דברים · פרק י״א
הגאוגרפיה של המוסר: בין הנילוס לגשמי שמיים
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה׃
פסוק כוהארץ ששותה מהשמיים
הלילה נספר על הרגע המיוחד שבו משה רבנו עמד מול עם ישראל, רגע לפני שהם נכנסים לארץ החדשה והטובה שלהם. משה סיפר להם שהארץ הזו היא לא כמו מצרים, שבה היו צריכים לעבוד קשה מאוד כדי להשקות את השדות. בארץ ישראל היפה, הגשם יורד ישר מהשמיים כמו מתנה חמה מה'! משה הסביר שאם נאהב אחד את השני, נעזור לחברים ונשמור על הלב שלנו נקי וטוב, השמיים יפתחו ויתנו לנו מים מתוקים, והשדות יתמלאו בפירות טעימים ובדשא ירוק. הוא ביקש מההורים ללמד את הילדים שלהם את המילים הטובות האלה בכל יום – כשיושבים בבית, כשיוצאים לטיול, כשהולכים לישון וכשקמים בבוקר. משה הזכיר להם שיש לנו תמיד שתי דרכים לבחור בהן: דרך של ברכה ושמחה, ודרך של קושי. כשאנחנו בוחרים בטוב, כל העולם סביבנו נהיה שמח וירוק!
זהו הבסיס לחינוך לאחריות: אנו מציגים בפני ילדינו את הדרכים השונות, ומלמדים אותם שלמעשיהם יש משקל והשפעה ישירה על המציאות.
הפרק מדגיש את החשיבות של שינון וחינוך לערכים בתוך שגרת היומיום המשפחתית ('בשבתך בביתך ובלכתך בדרך...'). הסיפור מזמין אותנו, ההורים, לחשוב כיצד אנו מטמיעים ערכים של אהבה, נתינה ואחריות לא כשיעור פורמלי או כעונש, אלא תוך כדי שיחות חולין פשוטות, נסיעות משותפות או ברגעי ההתארגנות השקטים שלפני השינה. זו הזדמנות נפלאה לשוחח עם הילד על הבחירות הקטנות שלו במהלך היום ולחזק אצלו את ההבנה שלמעשיו, למילותיו ולדרך שבה הוא מתייחס לאחרים יש השפעה ישירה על האווירה בבית כולו, בדיוק כמו הגשם שמביא ברכה לארץ.
- אם היית יכול לבחור עכשיו מעשה טוב אחד קטן לעשות מחר בבוקר, מה הוא יהיה?
- איך אתה מרגיש כשיורד גשם בחוץ ואנחנו יושבים יחד בבית החם?
- משה ביקש שנזכור את הדברים הטובים בבית ובדרך. איזה דבר טוב ומשמח קרה לך היום בדרך לבית הספר או לגן?
ההר הירוק וההר העצוב: הבחירה הגדולה שלנו
דמיינו שאתם עומדים על קצה המדבר, ורואים מולכם ארץ חדשה ויפהפייה. משה, המנהיג האהוב, אוסף את כל העם ומספר להם סוד מדהים על הארץ הזו: היא לא כמו מצרים, שבה צריך לעבוד קשה כדי להשקות את השדות. בארץ הזו הגשם יורד ישר מהשמיים כמו מתנה מתוקה! משה מסביר שאם נאהב אחד את השני ונשמור על חוקי הטוב, השמיים יפתחו ויתנו לנו מים, פירות ודשא ירוק לבהמות. אבל אם נתנהג ברשעות, האדמה תהיה יבשה. כדי שנזכור זאת, משה מראה לנו שני הרים מיוחדים: הר גריזים הירוק של הברכה, והר עיבל של האזהרה. עכשיו, הכל תלוי בנו ובבחירות שנעשה בכל יום מחדש. מה לדעתכם יקרה כשנעבור את הנהר ונגיע אל ההרים האלה?
ה' נותן לנו את הכוח לבחור בכל יום מחדש: אם נעשה דברים טובים ונחמדים נביא ברכה ושמחה, ואם נתנהג לא יפה נביא עצב.
בניגוד למצרים שבה השקו את השדות ברגליים בעזרת תעלות מים מהנילוס, ארץ ישראל תלויה כולה בגשם שיורד מהשמיים!
מה יקרה כשעם ישראל יעבור סוף-סוף את נהר הירדן ויעמוד מול שני ההרים הענקיים האלה? בפרק הבא נגלה את החוקים הראשונים שהם יצטרכו לקיים בארץ!
