תנ״ך יקר פתח באפליקציה

תהלים · פרק ע״ח

פדגוגיה של זיכרון ושכחה: המניפסט ההיסטורי של אסף

👑

וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֺן וְלֹא־יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא־יָעִיר כָּל־חֲמָתוֹ׃

פסוק לח
התאמת תוכן לפי גיל

הרועה הקטן שהפך למלך חכם

הלילה, חמודים, נספר סיפור מיוחד על עם שיצא למסע ארוך במדבר. אלוהים עשה בשבילם דברים נפלאים: הוא פתח להם שביל בתוך הים הכחול, שלח להם ענן שישמור עליהם מהשמש החמה ביום, ואור אש שיאיר להם בלילה. כשהם היו צמאים, הוא הוציא מים מתוקים מסלע קשה, וכשהיו רעבים - הוריד להם מהשמיים אוכל מתוק וטעים כמו טל. לפעמים העם שכח להגיד תודה והתלונן, אבל אלוהים תמיד סלח להם כי הוא ידע שהם לפעמים מתעייפים וטועים. בסוף המסע, אלוהים בחר בילד מיוחד בשם דוד. דוד היה רועה צאן פשוט ששמר על הכבשים הקטנות באהבה ובסבלנות. אלוהים ראה כמה דוד עדין וטוב לב, והחליט שהוא יהיה המלך שישמור על כל העם בחוכמה וברוגע. ועכשיו, הגיע הזמן לעצום עיניים ולדעת שתמיד יש מי ששומר עלינו באהבה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מזכיר לנו כהורים להגיב לטעויות של הילדים שלנו בסבלנות ובחמלה, לזכור את הפגיעות שלהם ולא לפעול מתוך כעס רגעאי.

טיפ להורים

הפרק עוסק בחשיבות העברת הסיפורים המשפחתיים והערכיים מדור לדור. זו הזדמנות מצוינת לחבר את הילד לשורשים שלו. תוכלו לשתף אותו בסיפור קצר מהילדות שלכם או של סבא וסבתא - סיפור על התמודדות עם קושי או על רגע של שמחה משפחתית. שיתוף כזה מחזק את תחושת השייכות והביטחון של הילד, ומלמד אותו שגם אנחנו, המבוגרים, עברנו דרך ולמדנו מהניסיון.

שאלות לשיחה עם הילד
  • אם היית יכול לבחור נס אחד מהסיפור שיקרה לך בחדר, מה היית בוחר?
  • למה לדעתך אלוהים בחר דווקא ברועה צאן פשוט כמו דוד להיות מלך?
  • מה הדבר הכי טוב שקרה לך היום שאתה רוצה לזכור גם מחר?

הסוד הגדול של הזיכרון

דמיינו שאתם יוצאים למסע ארוך במדבר חם ויבש. אין שם ברזים ואין חנויות, אבל פתאום - הוקוס פוקוס! מים קרירים ומתוקים פורצים מתוך סלע קשה, ואוכל טעים יורד מהשמיים כמו טל בבוקר! זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל מזמן. אלוהים עשה להם ניסים מדהימים, כמו לפתוח את הים הגדול לשניים כדי שיעברו בבטחה. אבל לפעמים, העם שכח להגיד תודה והתחיל להתלונן. למרות שהם קצת הרגיזו אותו, אלוהים לא ויתר עליהם. הוא שלח להם מנהיג מיוחד במינו - דוד, שהיה בכלל רועה צאן קטן והפך למלך חכם ששמר עליהם באהבה. המזמור הזה הוא כמו תיבת אוצר של סיפורים שאבא ואמא מספרים לילדים שלהם, כדי שאף אחד לא ישכח את הדברים הטובים שקרו.

מה הפסוק אומר?

אלוהים הוא כמו אבא סלחן - גם כשאנחנו עושים טעויות ומאכזבים, הוא תמיד מוכן לסלוח לנו ולעזור לנו לנסות שוב.

הידעת?

