דברים · פרק י״ט
מניעת שפיכות דמים וכינון צדק: המבנה המשפטי של החברה המקראית
לֹא־יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל־עָוֺן וּלְכָל־חַטָּאת בְּכָל־חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל־פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל־פִּי שְׁלֹשָׁה־עֵדִים יָקוּם דָּבָר׃
פסוק טוהערים ששומרות על האמת והשלום
הלילה, ילדים מתוקים, נספר על חוקים מיוחדים שאלוהים נתן לעם ישראל כדי שכולם יחיו בבטחה ובשלום בארצם החדשה. לפעמים, בחיים, קורות תקלות עצובות בטעות גמורה – כמו חבר שחוטב עצים ביער, ופתאום ראש הברזל של הגרזן שלו עף מהידית ופוגע בטעות בחבר שלו. כדי להגן על מי שעשה טעות כזו מפני כעסם של אחרים, אלוהים ביקש לבנות שלוש ערים מיוחדות שנקראות 'ערי מקלט'. הערים האלה היו כמו חיבוק גדול ובטוח: מי שקרה לו אסון כזה בטעות, היה יכול לרוץ לשם מהר ולהיות מוגן ושמור. עוד לימד אלוהים שחייבים תמיד לכבד את השדות של השכנים ולא להזיז את אבני הגבול שלהם, והכי חשוב – שבבית המשפט מותר להגיד רק את האמת המדויקת, כי האמת היא השומרת על כולנו.
הפסוק מדגיש את החשיבות של בדיקה מעמיקה ואי-הסתמכות על מקור יחיד לפני שחורצים משפט או מאשימים מישהו.
הסיפור על ערי המקלט וההבחנה הברורה בין טעות מצערת ('בשגגה') לבין פגיעה מכוונת ('בזדון') הוא כלי חינוכי נפלא להורים. ילדים צעירים חווים לעיתים קרובות פחד ותסכול עצום כשהם שוברים חפץ יקר בבית או פוגעים באחיהם בטעות במהלך משחק, והם עלולים לשקר מתוך פחד מעונש. דרך הפרק הזה נוכל להסביר להם שאצלנו בבית תמיד יש להם 'עיר מקלט' – מקום בטוח לחלוטין שבו הם יכולים להגיד את האמת בלי לפחד. נלמד אותם שאנו כהורים תמיד מבחינים בין תאונה לבין התנהגות מכוונת, ושתמיד נעזור להם לתקן את הטעויות שלהם באהבה ובחמלה.
- אם חבר עושה משהו שמפריע לך בטעות, איך אתה יכול לדעת שהוא לא התכוון להציק?
- למה לדעתך חשוב שיהיה לנו מקום בטוח לספר בו את האמת כשאנחנו עושים טעות?
- איך אנחנו יכולים לעזור לחבר שמרגיש עצוב או מבוהל בגלל טעות שקרתה לו?
ערי המקלט: מקום בטוח למי שקרה לו אסון
דמיינו שאתם וחבר טוב שלכם הולכים ליער לחטוב עצים. פתאום, בלי כוונה, ראש הברזל של הגרזן עף מהידית ופוגע בחבר. איזה פחד ואסון! המשפחה של החבר כועסת ועצובה מאוד, והם עלולים לרדוף אחריכם מתוך כעס גדול. מה עושים? בפרק הזה משה מסביר לעם ישראל שאלוהים דואג למי שקרה לו אסון בטעות. הוא מצווה להקים שלוש ערים מיוחדות שנקראות 'ערי מקלט'. מי שפגע במישהו בטעות גמורה יכול לרוץ מהר מהר לעיר הזו, ושם הוא יהיה מוגן ובטוח מפני כעסם של המשפחה. אבל מי שפגע בכוונה? הוא לא יקבל שם הגנה. משה גם מלמד אותנו שאסור להזיז גבולות של שדות של אחרים, ושחייבים תמיד להגיד רק את האמת בבית המשפט!
החוק הזה אומר שאסור להאשים מישהו או להעניש אותו רק בגלל שאדם אחד אמר שהוא עשה משהו רע. צריך לפחות שני אנשים שראו את זה כדי להיות בטוחים לגמרי.
הידעתם שהדרכים לערי המקלט היו חייבות להיות רחבות, נקיות ומסומנות בשלטים ברורים, כדי שמי שצריך לברוח לשם לא יתברבר בדרך ויגיע מהר ובבטחה?
