דברים · פרק י״ב
חוקת הארץ: ריכוז הפולחן והפרטת הבשר
רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ וְלֹא־תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם־הַבָּשָׂר׃
פסוק כגהמקום המיוחד והחגיגה הגדולה של כולם
הלילה נספר על משה החכם, שעמד עם בני ישראל ממש לפני הכניסה לארץ החדשה והיפה שלהם. משה רצה לגלות להם סוד חשוב מאלוהים. בארץ הזו חיו עמים אחרים שעשו דברים משונים ולא טובים. אבל אלוהים רצה שלבני ישראל תהיה דרך מיוחדת ומלאה באהבה. הוא אמר להם: 'אני אבחר מקום אחד מיוחד בכל הארץ. שם כולכם תיפגשו, תביאו מתנות, ותחגגו יחד בשמחה גדולה עם הילדים, החברים ואפילו עם העוזרים שלכם!' משה הסביר להם שבבית שלהם הם יכולים לאכול ארוחות טעימות ולשמוח, אבל החגיגה המשותפת של כולם תהיה תמיד במקום המיוחד הזה, כדי שכולם יישארו מאוחדים כמו משפחה אחת גדולה וחזקה.
הפסוק הזה מזכיר לנו ללמד את הילדים גבולות ורגישות: גם כשאנו נהנים ממשאבי העולם, עלינו לעשות זאת מתוך כבוד לחיים ולבריאה.
הפרק עוסק ביצירת מרכז משותף ובשמירה על זהות ייחודית מול השפעות סביבתיות. כהורים, אנו רוצים להעניק לילדינו עוגנים משפחתיים חזקים. תוכלו לנצל את הסיפור כדי לדבר על 'המרכז המיוחד' של המשפחה שלכם – מנהג קבוע, ארוחה משותפת או מסורת קטנה שאתם עושים רק יחד. טקסים משפחתיים כאלה מחזקים אצל הילד את תחושת השייכות, הביטחון והזהות לייחודית שלו מול לחצים חברתיים בחוץ.
- אם היית יכול לבחור מקום אחד מיוחד בארץ שבו כל החברים שלך ייפגשו למסיבה ענקית, איפה זה היה?
- איזה מנהג או חגיגה משפחתית שלנו גורמים לך להרגיש הכי שמח ומחובר אלינו?
- למה לדעתך אלוהים ביקש מבני ישראל לחגוג כולם יחד במקום אחד במקום שכל אחד יחגוג לבד?
המקום הסודי והחגיגה הגדולה
דמיינו שאתם עומדים בפתח של ארץ חדשה, ירוקה ומלאה בהרפתקאות! משה, המנהיג הזקן והחכם, אוסף את כל בני ישראל ומספר להם על חוקים מיוחדים. הוא אומר להם: 'כשתיכנסו לארץ, אל תתפזרו ואל תעשו מה שבא לכם. אלוהים יבחר מקום אחד מיוחד, כמו בית חם לכולם. שם נחגוג יחד, נשיר ונשמח עם כל המשפחה והחברים!' משה מסביר להם שהם יכולים לאכול בשר טעים בבית שלהם בכיף, אבל את החגיגות הגדולות והתודות לאלוהים עושים רק במקום המיוחד ההוא. הוא גם מזהיר אותם לא להקשיב למנהגים רעים של עמים אחרים שגרים שם. מה יקרה כשבני ישראל יגיעו סוף סוף לארץ ויחפשו את המקום המיוחד הזה? בפרק הבא נגלה!
אלוהים מרשה לנו לאכול בשר טעים, אבל מבקש שלא נשתה את הדם שלו, כי הדם הוא כמו הנפש והחיים של החיה, וצריך לכבד את החיים.
הידעתם? בעבר, כדי לאכול בשר, בני ישראל היו חייבים להגיע למשכן המיוחד במדבר, אבל בארץ החדשה אלוהים מרשה להם לאכול בשר טעים בבית שלהם מתי שבא להם!
האם בני ישראל יצליחו למצוא את המקום המיוחד שאלוהים יבחר, או שהם יתפזרו לכל עבר? בפרק הבא נראה מה קורה!