הידעתם שהאוכל המיוחד שירד מהשמיים במדבר נקרא 'לחם אבירים'? זה נשמע כמו אוכל של גיבורי על!

מה יקרה בפרק הבא?

מה יקרה כשעם ישראל יגיע סוף-סוף לארץ החדשה? האם הם יצליחו לזכור את כל הניסים? בפרק הבא נגלה!

למה אנחנו ממשיכים לעשות את אותן טעויות?

פרק 78 בתהילים מספר על עם ישראל במדבר. אלוהים עושה להם ניסים מטורפים: קורע את הים, מוריד מן מהשמיים, ומוציא מים מסלע! אבל הם? כל הזמן מתלוננים ומפקפקים. הם בוגדים באלוהים, ואז מתחרטים. הסיפור הזה הוא כמו סדרה מרתקת על ברית, כישלונות, ועל הרחמים האינסופיים של אלוהים. המזמור פותח בקריאה להעביר את ההיסטוריה מדור לדור, ואז צולל אל העבר. בסופו של דבר, המזמור מתאר איך אלוהים בוחר בשבט יהודה, בהר ציון, ובדוד המלך - שהתחיל כרועה צאן פשוט - להוביל את העם ביושר ובתבונה. זהו סיפור על זיכרון, על כפיות טובה, ועל ההזדמנות לתקן.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מראה שאף אחד לא מושלם, וכולנו טועים לפעמים. מה שחשוב זה שיש תמיד הזדמנות שנייה לתקן, כי מי שמולנו מוכן להקשיב ולסלוח.

Life Hack

כשאתם עוברים תקופה קשה או נכשלים במשהו, אל תמחקו את העבר. תעשו רשימה של הדברים הטובים שכן קרו לכם ושל האנשים שעזרו לכם - הזיכרון הזה ייתן לכם כוח להמשיך.

מקבילה מודרנית

זה כמו חבר בקבוצה שעוזרים לו שוב ושוב בלימודים או במשחקים, אבל בכל פעם שיש קושי קטן הוא מתחיל להתלונן בקבוצת הווטסאפ ש'אף אחד לא דואג לו' ושוכח את כל מה שעשו בשבילו.

ההיסטוריה חוזרת: על זיכרון קצר וטעויות גדולות

מזמור ע"ח בתהילים לוקח אותנו למסע מרתק בזמן אל ההיסטוריה של עם ישראל, מהרגעים הגדולים של יציאת מצרים ועד לימי דוד המלך. המשורר אסף פונה אל הדור הצעיר וקורא לו להקשיב היטב לסיפורי העבר כדי ללמוד מהם ולא לחזור על טעויות האבות. הוא מתאר בפירוט את הניסים הגדולים שהתרחשו במדבר - בקיעת הים לשניים, עמוד הענן והאש שהנחו את העם, המים שפרצו מהסלע והמן שירד מהשמיים בכל בוקר. אלא שלצד הניסים, המזמור חושף לראשונה תמונה מורכבת ולא פשוטה של העם: תלונות חוזרות ונשנות, חוסר אמונה, ובגידה בברית. למרות המרדנות והעונשים שבאו בעקבותיה, אלוהים מתגלה כרחום וסלחן שאינו משחית את עמו ומבין את חולשותיהם. המזמור מסתיים בשינוי כיוון היסטורי דרמטי - זניחת שבט אפרים המורד, בחירת שבט יהודה וירושלים, והכתרת דוד המלך, הרועה הנאמן, למנהיג החדש שינווט את העם בלב שלם ובתבונה. דרך הסיפור הזה אנחנו מבינים כמה קל לשכוח את הטוב שקיבלנו וכמה חשוב לשמור על נאמנות לאורך זמן.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מהווה את הגרעין התיאולוגי של המזמור כולו. למרות ההיסטוריה הארוכה של כפיות טובה, מרדנות ושכחה מצד העם, אלוהים בוחר שוב ושוב במידת הרחמים על פני מידת הדין. הוא מכיר במגבלות האנושיות ובזמניות של האדם וממתן את כעסו כדי לאפשר תיקון והמשכיות, ובכך מציב מודל של סבלנות וסליחה אינסופית.

