אסתר · פרק ט׳
ממגננה למסורת: הולדת חג הפורים
כַּיָּמִים אֲשֶׁר־נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים׃
פסוק כבהלילה שבו הפחד הפך לחגיגה
הלילה נספר על יום מיוחד מאוד שבו הכל התהפך לטובה! אויבי היהודים חשבו שהם יוכלו להרע להם, אבל היהודים התאחדו באומץ רב והגנו על עצמם ועל משפחותיהם. הנס הגדול היה שהם ניצחו והצילו את חייהם! למרות שהם היו יכולים לקחת את הרכוש של האויבים, הם בחרו שלא לגעת בשום דבר שלא שייך להם, כי הם רק רצו לחיות בשקט ובשלום. כדי לזכור את השמחה הגדולה הזו תמיד, המלכה אסתר ומרדכי החכם כתבו מכתבים לכולם וקבעו חג נפלא – חג הפורים! בחג הזה אנחנו לא רק שמחים, אלא גם שולחים מנות טעימות לחברים ונותנים מתנות לאנשים שאין להם, כדי שכולם-כולם יוכלו לשמוח יחד.
הפסוק מלמד אותנו שחגיגת הניצחון האמיתית נמדדת ביכולת שלנו לפתוח את הלב, לחזק את הקשרים החברתיים ולדאוג לחלשים בקהילה.
הפרק מציג את לידתו של חג הפורים ומלמד אותנו שיעור נפלא על כוחה של קהילה ועל החשיבות של ראיית האחר ברגעי שמחה. כשאנחנו חוגגים ומאושרים, קל לשכוח את מי שקשה לו. המצווה של 'מתנות לאביונים' ו'משלוח מנות' מזכירה לנו שהשמחה שלנו שלמה רק כשאנחנו משתפים בה אחרים ודואגים לחלשים. תוכלו לשוחח עם הילד על החשיבות של שיתוף חברים במשחקים או בממתקים, ואיך נתינה קטנה יכולה לעשות אור גדול בלב של מישהו אחר.
- למה לדעתך היהודים החליטו לא לקחת את הרכוש של האויבים שלהם?
- איך היית מרגיש אם היית מקבל משלוח מנות בהפתעה מחבר?
- איזה מעשה טוב או מתנה קטנה נוכל לתת מחר למישהו שצריך עזרה?
היום שבו הכל התהפך לטובה!
דמיינו שאתם עומדים בשער העיר הגדולה שושן, והלב שלכם פועם מהתרגשות! זוכרים את הגזירה המפחידה של המן הרשע? היום הגיע התאריך המיוחד שבו הכל היה אמור להשתבש, אבל פתאום – הכל התהפך! במקום לפחד, היהודים הרגישו חזקים ואמיצים יחד. הם הגנו על עצמם בגבורה, ואף אחד לא יכול היה להרע להם. אפילו המלך עזר להם! אחרי הניצחון הגדול, המלכה אסתר ומרדכי החליטו שחייבים לזכור את הנס הזה תמיד. הם קבעו חג שמח ומיוחד שנקרא חג הפורים! בחג הזה אנחנו מתחפשים, צוחקים, שולחים מנות טעימות לחברים, ונותנים מתנות למי שזקוק לעזרה. הכל הפך מעצב לשמחה גדולה שמאירה את הלב! מה יקרה עכשיו כשמרדכי יהפוך לאיש הכי חשוב בממלכה? בפרק הבא נגלה!
הפסוק מספר איך ימי העצב והפחד הפכו לימים שמחים של חגיגה, שבהם אנחנו מביאים מנות טעימות לחברים ונותנים מתנות לאנשים שצריכים עזרה.
הידעתם שבגלל שהקרבות בשושן נמשכו יום אחד נוסף, תושבי שושן חגגו יום אחרי כולם? לכן עד היום יש ערים שחוגגות את פורים ביום שונה!
רוצים לדעת איך מרדכי הפך למנהיג אהוב ואיך נגמר הסיפור כולו? בואו נראה בפרק הבא והאחרון!
