תהלים · פרק פ״ט
התנפצותה של הבטחה: תיאולוגיה של שבר במזמור פט
חַסְדֵי יְהוָה עוֹלָם אָשִׁירָה לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי׃
פסוק בהשיר השומר על ההבטחות
הלילה נספר על שיר עתיק ומיוחד שכתב איש חכם בשם איתן. איתן רצה להזכיר לכולם כמה אלוהים חזק וטוב – הוא זה שמרגיע את גלי הים הגועשים ובנה את ההרים הגבוהים שנוגעים בעננים. איתן מספר על הבטחה נפלאה שאלוהים הבטיח למלך דוד: 'אני תמיד אשמור עליך ועל הילדים שלך, והאהבה שלי אליכם תהיה חזקה ויציבה כמו השמש והירח בשמיים'. אבל לפעמים, גם בסיפורים וגם בחיים, מגיעים ימים קשים ומבלבלים. הממלכה של דוד עברה תקופה עצובה, ואיתן הרגיש מודאג ושאל את אלוהים מתי הכל יסתדר. למרות שהיה לו קצת עצוב, איתן המשיך לשיר ולצפות לטוב, כי הוא ידע שבסוף, בדיוק כמו שהשמש עולה בכל בוקר מחדש, גם האור והשמחה יחזרו לעולם.
הפסוק הזה מזכיר לנו שגם ברגעים קשים, התפקיד שלנו הוא להעביר לילדינו את האופטימיות ואת האמונה שהטוב עוד ינצח.
הפרק נוגע בערך החשוב של נאמנות והתמודדות עם רגעים שבהם דברים לא מסתדרים כפי שציפינו. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור המרתק הזה כדי להסביר לילד שמותר להרגיש עצובים, כועסים או מבולבלים כשמשהו משתבש (כמו צעצוע יקר שנשבר או חבר קרוב שהכעיס אותנו בגן או בבית הספר). החלק החשוב ביותר הוא לזכור שיש לנו תמיד עוגנים יציבים בחיים – כמו האהבה של אמא ואבא שתמיד נשארת חזקה ומגוננת, בדיוק כמו ההבטחה הגדולה של אלוהים למלך דוד. זו הזדמנות נפלאה לשוחח עם הילד על הבטחות שחשובות לו ולחזק את תחושת הביטחון שלו.
- אם היית יכול לבקש מאלוהים לשמור על הבטחה אחת חשובה, מה היית מבקש?
- איך הירח והשמש בשמיים יכולים להזכיר לנו שהכל יהיה בסדר?
- מה עוזר לך להרגיש בטוח ושמח כשאתה קצת עצוב או דואג?
ההבטחה הגדולה והשיר שבלב
דמיין שאתה עומד על ראש הר גבוה, הרוח מלטפת את פניך, ומתחתייך פרוש ים כחול וסוער. בפרק הזה, איש חכם בשם אֵיתָן שר שיר מיוחד לאלוהים. הוא מספר כמה אלוהים חזק – הוא זה שמרגיע את גלי הים הגבוהים ומאיר את השמש והירח. איתן נזכר בהבטחה נפלאה שאלוהים נתן למלך דוד: 'אני אהיה לך כמו אבא, ואתה תהיה לי כמו בן, והמשפחה שלך תמלוך לתמיד!'. הלב של איתן מלא שמחה. אבל פתאום, השיר הופך לעצוב. הממלכה של דוד נמצאת בסכנה, ואויבים מנסים להרוס אותה. איתן מרגיש מבולבל ועצוב, ושואל את אלוהים: 'איפה ההבטחה הטובה שלך?'. למרות העצב, איתן לא מפסיק לשיר, כי הוא יודע שבסוף האור תמיד חוזר. מה יקרה למלך ולעם שלו כשהחושך יתפזר? בפרק הבא נגלה!
אני תמיד אשיר על הדברים הטובים שאלוהים עושה, ואספר לכולם כמה אפשר לסמוך עליו.
הידעת שאלוהים הבטיח שהמלוכה של משפחת דוד תהיה חזקה ויציבה בדיוק כמו הירח שתלוי בשמיים ומאיר לנו בכל לילה?
האם אלוהים ישמע את השיר העצוב של איתן ויעזור למלך דוד? בפרק הבא נמשיך במסע ונגלה!