חוקי המשחק החדשים בארץ
לפני שבני ישראל חוצים את נהר הירדן ונכנסים לארץ המובטחת, משה מציג להם את חוקי המשחק החדשים. עד עכשיו, במדבר, כל אחד עשה פחות או יותר מה שנראה לו נכון בעיניו. עכשיו, בארץ החדשה, הכל עומד להשתנות. משה מצווה עליהם להרוס לחלוטין את כל מקומות הפולחן של העמים המקומיים – המזבחות על ההרים הגבוהים ותחת העצים הירוקים. במקום זה, אלוהים יבחר מקום אחד מרכזי שבו כולם יתאחדו, יביאו מתנות ויחגגו יחד. משה גם עושה מהפכה באוכל: הוא מרשה להם לאכול בשר להנאתם בבית, בלי קשר לבית המקדש, אבל אוסר עליהם בתוקף לאכול דם, כי הדם מייצג את החיים עצמם. הפרק מדגיש את החשיבות של שמירה על זהות ייחודית ומניעת התבוללות תרבותית.
האיסור לאכול דם מלמד אותנו גבולות. גם כשאנחנו מקבלים משהו שאנחנו רוצים, כמו אוכל, אנחנו צריכים לזכור לכבד את החיים ולא לקחת הכל לעצמנו בלי לחשוב.
כשאתה נכנס למסגרת חדשה (כמו חטיבת ביניים או חוג חדש), קל להיסחף אחרי מה שכולם עושים. קבע לעצמך מראש כמה קווים אדומים וערכים שאתה לא מוותר עליהם, כדי שלא תאבד את עצמך בתוך הלחץ החברתי.
להרוס את מזבחות האלילים ולא לחקות אותם זה כמו להחליט שאתה לא משתף פעולה עם טרנדים פוגעניים ברשתות החברתיות, גם אם כולם סביבך עושים את זה וזה נראה 'מגניב'.
המהפכה ששינתה את חוקי המשחק
רגע לפני הכניסה לארץ כנען, משה נושא נאום דרמטי שמשנה לחלוטין את הדרך שבה בני ישראל יחיו ויעבדו את אלוהים. הוא פותח בדרישה חד-משמעית: להשמיד את כל אתרי הפולחן הכנעניים הפזורים על ההרים ומתחת לעצים. בניגוד לעמים המקומיים שעבדו את אלוהיהם בכל פינה, לעם ישראל יהיה רק מרכז רוחני אחד – המקום שאלוהים יבחר. החוק החדש הזה יוצר הפרדה מוחלטת בין קודש לחול. מצד אחד, טקסים דתיים וקורבנות מותר להקריב רק במרכז הרוחני הנבחר. מצד שני, משה מציג הקלה משמעותית בחיי היומיום: "בשר תאווה". מעכשיו מותר לשחוט ולאכול בשר סתם כך בשביל ההנאה בבית, בלי צורך להגיע למקדש. עם זאת, יש גבול ברור: איסור חמור על אכילת דם, שמסמל את נפש החיה. משה מזהיר את העם לא להתפתות לחקור או לחקות את המנהגים האכזריים של הכנענים, שכללו אפילו הקרבת ילדים, כדי לשמור על זהותם הייחודית והמוסרית.
