דברים · פרק י״ח
בין אשליה לאמת: המאבק על האותנטיות הרוחנית
תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
פסוק י״גהשליחים של המילים הטובות
הלילה נספר על שיחה מיוחדת שהייתה למשה עם בני ישראל במדבר. משה הסביר להם שאלוקים דואג לכולם, ובמיוחד לאנשים שעוזרים לנו להתפלל ולשמוח – הכהנים והלויים. מכיוון שהם עסוקים רק בעשיית טוב, אין להם שדות משלהם, והעם חולק איתם אוכל בשמחה. משה גם ביקש מהעם לא להאמין לקוסמים שמבטיחים לעשות קסמים מוזרים או לגלות את העתיד בדרכים משונות. במקום זה, אלוקים הבטיח לשלוח לנו נביאים – אנשים טובים וישרים שידברו אלינו מילים של אמת, אהבה ושלום. ואיך נדע שהם באמת שליחים של אלוקים? פשוט מאוד: אם מה שהם מבטיחים באמת קורה, נדע שהם דוברי אמת. הסיפור הזה מלמד אותנו להקשיב תמיד לקולות הטובים והאמיתיים שמקיפים אותנו.
הפסוק מזמין אותנו ללמד את הילדים לבטוח בחיים וביושרה הפנימית שלהם, במקום לחפש אישורים חיצוניים או פתרונות קסם מהירים.
הפרק מדגיש את החשיבות של הבחנה בין אמת לשקר ופיתוח ביטחון פנימי (תמימות). עבור ילדים, העולם מלא במידע ובקולות שונים – מחברים בגן או בבית הספר, ועד למסכים. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי לעזור לילד לפתח 'מצפן פנימי'. נסביר להם שקול אמיתי וטוב הוא קול שעושה לנו הרגשה נעימה ובטוחה בלב, ושומר על האמת. נעודד אותם לשתף אותנו כשהם שומעים משהו שמבלבל אותם, ונזכיר להם שתמיד כדאי לבדוק את הדברים יחד עם אנשים שאוהבים אותם.
- איך אתה מרגיש בלב כשמישהו אומר לך משהו שהוא באמת נכון וטוב?
- אם היית יכול לבקש מהשליח של אלוקים להגיד לך מילה אחת טובה, מה היית רוצה לשמוע?
- למי מהאנשים שמסביבך אתה הכי סומך כשהוא מספר לך משהו?
השליחים המיוחדים של המילים הטובות
דמיינו שאתם עומדים בתוך קהל גדול גדול, ומשה המנהיג האהוב עומד ומדבר אליכם. משה מסביר לעם על שבט לוי, האנשים שעוזרים לכולם להתפלל. לשבט הזה אין שדות משלו, ולכן כולם חולקים איתם אוכל באהבה. משה מבקש מהעם: כשתיכנסו לארץ החדשה, אל תתעסקו בקסמים מוזרים, בלחשים או בניחושים של עתיד, כמו שעושים עמים אחרים. אלוקים לא אוהב טריקים! במקום זה, הוא מבטיח לשלוח לנו נביאים – אנשים טובים וישרים שיביאו לנו את המילים של אלוקים בצורה ברורה וישר אל הלב. ואיך נדע שהם דוברי אמת? אם מה שהם מבטיחים באמת קורה! כך נדע להקשיב רק לקולות הטובים והאמיתיים.
אלוקים מבקש מאיתנו להיות פשוטים, ישרים וטובים, ולבטוח בו בלב שלם בלי לחפש קסמים וטריקים.
הידעת? לשבט לוי לא הייתה אדמה משלהם לגדל בה פירות וירקות, כי התפקיד שלהם היה לעזור לעם בבית המקדש, והעם דאג להם לאוכל!
מה יקרה כשהעם יפגוש את הנביא הראשון בארץ החדשה? בפרק הבא נגלה איך ממשיכים במסע!