אבל מה קורה אם מישהו מנסה לשקר בבית המשפט ולהפיל תיק על מישהו אחר? בפרק הבא נראה איך השופטים מגלים את האמת!
ערי מקלט ועדי שקר: איך שומרים על צדק אמיתי?
בפרק יט בספר דברים, משה מציג חוקים חברתיים ומשפטיים דרמטיים עבור עם ישראל העומד להיכנס לארצו. החוק הראשון עוסק ב'ערי מקלט' – ערים מיוחדות המיועדות להגן על אדם שהרג את חברו בטעות גמורה (כמו תאונת עבודה ביער). הערים הללו מונעות מ'גואל הדם' – קרוב משפחה כועס – לפגוע בו מתוך סערת רגשות. עם זאת, רוצח בכוונה תחילה לא ימצא שם מקלט ויועמד לדין. בהמשך, הפרק אוסר על הזזת גבולות של שדות של אחרים בסתר, וקובע חוק משפטי חיוני: אי אפשר להרשיע אדם על סמך עד אחד בלבד, אלא רק על פי שניים או שלושה עדים. אם מתגלה עד שקר שניסה להפליל חף מפשע, הוא מקבל בדיוק את העונש שהוא תכנן ליריבו.
הפסוק מלמד אותנו שלא קובעים אשמה של מישהו לפי מילה של אדם אחד בלבד. כדי למנוע שקרים ועוול, חייבים שיהיו כמה אנשים שיעידו על מה שקרה.
כשאתם שומעים שמועה רעה על חבר, אל תאמינו מיד למקור אחד. תמיד תבדקו את העובדות מכמה כיוונים לפני שאתם מחליטים מה האמת.
להעניש עד שקר במה שהוא זמם לעשות לחברו זה בדיוק כמו לגלות שמישהו פתח פרופיל מזויף כדי להפיץ שקרים על ילד אחר בכיתה, והנהלת בית הספר מחליטה להשעות את השקרן במקום את הילד שהושמץ.
משפט, רגש ונקמה: הגבולות שמגנים עלינו
פרק יט בספר דברים מציג את התשתית למערכת משפט הוגנת בארץ ישראל החדשה, רגע לפני שהעם נכנס להתיישב בה. משה מורה לעם להקצות שלוש ערים מיוחדות, 'ערי מקלט', שישמשו מקום הגנה פיזי למי שהרג בשגגה – כלומר, בתאונה מצערת ובלתי נמנעת וללא שום כוונת זדון או איבה מוקדמת. המטרה המרכזית היא למנוע מקרובי המשפחה של ההרוג, הכואבים והנסערים, לפעול מתוך דחף פתאומי של נקמת דם ברגע של כעס עיוור ולפגוע באדם חף מפשע. לצד זאת, רוצחים במזיד שינסו להסתתר בערים הללו לא יקבלו שום הגנה ויימסרו למשפט צדק. הפרק ממשיך ומסדיר חוקים חברתיים נוספים, כמו האיסור החמור על 'הסגת גבול' – גניבת שטח של השכן על ידי הזזת אבני הגבול בלילה בסתר. לבסוף, נקבעים חוקי עדות נוקשים להגנת הנאשמים: אין להרשיע אדם על סמך עד יחיד, ואם מתגלה 'עד חמס' (עד שקר), בית הדין יגזור עליו את העונש המדויק שהוא ניסה להפיל על הנאשם.