כשהבטחות מתנגשות במציאות
מזמור פט בתהילים נפתח בחגיגה ענקית. המשורר, איתן האזרחי, שר על כוחו המטורף של אלוהים ששולט בים וביבשה, ומזכיר את הברית הנצחית שאלוהים כרת עם דוד המלך. אלוהים הבטיח לדוד ששושלתו תמלוך לנצח, ושגם אם בניו יחטאו ויקבלו עונש, הברית לעולם לא תופר. אבל אז, באמצע השיר, הטון משתנה ב-180 מעלות. המשורר מתאר מציאות אכזרית: הממלכה הרוסה, הכתר של המלך מוטל באפר, והאויבים חוגגים. איתן לא שומר בבטן. הוא פונה לאלוהים בשאלות קשות וכואבות: 'איפה החסדים שהבטחת? למה נטשת אותנו?'. זהו שיר שמראה שמותר ואפילו כדאי להביע כאב ואכזבה כשדברים משתבשים, ולא להעמיד פנים שהכל בסדר.
גם כשהכול מסביב נראה הפוך ומבלבל, אני בוחר לזכור את הרגעים הטובים ולהאמין שיש מי ששומר עליי.
כשאתם מרגישים פגועים או מאוכזבים מחבר קרוב, אל תעמידו פנים שהכל כרגיל. שיחה כנה וכואבת עדיפה בהרבה על שתיקה רועמת.
זה כמו לחתום על חוזה שותפות עם החבר הכי טוב שלכם לבניית פרויקט ענק בבית הספר, ואז לגלות שהוא לא הגיע ביום ההגשה והשאיר אתכם לבד מול המורה. הכאב הוא לא רק על הציון, אלא על האמון שנפגע.
לצעוק את האמת: כשהאמונה פוגשת את השבר
תארו לעצמכם שאתם מקבלים הבטחה חתומה ובלתי ניתנת לביטול, ואז רואים אותה מתנפצת לכם מול העיניים בצורה הכי כואבת שיש. זה בדיוק מה שעובר על איתן האזרחי, כותב פרק פט בתהילים. המזמור מתחיל בשיר הלל מרהיב לכוחו של אלוהים בטבע ועל הבטחתו הנצחית לדוד המלך – הבטחה שאומרת שגם אם הצאצאים של דוד יפשלו ויחטאו, אלוהים לעולם לא יפר את הברית איתם. השושלת שלהם אמורה להיות יציבה כמו השמש והירח בשמיים. אבל אז מגיע המפנה הדרמטי ביותר בספר תהילים. המשורר מתאר חורבן מוחלט של הממלכה: המלך מושפל, המבצרים הרוסים, והאויבים חוגגים מסביב. במקום לשתוק או לתרץ תירוצים, איתן פותח הכל מול אלוהים בצורה הכי ישירה. הוא זועק, מאשים, ושואל 'איפה החסדים הראשונים שלך?'. זהו טקסט אנושי להפליא שמסרב לייפות את המציאות ומראה שהאמונה האמיתית לא מפחדת משאלות קשות ומכאב עמוק, ומותר לנו להרגיש מאוכזבים גם מהדברים הכי קרובים אלינו.
פסוק זה פותח את המזמור בנימה חגיגית ומצהיר על מחויבות נצחית לשיר את חסדי האל ולהנחיל את האמונה בו מדור לדור. העוצמה של הפסוק טמונה באירוניה הכואבת שלו: הוא מציב רף גבוה של ביטחון מוחלט בחסד ובנאמנות האלוהית, רגע לפני שהמזמור קורס לתוך קינה מיוסרת על שבר הברית וחורבן הממלכה. המשורר נאחז בהצהרה זו כעוגן מול מציאות קשה ומבלבלת.
