בראשית · פרק ה׳
כרוניקה של זמן ומוות: שושלת הדורות הראשונה
וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאָלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים׃
פסוק כדהסבא הכי זקן בעולם והחבר המיוחד של אלוהים
הלילה, ילדים חביבים, נצא למסע בזמן אל ימים קדומים מאוד, אל תחילת העולם. אחרי שאדם וחווה יצאו מגן עדן, נולדו להם ילדים, נכדים ונינים רבים. האנשים של פעם חיו שנים ארוכות-ארוכות, ממש מאות שנים! הם ראו איך העולם צומח ומשתנה סביבם. בתוך המשפחה הגדולה הזו חי איש מיוחד בשם חנוך. חנוך היה חבר כל כך טוב של אלוהים, שהוא תמיד הלך בדרך הטוב והצדק. יום אחד, אלוהים לקח את חנוך אליו לעננים בדרך פלאית, והוא לא היה צריך להזדקן ולמות כמו כולם. הדורות המשיכו לעבור, ובסוף נולד תינוק קטן ומתוק בשם נח. אבא שלו שמח מאוד וקיווה שנח יביא מנוחה, שלום ונחמה לכל העולם. עכשיו הגיע הזמן לעצום עיניים ולחלום על עולם מלא בשלווה ובאהבה.
הפסוק הזה מזכיר לנו שאיכות החיים והחיבור לערכים נעלים חשובים בהרבה מאורך החיים הפיזי שלנו.
הפרק מציג שושלת ארוכה המדגישה את חשיבות המשפחה, השורשים וההמשכיות הבין-דורית. עבורנו כהורים, זו הזדמנות נפלאה לשוחח עם הילד על עץ המשפחה הפרטי שלנו, לספר לו על סבא וסבתא, ועל השורשים העמוקים שמהם הוא צמח. הסיפור של נח, שאביו קיווה שיביא נחמה ושמחה לעולם, מזכיר לנו שכל ילד שנולד מביא איתו אור חדש, תקוות גדולות והזדמנות לתיקון ולעשיית טוב. נוכל לשאול את הילד אילו דברים טובים הוא היה רוצה להביא למשפחה ולעולם כולו, ולחזק אצלו את תחושת השייכות והערך העצמי.
- אם היית יכול לחיות המון שנים, איזה דבר מיוחד היית רוצה לבנות או ליצור בעולם?
- חנוך היה חבר טוב של אלוהים ועשה מעשים טובים. מה הופך מישהו לחבר טוב באמת לדעתך?
- נח הביא נחמה ושמחה למשפחה שלו. מה הדבר שהכי משמח אותך כשאתה נמצא עם המשפחה שלנו?
סבא מתושלח והחבר הסודי של אלוהים
דמיינו שיש לכם עץ משפחה ענקי, אבל ממש ענקי! בפרק הזה אנחנו פוגשים את המשפחה הראשונה בעולם. אחרי שאדם הראשון יצא מגן עדן, נולדו לו ילדים, ונכדים, ונינים. האנשים של פעם חיו המון המון שנים – כמעט אלף שנים! הם ראו יערות גדלים, ערים נבנות וילדים משחקים. כולם חיו, הולידו ילדים, ובסוף הלכו לישון שנת עולמים. אבל בתוך כל המשפחה הזו היה איש אחד מיוחד מאוד בשם חנוך. חנוך לא סתם חי, הוא 'התהלך עם האלוהים'. הוא היה חבר כל כך טוב של אלוהים, שיום אחד אלוהים פשוט לקח אותו אליו לעננים, והוא לא מת כמו כולם! בסוף השושלת נולד תינוק קטן וחמוד בשם נח. אבא שלו קיווה שנח יביא נחמה ושמחה לעולם העייף שלנו.
חנוך היה חבר כל כך טוב של אלוהים, שהם טיילו יחד בלב ובמחשבה, עד שאלוהים לקח אותו אליו למקום מיוחד בלי שהוא יצטרך להזדקן ולמות.