האיסור על אכילת הדם, המזוהה עם הנפש וחיוניות החיים, מבטא עקרון מוסרי ותיאולוגי עמוק. הוא מציב גבול ברור לתאוות האכילה האנושית ומזכיר כי החיים עצמם שייכים לבורא. גם כאשר מותר לאדם לאכול בשר חולין להנאתו, עליו לנהוג בכבוד כלפי נשמת החי ולא לצרוך את סמל החיים עצמו.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציג את אחת המהפכות הגדולות ביותר בתולדות עם ישראל: ריכוז הפולחן. דמיינו את המצב: בני ישראל חיו במשך ארבעים שנה במחנה צפוף ומלכד סביב אוהל מועד. כל החלטה, כל טקס וכל ארוחה בשרית קרו במרכז המשותף. כעת, הם עומדים לחצות את הירדן ולהתפזר על פני שטח ענק. כל משפחה תקבל נחלה, והמרחקים בין השבטים יהיו עצומים. משה מביים מיד את הסכנה: אם כל קבוצה תקים לעצמה במה קטנה על הגבעה הקרובה כדי להתפלל, מהר מאוד האחדות הלאומית תתפרק, והעם יתחיל לחקות את פולחני הטבע המקומיים של הכנענים, שכללו מנהגים אכזריים כמו הקרבת ילדים באש. כדי למנוע את האסון הזה, משה קובע חוק מהפכני: יהיה רק מקום אחד בארץ שבו מותר להקריב קורבנות ולקיים טקסים דתיים רשמיים. המקום הזה יהיה המרכז הרוחני והלאומי שיאחד את כולם. אבל משה הוא מנהיג מעשי מאוד, והוא מבין שאי אפשר לדרוש מאדם שגר בגליל או בנגב לנסוע ימים שלמים רק כדי לאכול סטייק. לכן הוא מציג פתרון מבריק: הפרדה מוחלטת בין דת לאוכל. הוא מתיר את "בשר התאווה" – שחיטת חולין. מעכשיו, אם מתחשק לכם לאכול בשר בבית, אתם לא צריכים ללכת למקדש. אתם יכולים לשחוט ולאכול בבית, בדיוק כמו שאוכלים חיות בר כמו צבי ואייל שאינן מוקרבות על המזבח. עם זאת, החופש הזה מגיע עם גבול מוסרי נוקשה: איסור אכילת הדם. הדם נתפס כנפש, כחיוניות של החיים עצמם. על ידי שפיכת הדם על האדמה ואיסור אכילתו, התורה מחנכת את האדם לרגישות ולריסון עצמי. גם כשאנחנו צורכים את משאבי הטבע ואוכלים בשר, עלינו לזכור שהחיים עצמם הם מתנה אלוהית ואיננו הבעלים עליהם. בסוף הפרק, משה מזהיר מפני הסקרנות לחקות את מנהגי העמים האחרים. הוא מסביר שהתרבות שלהם מושחתת מוסרית מהיסוד. המהפכה של פרק י"ב מלמדת אותנו ששמירה על זהות ייחודית דורשת שילוב של עקרונות חזקים ובלתי מתפשרים יחד עם גמישות והתאמה לצרכי החיים האמיתיים של האנשים בשטח. האיזון הזה בין קודש לחול, בין המרכז המשותף לבין החופש האישי בבית, הוא מה שאיפשר לעם לשרוד לאורך זמן מבלי לאבד את נשמתו. הוא מראה לנו שערכים גדולים לא חייבים לחנוק את חיי היומיום, אלא יכולים להשתלב בהם בצורה חכמה ומאוזנת.
אם היית צריך לבחור ערך אחד בלבד שהוא 'הקו האדום' שלך, כזה שלעולם לא תפרה גם תחת לחץ חברתי כבד, מה הוא היה ולמה?
חוקת הארץ: ריכוז הפולחן והפרטת הבשר
פרק י"ב בספר דברים מהווה נקודת מפנה דרמטית בהיערכות של עם ישראל לקראת החיים בארץ כנען. משה מציג בפני העם את מערכת החוקים שתעצב את חייהם בארץ החדשה, כשהציר המרכזי שלה הוא ריכוז הפולחן הדתי במקום אחד יחיד שאלוהים יבחר. משה מצווה על השמדה טוטאלית של כל אתרי הפולחן הכנעניים – המזבחות והאשרות שהוקמו על ההרים ותחת העצים – ואוסר לחלוטין לעבוד את אלוהי ישראל בדרכים דומות ומבוזרות. החוק החדש קובע כי כל הקורבנות, הנדרים והמעשרות יובאו אך ורק אל המרכז הרוחני הנבחר, שם יחגגו כולם יחד בשמחה ואחדות. לצד חוק נוקשה זה, משה מציג רפורמה חלוצית בחיי היומיום: היתר 'בשר תאווה'. מעתה, בניגוד לתקופת המדבר שבה כל שחיטה הייתה קשורה למשכן, מותר לאדם לשחוט ולאכול בשר חולין להנאתו בכל מקום ובכל עת, ללא צורך בטקס דתי. ההגבלה היחידה על אכילת בשר זו היא איסור מוחלט על צריכת הדם, שיש לשפוך אותו על הארץ כמים. לבסוף, משה מזהיר בחריפות מפני סקרנות וחיקוי של מנהגי הפולחן הכנעניים האכזריים, ובמיוחד מפני מנהג הקרבת הילדים באש.