להעמקה בסיפור⌄
בואו נצלול לרגע למבנה המרתק של השיר הזה. הוא מחולק לשני חלקים שיוצרים ניגוד כמעט בלתי נתפס. בחלק הראשון, המשורר בונה מגדל מפואר של ביטחון. הוא מתאר את אלוהים כמי שמביס את מפלצות הים הקדומות, שולט ביקום, ומעל הכל – כורת ברית אישית ונצחית עם דוד המלך. המילים 'אמונה', 'חסד' ו'ברית' חוזרות שוב ושוב כמו פזמון מרגיע. אלוהים מבטיח שם במפורש: אפילו אם הילדים של דוד יעזבו את הדרך שלי ואצטרך להעניש אותם, אני בחיים לא אפר את הברית שלי איתם. ואז, בום. בחצי השני של המזמור, המגדל הזה קורס. המשורר עובר לתאר את ההווה המדמם והמשפיל. המלך המשיח – הנציג של שושלת דוד – זרוק באדמה, הכתר שלו מחולל, והמבצרים שלו הפכו לערימות של אבנים. השכנים של יהודה לועגים להם, והאויבים חוגגים ניצחון מוחץ. מה שמעניין כאן הוא שהמשורר לא מאשים את העם בחטאים שלהם. הוא פונה ישירות לאלוהים ואומר לו: אתה עשית את זה! אתה הבטחת ולא קיימת! השאלה התיאולוגית והאנושית שעולה כאן היא עצומה: איך חיים עם הסתירה הזו? איך אפשר להמשיך להאמין באל כשהמציאות בשטח נראית כמו בגידה מוחלטת בהבטחות שלו? המשורר לא נותן לנו תשובה קלה או פתרון קסם. הוא מסיים את המזמור בזעקה קשה ובבקשה מאלוהים לזכור את החרפה של עבדיו. עצם העובדה שהשיר הזה נכנס לספר התפילות הרשמי של העם היהודי מראה משהו מדהים: האמונה המקראית לא דורשת מאיתנו להיות רובוטים שמחייכים תמיד. היא נותנת מקום חוקי ומכובד לצעקה, לכעס, ולאכזבה הכי עמוקה שלנו מול השמיים. זה מזכיר לנו שגם בחיים שלנו, לפעמים הדרך היחידה להתמודד עם משבר היא לא להעמיד פנים שהכל בסדר, אלא לעמוד מול השבר, להביט לו בעיניים, ולצעוק את מה שכואב לנו באמת. אם נסתכל על ההקשר ההיסטורי, השיר הזה כנראה נכתב בתקופה שבה הממלכה נחרבה והעם יצא לגלות. דמיינו את התחושה של האנשים באותו זמן: הם גדלו על הסיפורים שבית דוד ימלוך לנצח, ופתאום הכל נעלם. השיר הזה נתן להם מילים לבטא את האבל שלהם. הוא מראה לנו שגם כשהעולם שלנו מתהפך, מותר לנו לכאוב ולשאול שאלות קשות בלי להרגיש אשמים.
אם הייתם במקומו של המשורר, האם הייתם מעדיפים לשתוק ולשמור על כבודו של אלוהים, או לצעוק את האמת הכואבת שלכם גם אם היא נשמעת כמו כפירה?
התנפצותה של הבטחה: תיאולוגיה של שבר במזמור פט
מזמור פט בתהילים, המיוחס לאיתן האזרחי, הוא אחת הקינות הדרמטיות והנוקבות ביותר במקרא, העוסקת בשבר התיאולוגי והלאומי של חורבן שושלת בית דוד. המזמור נפתח בהצהרה חגיגית על חסדי ה' ונאמנותו הקוסמית, השולטת בכוחות הטבע ובגרמי השמים. המשורר מפרט באריכות את הברית החד-צדדית והנצחית שכרת אלוהים עם דוד המלך, ברית המבטיחה כי גם אם יחטאו בניו ויענשו, מלכותם לא תסור לעולם ותישאר יציבה כירח בשחק. אולם, במחציתו השנייה של המזמור חלה תפנית חריפה ומטלטלת. המשורר מתאר מציאות היסטורית עגומה של תבוסה צבאית, חורבן המבצרים, והשפלה נוראה של המלך המשיח שכתרו חולל לארץ. אל מול הסתירה המוחלטת בין ההבטחה האלוהית הנצחית לבין המציאות המדממת של ההווה, המשורר אינו מנסה להצדיק את הדין או להאשים את העם בחטאיו. במקום זאת, הוא מפנה אצבע מאשימה נוקבת כלפי שמיים, זועק על הפרת הברית, ותוהה באכזבה מיוסרת: 'איה חסדיך הראשונים?'. המזמור מסתיים בברכה קצרה המהווה חתימה לספר השלישי של תהילים, אך מותיר את השאלה התיאולוגית פתוחה ומדממת.
פסוק זה פותח את המזמור בנימה חגיגית ומצהיר על מחויבות נצחית לשיר את חסדי האל ולהנחיל את האמונה בו מדור לדור. העוצמה של הפסוק טמונה באירוניה הכואבת שלו: הוא מציב רף גבוה של ביטחון מוחלט בחסד ובנאמנות האלוהית, רגע לפני שהמזמור קורס לתוך קינה מיוסרת על שבר הברית וחורבן הממלכה. המשורר נאחז בהצהרה זו כעוגן מול מציאות קשה ומבלבלת.