האיש שחי הכי הרבה שנים בהיסטוריה הוא מתושלח! הוא חי 969 שנים. אם הוא היה חי היום, הוא היה חוגג כמעט אלף ימי הולדת עם הר של נרות!
מה יעשה התינוק הקטן נח כשיגדל, ואיך הוא עומד להציל את העולם כולו? בפרק הבא נגלה!
לחיות כמעט אלף שנים: ספר השיאים של התנ"ך
הפרק החמישי של ספר בראשית מציג לנו את רשימת הדורות הראשונה בהיסטוריה, מאדם הראשון ועד נח. הדבר המדהים ביותר ברשימה הזו הוא אורך החיים הבלתי נתפס של האנשים: אדם חי 930 שנה, מתושלח שובר את השיא עם 969 שנה, ורובם עוברים בקלות את רף ה-900. אבל הפרק הוא לא רק רשימת מספרים יבשה. הוא מראה לנו קצב חיים אחר, שבו שושלות נבנות לאורך מאות שנים. בתוך השגרה הזו בולט חנוך, שחי 'רק' 365 שנים, אך במקום למות, נאמר עליו שהוא 'התהלך עם האלוהים' ונלקח על ידו באופן מסתורי. הפרק מסתיים בלידתו של נח, הילד שאביו מקווה שיביא סוף-סוף נחמה לעולם שעובד קשה מדי על אדמה מקוללת.
בתוך עולם שבו כולם עסוקים רק בלשרוד ולמות, חנוך בחר לחיות אחרת, להיות קרוב לאלוהים ולהשאיר חותם רוחני עמוק שלא נעלם גם כשהוא עצמו כבר לא היה כאן.
במקום למדוד את החיים שלכם רק לפי מספר הלייקים או ההישגים המהירים, תחשבו לטווח ארוך: קשרים אמיתיים וחברויות עמוקות נבנים לאט, כמו השושלות של פעם.
לחיות מאות שנים זה כמו לשחק במשחק מחשב שבו הדמות שלכם לא מזדקנת לעולם ויש לה זמן אינסופי לחקור את המפה, אבל בסוף היא מבינה שהחלק הכי מעניין הוא לא כמה זמן משחקים, אלא מה עושים עם הדמויות האחרות.
המירוץ נגד הזמן: השושלת שעיצבה את האנושות
בראשית פרק ה' פותח בפנינו צוהר לעולם קדום ומוזר, שבו הזמן זרם בקצב אחר לגמרי מהמוכר לנו כיום. הפרק מציג את אילן היוחסין הרשמי הראשון של האנושות, המוביל ישירות מאדם הראשון ועד נח ובניו, דרך שורת דמויות שחיות מאות שנים. המקצב של הפרק קבוע, מחזורי וכמעט מהפנט: כל דמות חיה תקופה ארוכה, מולידה ילדים, מגיעה לגיל מופלג, ובסוף מתה. אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, מתושלח ולמך – כולם שותפים למעגל החיים והמוות הבלתי נמנע הזה. אולם בתוך המבנה הנוקשה והקבוע הזה מופיעות שתי חריגות דרמטיות ומעוררות השראה. הראשונה היא חנוך, שלא מת אלא נלקח על ידי אלוהים באופן מסתורי בשל קרבתו הרוחנית הייחודית והעמוקה אליו. החריגה השנייה היא למך, אביו של נח, שבוחר להעניק לבנו שם מיוחד המבטא תקווה עמוקה לנחמה ולשינוי מהעבודה המפרכת והקללה שרובצת על האדמה מאז הגירוש מגן עדן. הפרק מסתכם בהולדת שלושת בניו של נח: שם, חם ויפת, ומכין את הקרקע למהפכה הגדולה שעומדת לבוא על העולם כולו בסיפור המבול.
הפסוק מתאר את סופו המסתורי של חנוך, הדור השביעי לאדם. בניגוד לשאר הדמויות בפרק שסיומן הרגיל הוא 'וימות', חנוך 'איננו' כי אלוהים לקח אותו. הליכתו עם האלוהים מבטאת קרבה רוחנית יוצאת דופן ויוצרת סדק בתוך שגרת המוות הבלתי נמנעת של האנושות, ומסמנת שקשר אמיתי עם הבורא יכול להתעלות מעל חוקי הטבע הנוקשים.