להעמקה בסיפור

אם תחשבו על זה, המזמור הזה הוא סוג של מראה היסטורית נוקבת שהמשורר מציב מול העם שלו. הוא לא בא לספר סיפורי גבורה נעימים ומחמיאים, אלא להפך - הוא מציג היסטוריה ארוכה של כישלונות, אכזבות וטעויות. המטרה שלו היא חינוכית לחלוטין: הוא רוצה שהדורות הבאים יכירו את האמת על העבר שלהם, ילמדו מהטעויות של אבותיהם ולא יהיו דור סורר ומורה שלא מכין את הלב שלו. מה שמעניין כאן זה הניגוד הקיצוני והקבוע לאורך כל הפרק. מצד אחד, יש לנו את אלוהים שמפגין נדיבות אינסופית ודאגה מדהימה - הוא קורע את הים, מנחה את העם בענן ביום ובאש בלילה, ומספק להם אוכל ומים בתנאים בלתי אפשריים במדבר הצחיח. מצד שני, יש לנו את העם שמגיב בכפיות טובה מדהימה. בכל פעם שמתעורר קושי קטן או אתגר חדש, הם שוכחים מיד את כל מה שקרה אתמול ומתחילים להתלונן ולשאול בספקנות: היוכל אל לערוך שולחן במדבר? השאלה הזו מראה כמה הזיכרון שלנו יכול להיות קצר כשאנחנו לחוצים או מודאגים. המשורר משתמש בהיסטוריה הזו גם כדי להסביר את המציאות הפוליטית והחברתית של ימיו. הוא מזכיר את חורבן משכן שילה, שהיה המרכז הרוחני הישן בנחלת שבט אפרים, ומסביר שזה קרה בגלל החטאים והזלזול של העם. זו הסיבה שאלוהים החליט להעביר את המרכז לשבט יהודה, להר ציון ולירושלים. בסופו של דבר, הדמות של דוד המלך מוצגת כפתרון למעגל הבלתי נגמר של חטאים ועונשים. דוד נלקח ממכלאות הצאן - הוא היה רועה פשוט, אבל התכונות של רועה צאן, כמו דאגה לכל פרט בעדר, הגנה מפני סכנות והובלה שקטה ואחראית, הן בדיוק מה שהעם צריך כדי להשתקם. המעבר של דוד מרועה כבשים לרועה של עם ישראל מסמל את התקווה למנהיגות אמיתית שמבוססת על תום לבב ותבונות כפיים. הסיפור הזה מזמין אותנו להסתכל על החיים שלנו ולשאול: האם אנחנו מסוגלים ללמוד מהטעויות של העבר שלנו, או שאנחנו נידונים לחזור עליהן שוב ושוב רק בגלל שאנחנו שוכחים מהר מדי את מי שעזר לנו?

שאלה למחשבה

האם קרה לך פעם שמישהו עשה בשבילך המון, אבל בגלל טעות אחת קטנה שלו שכחת לו את כל הטוב והתעצבנת עליו? איך אפשר לאמן את עצמנו לזכור את הטוב גם ברגעי כעס?