הדרש — קריאה לעומק⌄
מזמור פט מציג את אחד האתגרים התיאולוגיים המורכבים ביותר במקרא, והוא בנוי כיצירה ספרותית מופתית המשתמשת בניגודים חריפים כדי להעצים את תחושת השבר. המזמור נחלק באופן ברור לשלושה חלקים מרכזיים: המנון קוסמי, פירוט הברית, והקינה המרה. בחלק הראשון (פסוקים ב-יט), המשורר מבסס את ריבונותו המוחלטת של אלוהים בטבע. הוא מתאר את הכנעת כוחות הכאוס (רהב והים הגועש) ואת בריאת העולם. השימוש במילים המנחות 'חסד' ו'אמונה' (או 'אמונתך') יוצר תשתית של ביטחון מוחלט ביציבות הבריאה וההבטחה האלוהית. בחלק השני (פסוקים כ-לח), המשורר עובר מהמישור הקוסמי למישור ההיסטורי-שושלתי: הברית עם דוד. כאן מודגש האופי החד-צדדי של הברית. אלוהים נשבע בקדושתו שלא ישקר לדוד. הוא אף צופה מראש מצב שבו בניו של דוד יחטאו, ומבהיר כי העונש על כך יהיה חינוכי בלבד ('ופקדתי בשבט פשעם'), אך החסד והברית עצמם לא יופרו לעולם. המלוכה מובטחת לנצח, 'כירח יכון עולם'. המעבר לחלק השלישי (פסוקים לט-נב) הוא מהלומה ספרותית ורגשית. המילים הראשונות – 'ואתה זנחת ותמאס' – מנפצות את כל מה שנבנה עד כה. המשורר משתמש בפעלים אקטיביים המייחסים את החורבן ישירות לאלוהים: 'נארתה ברית עבדך', 'חיללת לארץ נזרו', 'פרצת כל גדרותיו'. אלוהים אינו מתואר כאן כמי שרק אפשר לאויבים לנצח, אלא כמי שפעל באופן פעיל נגד משיחו. הניגוד בין 'כסאו כשמש נגדי' לבין 'וכסאו לארץ מיגרת' זועק מן הדפים. המשורר מעלה שאלות קשות על צדק אלוהי, על משמעות הזמן האנושי הקצר ('זכר אני מה חלד'), ועל תקפותה של השבועה האלוהית. הדיאלקטיקה הזו בין ההבטחה למציאות אינה נפתרת במזמור. היא נשארת פתוחה, ומלמדת על תפיסה דתית המאפשרת ואף מעודדת מחאה כנה נגד האל מתוך נאמנות עמוקה לקשר איתו. מבחינה היסטורית, המזמור משקף כנראה את ימי שלהי בית ראשון, תקופה שבה מלכי בית דוד הובסו והושפלו על ידי מעצמות זרות כמו בבל. השבר לא היה רק פוליטי אלא קיומי-דתי: כיצד ייתכן שהממלכה שאמורה הייתה להתקיים לנצח קורסת? המשורר אינו פותר את המתח על ידי הצדקת הדין הפשטנית המאפיינת ספרי מקרא אחרים (כמו ספר מלכים המאשים את העם בחטאיו). במקום זאת, הוא בוחר להשאיר את הפצע פתוח. הבחירה לסיים את המזמור בפסוק נג ('ברוך ה' לעולם אמן ואמן') היא תוספת עורכית מאוחרת שנועדה לחתום את הספר השלישי של תהילים, אך הקינה עצמה מסתיימת בחרפת עקבות המשיח. בכך, המזמור מעניק לגיטימציה דתית עמוקה לצעקה, לספק ולתביעה האנושית לצדק אל מול שתיקה אלוהית. השניות הזו, שבין ההלל הקוסמי לבין הקינה ההיסטורית, מציבה את המזמור כאחד משיאי השירה המקראית המבטאת את מורכבות הקיום האנושי מול הנשגב.
- הלגיטימיות של המחאה והספקבמערכות יחסים משמעותיות, כמו גם בחיי הרוח, משברים ואכזבות הם בלתי נמנעים. המזמור מלמד אותנו שביטוי כנה של כאב, ספק ואפילו כעס כלפי הצד השני אינו מעיד על חולשה או ניתוק קשר, אלא דווקא על עומק המחויבות והרצון לשקם את האמון שנפגע.
- הפרדה בין עונש לבין שבירת כליםכאשר אנו נאלצים להציב גבולות או להטיל סנקציות על עובד, תלמיד או בן משפחה שחטא או פישל, עלינו לזכור את מודל הברית במזמור: 'ופקדתי בשבט פשעם... וחסדי לא אפיר'. יש להעניש על המעשה הספציפי מבלי לערער את עצם המחויבות והאהבה הבסיסית לאדם.
