בראשית · פרק כ״ז
טרגדיה של חושים ומשפחה: גניבת הברכות בבית יצחק
וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל־יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו׃
פסוק כבהקול של יעקב והידיים של עשו
לפני שנים רבות, באוהל חם ונעים, חי סבא יצחק שהיה כבר זקן מאוד ועיניו לא ראו טוב. יצחק רצה לתת ברכה מיוחדת לבנו עשו, אבל אמא רבקה ידעה שיעקב הוא זה שצריך לקבל את הברכה החשובה. היא הכינה תוכנית מיוחדת: היא הלבישה את יעקב בבגדים של עשו, ושמה עורות רכים של גדיים על ידיו וצווארו כדי שירגיש שעיר כמו אחיו. כשיעקב נכנס לאוהל, אבא יצחק התבלבל. הקול נשמע כמו של יעקב, אבל הידיים הרגישו כמו של עשו! בסוף, יצחק בירך את יעקב בברכה נפלאה של שפע, טל שמים ואהבה. כ שעשו חזר וגילה את התרמית, הוא היה עצוב מאוד, אך אבא חיבק אותו ונתן גם לו ברכה מיוחדת משלו. הסיפור הזה מלמד אותנו שלפעמים דברים מסתבכים במשפחה, אבל בסוף תמיד יש מקום לאהבה ולברכה לכולם.
זהו רגע שבו אנו רואים כמה קל להתבלבל כשמסתכלים רק על החיצוניות, ומדוע חשוב להקשיב לקול הפנימי שמספר לנו את האמת.
הסיפור המרתק על הברכות מזמין אותנו לדבר עם הילדים על הערך של ייחודיות ועל כך שאין שום צורך להתחרות או להתחפש למישהו אחר כדי לזכות באהבה ובאישור של ההורים. דרך הסיפור המשפחתי הזה, נוכל להראות לילד שכל אחד מהאחים הוא עולם ומלואו עם תפקיד מיוחד משלו בחיים. אנו יכולים להסביר להם שאנו כהורים אוהבים ומברכים את כל אחד מהם בדיוק בזכות מי שהוא באמת, ללא תנאים וללא צורך בתחפושות או במסיכות חיצוניות.
- איך לדעתך הרגיש יעקב כשהוא עמד מול אבא שלו בתחפושת?
- למה לדעתך עשו היה כל כך עצוב כשהוא גילה שאחיו קיבל את הברכה?
- איזו ברכה מיוחדת היית רוצה שאאחל לך הלילה לפני השינה?
התחפושת המגרדת של יעקב
דמיין שאתה עומד בחדר חשוך ושקט. סבא יצחק כבר זקן מאוד והעיניים שלו עייפות, הוא כמעט לא רואה דבר. הוא רוצה לתת ברכה מיוחדת של אהבה לבנו הגדול, עשו, ומבקש ממנו להכין לו אוכל טעים. אבל אמא רבקה חושבת שלבן השני, יעקב, מגיעה הברכה. היא מכינה תוכנית סודית ומלבישה את יעקב בבגדים של עשו, ואפילו שמה לו עורות של גדיים קטנים על הידיים והצוואר כדי שירגיש שעיר ושונה! יעקב נכנס אל אבא בלב פועם ובפחד גדול. אבא יצחק נוגע בידיו השעירות ומאמין שהוא עשו, ומברך אותו בכל ליבו. אבל מה יקרה כשעשו האמיתי יחזור מהשדה ויגלה את הסוד? הלב שלו ישבר, והוא יכעס מאוד.
אבא יצחק אומר שהקול שהוא שומע נשמע כמו של יעקב, אבל הידיים שהוא נוגע בהן מרגישות שעירות כמו של עשו. הוא מבולבל ולא יודע למי להאמין.
האם ידעת שעורות של גדיים שימשו כתחפושת מושלמת? הם היו כל כך שעירים ורכים, שהם הצליחו להטעות את יצחק שחשב שהוא נוגע בידיו של עשו!
מה יעשה עשו הכועס כשיגלה שאחיו קיבל את הברכה שלו? בפרק הבא נראה לאן יעקב יצטרך לברוח!