בלי קסמים ובלי זיופים: מחפשים את האמת
בפרק זה משה מכין את בני ישראל לחיים בארץ כנען ומציב חוקים ברורים לגבי הנהגה ורוחניות של החברה החדשה. ראשית, הוא מסביר ששבט לוי לא יקבל נחלת אדמה כמו שאר השבטים, אלא יתפרנס מתרומות העם כדי שיוכלו להתרכז בעבודת הקודש ובחיבור הקהילה. בהמשך, משה מזהיר את העם שלא להתפתות למכשפים, קוסמים ומעלי באוב שמבטיחים לגלות את העתיד בדרכים משונות ומפחידות. התורה דורשת "תמים תהיה" – ללכת ביושרה, בפשטות ובביטחון בדרך הטובה. במקום קסמים, אלוהים מבטיח להקים נביאי אמת, כמו משה עצמו, שיעבירו את המסרים החשובים שלו. משה נותן לעם כלי פשוט וחשוב לזהות נביא שקר: אם הוא מנבא משהו והדבר לא קורה במציאות, סימן שהוא משקר ואין צורך לפחד ממנו או להקשיב לו.
במקום לנסות לשלוט בכל דבר או להשתמש בקיצורי דרך מזויפים, תהיה אמיתי עם עצמך ועם אלוהים ותאמין בדרך שלך.
כשמישהו מנסה למכור לכם "פתרון קסם" מהיר בלי מאמץ – בלימודים, בספורט או ברשתות – תזכרו שאין קיצורי דרך אמיתיים. עבודה קשה ויושרה הן הדרך היחידה שמחזיקה מעמד.
ללכת לקוסמים ומנחשים פעם זה בדיוק כמו להאמין לכל מיני "משפיענים" ברשת שמבטיחים לכם עושר מהיר או שינוי חיים בלחיצת כפתור, כשהמטרה האמיתית שלהם היא רק לקבל לייקים וכסף.
מבחן האמת: איך מזהים קול אותנטי בעולם של רעש?
משה מציג בפרק זה את המבנה החברתי והרוחני של עם ישראל לקראת הכניסה לארץ המובטחת, ומציע אלטרנטיבה בריאה לתרבות המקומית. הוא פותח בשבט לוי, השבט שמשרת במקדש ומנהיג את הקהילה. ללויים אין חלקת אדמה משלהם; הם חיים מהתרומות והמתנות של שאר השבטים, מה שמשחרר אותם מעבודת השדה ומאפשר להם לעסוק רק ברוח, במשפט ובחיבור חברתי. לאחר מכן, משה עובר לאזהרה חריפה נגד תרבות הכישוף והמאגיה של עמי כנען שחיו שם לפניהם. הוא אוסר לחלוטין על קוסמים, מנחשים, מכשפים ודורשים אל המתים, ומסביר שהדרך הנכונה להתמודד עם הפחד מהעתיד היא לחיות ביושרה, בפשטות ובאמון מלא. כתחליף לקוסמים, אלוהים מבטיח לשלוח להם נביאים – אנשים בשר ודם מתוך העם שיעבירו את דבריו בצורה גלויה, הגיונית וישירה. כדי שהעם לא יתבלבל בין מנהיג אמיתי לשרלטן, משה קובע מבחן פשוט וחד-משמעי: נביא שמנבא משהו והדבר לא קורה בפועל במציאות, או שמדבר בשם אלוהים אחרים, מתגלה כשקרן ואין לו שום סמכות או כוח עליהם. הפרק מלמד אותנו איך להבחין בין מנהיגות אמיתית לבין אחיזת עיניים מניפולטיבית.
פסוק זה מהווה את לב הפרק ואת תמצית הדרישה המוסרית והרוחנית מעם ישראל. בעוד העמים מסביב מנסים לפענח את העתיד ולשלוט בגורלם באמצעות מאגיה, קוסמים ומכשפים, התורה דורשת מהאדם ללכת בדרך של יושרה, פשטות ואמון מלא באל. תמימות כאן אינה טיפשות, אלא שלמות פנימית, כנות וביטחון בדרך האמת ללא צורך באחיזת עיניים.