- התמודדות עם קריסת נרטיב החייםלפעמים תוכניות חיים ארוכות טווח קורסות באופן פתאומי (פיטורין, פרידה כואבת, או כישלון עסקי). במקום להכחיש את השבר או לחפש אשמים מיידיים, יש ערך רגשי עצום במתן מקום לאבל על מה שהיה ואבד. ההכרה בשבר היא הצעד הראשון לקראת בנייה מחדש.
המתח הבלתי פתור בין נצחיות ההבטחה האלוהית לבין שבירותה של המציאות ההיסטורית. המזמור מעמיד את השבועה האלוהית החד-צדדית מול חורבן בפועל, ומותיר את המאמין עם השאלה המייסרת: האם ייתכן שברית נצחית תופר, או שמא מדובר בהסתר פנים זמני שתכליתו נשגבת מבינתנו?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי׃
חַסְדֵי יְהוָה עוֹלָם אָשִׁירָה לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי׃
כִּי־אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם׃
כָּרַתִּי בְרִית לִבְחִירִי נִשְׁבַּעְתִּי לְדָוִד עַבְדִּי׃
עַד־עוֹלָם אָכִין זַרְעֶךָ וּבָנִיתִי לְדֹר־וָדוֹר כִּסְאֲךָ סֶלָה׃
וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ יְהוָה אַף־אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדֹשִׁים׃
כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיהוָה יִדְמֶה לַיהוָה בִּבְנֵי אֵלִים׃
אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד־קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל־כָּל־סְבִיבָיו׃
יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מִי־כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ׃
אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם׃
אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ׃
לְךָ שָׁמַיִם אַף־לְךָ אָרֶץ תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם׃
צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ׃
לְךָ זְרוֹעַ עִם־גְּבוּרָה תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ׃
צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ׃
אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְהוָה בְּאוֹר־פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן׃
בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל־הַיּוֹם וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ׃
כִּי־תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה וּבִרְצֹנְךָ תרים [תָּרוּם] קַרְנֵנוּ׃
כִּי לַיהוָה מָגִנֵּנוּ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מַלְכֵּנוּ׃
אָז דִּבַּרְתָּ־בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ וַתֹּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל־גִּבּוֹר הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם׃
מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו׃
אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ אַף־זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ׃
לֹא־יַשִּׁא אוֹיֵב בּוֹ וּבֶן־עַוְלָה לֹא יְעַנֶּנּוּ׃
וְכַתּוֹתִי מִפָּנָיו צָרָיו וּמְשַׂנְאָיו אֶגּוֹף׃
וֶאֶמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ׃
וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ׃
הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי׃
אַף־אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי־אָרֶץ׃
לְעוֹלָם אשמור־[אֶשְׁמָר־] לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ׃
וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ וְכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם׃
אִם־יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן׃
אִם־חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֺתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ׃
וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֺנָם׃
וְחַסְדִּי לֹא־אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא־אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי׃
לֹא־אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה׃
אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם־לְדָוִד אֲכַזֵּב׃
זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי׃
כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה׃
וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם־מְשִׁיחֶךָ׃
נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ׃
פָּרַצְתָּ כָל־גְּדֵרֹתָיו שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו מְחִתָּה׃
שַׁסֻּהוּ כָּל־עֹבְרֵי דָרֶךְ הָיָה חֶרְפָּה לִשְׁכֵנָיו׃
הֲרִימוֹתָ יְמִין צָרָיו הִשְׂמַחְתָּ כָּל־אוֹיְבָיו׃
אַף־תָּשִׁיב צוּר חַרְבּוֹ וְלֹא הֲקֵימֹתוֹ בַּמִּלְחָמָה׃
הִשְׁבַּתָּ מִטְּהָרוֹ וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה׃
הִקְצַרְתָּ יְמֵי עֲלוּמָיו הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה סֶלָה׃
עַד־מָה יְהוָה תִּסָּתֵר לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ־אֵשׁ חֲמָתֶךָ׃
זְכָר־אֲנִי מֶה־חָלֶד עַל־מַה־שָּׁוְא בָּרָאתָ כָל־בְּנֵי־אָדָם׃
מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה־מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד־שְׁאוֹל סֶלָה׃
אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ׃
זְכֹר אֲדֹנָי חֶרְפַּת עֲבָדֶיךָ שְׂאֵתִי בְחֵיקִי כָּל־רַבִּים עַמִּים׃
אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ יְהוָה אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ׃
בָּרוּךְ יְהוָה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן׃