הפסוק קובע את אחד היסודות החשובים ביותר של המשפט העברי והאוניברסלי: מניעת הרשעה על סמך עדות יחידה. הדרישה לשני עדים לפחות נועדה להגן על הפרט מפני עלילות שווא, נקמה אישית או טעויות אנוש של עד יחיד. זהו מנגנון הגנה חיוני השומר על טוהר ההליך השיפוטי ומבטיח כי החלטות הרות גורל יתקבלו רק על בסיס ראיות מוצקות ומצטלבות.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של בניית חברה מתוקנת, ומראה לנו איך התורה מנסה לרסן את היצרים האנושיים הכי חזקים שלנו בצורה חכמה ומעשית. תחשבו על זה רגע: מישהו איבד את היקר לו מכל בתאונה קשה. הכעס והצער שלו ושל משפחתו הם עצומים, והדחף הראשוני והטבעי ביותר בעולם העתיק היה לנקום מיד במי שגרם למוות הזה. כאן נכנס לתמונה המושג של 'גואל הדם'. התורה מבינה היטב את הרגש הבוער הזה, אבל היא מסרבת לתת לנקמה לנהל את החברה או להכתיב את החוק. ערי המקלט הן פתרון פיזי ופסיכולוגי גאוני: הן מפרידות בין הנוקם הכועס לבין ההורג בשגגה, ומעניקות לשניהם זמן של נשימה והתרגעות כדי שהצדק האמיתי יוכל להתברר בבית המשפט בצורה שקולה ולא מתוך זעם עיוור. מה שבאמת מעניין כאן הוא ההבחנה החדה שהפרק עושה בין שגגה לבין זדון. התורה לא מנסה לוותר על ענישת פושעים אמיתיים – רוצח במזיד לא ימצא שום מקלט – אבל היא נלחמת בשיניים כדי להגן על מי שפעל ללא כוונה רעה. זהו מסר חברתי עצום על החשיבות של כוונה ומניעים מאחורי המעשים שלנו. העיקרון הזה של הגנה על הפרט מפני עיוות דין ממשיך ישירות לחוקי העדים המרתקים שבסוף הפרק. תארו לעצמכם עולם שבו מספיק שמישהו אחד שלא מחבב אתכם יגיד שעשיתם משהו רע, וכבית המשפט מיד יאמין לו ויעניש אתכם. זה נשמע כמו סיוט, נכון? בדיוק בגלל זה נקבע הכלל ששום דבר לא נקבע על פי עד יחיד, אלא תמיד נדרשים שני עדים לפחות כדי לבסס אשמה. ואם מישהו בכל זאת מחליט להסתכן ולשקר בבית המשפט כדי להרוס למישהו אחר את החיים? כאן מגיע אחד החוקים הכי חזקים בתורה: 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו'. אם העד השקרן רצה שהנאשם ייכנס לכלא או ישלם קנס כבד – העד עצמו יקבל בדיוק את העונש הזה. החוק הזה יוצר הרתעה אדירה ומחנך את כולנו לקחת אחריות מוחלטת על המילים שיוצאות לנו מהפה, מתוך הבנה שלמילים יש כוח לבנות או להחריב חיים שלמים. בסופו של דבר, הפרק מלמד אותנו שחברה בריאה לא יכולה להתקיים רק על חוקים יבשים, אלא היא חייבת להביא בחשבון את הפסיכולוגיה האנושית – את הפחד, את הכעס ואת הנטייה לשקר או לנקום. על ידי יצירת איזונים עדינים בין דין קשוח לחמלה אנושית, הפרק מניח את היסודות לעולם שבו כל אדם יכול להרגיש בטוח, גם כשהוא עושה טעות נוראית וגם כשהוא עומד מול האשמות שווא.
אם חבר טוב שלכם עשה משהו רע בטעות, האם תהיו מוכנים לעזור לו להסתתר או שתתעקשו שהוא צריך להתמודד עם התוצאות של המעשים שלו?
מניעת שפיכות דמים וכינון צדק: המבנה המשפטי של החברה המקראית
פרק יט בספר דברים מציג קובץ חוקים יסודיים המיועדים להסדיר את מערכת המשפט, הגנת הפרט והסדר החברתי בארץ ישראל, רגע לפני כניסת העם אליה. הפרק נפתח בציווי להפריד שלוש ערי מקלט בתוך נחלת הארץ, להכשיר אליהן דרכי גישה נוחות ורחבות, ולחלק את גבולות הארץ בצורה שווה שתאפשר לכל אדם שהרג נפש בשגגה לנוס אליהן במהירות ולהינצל מנקמת דם. משה מציג הבחנה משפטית ומוסרית ברורה בין הורג בשוגג – כגון אדם שראש הגרזן שלו נשמט במהלך חטיבת עצים משותפת ביער והרג את רעהו ללא שום איבה מוקדמת – לבין רוצח במזיד ובכוונה תחילה, אשר זקני עירו מחויבים להסגירו מתוך עיר המקלט ישירות לידי גואל הדם לשם עשיית דין. בהמשך, הפרק אוסר על הסגת גבולו של השכן ומעבר על פני סימוני הקרקע ההיסטוריים. לבסוף, מפורטים דיני הראיות המרכזיים: שלילת האפשרות להרשיע אדם על פי עד יחיד, וקביעת עונש הרתעתי חמור וחסר פשרות לעדי שקר המנסים להפליל חפים מפשע, המבוסס על עקרון 'כאשר זמם לעשות לאחיו'.