ארץ של שמיים: למה המזג אוויר תלוי בלב שלנו?
משה רבנו נושא נאום פרידה דרמטי לעם ישראל רגע לפני שהם נכנסים לארץ כנען. הוא מזכיר להם את הניסים הגדולים שהם ראו בעיניהם – מיציאת מצרים וקריעת ים סוף, ועד העונש של דתן ואבירם שמרדו. משה משווה בין מצרים, שבה החקלאות מבוססת על השקיה מלאכותית ומאמץ פיזי קשה, לבין ארץ ישראל שהיא ארץ של הרים ובקעות התלויה לחלוטין בגשמי השמיים. התלות הזו בגשם הופכת את הארץ למקום שבו המצב הפיזי משקף את המצב הרוחני והמוסרי. אם העם ישמור על המצוות ויפעל מתוך אהבה, הם יזכו לגשם בעתו ('יורה ומלקוש') ושפע חקלאי. אם יפנו לעבודה זרה ולאנוכיות, השמיים ייסגרו. משה מצווה לכתוב את המילים האלה על מזוזות הבתים וללמד אותן את הילדים, ומסיים בהצבת טקס עתידי של ברכה וקללה על הר גריזים והר עיבל.
הפסוק הזה מזכיר לנו שהחיים שלנו הם תוצאה של הבחירות שלנו. יש לנו חופש מוחלט לבחור בטוב או ברע, אבל לכל בחירה יש השלכות אמיתיות.
כשאתם עומדים בפני החלטה קשה, אל תחשבו רק על הרווח המיידי. תעשו 'ניתוח השלכות': תשאלו את עצמכם איך הבחירה הזו תשפיע על החברים שלכם ועל העתיד שלכם בעוד שבוע או חודש.
ארץ ישראל שצריכה גשם מהשמיים היא כמו קבוצת ספורט שבה ההצלחה לא תלויה רק בכישרון האישי של כל שחקן, אלא באמון ההדדי ובשיתוף הפעולה של כולם יחד. אם כולם משחקים בשביל הקבוצה - יש ברכה והצלחה; אם כל אחד דואג רק לעצמו - המשחק מתפרק.
האקולוגיה של הרוח: הבחירות שלנו מעצבות את המציאות
בפרק יא של ספר דברים, משה רבנו מציג בפני עם ישראל את 'חוזה השכירות' שלהם על הארץ המובטחת, רגע לפני שהם חוצים את הירדן. הוא פותח בתזכורת היסטורית חזקה: הוא פונה לדור שראה בעיניו את הניסים במצרים ואת הנדודים במדבר, ומבהיר להם שהזיכרון הזה מטיל עליהם אחריות אישית גדולה. משה מסביר שארץ ישראל שונה לחלוטין ממצרים שבה חיו עד כה. מצרים נשענת על הנילוס ועל עבודה פיזית מפרכת של השקיית השדות ברגליים, בעוד שארץ ישראל היא ארץ הררית התלויה לחלוטין במי גשמים מהשמיים. התלות הזו הופכת את הארץ למרחב שבו השפע החומרי קשור ישירות להתנהגות המוסרית והרוחנית של החברה כולה. הפרק מכיל את קטע 'והיה אם שמוע' המוכר, המבטיח גשם ושפע בתמורה לשמירת המצוות ואהבת ה', ומזהיר מפני בצורת וגלות אם העם יפנה לדרכים רעות ואנוכיות. משה קורא לעם להטמיע את המילים הללו ביומיום שלהם – לקשור אותן על הידיים, ללמד את הילדים ולכתוב אותן על משקופי הבתים. לבסוף, הוא מנחה אותם לקיים טקס סמלי של ברכה וקללה על הר גריזים והר עיבל מיד עם כניסתם לארץ.
פסוק זה הוא נקודת המפנה של הפרק ושל ספר דברים כולו. משה מציב בפני העם, רגע לפני הכניסה לארץ, את עקרון הבחירה החופשית. הברכה והקללה אינן גזירות גורל שרירותיות, אלא תוצאה ישירה של ההחלטות המוסריות והדתיות של האדם והחברה. הפסוק מדגיש שהאחריות לעתיד מונחת כולה על כתפי העם.
