ומפחיד, תזכרו שאתם לא לבד. יש כוח פנימי ומלווה שנותן לכם גב ולא יפקיר אתכם ברגע האמת.
כשאתם נכנסים לתפקיד חדש או לקבוצה חדשה, אל תנסו לעשות הכל לבד. קחו השראה מיהושע: קבלו את ברכת הדרך ממי שהיה לפניכם, ותזכרו שיש לכם גב ותמיכה.
זה כמו קפטן של קבוצת כדורגל שעוזב את בית הספר ומעביר את סרט הקפטן לשחקן צעיר יותר, תוך שהוא משאיר לו ספר חוקים וטיפים כדי שהקבוצה תמשיך לנצח גם בלעדיו.
היום שאחרי משה: איך מייצרים המשכיות?
תארו לעצמכם שאתם צריכים להיפרד מהאדם שהוביל אתכם כל החיים, בדיוק ברגע הכי גורלי – רגע לפני הכניסה לארץ החדשה והמובטחת. זה בדיוק מה שקורה לעם ישראל בפרק הזה. משה, המנהיג המיתולוגי שהוציא את העם ממצרים, כבר בן 120 ויודע שהוא עומד למות ולא יעבור את נהר הירדן. הוא מכנס את כל העם ומציג בפניהם את יהושע בן נון כמנהיג הבא שיחליף אותו, ומעודד את כולם במילים המפורסמות 'חזק ואמץ'. כדי שהחברה לא תתפרק בלי המנהיג החזק שלה, משה כותב את ספר התורה ומעביר אותו לכוהנים ולזקנים. הוא מצווה על מצוות 'הקהל' – מפגש ענק פעם בשבע שנים שבו כולם, כולל נשים, ילדים וגרים, מתאספים יחד ומקשיבים לחוקי התורה כדי ללמוד ולזכור אותם. בהמשך, אלוהים קורא למשה ויהושע ומזהיר אותם שהעם עומד לפשל ולעזוב את הדרך ברגע שמשה ימות. כדי להתמודד עם זה, הוא מצווה עליהם לכתוב שיר מיוחד שישמש להם כתזכורת נצחית.
פסוק זה מהווה את לב נאום הפרידה של משה. ברגע המעבר הקריטי, כשהעם עומד בפני מלחמות קשות ללא מנהיגו המיתולוגי, משה מעתיק את מוקד הביטחון שלהם מחפיפה אנושית להשגחה אלוהית קבועה. הקריאה 'חזקו ואמצו' אינה רק עידוד פסיכולוגי, אלא תביעה קיומית להסתמך על הברית הנצחית שאינה תלויה בחייו של מנהיג בשר ודם.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה עוסק באחד האתגרים הכי קשים של כל חברה, ארגון או משפחה: העברת סמכויות והמשכיות. משה הוא לא סתם מנהיג; הוא האיש שהוציא את העם ממצרים, קרע את הים, הביא את התורה ועמד מול אלוהים. עכשיו, כשהוא מבין שזמנו קצוב, הוא צריך להכין את העם ל'יום שאחרי'. שימו לב איך הוא עושה את זה בשלושה מישורים שונים: אנושי, מוסדי ורוחני.
במישור האנושי, הוא מעביר את ההנהגה ליהושע בצורה פומבית ומכובדת, כדי שלכולם יהיה ברור מי הבוס החדש. הוא לא משאיר מקום למלחמות ירושה או למאבקי כוח פנימיים. הוא קורא ליהושע לעיני כל ישראל ומחזק אותו. במישור המוסדי, הוא כותב את ספר התורה ומוסר אותו לכוהנים ולזקנים. משה מבין שמנהיג בשר ודם יכול למות, אבל חוקים וערכים כתובים נשארים לתמיד. הוא גם מייסד את מצוות 'הקהל' – אירוע קהילתי ענק פעם בשבע שנים שבו כולם, מגדול ועד קטן, מתאספים לשמוע את החוקים. זה יוצר תחושת שייכות וזהות משותפת ומבטיח שהידע לא יישאר רק אצל המנהיגים אלא יגיע לכל אחד ואחת.
אבל החלק הכי מפתיע בפרק הוא הריאליזם הנוקב שלו. אלוהים לא משלה את משה ולא מצייר לו עתיד ורוד. הוא אומר לו בבירור: 'הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ... ועזבני והפר את בריתי'. כלומר, ברגע שאתה הולך, הם הולכים להרוס הכל. זה נשמע מייאש ומאכזב מאוד עבור משה שעבד כל כך קשה. אבל במקום להרים ידיים או להתעצבן, אלוהים ומשה מייצרים כלי חינוכי חדש: שיר. למה דווקא שיר? כי חוקים יבשים אפשר לשכוח או להתעלם מהם, אבל שיר שנכנס ללב, עם קצב ומנגינה, נשאר בזיכרון הקולקטיבי של העם ועובר מדור לדור. השיר הזה יהיה שם כדי להזכיר להם מי הם ואיפה הם טעו, גם ברגעים הכי חסרי תקווה שלהם. משה מבין שהתפקיד שלו הוא לא להבטיח שהעם לעולם לא יטעה, אלא לתת להם את הכלים לחזור לעצמם אחרי שהם יטעו.