הפסוק קובע את אחד היסודות החשובים ביותר של המשפט העברי והאוניברסלי: מניעת הרשעה על סמך עדות יחידה. הדרישה לשני עדים לפחות נועדה להגן על הפרט מפני עלילות שווא, נקמה אישית או טעויות אנוש של עד יחיד. זהו מנגנון הגנה חיוני השומר על טוהר ההליך השיפוטי ומבטיח כי החלטות הרות גורל יתקבלו רק על בסיס ראיות מוצקות ומצטלבות.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק יט בספר דברים מהווה אבן פינה בהגות המשפטית המקראית, ומציג תפיסה מורכבת של צדק חברתי המאזנת בין הגנה על חיי אדם לבין ריסון יצרים קהילתיים עתיקים. במרכז הפרק עומד מוסד ערי המקלט. בעולם העתיק, נקמת דם לא נתפסה כפשע, אלא כחובה מוסרית ומשפחתית ראשונה במעלה לשם שיקום כבוד המשפחה שנפגע. התורה אינה מבטלת לחלוטין את המוסד החברתי המושרש הזה במחי יד, אלא מתעלת אותו ומגבילה אותו באופן דרמטי. על ידי יצירת מרחב גאוגרפי מוגן ('ערי מקלט') והכשרת דרכים נגישות ומפולסות אליו, התורה יוצרת חיץ פיזי ופסיכולוגי בין הנוקם הנסער לבין ההורג בשגגה. הבחנה זו בין 'בבלי דעת' (חוסר כוונה פלילית) לבין רצח מתוך שנאה מוקדמת היא פריצת דרך משפטית המפרידה לראשונה בין פשיעה פלילית לתאונה מצערת, ומפקיעה את זכות הענישה מידי הפרט לטובת הציבור. מבחינה ספרותית, הפרק משתמש בניגודים חדים ובמילים מנחות כדי להבהיר את הגבולות המוסריים של החברה. מצד אחד, ישנה דאמה עמוקה למניעת שפיכת 'דם נקי' (חף מפשע) בארץ, ומצד שני, דרישה בלתי מתפשרת לבער את 'דם הנקי' שחולל על ידי רוצח במזיד ('לא תחוס עינך עליו'). המילים המנחות סביב שורשי הראייה והחמלה ('לא תחוס עינך') חוזרות הן לגבי הרוצח במזיד והן לגבי עד השקר, ומדגישות שרחמים במקום הלא נכון הופכים לאכזריות כלפי החברה כולה. החוק דורש מהחברה אקטיביות: לא רק להקים ערים, אלא 'להכין את הדרך' – לדאוג לתשתיות פיזיות שיאפשרו את מימוש הצדק וההגנה. חלקו השני של הפרק עובר מדיני נפשות לדיני ממונות (הסגת גבול) ולדיני ראיות, ובכך יוצר שלמות של הגנה על שלוש זכויות יסוד: החיים, הקניין והשם הטוב. האיסור על הסגת גבול ('לא תסיג גבול רעך') מגן על היציבות הכלכלית והחברתית של המשפחות בנחלתן. הדרישה לשני עדים לפחות ('על פי שני עדים... יקום דבר') מהווה הגנה חוקתית מן המעלה הראשונה מפני עריצות שיפוטית, טעויות אנוש ועלילות שווא של יחידים בעלי אינטרס. שיאו של הפרק הוא בדין 'עד זומם' – עד שקר שנתפס בקלקלתו לאחר דרישה וחקירה היטב של השופטים. העונש המוטל עליו, 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו', מיישם את עקרון הלקס טליוניס (Lex Talionis - עין תחת עין) באופן המדויק ביותר: העונש אינו נקבע לפי הנזק הפיזי שנגרם בפועל, אלא לפי הנזק המשפטי והחברתי שהעד תכנן לחולל בזדון לזולת. בכך, המקרא מעניק למילים ולעדות משקל שווה למעשים פיזיים, ומבהיר כי עיוות הדין והשקר הממוסד הם איומים קיומיים על עצם יציבותה המוסרית של החברה. מעבר להיבט המשפטי הצר, הפרק מציג מהפכה תרבותית של ממש: המעבר מצדק שבטי, המבוסס על כוח ונקמה אישית, לצדק ממוסד ומדינתי המנוהל על ידי כוהנים ושופטים ניטרליים 'לפני ה''. העמידה של שני הניצים מול השופטים והדרישה לחקירה מעמיקה ('ודרשו השופטים היטב') מייצגות את השאיפה לחקר האמת האובייקטיבית, חסרת הפניות. התורה מבינה כי ללא מערכת משפט אמינה, המגנה על החלש והחף מפשע ומענישה בחומרה את הרמאים והחמסנים, הארץ כולה תישחת ותתמלא בדם נקי. בכך הופך הפרק למניפסט נצחי על חשיבותה של מערכת משפט יציבה, הוגנת ונקייה משחיתות.