להעמקה בסיפור⌄
מה שבאמת מעניין בפרק הזה הוא הניגוד הגיאוגרפי והמנטלי שמשה מציג בין מצרים לארץ ישראל. מצרים מיוצגת כמערכת סגורה ובטוחה לכאורה – יש נילוס, יש מים בשפע, אבל הכל דורש עבודה סיזיפית של 'והשקית ברגלך כגן הירק'. זו מציאות של שליטה אנושית מוחלטת, אך גם של שעבוד וחוסר פנייה לשמיים. ארץ ישראל, לעומת זאת, מתוארת כארץ של הרים ובקעות ש'למטר השמים תשתה מים'. היא פתוחה, פגיעה ותלויה לחלוטין בגורם חיצוני. התלות הזו היא לא חיסרון, אלא הזדמנות למערכת יחסים חיה ודינמית עם אלוהים. אם תחשבו על זה, משה מציע כאן מודל אקולוגי-רוחני מרתק: הטבע אינו ניטרלי. המצב הסביבתי – בצורת או שפע – הוא מראה של המצב המוסרי של החברה. כשהחברה מושחתת, מנוכרת ועובדת אלילים (כלומר, סוגדת לכוח, לכסף או לאנוכיות), המערכת כולה יוצאת מאיזון. כדי למנוע את הניתוק הזה, משה דורש מהעם ליצור רשת ביטחון של זיכרון: לשנן את הערכים האלה בבית ובדרך, לקשור אותם על הגוף ולכתוב אותם על שערי הבתים. המטרה היא להפוך את המוסר לחלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי והפרטי כאחד. בסוף הפרק, הבחירה הזו מקבלת ביטוי פיזי מוחשי ביותר: הר גריזים הפורה מול הר עיבל החשוף והשומם. העם יעמוד בין שני ההרים האלה ויצטרך להחליט באיזו דרך הוא בוחר ללכת. הבחירה הזו אינה חד-פעמית אלא יומיומית, והיא דורשת מאמץ מודע כדי לא להיגרר אחרי הנוחות של השעבוד הישן. בנוסף, משה פונה כאן לדור הצעיר, אלו שלא חוו את השעבוד במצרים אלא גדלו במדבר, ומסביר להם שהם נושאים את לפיד הזיכרון. הוא מבהיר להם שההיסטוריה היא לא רק סיפורים מהעבר, אלא כוח מניע בהווה. הדרך שבה הם יתנהגו בארץ החדשה תקבע את עתידם ואת עתיד הדורות הבאים. זהו שיעור מדהים על אחריות חברתית וסביבתית, שמראה לנו שהמעשים הפרטיים שלנו מהדהדים הרבה מעבר למה שאנחנו מדמיינים.
אם היית צריך לבחור בין חיים בטוחים ומשעממים שבהם הכל צפוי מראש (כמו מצרים), לבין חיים מרתקים ומלאי חופש שבהם הכל תלוי בבחירות המוסריות ובהתנהגות שלך (כמו ארץ ישראל) – במה היית בוחר?
הגאוגרפיה של המוסר: בין הנילוס לגשמי שמיים
פרק יא בספר דברים חותם את חטיבת נאומי המצוות הכלליות של משה רבנו לפני הכניסה לארץ כנען, ומכין את העם למעבר הגדול מעבר לירדן. משה פונה אל השומעים ומדגיש כי הם אלו שחוו בעצמם את הניסים הגדולים במצרים ובמדבר, כולל קריעת ים סוף ועונשם של דתן ואבירם, ולכן חובת הזיכרון והציות מוטלת עליהם באופן ישיר ואישי. הוא מציג תיאור גאוגרפי ותיאולוגי ייחודי של ארץ ישראל, המושווית למצרים: בעוד שמצרים מושקית באופן מלאכותי ודורשת מאמץ אנושי מתמיד של השקיית השדות ברגליים, ארץ ישראל היא ארץ הררית התלויה לחלוטין בגשמי השמיים ובפיקוח אלוהי רציף 'מרשית השנה ועד אחרית שנה'. תלות זו מתורגמת לקשר ישיר בין רמת המחויבות המוסרית והדתית של העם לבין השפע החומרי בארץ, כפי שמנוסח בפרשיית 'והיה אם שמוע' המבטיחה מטר וברכה חקלאית לציות, ובצורת וגירוש מהארץ לעבודה זרה. משה מצווה להטמיע את המילים הללו בלב, לקשור אותן על הגוף כאות, ללמדן את הבנים ולכתוב אותן על המזוזות. הפרק נחתם בהצגת הבחירה המוחלטת בין ברכה לקללה, ובציווי לקיים טקס הצהרה ציבורי על הר גריזים והר עיבל עם המעבר בירדן.