להעמקה בסיפור⌄
כשקוראים את הפרק הזה בפעם הראשונה, הוא עלול להיראות כמו רשימת שמות ומספרים משעממת למדי. אבל אם מסתכלים מקרוב ומנסים להבין את המשמעות של הדברים, מגלים כאן דרמה אנושית ופילוסופית עמוקה על הזמן, על המוות ועל החיפוש אחר משמעות בחיים. המקצב החוזר של 'וימת' בסוף ימיו של כל אב שושלת יוצר תחושה של שעון חול ענק שמודד את קיומה של האנושות כולה. המוות הוא עובדה מוגמרת, חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי לאחר הגירוש מגן עדן, ואין דרך לברוח ממנו. אריכות הימים המופלגת של הדורות הראשונים מייצגת תקופה שבה האנושות עדיין הייתה קרובה מאוד למקור החיים האלוהי, אך בהדרגה אורך החיים הזה הולך ומצטמצם מדור לדור. בתוך השגרה המונוטונית הזו של לידה, הולדה ומוות, בולטת דמותו של חנוך. התורה משתמשת בביטוי הייחודי 'ויתהלך חנוך את האלוהים'. הוא לא סתם חי את חייו והעביר את הזמן; הוא פיתח מערכת יחסים כה קרובה ועמוקה עם הבורא, עד שהמוות לא יכול היה לשלוט בו כפי ששלט באחרים. הסוף המסתורי שלו – 'ואיננו כי לקח אותו אלוהים' – מראה לנו שיש דרך אחרת להתקיים, דרך רוחנית וערכית שמתעלה מעל הפיזיולוגיה הפשוטה ומאפשרת להשאיר חותם נצחי. חריגה נוספת מהתבנית הקבועה היא קריאת השם של נח על ידי אביו למך. למך לא רק מוליד בן וממשיך את השושלת, הוא נושא תפילה וזעקה אמיתית מלב כואב: 'זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה''. המשפט הזה חושף את הקושי הגדול של החיים באותה תקופה – העבודה הפיזית הקשה, תחושת המאבק המתמיד באדמה המקוללת, והרצון העמוק במישהו שיביא מנוחה, שלווה ונחמה. נח, ששמו קשור באופן ישיר למילים מנוחה ונחמה, מסומן כבר מלידתו כמי שישנה את מסלול ההיסטוריה האנושית ויביא תקווה חדשה. הפרק הזה, אם כן, הוא לא רק רשימת יוחסין קרה; הוא סיפור מרתק על המאבק האנושי בזמן, על החיפוש העיקש אחר משמעות בתוך שגרת החיים השוחקת, ועל התקווה הבלתי נגמרת לדור חדש שיביא איתו תיקון, שלום ונחמה לעולם עייף וכואב.
אם היית יודע שהחיים שלך קצרים בהרבה מאלו של הדורות הקודמים, האם היית בוחר להתמקד בהישגים אישיים מהירים או בבניית משהו שיחזיק מעמד לדורות הבאים?
כרוניקה של זמן ומוות: שושלת הדורות הראשונה
בראשית פרק ה' מציג את רשימת הדורות הרשמית הראשונה במקרא, המוליכה ישירות מאדם הראשון ועד נח ובניו. הפרק נפתח בתזכורת תיאולוגית חשובה לבריאת האדם בצלם אלוהים ובברכה שניתנה לו ביום היבראו, וממשיך מיד בנוסחה מבנית קבועה וחוזרת המאפיינת את השושלת כולה: שמו של האב, הגיל שבו הוליד את בנו הבכור, מספר השנים שחי לאחר מכן תוך הולדת בנים ובנות נוספים, סך כל שנות חייו המצטברות, והחתימה הבלתי נמנעת – 'וימות'. שושלת זו, העוברת דרך שת (בנו השלישי של אדם שנולד לאחר רצח הבל), מציגה דמויות בעלות אורך חיים יוצא דופן של מאות שנים, כאשר מתושלח מחזיק בשיא אריכות הימים המקראית כולה. בתוך המבנה המונוטוני והקודר הזה בולטות שתי דמויות ייחודיות: חנוך, אשר בשל קרבתו הרוחנית יוצאת הדופן לאלוהים אינו מת אלא נלקח על ידי האל באופן מסתורי, ולמך, אביו של נח, המעניק לבנו את שמו מתוך זעקה קיומית ותקווה עמוקה לנחמה מן העמל המפרך על האדמה המקוללת. הפרק נחתם בהולדת שלושת בניו של נח – שם, חם ויפת – ובכך מכין את התשתית העלילתית והאנושית לסיפור המבול הגדול העומד בפתח.