אם הייתם במקום יהושע, והייתם שומעים שאלוהים אומר למשה שהעם עומד למרוד ולחטוא מיד אחרי שמשה ימות – האם עדיין הייתם מסכימים לקחת את תפקיד המנהיג?
צוואת משה: העברת סמכויות, ספר הברית ושירת העד
פרק ל"א בספר דברים מתאר את שלבי הסיום של מנהיגות משה רבנו ואת הכנת עם ישראל לחיים בארץ כנען בלעדיו. משה, שהגיע לגיל 120, מבהיר לעם כי ימיו ספורים וכי נאסר עליו לחצות את נהר הירדן. הוא מציג את יהושע בן נון כמחליפו הרשמי ומעודד את העם ואת יהושע במילים 'חזק ואמץ', תוך הבטחה שהשכינה תלווה אותם במלחמותיהם. כדי להבטיח את שימור הברית, משה כותב את ספר התורה ומוסר אותו לכוהנים ולזקנים, תוך ציווי על מצוות 'הקהל' – קריאה פומבית של התורה בפני כל העם, כולל נשים, טף וגרים, מדי שבע שנים בחג הסוכות של שנת השמיטה. בהמשך, אלוהים קורא למשה וליהושע אל אוהל מועד ומנבא כי לאחר מות משה, העם יפר את הברית ויפנה לעבודת אלילים, מה שיביא להסתר פנים אלוהי ולצרות רבות. כדי לשמש עדות ואזהרה לעם, מצווה אלוהים על כתיבת שירה מיוחדת (שירת האזינו) ולימודה לכל ישראל. משה מסיים לכתוב את דברי התורה, מורה ללוויים להניח את הספר לצד ארון הברית כעד, ומקהיל את זקני העם כדי להשמיע באוזניהם את השירה.
פסוק זה מהווה את לב נאום הפרידה של משה. ברגע המעבר הקריטי, כשהעם עומד בפני מלחמות קשות ללא מנהיגו המיתולוגי, משה מעתיק את מוקד הביטחון שלהם מחפיפה אנושית להשגחה אלוהית קבועה. הקריאה 'חזקו ואמצו' אינה רק עידוד פסיכולוגי, אלא תביעה קיומית להסתמך על הברית הנצחית שאינה תלויה בחייו של מנהיג בשר ודם.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ל"א מהווה את שער הכניסה לחלק הדרמטי והמסכם של חמישה חומשי תורה – שלב הפרידה והעברת הלפיד. מבחינה ספרותית והיסטורית, הפרק מציג מודל מורכב של העברת סמכויות (Succession Planning) בשלושה צירים מקבילים: המנהיגות האנושית (משה ליהושע), המנהיגות המוסדית-טקסטואלית (כתיבת התורה ומסירתה ללוויים) והמנהיגות הרוחנית-חווייתית (מצוות הקהל ושירת העד).
המעבר ממשה ליהושע נעשה בטקס פומבי כפול: ראשית מול העם כולו, ושנית בתוך אוהל מועד בנוכחות האל בעמוד ענן. כפל זה מעניק ליהושע לגיטימציה חברתית ודתית מלאה. עם זאת, המעבר האמיתי אינו רק מאדם לאדם, אלא מאדם לטקסט. משה כותב את התורה ומוסר אותה לכוהנים ולזקנים. בכך מתרחשת מהפכה דמוקרטית ורוחנית: החוק אינו נחלתו הבלעדית של השליט או של מעמד כוהני סגור, אלא ספר גלוי ונגיש המונח לצד ארון הברית. מצוות ה'הקהל' משלימה תהליך זה – היא דורשת נוכחות של כל שכבות האוכלוסייה, כולל 'הטף' וה'גר', ומדגישה שהברית שייכת לכולם במידה שווה, ללא הבדל מעמד או גיל.
אולם, לצד המבנה המוסדי המרשים, הפרק חושף מתח תיאולוגי ופסיכולוגי עמוק. אלוהים מנבא למשה את כישלונו העתידי של העם: 'וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ... ועזבני והפר את בריתי'. הפער בין המאמץ העצום של משה לבין הידיעה המוקדמת על הבגידה הצפויה יוצר תחושת טרגיות עמוקה. משה עצמו מבטא זאת בפני הלוויים כשהוא אומר: 'הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה', ואף כי אחרי מותי'.