פסוק זה הוא נקודת המפנה של הפרק ושל ספר דברים כולו. משה מציב בפני העם, רגע לפני הכניסה לארץ, את עקרון הבחירה החופשית. הברכה והקללה אינן גזירות גורל שרירותיות, אלא תוצאה ישירה של ההחלטות המוסריות והדתיות של האדם והחברה. הפסוק מדגיש שהאחריות לעתיד מונחת כולה על כתפי העם.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק יא בספר דברים מציג את אחת התפיסות התיאולוגיות והפילוסופיות העמוקות ביותר במקרא בנוגע לקשר שבין אדם, אדמה ואלוהות. משה רבנו מעצב בפרק זה את התודעה הלאומית של העם העומד להיכנס לארץ, תוך שימוש בניגודים ספרותיים וגאוגרפיים חריפים ובמבנה רטורי מוקפד המבוסס על חזרות ומילים מנחות כמו 'שמירה', 'אהבה' ו'ראייה'. משה פונה לדור החדש, זה שלא חווה את השעבוד הפיזי במצרים אלא גדל במרחב החופשי של המדבר, ומבהיר להם שהחופש מביא עמו אחריות כבדה.
במרכז הפרק עומדת ההשוואה המרתקת בין ארץ מצרים לארץ ישראל (פסוקים י-יב). מצרים מתוארת כארץ שבה החקלאות מבוססת על מאמץ אנושי טכנולוגי: 'אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק'. הנילוס מספק מים קבועים, והאדם נדרש לתעל אותם פיזית. זוהי מערכת סגורה, המעניקה אשליה של שליטה אנושית מלאה ואי-תלות בכוחות עליונים. לעומת זאת, ארץ ישראל מתוארת כ'ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים'. היא פתוחה, פגיעה וחסרת ביטחון קיומי מובטח מראש. ייחודה של הארץ אינו בשפע המים הטבעי שלה, אלא בהיותה 'ארץ אשר ה' אלוהיך דרש אותה תמיד, עיני ה' אלוהיך בה'. חוסר הוודאות הגיאוגרפי הופך לכלי חינוכי: הוא מחייב את העם להביט אל השמיים ולפתח תודעה של תלות והכרת תודה, ובכך הופך את הטבע עצמו לזירה של דיאלוג רוחני מתמיד.
מתוך תפיסה זו צומח העיקרון של שכר ועונש קולקטיבי, המנוסח בפרשיית 'והיה אם שמוע' (פסוקים יג-כא). הטבע בארץ ישראל אינו פועל לפי חוקיות מכאנית ניטרלית, אלא מגיב למצב המוסרי והדתי של החברה. אהבת ה', עבודתו בלב שלם ושמירת המצוות מתורגמות באופן ישיר למטרות גשם בעתן ('יורה ומלקוש') ולשפע חקלאי ('דגנך ותירשך ויצהרך'). מנגד, פנייה לעבודה זרה – המייצגת במקרא לא רק פולחן דתי אלא גם השחתה מוסרית ואובדן דרך – מובילה לעצירת השמיים, בצורת ואובדן מהיר מעל הארץ הטובה.
כדי לשמר את הברית הזו במציאות היומיומית, משה מציע מערכת של 'תזכורות קוגניטיביות' וחינוכיות: קשירת המצוות על הגוף (תפילין), שינון מתמיד בתוך המשפחה בכל עת ובכל מקום, וכתיבתן על שערי הבתים (מזוזה). המטרה היא להפוך את הערכים המופשטים לחלק מהמרחב הפיזי והיומיומי של האדם, ובכך למנוע את השחיקה הטבעית של הזיכרון הלאומי. הפרק נחתם בקריאה הדרמטית 'ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה' ובציווי על טקס הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל. טקס זה, הממוקם בלב הארץ (באזור שכם), נועד להמחיש לעם באופן פיזי וויזואלי את הדיכוטומיה של הבחירה החופשית: הר אחד ירוק ופורח והר שני שומם, המייצגים את שתי הדרכים העומדות בפניהם. הבחירה בטוב אינה רק ציווי מוסרי מופשט, אלא החלטה קיומית המעצבת את פני הארץ ואת גורל יושביה.