להעמקה בסיפור⌄
דמיינו שאתם עומדים בצומת דרכים חשוב בחיים שלכם, ומסביבכם עשרות אנשים שצועקים שהם יודעים בדיוק מה נכון בשבילכם. חלקם מציעים פתרונות קסם, חלקם נשמעים מאוד משכנעים, וחלקם סתם מנצלים את הפחדים שלכם. זה בדיוק המצב שבו עם ישראל נמצא רגע לפני הכניסה לארץ כנען, וזה הרקע לפרק י"ח בספר דברים. הפרק מתחיל בהסדרת מעמדם של הכהנים והלויים. התורה קובעת שהם לא יקבלו נחלת קרקע כמו שאר השבטים. למה זה חשוב? כי כשאין לך אדמה משלך, אתה לא עסוק במלחמות גבולות, בחקלאות או בצבירת רכוש פרטי. הפרנסה שלהם מגיעה ישירות מהמתנות שהעם מביא למקדש. ההסדר הזה יוצר תלות הדדית יפה: העם דואג לצרכים הפיזיים של הלויים, והלויים דואגים לצרכים הרוחניים והחברתיים של העם. זהו ניסיון ליצור קבוצה של מנהיגים רוחניים שאינם מונעים מאינטרסים כלכליים אישיים. מיד לאחר מכן, התורה פונה להתמודד עם אחד הפחדים הכי עמוקים של בני האדם: הפחד מהעתיד ומהלא-נודע. באותה תקופה, הדרך המקובלת להתמודד עם הפחד הזה הייתה פנייה לקוסמים, מכשפים, מנחשים ודורשים אל המתים. אנשים רצו שליטה, והם היו מוכנים להאמין לכל מי שהציע להם אשליה של כוח. התורה אוסרת על כל אלה באופן מוחלט ומשתמשת במילים קשות כמו "תועבה". במקום לחפש קיצורי דרך מאגיים, התורה דורשת מהאדם: "תמים תהיה עם ה' אלוהיך". המשמעות של המילה "תמים" כאן היא שלמות פנימית, הליכה בדרך ישרה ובטוחה, מתוך קבלה של המציאות וביטחון בערכים הנכונים. אבל התורה מבינה שהצורך האנושי בהדרכה ובהכוונה הוא אמיתי לגמרי. לכן, במקום הקוסמים והמכשפים, אלוהים מבטיח להקים נביאים. הנביא הוא לא קוסם; הוא אדם רגיל, "מקרבך מאחיך", שמקבל השראה ומדבר בשם אלוהים כדי להדריך את העם מבחינה מוסרית וחברתית. כאן עולה השאלה הכי קשה: איך נדע למי להאמין? הרי כל אחד יכול לעמוד בכיכר העיר ולטעון שאלוהים דיבר אליו. התורה נותנת כאן מבחן מעשי ורציונלי להפליא: מבחן התוצאה. אם מישהו מציג את עצמו כנביא ומבטיח שמשהו יקרה, והדבר לא מתגשם – הוא נביא שקר. המבחן הזה דורש מאיתנו לא ללכת שולל אחרי כריזמה, דיבורים יפים או הופעה מרשימה, אלא לבחון את המציאות בעיניים פקוחות וביקורתיות. בסופו של דבר, הפרק הזה קורא לנו לבנות את החיים שלנו על בסיס של אמת, יושרה ומבחן המציאות, ולא על אשליות ופחדים.
אם היית פוגש היום מישהו שמבטיח לך שהוא יודע בדיוק מה יקרה איתך בעוד עשר שנים, היית רוצה לשמוע את זה או שהיית מעדיף להשאיר את העתיד פתוח?
בין אשליה לאמת: המאבק על האותנטיות הרוחנית
פרק י"ח בספר דברים מעצב את התשתית המוסרית, החברתית והרוחנית של עם ישראל לקראת התיישבותו בארץ כנען, ומציג מודל של הנהגה נקייה מאינטרסים. הפרק נפתח בהסדרת מעמדם הכלכלי של הכהנים והלויים, אשר אינם זכאים לנחלת קרקע כאחיהם משאר השבטים. במקום זאת, הם מתקיימים מהתרומות, מהביכורים ומהקורבנות של העם, הסדר המבטיח את התמסרותם המלאה לעבודת הקודש, למשפט ולשירות הקהילה ללא אינטרסים חומריים של צבירת נדל"ן או נכסים. בהמשך, משה מזהיר את העם באזהרה חמורה מפני אימוץ מנהגי הגויים המקומיים בארץ החדשה, ובמיוחד פולחנים מאגיים כגון העברת בנים באש, קוסמות, עוננות, כישוף, סיאנס ודרישה אל המתים. התורה דורשת מהאדם ללכת בדרך של שלמות ויושרה פנימית המבוססת על אמון ("תמים תהיה עם ה' אלוהיך"). כאלטרנטיבה לחיפוש העתיד המאגי והמניפולטי, אלוהים מבטיח להקים מוסד נבואה מסודר – נביאים שיצמחו מקרב העם וישמשו כצינור להעברת דברי האל באופן גלוי ומובן. לבסוף, הפרק מציג את המבחן המעשי והרציונלי להבחנה בין נביא אמת לנביא שקר: מבחן התגשמות הנבואה במציאות הפיזית. מי שמנבא בשקר או בשם אלוהים אחרים מאבד את סמכותו ואת חייו, והעם מצווה שלא לחשוש מפניו אלא להפעיל שיקול דעת ביקורתי.