האיסור על אכילת הדם, המזוהה עם הנפש וחיוניות החיים, מבטא עקרון מוסרי ותיאולוגי עמוק. הוא מציב גבול ברור לתאוות האכילה האנושית ומזכיר כי החיים עצמם שייכים לבורא. גם כאשר מותר לאדם לאכול בשר חולין להנאתו, עליו לנהוג בכבוד כלפי נשמת החי ולא לצרוך את סמל החיים עצמו.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק י"ב בספר דברים מציג את אחת הרפורמות התיאולוגיות והחברתיות המהפכניות ביותר במקרא: ריכוז הפולחן במקום אחד. כדי להבין את עומק השינוי, יש לבחון את הניגוד בין חיי המדבר לחיים בארץ המובטחת. במדבר, העם חנה כקהילה אורגנית אחת סביב המשכן. המרחב הדתי והמרחב הפיזי היו חופפים לחלוטין. אולם, המעבר להתיישבות קבע בארץ כנען מאיים לפרק את המבנה הזה. הפיזור הגיאוגרפי של השבטים עלול להוביל לביזור דתי, שבו כל קהילה מקימה לעצמה במה מקומית. ביזור כזה, מזהיר משה, יביא בהכרח לסינקרטיזם – מיזוג בין עבודת אלוהי ישראל לבין פולחני הטבע הכנעניים המקומיים, המאופיינים באכזריות מוסרית קיצונית כגון הקרבת בנים ובנות באש. הגדרת 'המקום אשר יבחר ה'' מייסדת מרכז כובד רוחני ולאומי יחיד. ריכוז הפולחן אינו רק כלי לשמירת האחדות הלאומית, אלא הצהרה תיאולוגית מונותאיסטית: אל אחד דורש מרכז פולחני אחד, המנוגד לחלוטין לריבוי האלים והאתרים של הדתות הפוליתאיסטיות. עם זאת, הרפורמה הנוקשה הזו דרשה פתרון מעשי לקושי הגיאוגרפי. משה מבין כי הדרישה להגיע למקדש בכל פעם שרוצים לאכול בשר היא גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. כאן נכנס החידוש המבריק של 'בשר תאווה' (שחיטת חולין). לראשונה, התורה מפרידה בין הממד הדתי לממד התזונתי. הבשר המיועד לאכילה יומיומית מופקע מתחום הקודש והופך לחול גמור. האדם רשאי לשחוט ולאכול בביתו 'בכל אוות נפשו', ללא קשר למצב טהרתו הטקסית, בדיוק כפי שאוכלים חיות בר כמו צבי ואיל שאינן כשרות להקרבה. לצד החופש התזונתי החדש, התורה מציבה גבול מוסרי חמור: 'רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש'. הדם, המייצג את חיוניות החיים והנפש, אסור באכילה ויש לשפוך אותו על הארץ כמים. חוק זה משמש כבלם מוסרי לתאוות האכילה של האדם. הוא מזכיר לאדם שגם כאשר הותר לו להרוג בעלי חיים לצורך קיומו, החיים עצמם אינם רכושו הפרטי אלא שייכים לבורא. שפיכת הדם על הארץ היא אקט של כבוד והכרה בערך החיים. מבחינה ספרותית, הפרק בנוי במבנה של חזרות מדורגות המדגישות את הניגוד בין 'איש כל הישר בעיניו' המאפיין את תקופת המעבר במדבר, לבין הסדר, המנוחה והנחלה בארץ. המילים המנחות 'שמחה', 'המקום' ו'השמר' שזורות לאורך הפרק ומאזנות בין החובה הדתית הנוקשה לבין חוויית השמחה המשפחתית והקהילתית השוויונית, הכוללת גם את החלשים בחברה – העבדים, השפחות והלויים מחוסרי הנחלה. בכך, הפרק מעצב לא רק את הפולחן, אלא את המרקם החברתי והמוסרי של החברה הישראלית בארצה. הרפורמה הזו למעשה מחלנת את פעולת האכילה ומאפשרת חיים דתיים שאינם מנותקים מהמציאות הפיזית והיומיומית של האדם, ובכך היא מניחה את היסודות לחיים דתיים מודרניים ובר קיימא. בנוסף, הדגש על שיתוף הלויים והעבדים בשמחה מדגיש כי המרכז הרוחני אינו רק מקום של פולחן דתי מנותק, אלא מנוע לצדק חברתי וללכידות קהילתית עמוקה, המונע פערים חברתיים ומייצר שוויון בפני האל.