פדגוגיה של זיכרון ושכחה: המניפסט ההיסטורי של אסף

תהילים ע"ח הוא מזמור היסטורי מונומנטלי המיוחס לאסף, המציג סקירה רחבה ומרתקת של תולדות עם ישראל מימי מצרים ועד לכינון מלכות דוד בארץ. המזמור פותח בקריאה דידקטית להקשיב ל'תורה' ול'משל', ומדגיש את החובה המוסרית להעביר את סיפורי העבר לדורות הבאים כדי למנוע מהם להיות דור סורר ומורה שאינו נאמן. מכאן פונה המשורר לתיאור מפורט של הניסים הגדולים במצרים ובמדבר: עשר המכות בשדה צוען, בקיעת ים סוף, הולכת העם בענן ובאש, והפקת מים זורמים מהסלע הצמא. אולם מול חסדים אלו, העם מתואר כמי ששוב ושוב מנסה את אלוהים, מתלונן על המן והשליו, ובוגד בברית באופן עקבי. המזמור מתאר את זעמו של אלוהים ואת העונשים הקשים שהביא על העם, אך לצד זאת מדגיש את מידת הרחמים והסליחה שלו, המבינה את חולשת הבשר האנושית הזמנית. בחלקו האחרון, המזמור מתאר את המעבר ההיסטורי מחורבן משכן שילה שבנחלת אפרים, אל בחירת שבט יהודה, הר ציון ודוד המלך - שנלקח ממכלאות הצאן כדי לרעות את עם ישראל ביושר ובתבונה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מהווה את הגרעין התיאולוגי של המזמור כולו. למרות ההיסטוריה הארוכה של כפיות טובה, מרדנות ושכחה מצד העם, אלוהים בוחר שוב ושוב במידת הרחמים על פני מידת הדין. הוא מכיר במגבלות האנושיות ובזמניות של האדם וממתן את כעסו כדי לאפשר תיקון והמשכיות, ובכך מציב מודל של סבלנות וסליחה אינסופית.

הדרש — קריאה לעומק

תהילים ע"ח הוא אחד המזמורים ההיסטוריים הארוכים והחשובים בספר תהילים, והוא משמש כמניפסט תיאולוגי וחינוכי עמוק ביותר. המבנה הספרותי של המזמור מבוסס על מתח דיאלקטי מתמיד בין שני קטבים מנוגדים: נאמנותו וחסדו האינסופיים של אלוהים מול בגידתו ושכחתו החוזרת ונשנית של העם. אסף המשורר משתמש בכלי של 'משל' ו'חידות מני קדם' לא כדי להציג היסטוריה יבשה וטכנית, אלא כדי לחשוף את החוקיות הרוחנית והפסיכולוגית הפועלת מאחורי האירועים ההיסטוריים של האומה. המזמור נפתח בהדגשת חשיבותה של המסורת הבין-דורית. מטרת הזיכרון ההיסטורי אינה רק שימור נוסטלגי של העבר, אלא עיצוב אקטיבי של ההווה והעתיד: 'למען ידעו דור אחרון... וישימו באלוהים כסלם'. הזיכרון מוצג כאן כקטגוריה מוסרית עליונה - השכחה מובילה בהכרח לחטא ולניכור, ואילו הזכירה מובילה לנאמנות ולמחויבות. לאחר הפתיחה, המזמור צולל לתיאור הניסים המפוארים של יציאת מצרים והמדבר. אסף משתמש בלשון ציורית עשירה כדי לתאר את בקיעת הים והוצאת המים מהסלע ('ויורד כנהרות מים'). אולם מיד לאחר מכן מופיע הניגוד הדרמטי והכואב ביותר במזמור: 'ויוסיפו עוד לחטוא לו למרות עליון בציה'. העם מנסה את אלוהים בלבבו ושואל בספקנות קנטרנית: 'היוכל אל לערוך שולחן במדבר?'. שאלה זו מייצגת את עומק השכחה והקטנות הרוחנית - חוסר היכולת הפסיכולוגי להשליך מניסי העבר המוכחים על קשיי ההווה המיידיים. אחד האלמנטים המרתקים והמודרניים ביותר במזמור הוא התיאור הריאליסטי של הפסיכולוגיה האנושית במצבי לחץ ומשבר. כאשר אלוהים מעניש את העם ומכה בהם, הם מגיבים בתשובה מהירה ודרמטית: 'אם הרגם ודרשוהו ושבו ושיחרו אל'. אך המשורר חושף מיד את השטחיות והזיוף של חרטה זו: 'ויפתוו בפיהם ובלשונם יכזבו לו'. זוהי אמונה אינטרסנטית וזמנית, הנובעת מפחד קיומי מפני עונש ולא מתוך שינוי תודעתי או מוסרי עמוק. למרות זאת, אלוהים מתגלה בשיא רחמיו בפסוק ל"ח - הוא מוחל, מכפר ואינו משחית, מתוך הבנה עמוקה וחמלה כלפי המגבלה האנושית הבסיסית: 'ויזכור כי בשר המה, רוח הולך ולא ישוב'. בחלקו האחרון של המזמור, חלה תפנית גיאוגרפית, פוליטית ותיאולוגית דרמטית. המשורר מסביר את המעבר ההיסטורי ממשכן שילה לירושלים. חורבן שילה ונפילת ארון הברית בשבי הפלשתים מתוארים כתוצאה ישירה של עבודת הגילולים והבמות של שבטי הצפון (אפרים). אלוהים 'מואס באוהל יוסף' ובוחר בשבט יהודה ובהר ציון כמקום משכנו הקבוע. בחירה זו מגיעה לשיאה הדרמטי בבחירתו של דוד המלך. דוד, שנלקח מאחורי הצאן ומטיפול בכבשים הצעירות, מוצג כרועה האידיאלי - ניגוד מוחלט למנהיגי העבר שהובילו את העם לחטא ולחורבן. המזמור נחתם בנימה אופטימית של הנהגה ראויה ויציבה: 'וירעם כתום לבבו ובתבונות כפיו ינחם', ומציע מודל של תיקון היסטורי ודתי דרך מנהיגות רוחנית ומוסרית המשלבת יושרה פנימית עם מיומנות מעשית.