הפסוק מתאר את סופו המסתורי של חנוך, הדור השביעי לאדם. בניגוד לשאר הדמויות בפרק שסיומן הרגיל הוא 'וימות', חנוך 'איננו' כי אלוהים לקח אותו. הליכתו עם האלוהים מבטאת קרבה רוחנית יוצאת דופן ויוצרת סדק בתוך שגרת המוות הבלתי נמנעת של האנושות, ומסמנת שקשר אמיתי עם הבורא יכול להתעלות מעל חוקי הטבע הנוקשים.
הדרש — קריאה לעומק⌄
בראשית פרק ה' אינו רק מסמך גנאלוגי יבש, אלא יצירה ספרותית מתוחכמת בעלת עומק תיאולוגי, פילוסופי וקיומי רב. המבנה הנוקשה של הפרק – החזרה המחזורית והבלתי מתפשרת על הנוסחה 'ויחי... ויולד... ויהיו כל ימי... וימות' – יוצר אפקט קצבי מהפנט המדגיש את סופיותו של האדם ואת שלטונו של המוות בעולם שלאחר הגירוש מגן עדן. המוות, שהוצג בפרקים הקודמים כעונש פוטנציאלי או כאירוע אלים ופתאומי (ברצח הבל), הופך כאן לחוק טבע קיומי, מציאות קבועה המקיפה את כל הדורות כולם, ללא הבדל. אריכות הימים המופלגת של הדורות הראשונים (הנעים בין 700 ל-900 שנה ויותר) נתפסת במחקר ובפרשנות בשתי דרכים מרכזיות. מחד, היא מבטאת את החיוניות הבראשיתית של האדם שהיה קרוב פיזית וכרונולוגית למקור החיים האלוהי בגן עדן, חיוניות שהלכה ונשחקה ככל שהאנושות התרחקה מהמקור והתדרדרה מוסרית. מאידך, היא משקפת מסורות מסופוטמיות קדומות (כמו רשימת המלכים השומרית) שייחסו לדורות המייסדים אורך חיים פנטסטי של עשרות אלפי שנים, אלא שהמקרא מעדן מספרים אלו באופן משמעותי ומכפיף אותם למסגרת אנושית, מוסרית ותיאולוגית אחת שבה גם האדם החזק והעתיק ביותר סופו למות. בתוך הרצף המונוטוני והמדכא הזה של המוות, המקרא שותל באופן מכוון שתי חריגות מבניות המפרקות את הייאוש הקיומי ומציעות אלטרנטיבה. החריגה הראשונה היא דמותו של חנוך, הדור השביעי לאדם (מספר טיפולוגי המציין שלמות וקדושה). עליו לא נאמר 'וימות', אלא 'ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים'. הליכה זו 'את האלוהים' מייצגת אינטימיות רוחנית ומוסרית כה גבוהה, עד שהיא מאפשרת לחנוך לחרוג מגורל התמותה האנושי הרגיל. חנוך הופך בספרות הבתר-מקראית ובמחשבה היהודית לסמל של התעלות רוחנית, מסתורין ואפשרות של קיום מעבר לפיזיולוגיה הפשוטה. החריגה השנייה היא דבריו של למך בעת הולדת נח: 'זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה''. כאן נחשף לראשונה הממד הפסיכולוגי והקיומי של הדורות ההם: תחושת העייפות המצטברת, העמל הפיזי המפרך והשאיפה העמוקה לגאולה, מנוחה ונחמה (נח מלשון נוח ונחמה). למך מזהה בבנו את הפוטנציאל לשינוי קוסמי ולתיקון היחסים בין האדם לאדמה, נבואה שתתגשם באופן דרמטי בסיפור המבול והבריאה מחדש של העולם. הפרק משתמש במילים מנחות כמו 'תולדות', 'בדמות' ו'בצלם' כדי לקשור את האנושות המתרבה אל רגע הבריאה המקורי, ומזכיר שלמרות המוות והעמל, הניצוץ האלוהי שבאדם נשמר ועובר מדור לדור, ומעניק משמעות לקיום האנושי כולו.