המהפך הגדול: מיום אבל ליום חג
בפרק זה מגיע רגע האמת של יהודי פרס. ביום שבו אויביהם תכננו להשמיד אותם, ה-13 באדר, המצב מתהפך לחלוטין. היהודים מתאחדים, מקבלים גיבוי משרי המלך שמפחדים ממרדכי, ומנצחים את כל מי שניסה לפגוע בהם. בשושן הבירה הקרבות נמשכים יומיים, ואסתר המלכה מבקשת לתלות את עשרת בניו של המן כדי להבטיח שהסכנה חלפה. למרות הניצחון, היהודים מקפידים שלא לגעת ברכוש האויבים (הביזה). כדי להנציח את ההצלה המדהימה הזו לדורות, מרדכי ואסתר שולחים מכתבים לכל הקהילות ומייסדים חג חדש – חג הפורים. החג נקרא כך על שם ה'פור' (הגורל) שהטיל המן, והוא מוקדש למשתה, שמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים.
הפסוק הזה מסביר למה אנחנו חוגגים את פורים: כדי לזכור שהצלחנו להתגבר על הסכנה, ולחגוג את זה ביחד על ידי נתינה לחברים ולמי שאין לו.
כשאתם עוברים תקופה קשה או חווים עוול, אל תתמודדו לבד. כוחה של קבוצה מאוחדת ותומכת יכול להפוך גם את המצב הכי מורכב לסיפור הצלחה.
זה כמו לעמוד מול חרם או בריונות קבוצתית בבית הספר: ברגע שכולם מתאחדים סביב האמת ומגבים זה את זה, הכוח של הבריונים פשוט נעלם והמצב מתהפך לטובתכם.
איך מייצרים מסורת מתוך משבר?
הפרק מביא אותנו לנקודת השיא והסיום של המשבר הגדול בממלכת פרס העתיקה. ביום שלושה עשר באדר, היום שבו היו אמורים היהודים ליפול קורבן לגזירת ההשמדה האכזרית של המן, המציאות מתהפכת לחלוטין. היהודים מתקהלים בעריהם ומכים באויביהם שביקשו את רעתם, כאשר פקידי המלך והשרים מסייעים להם באופן פעיל מתוך פחד ממעמדו החדש והרם של מרדכי בבית המלך. בשושן הבירה נהרגים חמש מאות איש, ובהם עשרת בני המן הנתלים על העץ הגבוה לבקשתה המיוחדת של אסתר המלכה. נקודה מרכזית בסיפור היא שהיהודים נמנעים באופן מוחלט מלשלוח יד בביזה, מה שמבהיר לכל הסובבים שהמלחמה שלהם הייתה על חייהם וביטחונם ולא על בצע כסף. לאחר ששקטו הקרבות והסכנה חלפה, מרדכי ואסתר כותבים איגרות רשמיות לכל יהודי הממלכה וממסדים את ימי ה-14 וה-15 באדר כימי חג קבועים לדורות – ימי הפורים. החג מעוצב לא רק כיום של שמחה ומשתה, אלא כיום של סולידריות חברתית עמוקה דרך משלוח מנות ודאגה לעניים.
הפסוק הזה מגדיר את מהותו של חג הפורים ואת המהפך ההיסטורי שחוללו אסתר ומרדכי. הוא מתאר כיצד ימי הפחד והאבל הפכו לימי מנוחה, שמחה וחג. הפסוק מדגיש שהשמחה האמיתית אינה רק חגיגה אישית, אלא מתבטאת בחיזוק הקהילה והערבות ההדדית באמצעות משלוח מנות איש לרעהו ודאגה לחלשים ביותר בחברה דרך מתנות לאביונים.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, הפרק הזה מציג את אחד המהפכים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה המקראית, והוא עושה זאת ללא שום התערבות ניסית גלויה או שמיים שנפתחים. הכל קורה דרך פעולות אנושיות, פוליטיקה מורכבת, ואומץ לב של אנשים פשוטים שהחליטו להילחם על חייהם. ביום שבו אויבי היהודים ציפו לשלוט בהם ולמחוק אותם, הגלגל מסתובב לחלוטין. המפתח למהפך הזה הוא לא רק כוח הנשק, אלא הפחד העמוק שנפל על העמים והתמיכה הגורפת של פקידי הממשל, האחשדרפנים והשרים, שהבינו שמרדכי הוא כעת האיש החזק ביותר בארמון המלך אחשוורוש ושכדאי להם להיות בצד שלו.