הקול קול יעקב: הדרמה המשפחתית הגדולה
בפרק זה אנו פוגשים את יצחק, אב המשפחה, כשהוא זקן ועיוור. הוא מרגיש שיומו קרוב ומבקש להעניק את ברכת הבכורה המיוחלת לעשו, בנו הבכור והאהוב שעוסק בציד. הוא שולח אותו להביא לו מאכל טעים. רבקה, אשתו, שומעת את השיחה ומחליטה לפעול לטובת בנה המועדף, יעקב. היא רוקמת מזימה נועזת: יעקב יתחפש לעשו באמצעות עורות גדיים שעירים ובגדי אחיו, ויגיש לאביו אוכל מהיר שהיא הכינה. למרות חששותיו של יעקב מפני קללה, התוכנית מצליחה. יצחק מתבלבל אך מברך את יעקב בברכת שפע ושלטון. מיד לאחר מכן חוזר עשו, והתרמית נחשפת ברגע קורע לב של בכי וזעם. עשו נשבע לנקום ביעקב, ורבקה נאלצת לשלוח את יעקב לברוח הרחק מהבית כדי להציל את חייו.
המשפט הזה מראה את הרגע המתוח שבו יצחק כמעט מגלה את השקר. הוא מבולבל בין מה שהוא שומע לבין מה שהוא מרגיש בידיים.
כשאתם מרגישים לחץ מהסביבה או מהמשפחה לעשות משהו שלא מרגיש לכם נכון או ישר, עצרו. לפעמים קל יותר להגיד 'לא' בהתחלה מאשר להתמודד עם רשת של שקרים וסכסוכים שקשה מאוד להתיר אחר כך.
זה כמו לגלות שחבר טוב השתמש במשתמש שלך ברשת החברתית כדי להגיש עבודה או לזכות בפרס שמגיע לך, וכשאתה מגלה את זה, האמון ביניכם נשבר לחלוטין והכעס מתפרץ.
זהות שאולה: המחיר הכבד של הברכה
הסיפור מתחיל ביצחק הזקן, שאיבד את מאור עיניו ומרגיש שמותו מתקרב. הוא קורא לעשו, בנו הבכור, ומבקש ממנו לצוד עבורו אוכל כדי שיברך אותו לפני מותו. רבקה, האם, שומעת זאת ומחליטה שהברכה חייבת להגיע ליעקב, הבן הצעיר והשקט. היא משכנעת את יעקב לשתף פעולה עם תרמית מורכבת: הוא ילבש את בגדי עשו, יעטוף את ידיו וצווארו בעורות גדיים כדי לדמות את שעירותו של אחיו, ויציג את עצמו כעשו. יעקב חושש להיחשף ולהיות מקולל, אך אמו לוקחת את האחריות עליה. המזימה מצליחה: יצחק המבולבל מברך את יעקב בברכת השלטון והשפע. כ שעשו חוזר ומגלה את המרמה, פורצת דרמה קורעת לב של בכי, כעס וחרדה. יצחק מבין שהוטעה אך אינו יכול לבטל את הברכה. עשו נשבע להרוג את יעקב, ורבקה נאלצת לשלוח את יעקב למנוסה ארוכה אל משפחתה בחרן, תחת התירוץ של חיפוש אישה.
הפסוק מבטא את רגע השיא הדרמטי של הפרק, שבו החושים השונים של יצחק מתנגשים זה בזה. השמיעה מזהה את יעקב, אך המישוש מורה על עשו. משפט זה הפך למטבע לשון נצחי המייצג כפילות, זיוף ופער בין מראה חיצוני למהות פנימית. הוא חושף את הטרגדיה המשפחתית שבה האב העיוור מנסה לגשש את דרכו אל האמת, אך נופל קורבן למצג שווא מתוחכם שמערער את תפיסת המציאות שלו.