פסוק זה מהווה את לב הפרק ואת תמצית הדרישה המוסרית והרוחנית מעם ישראל. בעוד העמים מסביב מנסים לפענח את העתיד ולשלוט בגורלם באמצעות מאגיה, קוסמים ומכשפים, התורה דורשת מהאדם ללכת בדרך של יושרה, פשטות ואמון מלא באל. תמימות כאן אינה טיפשות, אלא שלמות פנימית, כנות וביטחון בדרך האמת ללא צורך באחיזת עיניים.
הדרש — קריאה לעומק⌄
ספר דברים פרק י"ח מציג מודל חברתי ורוחני מרתק, המבקש לאזן בין הצרכים הקיומיים של האדם לבין השאיפה לחברה צודקת ואותנטית. הפרק מורכב משלושה חלקים המשתלבים זה בזה ליצירת תפיסת עולם שלמה ומלוכדת. החלק הראשון עוסק במעמד הכלכלי של שבט לוי. התורה קובעת באופן נחרץ: "לא יהיה לכהנים הלווים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל". בעולם העתיק, קרקע הייתה מקור הכוח, העושר והביטחון העיקרי. מניעת קרקע משבט שלם היא צעד רדיקלי. מטרת החוק היא כפולה: מחד, למנוע מהמנהיגות הרוחנית להפוך לאוליגרכיה קרקעית בעלת אינטרסים כלכליים שיכולים להשחית את תפקידם השיפוטי והחינוכי; מאידך, ליצור מערכת של ערבות הדדית שבה העם מפרנס את הלויים מתוך פירות אדמתו ("ראשית דגנך תירושך ויצהרך"). הלוי הופך ל"גר" התלוי בחסדי הקהילה, אך גם למי שמייצג את הנוכחות האלוהית בתוכה. התורה מדגישה שאפילו לוי שמגיע מהפריפריה ("מאחד שעריך") זכאי לשרת במקדש המרכזי וליהנות מחלק שווה, מה שמחזק את השוויון והלכידות בתוך השבט עצמו ומונע אפליה בין כהני המרכז לכהני השדה. החלק השני מעתיק את המבט מהמבנה החברתי אל המאבק התרבותי והפסיכולוגי של האדם מול הלא-נודע. עם כניסתם לארץ, בני ישראל עתידים לפגוש תרבויות המבוססות על מאגיה וכישוף. התורה מונה רשימה ארוכה ומפורטת של פרקטיקות אסורות: מעביר בנו באש (פולחן המולך), קוסם קסמים, מעונן, מנחש, מכשף, שואל אוב וידעוני, ודורש אל המתים. מאחורי הפרקטיקות הללו עומד דחף אנושי עמוק: הרצון לשלוט בעתיד, להפחית חרדה באמצעות מניפולציה של כוחות נסתרים, ולמצוא קיצורי דרך רוחניים. התורה שוללת דרכים אלו ומכנה אותן "תועבה" משום שהן משעבדות את האדם לפחדים ולמתווכים שרלטנים. הדרישה האלטרנטיבית היא "תמים תהיה עם ה' אלוהיך". המילה "תמים" בהקשר זה אינה מצביעה על נאיביות, אלא על שלמות (Wholeness), יושרה ואומץ קיומי לחיות בתוך אי-הוודאות של החיים מתוך אמון וביטחון בערכי היסוד ובאל, ללא צורך באחיזת עיניים ובניסיונות שליטה מאגיים. החלק השלישי פותר את המתח הפסיכולוגי שנוצר עקב איסור המאגיה. האדם עדיין זקוק להדרכה, לקול שיכוון אותו ברגעי משבר קולקטיביים ואישיים. לשם כך מקימה התורה את מוסד הנבואה: "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך". הנביא, בניגוד למכשף, אינו פועל באמצעות טקסים סודיים או מניפולציות מאגיות; הוא פשוט מדבר את דבר האל בשפה אנושית ברורה, גלויה ומוסרית. הוא צומח מתוך העם ("מאחיך") ומשמש כמנהיג רוחני ומוסרי המזכיר לעם את מחויבותם לברית. כדי להגן על העם מפני שרלטנים ונביאי שקר המנצלים את מעמדם, התורה מציגה את שאלת המפתח: "איכה נדע את הדבר אשר לא דיברו ה'?". התשובה היא אמפירית ורציונלית להפליא: מבחן התוצאה במציאות. אם מישהו מציג את עצמו כנביא ומבטיח שמשהו יקרה, והדבר לא מתגשם – הוא נביא שקר. המבחן הזה דורש מאיתנו לא ללכת שולל אחרי כריזמה, דיבורים יפים או הופעה מרשימה, אלא לבחון את המציאות בעיניים פקוחות וביקורתיות. בסופו של דבר, הפרק הזה קורא לנו לבנות את החיים שלנו על בסיס של אמת, אחריות חברתית ויושרה פנימית, תוך שילוב ייחודי בין אמונה עמוקה לבין חשיבה ביקורתית חסרת פשרות.