- יצירת מורשת מעבר לזמן הפיזירשימת הדורות מראה שחייו של אדם נמדדים בסופו של דבר במה שהוא משאיר אחריו – הדור הבא וההשפעה שלו על העולם. בעולם המודרני, שבו אנו עסוקים בהישגים מיידיים, הפרק מזמין אותנו להשקיע בבניית יסודות יציבים ומערכות יחסים שיחזיקו מעמד ויתרמו לדורות הבאים.
- היכולת להתעלות מעל השגרה הקיומיתחנוך מוכיח שגם בתוך מציאות חיים שגרתית וצפויה מראש (המסומלת על ידי נוסחת המוות החוזרת), הפרט יכול לבחור בדרך של 'התהלכות עם האלוהים' – חיים של מודעות רוחנית גבוהה, מוסר וערכים נעלים שמחלצים את הקיום מהבנאליות שלו.
- החיפוש האקטיבי אחר נחמה ותיקוןקריאת השם של נח על ידי למך מלמדת אותנו על חשיבותה של התקווה והשאיפה לתיקון גם בעיצומו של עמל מפרך וקושי קיומי. במצבי משבר אישיים או מקצועיים, היכולת לזהות פוטנציאל של נחמה ושינוי ולפעול למענו היא המפתח להתחדשות.
הפרק מציג מתח מובנה בין חוק הטבע הנוקשה והסופיות האנושית (המוות הבלתי נמנע של כל הדורות) לבין האפשרות לחרוג מחוקים אלו באמצעות קרבה רוחנית יוצאת דופן לאלוהות (כפי שמודגם אצל חנוך). האם החריגה של חנוך היא פתח לתקווה עבור האנושות כולה, או שמא היא מדגישה דווקא את הבדידות והייחודיות של היחיד שנבחר להתעלות מעל גורל הכלל?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ׃
זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם׃
וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁת׃
וַיִּהְיוּ יְמֵי־אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃
וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר־חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת׃
וַיְחִי־שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־אֱנוֹשׁ׃
וַיְחִי־שֵׁת אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃
וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי־שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת׃
וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־קֵינָן׃
וַיְחִי אֱנוֹשׁ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־קֵינָן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃
וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת׃
וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־מַהֲלַלְאֵל׃
וַיְחִי קֵינָן אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־מַהֲלַלְאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃
וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי קֵינָן עֶשֶׂר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת׃
וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־יָרֶד׃
וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־יֶרֶד שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃
וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת׃
וַיְחִי־יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־חֲנוֹךְ׃
וַיְחִי־יֶרֶד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃
וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי־יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת׃
וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־מְתוּשָׁלַח׃
וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃
וַיְהִי כָּל־יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה׃
וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת־הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי־לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים׃
וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־לָמֶךְ׃
וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃
וַיִּהְיוּ כָּל־יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת׃
וַיְחִי־לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֵּן׃
וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה׃
וַיְחִי־לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת־נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת׃
וַיְהִי כָּל־יְמֵי־לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת׃
וַיְהִי־נֹחַ בֶּן־חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת־שֵׁם אֶת־חָם וְאֶת־יָפֶת׃