בראשית · פרק מ״ח

הסיפור של פרק מ"ח הוא אחד הרגעים הכי מרגשים, אבל גם הכי טעונים ומותחים בספר בראשית. תחשבו על זה: מדובר במפגש האחרון בין אב זקן שעומד למות לבין בנו האהוב שהיה אבוד במשך שנים רבות. יעקב, שכבר בקושי רואה בגלל הגיל, אוסף את כל הכוחות שנשארו לו כדי לשבת על המיטה ולברך את הנכדים שלו, אפרים ומנשה.

מה שמעניין כאן הוא שיעקב עושה משהו שמבלבל לחלוטין את יוסף. יוסף, שחי במצרים ומורגל לחוקים מאוד ברורים ומסודרים של כבוד והיררכיה, מביא את הבנים שלו ומסדר אותם בדיוק לפי הגיל: מנשה הבכור עומד בצד ימין של יעקב, כדי שיקבל את יד ימין המברכת, ואפרים הצעיר בצד שמאל. אבל ליעקב יש תוכניות אחרות. הוא מצליב את הידיים שלו – שם את ידו הימנית על אפרים הצעיר, ואת ידו השמאלית על מנשה הבכור.

כשיוסף רואה את זה, הוא בטוח שאבא שלו פשוט התבלבל בגלל שהוא זקן ולא רואה טוב. הוא מנסה להזיז את היד של יעקב בכוח, אבל יעקב מסרב ואומר לו: 'ידעתי בני, ידעתי'. המשפט הזה מדהים. יעקב אומר ליוסף שהוא מבין בדיוק מה הוא עושה. הוא לא טועה. הוא יודע שאפרים הצעיר עתיד להיות גדול ומצליח יותר ממנשה הבכור.

אם תחשבו על זה, יעקב בעצמו היה הצעיר שקיבל את הברכה במקום אחיו הבכור עשיו. אבל אז, יעקב היה צריך לרמות את אבא שלו יצחק שהיה עיוור. עכשיו, המעגל נסגר: יעקב עצמו הוא האב הזקן והעיוור, אבל הוא לא צריך שאף אחד ירמה אותו. הוא בוחר בצעיר מתוך ראייה פנימית עמוקה ותוך הבנה שלכל אדם יש ייעוד משלו, שלא תמיד נקבע לפי התאריך שבו הוא נולד או לפי מה שהחברה מצפה ממנו.

בסופו של דבר, יעקב מברך את שניהם ומאחל להם שהם יהיו דוגמה ומופת לכל הילדים שיגדלו אחריהם. הברכה הזו, 'ישמך אלוהים כאפרים וכמנשה', הפכה לברכה שהורים מברכים בה את הילדים שלהם בכל יום שישי עד היום. למה דווקא בהם? כי בניגוד לכל האחים הקודמים בספר בראשית שרבו, קינאו ונלחמו זה בזה, אפרים ומנשה קיבלו את ההחלטה של סבא שלהם בשלום ובאהבה, ונשארו מאוחדים.

פרק מ"ח בספר בראשית מהווה את אחת מנקודות השיא הרגשיות והתיאולוגיות של ספר בראשית כולו. הוא משמש כגשר בין תקופת האבות לבין תקופת השבטים, ומסכם באופן מופלא את המוטיב המרכזי של בחירת הצעיר על פני הבכור, מוטיב המלווה את האנושות מראשיתה (הבל וקין, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו). כאן, על ערש דווי בארץ מצרים, יעקב הזקן הופך ממי שהיה בעבר הצעיר שקיבל את הברכה במרמה, לאב המברך המעצב באופן מודע ורשמי את עתיד השושלת.

מבחינה ספרותית, הפרק בנוי על מתח דרמטי בין חולשה פיזית לעוצמה רוחנית. כאשר יוסף מגיע לבקר את אביו החולה, הכתוב מציין כי 'ויתחזק ישראל וישב על המיטה'. אקט זה של התחזקות פיזית זמנית מסמל את גודל השעה ואת המעבר של יעקב מתפקיד של אדם גוסס לתפקיד של פטריארך ומנהיג רוחני המעביר את השרביט לדור הבא. יעקב פותח את דבריו בהזכרת ההתגלות האלוהית בלוז (בית אל) ובברית הארץ שכרת איתו אלוהים. בכך הוא מעגן את מעשיו הבאים לא כגחמה אישית, אלא כהמשך ישיר של ההבטחה האלוהית לאברהם וליצחק.

הצעד הדרמטי הראשון של יעקב בפרק הוא אימוצם הרשמי של אפרים ומנשה, בניו של יוסף שנולדו במצרים, כבניו שלו לכל דבר ועניין ('לי הם... כראובן ושמעון יהיו לי'). החלטה זו היא בעלת משמעות משפטית והיסטורית עצומה: היא מעניקה ליוסף את זכות הבכורה המעשית – חלק כפול בנחלת הארץ העתידית, שכן צאצאיו יקבלו שני שבטים נפרדים בתוך עם ישראל. מיד לאחר מכן, יעקב מזכיר את מותה של רחל אשתו האהובה וקבורתה בדרך אפרת. אזכור זה, שנראה במבט ראשון קטוע ומחוץ להקשר, הוא למעשה ביטוי של אהבה עמוקה וגעגוע. יעקב מסביר בעקיפין ליוסף כי אימוץ בניו הוא גם מחווה של כבוד וזיכרון לרחל, שנפטרה בטרם עת ולא זכתה לראות את זרעה גדל.

המתח מגיע לשיאו ברגע הברכה עצמה. עיניו של יעקב כבדו מזוקן והוא אינו יכול לראות בבירור, עובדה המהדהדת באופן אירוני ומכוון את עיוורונו של יצחק אביו בשעה שיעקב עצמו רימה אותו כדי לזכות בברכת הבכורה. אולם, בניגוד ליצחק שהיה קורבן למניפולציה משפחתית, יעקב פועל כאן מתוך מודעות מלאה וראייה פנימית חדה. יוסף, שגדל בחצר המלוכה המצרית הסדורה וההיררכית, מקפיד להציב את מנשה הבכור מול ידו הימנית של יעקב ואת אפרים הצעיר מול ידו השמאלית. אך יעקב 'משכל את ידיו' – מצליב אותן במכוון ובמודע, ומניח את ידו הימנית, המייצגת את הברכה הראשית והחזקה יותר, על ראשו של אפרים הצעיר.

כאשר יוסף מבחין בכך, הוא נרעש ומנסה לתקן את אביו פיזית, מתוך הנחה שהזקנה והעיוורון הטעו אותו. תגובתו של יעקב – 'ידעתי בני ידעתי' – היא מפתח להבנת התפיסה המקראית כולה. יעקב מבהיר כי הבחירה והברכה אינן כפופות לחוקי הטבע, לביולוגיה או למוסכמות חברתיות נוקשות. הצעיר אכן יהיה גדול מהבכור, וזרעו יהיה מלא הגויים. יעקב מברך את שניהם יחד בברכה המפורסמת 'בך יברך ישראל', המבטאת את התקווה שכל אב ואם בישראל יאחלו לילדיהם להיות כאפרים וכמנשה – שני אחים שגדלו בסביבה זרה ומנוכרת (מצרים) אך שמרו על זהותם ועל שלום בית ביניהם, ללא הקנאה והשנאה שאפיינו את הדורות הקודמים. הפרק נחתם בהענקת 'שכם אחד' ליוסף על פני אחיו, עדות נוספת למעמדו המועדף של יוסף בעיני אביו.