להעמקה בסיפור⌄
אם נסתכל מקרוב על הסיפור הזה, נראה שהוא לא רק על מרמה חכמה, אלא על כאב עמוק של משפחה מפולגת שבה כולם משלמים מחיר כבד. יש לנו כאן שני הורים, שלכל אחד מהם יש ילד מועדף: יצחק אוהב את עשו איש השדה, ורבקה אוהבת את יעקב איש התם יושב האוהלים. ההעדפה ההורית הזו יוצרת מתח תמידי שמתפוצץ ברגע האמת, כאשר יצחק מרגיש שקיצו קרב ומבקש להעביר את המורשת והברכה הלאה. יצחק העיוור מנסה להשתמש בחושים שלו כדי למצוא את האמת. המפגש שלו עם יעקב המחופש הוא מלא מתח ספרותי יוצא דופן. המשפט המפורסם שלו, 'הקול קול יעקב והידיים ידי עשו', מראה שהוא הרגיש שמשהו לא בסדר. הוא חווה דיסוננס קוגניטיבי עמוק – חוש השמיעה שלו אומר לו דבר אחד, אך חוש המישוש והריח אומרים לו דבר אחר. בסופו של דבר, הוא בוחר להאמין למגע החיצוני ולריח הבגדים, ומברך את יעקב. הבחירה הזו מראה כמה קל להטעות אותנו כשאנחנו רוצים להאמין במשהו מסוים, או כשהחושים הפיזיים שלנו גוברים על האינטואיציה הדקה. מה שבאמת מעניין ומעורר מחשבה כאן הוא המחיר שכל הדמויות משלמות בסוף הדרמה הזו. יעקב אמנם משיג את הברכה הנכספת ואת השלטון העתידי, אך הוא משלם על כך בגלות מיידית. הוא נאלץ לברוח מביתו ומארצו, לעזוב את אמו האהובה שתמכה בו, ולצאת אל הלא נודע כשהוא חסר כל וחשוף לסכנות. עשו נשבע להרוג את יעקב, ורבקה נאלצת לשלוח את יעקב למנוסה ארוכה אל משפחתה בחרן. אם תחשבו על זה, הסיפור הזה מציב בפנינו מראה נוקבת על הדרכים שבהן אנחנו בוחרים להשיג את המטרות שלנו. לפעמים אנחנו בטוחים שהמטרה מקדשת את האמצעים, במיוחד כשאנחנו מרגישים שמגיע לנו משהו או שיש לנו הבטחה כלשהי. אבל הדרך שבה אנחנו פועלים מעצבת את המציאות שלנו לא פחות מהמטרה עצמה. שקרים וקיצורי דרך משאירים אחריהם הרס במערכות היחסים הקרובות אלינו ביותר, ויוצרים פצעים שלוקח שנים רבות לרפא, אם בכלל.
אם הייתם במקומו של יעקב, והייתם יודעים שאמא שלכם בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות, האם הייתם מסכימים לרמות את אבא שלכם כדי לקבל את הברכה?
טרגדיה של חושים ומשפחה: גניבת הברכות בבית יצחק
פרק כז מציג את אחת הדרמות המשפחתיות הטעונות והמשפיעות ביותר במקרא. יצחק, זקן ועיוור, חש שיומו קרב ומבקש להעניק את ברכת הבכורה לעשו, בנו האהוב והבכור. הוא שולח אותו לצוד עבורו ציד ולהכין מטעמים כדי שנפשו תברך אותו. רבקה, המאזינה לשיחה ומעדיפה את יעקב הצעיר, רוקמת מזימת מרמה מתוחכמת. היא מורה ליעקב להתחפש לעשו על ידי לבישת בגדיו המבושמים ועטיית עורות גדיי עיזים על ידיו וצווארו החלקים, כדי להטעות את האב העיוור. יעקב חושש מקללה אך נכנע ללחצה של אמו. הוא מגיש ליצחק את המטעמים שהכינה רבקה, ויצחק, למרות חשדותיו לנוכח הקול השונה, משתכנע מהמגע והריח ומעניק לו את ברכת הבכורה הכוללת שליטה, שפע ופוריות. מיד לאחר מכן מגיע עשו מהשדה, והתרמית נחשפת בחרדה גדולה של יצחק ובבכי מר של עשו. עשו מקבל ברכה משנית המבטיחה חיים על החרב, ומפתח שנאה עזה ליעקב עד כדי תכנון לרצוח אותו. כדי להציל את יעקב, רבקה משכנעת את יצחק לשלוח אותו לחרן למצוא אישה ממשפחתה, ובכך מתחילה גלותו הארוכה של יעקב.