- מנהיגות ללא אינטרס חומריבעולם העסקים והניהול המודרני, ניגוד עניינים הוא אחת הרעות החולות הגדולות ביותר. חוקי הלויים מזכירים לנו שכדי לקבל החלטות אובייקטיביות ולשרת את הציבור באמת, על המנהיג להיות מנותק מאינטרסים כלכליים אישיים באותו תחום. יישום מעשי של זה הוא יצירת מנגנוני פיקוח ושקיפות מלאה בכל ארגון או קהילה שאנו מובילים.
- קבלה של אי-הוודאות (תמימות קיומית)החיפוש המודרני אחר תחזיות שוק, עצות של 'מומחים' מטעם עצמם או ניסיונות אובססיביים לשלוט בכל פרט בעתידנו דומה מאוד לקוסמות של העולם העתיק. הלקח הוא ללמוד לחיות עם אי-הוודאות. במקום להשקיע אנרגיה בניסיון נואש לנבא את העתיד, עלינו להשקיע בבניית חוסן פנימי, יושרה וערכים יציבים שינחו אותנו בכל תרחיש שיגיע.
- חשיבה ביקורתית מול כריזמהכאשר אנו נחשפים לדעות, רעיונות או הבטחות של דמויות משפיעות (בפוליטיקה, בתקשורת או במקום העבודה), עלינו להפעיל את 'מבחן הנביא' – לבחון את העובדות בשטח ולא להסתנוור מהביטחון העצמי או מהטון הסמכותי של הדובר. יושרה נמדדת בתוצאות המעשיות ובאמת העובדתית, ולא בעוצמת הצעקה.
המתח המובנה במבחן הנבואה: מצד אחד, התורה דורשת מבחן תוצאה אמפירי כדי לאמת את הנביא (האם הדבר קרה או לא). מצד שני, נבואות רבות במקרא הן נבואות זעם שנועדו לגרום לעם לחזור בתשובה, ואם העם אכן משתנה – הנבואה הרעה לא מתגשמת (כמו בסיפורו של יונה בנינוה). כיצד ניתן לקיים מערכת דתית המבוססת על חופש בחירה ושינוי, כאשר כלי האימות המרכזי של השליח תלוי בהתגשמות דטרמיניסטית של דבריו?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
לֹא־יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל־שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם־יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְהוָה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן׃
וְנַחֲלָה לֹא־יִהְיֶה־לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לוֹ׃
וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם־שׁוֹר אִם־שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה׃
רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן־לּוֹ׃
כִּי בוֹ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִכָּל־שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם־יְהוָה הוּא וּבָנָיו כָּל־הַיָּמִים׃
וְכִי־יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל־אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְהוָה׃
וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו כְּכָל־אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי יְהוָה׃
חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל־הָאָבוֹת׃
כִּי אַתָּה בָּא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא־תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם׃
לֹא־יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ־וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף׃
וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל־הַמֵּתִים׃
כִּי־תוֹעֲבַת יְהוָה כָּל־עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ׃
תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל־מְעֹנְנִים וְאֶל־קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן׃
כְּכֹל אֲשֶׁר־שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת־קוֹל יְהוָה אֱלֹהָי וְאֶת־הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא־אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ׃
נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ׃
וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא־יִשְׁמַע אֶל־דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ׃
אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא־צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא׃
וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא־דִבְּרוֹ יְהוָה׃
אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהוָה וְלֹא־יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא־דִבְּרוֹ יְהוָה בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ׃