מה שמעניין במיוחד בפרק הוא הניגוד המוסרי הברור שהיהודים מציבים מול המן הרשע. המן רצה להשמיד את היהודים וגם לקחת את שללם ורכושם לעצמו. לעומת זאת, הטקסט המקראי חוזר שלוש פעמים על המשפט המפתח 'ובביזה לא שלחו את ידם'. הפרט הזה קריטי להבנת הסיפור: הוא מראה שהיהודים לא נלחמו מתוך תאוות בצע, רצון להתעשר או נקמנות פראית, אלא מתוך הגנה עצמית מובהקת ורצון בסיסי לשרוד. הם רצו להעביר מסר של צדק מוסרי וביטחון, לא של שוד וביזה.
חלקו השני של הפרק עוסק במשהו מרתק לא פחות: איך הופכים אירוע טראומטי ומפחיד לחג לאומי שנחגג אלפי שנים לאחר מכן בכל רחבי העולם? מרדכי ואסתר מבינים שאי אפשר להשאיר את הניצחון כאירוע היסטורי חד-פעמי שישקע בתהום הנשייה. הם כותבים איגרות רשמיות וממסדים את ימי הפורים. השם 'פורים' עצמו נגזר מהמילה 'פור' – הגורל שהטיל המן כדי לקבוע את יום מותם של היהודים. זוהי אירוניה מדהימה: לקחת את הכלי המדויק שבו השתמש האויב כדי להשמיד אותך, ולהפוך אותו לשם של החג הכי שמח וצבעוני שלך.
בנוסף, שימו לב לאופן שבו מעוצב החג בפועל. מרדכי לא קובע רק ימי 'משתה ושמחה' שבהם אנשים חוגגים ומבלים לבדם, אלא מוסיף שני אלמנטים חברתיים עמוקים ומרגשים: 'משלוח מנות איש לרעהו' ו'מתנות לאביונים'. הרעיון כאן הוא פשוט אך עוצמתי להפליא: הדרך הכי טובה לחגוג הצלה קהילתית היא לחזק את הקשרים החברתיים בתוך הקהילה ולדאוג שאיש לא יישאר מאחור, במיוחד לא העניים והחלשים ביותר. החג הופך מכלי של זיכרון היסטורי יבש לכלי של תיקון חברתי ואחווה אנושית.
למה לדעתך היה חשוב לאסתר ולמרדכי להדגיש את הדאגה לעניים (מתנות לאביונים) דווקא כחלק מחגיגת הניצחון הצבאי?
ממגננה למסורת: הולדת חג הפורים
פרק ט' של מגילת אסתר מתאר את מימוש זכות ההגנה העצמית של יהודי פרס ואת כינונו של חג הפורים לדורות הבאים. ביום שלושה עשר בחודש אדר, המועד המקורי שנקבע להשמדתם הפיזית, מתקהלים היהודים בעריהם בכל רחבי הממלכה כדי להילחם במבקשי רעתם. בעקבות עלייתו של מרדכי לגדולה בארמון, פקידי המלך והאחשדרפנים תומכים ביהודים באופן פעיל, והתוצאה היא מפלה מוחצת לאויבים. בשושן הבירה נהרגים חמש מאות איש, ובהם עשרת בניו של המן, אשר נתלים על העץ הגבוה לבקשת אסתר המלכה ביום למחרת, שבו נמשכת הלחימה בעיר הבירה. בשאר המדינות נהרגים שבעים וחמישה אלף איש מבין האויבים, אך הכתוב מדגיש שוב ושוב כי היהודים לא שלחו את ידם בביזה. לאחר ששקטו הקרבות, היהודים בפרזות נחים ביום הארבעה עשר באדר, ואילו יהודי שושן נחים ביום החמישה עשר. כדי להנציח את המהפך ההיסטורי המדהים מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, שולחים מרדכי ואסתר איגרות רשמיות לכל תפוצות הממלכה, הממסדות את ימי הפורים לדורות כימי משתה, שמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים.