הפסוק מבטא את רגע השיא הדרמטי של הפרק, שבו החושים השונים של יצחק מתנגשים זה בזה. השמיעה מזהה את יעקב, אך המישוש מורה על עשו. משפט זה הפך למטבע לשון נצחי המייצג כפילות, זיוף ופער בין מראה חיצוני למהות פנימית. הוא חושף את הטרגדיה המשפחתית שבה האב העיוור מנסה לגשש את דרכו אל האמת, אך נופל קורבן למצג שווא מתוחכם שמערער את תפיסת המציאות שלו.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק כז בספר בראשית הוא יצירת מופת ספרותית ופסיכולוגית, המפרקת לגורמים את מושג המשפחה, הבחירה והגורל. במוקד הפרק עומד הניגוד החריף בין הראייה הפיזית לראייה הרוחנית. יצחק, שעיניו כהו מראות, מייצג עיוורון כפול: הוא אינו רואה את המציאות הפיזית, אך גם אינו רואה את האמת הרוחנית לגבי בניו – הוא מעדיף את עשו האלים ואיש השדה על פני יעקב השקט. רבקה, לעומתו, ניחנה בראייה רוחנית חדה (הנשענת גם על הנבואה שקיבלה בהריונה 'ורב יעבוד צעיר'), אך היא בוחרת לממש את החזון הזה באמצעות כלים של מרמה וחשאיות. המבנה הספרותי של הפרק בנוי על מתח הולך ונבנה, המגיע לשיאו במפגש בין יעקב ליצחק. המילים המנחות בפרק סובבות סביב חושים: ראייה, שמיעה, מישוש, טעם וריח. יצחק מנסה לפצות על עיוורונו באמצעות שאר חושיו, אך אלו מולכים שולל בזה אחר זה. המאכל הטעים מטעה את חוש הטעם; עורות הגדיים מטעים את חוש המישוש; בגדי עשו מטעים את חוש הריח. רק חוש השמיעה שלו נותר נאמן לאמת: 'הקול קול יעקב', אך יצחק בוחר להשתיק את הספק הפנימי לטובת העדויות הפיזיות המזויפות: 'והידיים ידי עשו'. הכפילות הזו חושפת את האירוניה הדרמטית העמוקה – האב מברך את בנו כשהוא משוכנע שהוא מברך את האחר, ובכך הברכה ניתנת לאדם הנכון (על פי התוכנית האלוהית והנבואה) אך בדרך הלא נכונה. התגובה של הדמויות לחשיפת המרמה היא קתרסיס רגשי עצום. חרדתו של יצחק ('ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד') אינה נובעת רק מההבנה שהולך שולל על ידי בנו, אלא מההכרה הפתאומית בכך שהתוכנית האלוהית חזקה מרצונו האישי, וכי הברכה שנתן ליעקב היא בלתי הפיכה ('גם ברוך יהיה'). זעקתו של עשו היא אחד הרגעים הטראגיים ביותר במקרא, המציגה את הפן האנושי והפגיע של הדמות שנחשבה עד כה למחוספסת ואדישה. הצעקה 'ברכני גם אני אבי' מההדת את הכאב של דחייה משפחתית ואובדן אהבת אב. מבחינה תיאולוגית ומוסרית, הפרק מעלה שאלה קשה: האם המטרה מקדשת את האמצעים? יעקב ורבקה פועלים לכאורה למימוש הרצון האלוהי, אך המחיר המוסרי והאישי שהם משלמים הוא כבד מנשוא. יעקב, שרימה את אביו באמצעות בגדים ועורות גדיים, ירומה בעצמו בהמשך חייו על ידי לבן באמצעות החלפת בנותיו בלילה, ועל ידי בניו שלו שישתמשו בדם גדי עיזים ובכתונת פסים כדי לרמות אותו לגבי גורלו של יוסף. מידה כנגד מידה פועלת כאן בעוצמה היסטורית, ומלמדת כי גם אם התוכנית האלוהית מתגשמת, המעשה האנושי הפסול נושא עמו עונש מובנה ובלתי נמנע.