- יצירת מרחבים מתווכים לפתרון קונפליקטיםבמצבי משבר אישיים או מקצועיים, כאשר הרגשות גועשים (למשל, פיטורין פתאומיים, סכסוך שותפים או גירושין), הנטייה הטבעית היא להגיב מיד מתוך פגיעה וכעס. עקרון ערי המקלט מלמד אותנו את החשיבות של יצירת 'מרחב הגנה' זמני – פסק זמן מתוכנן, היעזרות במגשרים או אנשי מקצוע ניטרליים, המאפשרים לרוחות להירגע לפני שמקבלים החלטות הרות גורל או נוקטים בצעדים משפטיים חד-צדדיים.
- אחריות חברתית למניעת עיוות דיןבעידן הרשתות החברתיות, שבו משפטי שדה ושיימינג ציבורי מתרחשים על בסיס יומי וללא סינון, חובתנו כאזרחים וכבני אדם היא ליישם את עקרון 'שני העדים'. אין לקבל גרסה חד-צדדית או שמועה כמציאות מוגמרת. עלינו לדרוש הצלבת מקורות, לבחון ראיות בעיניים ביקורתיות, ולהימנע מלהיות שותפים להרשעה ציבורית חפוזה של אדם שטרם נשמעה הגנתו.
- עיקרון ההדדיות והאחריות על הכוונהבניהול צוותים או במערכות יחסים, כאשר אנו נדרשים להעריך ביצועים או לפתור בעיות, עלינו להבחין תמיד בין טעות שנעשתה בתום לב ('בבלי דעת') לבין פגיעה מכוונת או רשלנות פושעת. תגובה עונשית אחידה לשני המקרים מעקרת את המוטיבציה ומייצרת תחושת חוסר צדק. מאידך, יש להטיל אחריות מלאה על מי שפועל בזדון או מנסה להפיל את אשמתו על אחרים.
הפרק מעלה את המתח המוסרי שבין הצורך בענישה אובייקטיבית לבין ההכרה ברגשות האנושיים הטבעיים של הקורבן ומשפחתו. מצד אחד, התורה מכירה בלגיטימיות של סערת הרגשות של גואל הדם ('כי יחם לבבו'), אך מצד שני היא מגבילה את יכולתו לפעול ומפקיעה את הכוח מידיו לטובת הממסד השיפוטי הציבורי. הדילמה היא: האם מערכת משפט יכולה אי פעם לספק מענה מלא לתביעת הצדק הרגשית של הקורבן, או שמא תפקידה המרכזי הוא דווקא לנטרל את הרגש לטובת שמירה על יציבות חברתית?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
כִּי־יַכְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת־אַרְצָם וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם׃
שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ׃
תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת־גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל־רֹצֵחַ׃
וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר־יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת־רֵעֵהוּ בִּבְלִי־דַעַת וְהוּא לֹא־שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם׃
וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת־רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן־הָעֵץ וּמָצָא אֶת־רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל־אַחַת הֶעָרִים־הָאֵלֶּה וָחָי׃
פֶּן־יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי־יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי־יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט־מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם׃
עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ׃
וְאִם־יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת־כָּל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ׃
כִּי־תִשְׁמֹר אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל־הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה׃
וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים׃
וְכִי־יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל־אַחַת הֶעָרִים הָאֵל׃
וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת׃
לֹא־תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם־הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ׃
לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ׃
לֹא־יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל־עָוֺן וּלְכָל־חַטָּאת בְּכָל־חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל־פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל־פִּי שְׁלֹשָׁה־עֵדִים יָקוּם דָּבָר׃
כִּי־יָקוּם עֵד־חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה׃
וְעָמְדוּ שְׁנֵי־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְהוָה לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם׃
וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד־שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו׃
וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ׃
וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא־יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ׃
וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל׃