הפסוק הזה מגדיר את מהותו של חג הפורים ואת המהפך ההיסטורי שחוללו אסתר ומרדכי. הוא מתאר כיצד ימי הפחד והאבל הפכו לימי מנוחה, שמחה וחג. הפסוק מדגיש שהשמחה האמיתית אינה רק חגיגה אישית, אלא מתבטאת בחיזוק הקהילה והערבות ההדדית באמצעות משלוח מנות איש לרעהו ודאגה לחלשים ביותר בחברה דרך מתנות לאביונים.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ט' מהווה את שיאו הדרמטי והעלילתי של מגילת אסתר, שבו מתרחש המהפך המיוחל שעליו נשען הסיפור כולו ("ונהפוך הוא"). עם זאת, קריאה מעמיקה בפרק חושפת מורכבות ספרותית, היסטורית ומוסרית מרתקת, המעצבת את זהותו של עם ישראל לדורות.
ראשית, יש לתת את הדעת על המבנה הדו-שלבי של הלחימה והמנוחה. בעוד שבכל מדינות המלך הלחימה מסתיימת ביום י"ג באדר והמנוחה חלה ביום י"ד, בשושן הבירה הלחימה נמשכת יום נוסף, י"ד באדר, והמנוחה חלה רק בט"ו. הבחנה זו, שנוצרה עקב בקשתה הנוספת של אסתר מהמלך אחשוורוש, מעצבת עד היום את חלוקת החג בין 'פורים' ל'שושן פורים' (הנחגג בערים מוקפות חומה). בקשתה של אסתר להאריך את הלחימה ולתלות את בני המן שכבר נהרגו אינה נובעת מאכזריות גרידא, אלא מהבנה פוליטית וביטחונית עמוקה: בשושן, מרכז השלטון שבו היו מוקדי כוח חזקים של תומכי המן, היה צורך במיגור מוחלט של האיום כדי למנוע נקמת דם עתידית או התארגנות מחדש של האויב. אסתר מבינה כי ללא השלמת המלאכה, השקט יהיה זמני בלבד.
שנית, מוטיב 'הביזה' משמש כמפתח להבנת הממד המוסרי של המאבק. שלוש פעמים חוזרת המגילה על ההיגד 'ובביזה לא שלחו את ידם' (פסוקים י, טו, טז). חזרה זו בולטת במיוחד על רקע העובדה שצו המלך המקורי (בפרק ח') התיר להם במפורש לבוז את שלל אויביהם. ההימנעות מהביזה מקשרת את הסיפור באופן אירוני והיסטורי למלחמת שאול המלך בעמלק (שממנו התייחס המן האגגי). שאול נכשל בכך שלקח מהשלל וחס על הצאן והבקר, ואילו כאן, צאצאי בנימין (מרדכי ואסתר) מתקנים את חטא העבר ומפגינים טוהר נשק מוחלט: המלחמה היא על קיום פיזי ורוחני, לא על שלל חומרי. בכך מנוטרל המניע הכלכלי ומוצג מאבק הישרדותי טהור.
שלישית, הפרק מתאר את תהליך המיסוד של חג הפורים כזיכרון קולקטיבי. המעבר מאירוע היסטורי סוער למסורת דתית-חברתית אינו מובן מאליו. הוא דורש כתיבה, סמכות והסכמה רחבה של העם ('קימו וקיבלו'). מרדכי ואסתר משתמשים בכוחם הפוליטי והרוחני כדי לנסח את 'אגרת הפורים השנית', המעגנת את החג לדורות. השם 'פורים', שנגזר מה'פור' (הגורל) של המן, מסמל את הפיכת המקריות והגזירה העיוורת להשגחה אלוהית נסתרת הפועלת מאחורי הקלעים של ההיסטוריה.
לבסוף, עיצוב החג עצמו מציע מודל ייחודי להתמודדות עם טראומה לאומית. במקום להנציח את השנאה, את הפחד או את תאוות הנקם, המגילה מנתבת את אנרגיית ההצלה לחיזוק הלכידות החברתית והערבות ההדדית. 'משלוח מנות איש לרעהו' יוצר רשת של אחווה ושלום בתוך הקהילה, ואילו 'מתנות לאביונים' מבטיחות שהשמחה לא תהיה נחלתם של העשירים והחזקים בלבד. המגילה מלמדת שהתשובה הטובה ביותר לאיום בהשמדה פיזית היא בנייה מחדש של חברה מוסרית, תומכת ומלוכדת, שבה החלש זוכה להגנה ולתשומת לב.