- איזון בין חופש אישי למחויבות קהילתיתבחיים המודרניים, אנו נעים כל העת בין הרצון למימוש עצמי וחופש מוחלט לבין הצורך להשתייך לקהילה ולשאת בנטל משותף. הפרק מלמד אותנו שחברה בריאה זקוקה לשני הממדים: חופש פעולה נרחב בחיי היומיום (כמו בשר החולין בבתים), לצד עוגנים משותפים חזקים ובלתי מתפשרים (כמו המרכז הרוחני המשותף) ששומרים על הלכידות והזהות.
- הצבת גבולות מוסריים בתוך תרבות הצריכהבעולם השפע והצריכה המהירה, קל לאמץ גישה שהכל מותר והכל נגיש לנו. חוק איסור אכילת הדם מציע צעד קטן של ריסון עצמי מודע: עצירה לפני השימוש במשאבי הטבע כדי להכיר בערכם ובמקורם. יישום מודרני יכול להיות צרכנות אתית, צמצום בזבוז מזון, או פשוט פיתוח מודעות והודיה על מה שאנו צורכים.
- אחריות חברתית כלפי משרתי הציבור והמוחלשיםהתורה חוזרת ומזהירה בפרק שלא לעזוב את הלוי, שאין לו נחלה משלו והוא מוקדש לשירות הציבור. בחיים המקצועיים והחברתיים שלנו, עלינו לזכור תמיד לתמוך באלו שמקדישים את חייהם לרווחת הכלל (כמו מורים, עובדים סוציאליים או מתנדבים) ולוודא שהם זוכים להערכה, תגמול הוגן ושילוב מלא בשמחה הקהילתית.
הפרק מעלה מתח מובנה בין הצורך בריכוזיות ובאחידות רעיונית לבין הצורך בחופש ובביזור מקומי. מצד אחד, ריכוז הפולחן מונע אנרכיה מוסרית ודוגל באחידות קהילתית. מצד שני, הוא מרחיק פיזית את המרכז הרוחני מהאדם הפשוט בביתו. כיצד יכולה חברה לשמור על ערכי ליבה משותפים מבלי לחנוק את היצירתיות, החופש והנגישות של הפרטים בקצוות?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל־הַיָּמִים אֲשֶׁר־אַתֶּם חַיִּים עַל־הָאֲדָמָה׃
אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת־כָּל־הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ־שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת־אֱלֹהֵיהֶם עַל־הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל־הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן׃
וְנִתַּצְתֶּם אֶת־מִזְבּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת־מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת־שְׁמָם מִן־הַמָּקוֹם הַהוּא׃
לֹא־תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
כִּי אִם־אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת־שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה׃
וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם׃
וַאֲכַלְתֶּם־שָׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל־הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו׃
כִּי לֹא־בָּאתֶם עַד־עָתָּה אֶל־הַמְּנוּחָה וְאֶל־הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ׃
וַעֲבַרְתֶּם אֶת־הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל־אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם־בֶּטַח׃
וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהוָה׃
וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם׃
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל־מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה׃
כִּי אִם־בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְהוָה בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ׃
רַק בְּכָל־אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל׃
רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל־הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם׃
לֹא־תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל־נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ׃
כִּי אִם־לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ׃
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תַּעֲזֹב אֶת־הַלֵּוִי כָּל־יָמֶיךָ עַל־אַדְמָתֶךָ׃
כִּי־יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי־תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל־אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר׃
כִּי־יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ׃
אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת־הַצְּבִי וְאֶת־הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ׃
רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא־תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם־הַבָּשָׂר׃
לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל־הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם׃
לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי־תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה׃
רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר־יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְהוָה׃
וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל־מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְדַם־זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל־מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל׃
שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד־עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
כִּי־יַכְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא־שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם׃
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן־תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת־אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה־כֵּן גַּם־אָנִי׃
לֹא־תַעֲשֶׂה כֵן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי כָּל־תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם׃