הפתרון האלוהי לקושי זה הוא מפתיע: כתיבת שירה. השירה משמשת כ'עד' משפטי והיסטורי. בניגוד לקוד המשפטי היבש, השירה פונה אל הרגש, אל הדמיון ואל הזיכרון האסתטי. היא נועדה לשרוד בפי העם גם בתקופות של שפל רוחני והסתר פנים, ולשמש גשר לחזרה בתשובה. משה מסיים את הפרק בנימה מפוכחת, כשהוא מקהיל את הזקנים ומביע את חששו העמוק מפני העתיד, אך בו בזמן מעניק להם את הכלים הרוחניים להתמודד עם הנפילה הצפויה. בכך מלמד אותנו הפרק כי מנהיגות אמיתית אינה נמדדת רק בשמירה על הקיים בהווה, אלא ביצירת התשתית שתאפשר התאוששות ותיקון גם בעתיד הרחוק, מתוך הבנה עמוקה ומפוכחת של חולשות הטבע האנושי.
- מיסוד הידע והעברת סמכויות מבוזרתבניהול ארגונים או עסקים, הסתמכות על כריזמה של מנהל יחיד היא מתכון לאסון ביום שאחרי ללכתו. הלקח מפרק זה הוא החשיבות של כתיבת נהלים מסודרים, שיתוף הידע עם כלל חברי הצוות (כמו מסירת התורה ללוויים ולזקנים), ויצירת טקסים קבועים המשמרים את התרבות הארגונית ללא תלות באדם ספציפי.
- הכרה במגבלות השליטה והכנה למשברהורים, מנהלים ומחנכים חווים לעיתים קרובות תסכול כשהם מגלים שאין להם שליטה מלאה על בחירותיהם של כפיפיהם או ילדיהם. במקום לנסות לכפות שליטה מוחלטת (דבר בלתי אפשרי), יש להשקיע ביצירת 'עוגני זיכרון' וכלים חינוכיים שיעמדו לרשותם ברגעי המשבר ויעזרו להם למצוא את דרכם חזרה לאחר הטעות.
- כוחה של האמנות והשירה ככלי לשינוי תודעתיכאשר אנו רוצים להעביר מסר ערכי עמוק או להתמודד עם קונפליקט מורכב, הסברים רציונליים וחוקים יבשים לעיתים קרובות נתקלים בהתנגדות. שימוש בכלים אמנותיים, מוזיקליים או סיפוריים עוקף את מנגנוני ההגנה הרציונליים, נוגע ברגש ומאפשר למסר להישמר בזיכרון לטווח ארוך, בדיוק כפי שהשירה שימשה כעד נצחי לעם ישראל.
הפרק מעלה את הדילמה הקלאסית של ידיעה מול בחירה חופשית: אם אלוהים יודע בוודאות שהעם יחטא ויפר את הברית ('כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום'), האם יש טעם במאמציו של משה ובמתן התורה? האם הבחירה החופשית של בני ישראל היא אמיתית, או שמא גורלם לחטא ולעונש נחתם מראש?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן־מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא־אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת־הַיַּרְדֵּן הַזֶּה׃
יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא־יַשְׁמִיד אֶת־הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה׃
וְעָשָׂה יְהוָה לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם׃
וּנְתָנָם יְהוָה לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל־הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם׃
חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל־תִּירְאוּ וְאַל־תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ׃
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל־יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת־הָעָם הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם׃
וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת׃
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת־הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל־הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת־אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְאֶל־כָּל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת׃
בְּבוֹא כָל־יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת־פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת־הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל־יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם׃
הַקְהֵל אֶת־הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת׃
וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל־הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד׃
וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל־פֶּתַח הָאֹהֶל׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם־אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר־הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא־שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ׃
וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם־הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי־אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה׃
וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל־אֱלֹהִים אֲחֵרִים׃
וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה־לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
כִּי־אֲבִיאֶנּוּ אֶל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל־אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת־בְּרִיתִי׃
וְהָיָה כִּי־תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת־יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי׃
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיְצַו אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ׃
וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה־הַזֹּאת עַל־סֵפֶר עַד תֻּמָּם׃
וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת־הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה לֵאמֹר׃
לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה־שָׁם בְּךָ לְעֵד׃
כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת־מֶרְיְךָ וְאֶת־עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם־יְהֹוָה וְאַף כִּי־אַחֲרֵי מוֹתִי׃
הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת־כָּל־זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ׃
כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי־הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי־תַעֲשׂוּ אֶת־הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם׃
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת־דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם׃