- גבולות הכוח וטוהר המניעבמצבי קונפליקט אישיים או מקצועיים, כאשר אנו זוכים ביתרון או בכוח להכריע את הצד השני, עלינו להגדיר לעצמנו גבולות ברורים. ההימנעות של היהודים מהביזה מלמדת שלעיתים הניצחון המוסרי האמיתי טמון באי-ניצול של חולשת היריב לטובת רווח אישי, אלא בהתמקדות בהשגת ביטחון וצדק בלבד.
- תיעול טראומה לבנייה חברתיתלאחר משברים קשים או חוויות קולקטיביות מטלטלות, הנטייה הטבעית היא לשקוע בכעס או בחרדה. הפרק מציע מודל חלופי: הפיכת הזיכרון הכואב למנוף של עשייה חברתית חיובית (משלוח מנות וצדקה). בחיינו, נוכל לקחת רגעים של משבר אישי ולתעל אותם להתנדבות או לתמיכה באחרים שעוברים קושי דומה.
- מיסוד והתמדה ליצירת שינוי ארוך טווחההבנה של מרדכי ואסתר שאירוע חד-פעמי דורש כתיבה ומיסוד ('קימו וקיבלו') רלוונטית לכל שינוי שאנו רוצים לחולל בחיינו. החלטה טובה או פריצת דרך אישית לא יחזיקו מעמד ללא יצירת הרגלים, טקסים ומסגרת קבועה שתשמר אותם לאורך זמן.
האם ניתן להפריד לחלוטין בין הגנה עצמית לגיטימית לבין יצר הנקמה, במיוחד לאור מספר ההרוגים הגבוה והבקשה לתליית בני המן שכבר נהרגו?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא־חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר־הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם׃
נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל־מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֳחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא־עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי־נָפַל פַּחְדָּם עַל־כָּל־הָעַמִּים׃
וְכָל־שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת־הַיְּהוּדִים כִּי־נָפַל פַּחַד־מָרְדֳּכַי עֲלֵיהֶם׃
כִּי־גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל־הַמְּדִינוֹת כִּי־הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל׃
וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל־אֹיְבֵיהֶם מַכַּת־חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם׃
וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ׃
וְאֵת פַּרְשַׁנְדָּתָא וְאֵת דַּלְפוֹן וְאֵת אַסְפָּתָא׃
וְאֵת פּוֹרָתָא וְאֵת אֲדַלְיָא וְאֵת אֲרִידָתָא׃
וְאֵת פַּרְמַשְׁתָּא וְאֵת אֲרִיסַי וְאֵת אֲרִדַי וְאֵת וַיְזָתָא׃
עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן־הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם׃
בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי־הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה־שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ׃
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם־מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי־הָמָן יִתְלוּ עַל־הָעֵץ׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי־הָמָן תָּלוּ׃
וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים [הַיְּהוּדִים] אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם׃
וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל־נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת־יָדָם׃
בְּיוֹם־שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה׃
והיהודיים [וְהַיְּהוּדִים] אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה׃
עַל־כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים [הַפְּרָזִים] הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ׃
וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל־מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים׃
לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם־חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל־שָׁנָה וְשָׁנָה׃
כַּיָּמִים אֲשֶׁר־נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים׃
וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר־הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר־כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם׃
כִּי הָמָן בֶּן־הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל־הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל־הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם׃
וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם־הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר־חָשַׁב עַל־הַיְּהוּדִים עַל־רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת־בָּנָיו עַל־הָעֵץ׃
עַל־כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל־שֵׁם הַפּוּר עַל־כֵּן עַל־כָּל־דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה־רָאוּ עַל־כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם׃
קִיְּמוּ וקבל [וְקִבְּלוּ] הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל־זַרְעָם וְעַל כָּל־הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל־שָׁנָה וְשָׁנָה׃
וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא־יָסוּף מִזַּרְעָם׃
וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת־אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת־כָּל־תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית׃
וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִים אֶל־שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת׃
לְקַיֵּם אֵת־יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל־נַפְשָׁם וְעַל־זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם׃
וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר׃