- ההבדל בין אשליית שליטה לבין פתיחות לקשרבחיי המקצועיים והאישיים, אנו נוטים לעיתים לחפש את מודל 'מצרים' – מערכת סגורה, בטוחה וצפויה שבה אנו שולטים בכל המשתנים. אולם, הפרק מלמד שדווקא במצבים של חוסר ודאות ופגיעות (מודל 'ארץ ישראל'), אנו נדרשים לפתח קשב, גמישות ומערכות יחסים עמוקות יותר עם הסובבים אותנו. הצעד המעשי הוא לזהות תחום בחייכם שבו אתם מנסים להשיג שליטה מוחלטת באובססיביות, ולנסות לשחרר מעט, תוך התמקדות באיכות הקשר והאמון במקום בתוצאה הסופית.
- אחריות סביבתית וחברתית הדדיתהתפיסה שהטבע והשפע מגיבים להתנהגות המוסרית שלנו רלוונטית מאוד גם כיום. כשאנו פועלים באנוכיות, מנצלים משאבים ללא הגבלה ומתעלמים מהזולת, אנו מייצרים 'בצורת' חברתית וסביבתית. בעולם העבודה או בקהילה, החלטה קטנה שלכם לפעול בהגינות, לתמוך בקולגה או לשמור על משאב משותף, משפיעה על המערכת האקולוגית כולה ותורמת לשגשוג קולקטיבי.
- הצורך בעוגנים פיזיים לערכים מופשטיםכוונות טובות וערכים נשגבים נוטים להתפוגג בשגרת היומיום הלחוצה. הציווי לקשור את המילים על היד ולכתוב אותן על המזוזה מלמד על החשיבות של יצירת עוגנים פיזיים וויזואליים לערכים שלנו. כדי ליישם זאת, הגדירו לעצמכם 'מזוזה' מודרנית: חפץ מסוים על שולחן העבודה, תזכורת יומית קבועה ביומן, או טקס משפחתי שבועי קבוע שמחזיר אתכם לערכי היסוד שלכם ומחלץ אתכם מהמרוץ השוטף.
הפרק מציג מתח פילוסופי עמוק בין עקרון הבחירה החופשית של הפרט לבין השכר והעונש הקולקטיביים. אם החברה כולה נענשת בבצורת בשל חטאי היחידים, כיצד נשמר הצדק האישי של אותם יחידים שנהגו כשורה? דילמה זו מעלה את השאלה האם אחריות הדדית וערבות חברתית גוברות על הגמול האינדיבידואלי, וכיצד יכול הפרט לשמור על מוסריותו בתוך חברה שבוחרת בדרך הרע.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֺתָיו כָּל־הַיָּמִים׃
וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת־בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא־רָאוּ אֶת־מוּסַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶת־גָּדְלוֹ אֶת־יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה׃
וְאֶת־אֹתֹתָיו וְאֶת־מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וּלְכָל־אַרְצוֹ׃
וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת־מֵי יַם־סוּף עַל־פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם יְהוָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד־בֹּאֲכֶם עַד־הַמָּקוֹם הַזֶּה׃
וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן־רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת־פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת־בָּתֵּיהֶם וְאֶת־אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל־הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל־יִשְׂרָאֵל׃
כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂה יְהוָה הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה׃
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ׃
וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ׃
כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת־זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק׃
וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה־מָּיִם׃
אֶרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה׃
וְהָיָה אִם־שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל־לְבַבְכֶם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶם׃
וְנָתַתִּי מְטַר־אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ׃
וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ׃
הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם׃
וְחָרָה אַף־יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת־הַשָּׁמַיִם וְלֹא־יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת־יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם׃
וְשַׂמְתֶּם אֶת־דְּבָרַי אֵלֶּה עַל־לְבַבְכֶם וְעַל־נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל־יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם׃
וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת־בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ׃
וּכְתַבְתָּם עַל־מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ׃
לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל־הָאָרֶץ׃
כִּי אִם־שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה־בוֹ׃
וְהוֹרִישׁ יְהוָה אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם׃
כָּל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף־רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן־הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן־הַנָּהָר נְהַר־פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם׃
לֹא־יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ־בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם׃
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה׃
אֶת־הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם׃
וְהַקְּלָלָה אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא־יְדַעְתֶּם׃
וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת־הַבְּרָכָה עַל־הַר גְּרִזִים וְאֶת־הַקְּלָלָה עַל־הַר עֵיבָל׃
הֲלֹא־הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה׃
כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם־בָּהּ׃
וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל־הַחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם׃