- הסכנה שבהעדפה הוריתבמערכות יחסים משפחתיות, ובמיוחד בגידול ילדים, העדפה גלויה או סמויה של ילד אחד על פני האחר מייצרת דינמיקה הרסנית של קנאה, תחרותיות ואיבה ארוכת טווח. הורים ומנהלים צריכים להיות מודעים לנטייה הטבעית שלהם להתחבר לטיפוסים מסוימים, ולעשות מאמץ מודע להעניק לכל אחד את המקום הייחודי והאישור שלו, מבלי ליצור השוואות פוגעניות.
- הקשבה לקול הפנימי מול עדויות חיצוניותכמו יצחק שחשד בקולו של יעקב אך נכנע למישוש ולריח, אנו נוטים לעיתים קרובות להשתיק את האינטואיציה או את נורות האזהרה הפנימיות שלנו כאשר המצג החיצוני נראה מושלם ומפתה (בעסקים, בזוגיות או בהחלטות קריירה). כאשר עולה ספק פנימי, יש לעצור ולחקור אותו לעומק, ולא להתעלם ממנו רק בגלל שהנתונים היבשים או הלחץ הסביבתי מורים אחרת.
- חוק הגלגל המוסרי (מידה כנגד מידה)מעשים המבוססים על מרמה או מניפולציה, גם אם הם נעשים למען מטרה שנראית מוצדקת או נעלה, מייצרים חוב מוסרי ופסיכולוגי שנצטרך לשלם בעתיד. בחיים המקצועיים והאישיים, בחירה בדרך לא ישרה תחזור אלינו לעיתים קרובות כבומרנג במצבים שבהם אנו נהיה פגיעים, ולכן היושרה היא לא רק ערך מוסרי אלא גם הגנה מעשית על עתידנו.
המתח בין הגזירה האלוהית (הנבואה שיעקב ישלוט בעשו) לבין חופש הבחירה והאחריות המוסרית של האדם: האם יעקב ורבקה היו חייבים לרמות כדי שהתוכנית האלוהית תתגשם, או שמא הברכה הייתה מגיעה ליעקב בכל מקרה בדרכים ישרות לו היו בוחרים להאמין ולחכות?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי כִּי־זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת־עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי׃
וַיֹּאמֶר הִנֵּה־נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי׃
וְעַתָּה שָׂא־נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה [צָיִד׃]
וַעֲשֵׂה־לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת׃
וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל־עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא׃
וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל־יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת־אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל־עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר׃
הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה־לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה לִפְנֵי מוֹתִי׃
וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ׃
לֶךְ־נָא אֶל־הַצֹּאן וְקַח־לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב׃
וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ׃
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק׃
אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה׃
וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח־לִי׃
וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו׃
וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת־בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת־יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן׃
וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל־יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו׃
וַתִּתֵּן אֶת־הַמַּטְעַמִּים וְאֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ׃
וַיָּבֹא אֶל־אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי׃
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם־נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ׃
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־בְּנוֹ מַה־זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי׃
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־יַעֲקֹב גְּשָׁה־נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם־לֹא׃
וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל־יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו׃
וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי־הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ׃
וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי׃
וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ־לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה־נָּא וּשְׁקָה־לִּי בְּנִי׃
וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק־לוֹ וַיָּרַח אֶת־רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהוָה׃
וְיִתֶּן־לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ׃
יַעַבְדוּךָ עַמִּים וישתחו [וְיִשְׁתַּחֲווּ] לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ׃
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת־יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ׃
וַיַּעַשׂ גַּם־הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ׃
וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי־אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו׃
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד־מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי־אֵפוֹא הוּא הַצָּד־צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם־בָּרוּךְ יִהְיֶה׃
כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת־דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד־מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם־אָנִי אָבִי׃
וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ׃
וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת־בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא־אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה׃
וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת־כָּל־אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי׃
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל־אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא־לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם־אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ׃
וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל׃
וְעַל־חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת־אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ׃
וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת־יַעֲקֹב עַל־הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת־יַעֲקֹב אָחִי׃
וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת־דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ׃
וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח־לְךָ אֶל־לָבָן אָחִי חָרָנָה׃
וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר־תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ׃
עַד־שׁוּב אַף־אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר־עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם־שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד׃
וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל־יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם־לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת־חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים׃