לקחים לחיים
  • הסכנה שבחרטה מתוך פחד (תשובה שטחית)בחיים המקצועיים או האישיים, כאשר אנחנו נתפסים בטעות או חווים משבר, התגובה האוטומטית שלנו היא לעיתים קרובות הבטחה מהירה לתיקון רק כדי להסיר את האיום המיידי. הלקח מהמזמור הוא שתיקון אמיתי דורש לב נכון - עבודה פנימית עמוקה ושינוי הרגלים, ולא רק הצהרות חיצוניות שנועדו לרצות את הסביבה.
  • מנהיגות כרוחב לב ורגישות לפרטיםדוד המלך נבחר להנהיג מתוך עבודתו כרועה צאן. מנהיגות אפקטיבית, בין אם בניהול צוות בעבודה או בהובלת פרויקט קהילתי, אינה נמדדת בכריזמה ריקה אלא ביכולת לרדת לפרטים הקטנים, לדאוג לחלשים ביותר בצוות ולהוביל ביושר ובמקצועיות.
  • העברת הידע והערכים כחובה אסטרטגיתארגונים, משפחות וקהילות נוטים לאבד את זהותם ואת יתרונם היחסי כאשר הם שוכחים את הדרך שעשו. השקעה בתיעוד, בהנחלת ערכי היסוד לדור הבא של העובדים או בני המשפחה, ובלימוד מובנה של כישלונות העבר, היא קריטית להישרדות ולצמיחה ארוכת טווח.
היבט פילוסופי

המתח בין חסד לדין ובין חופש הבחירה של האדם לבין הסבלנות האלוהית. המזמור מציג מעגל אינסופי כמעט של חטא, עונש, חרטה שטחית, סליחה אלוהית וחזרה לחטא. עולה כאן השאלה הפילוסופית הנוקבת: האם סלחנות יתר ורחמים אינסופיים אינם מנציחים את חולשתו של האדם ומונעים ממנו להתבגר ולקחת אחריות אמיתית על מעשיו? האם הרחמים, במקרה זה, אינם הופכים למכשול בפני תיקון מוסרי אמיתי?

📖 קראו את הפרק המלא

מַשְׂכִּיל לְאָסָף הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי־פִי׃

אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי־קֶדֶם׃

אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ־לָנוּ׃

לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת יְהוָה וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה׃

וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת־אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם׃

לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם׃

וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי־אֵל וּמִצְוֺתָיו יִנְצֹרוּ׃

וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא־הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא־נֶאֶמְנָה אֶת־אֵל רוּחוֹ׃

בְּנֵי־אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי־קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב׃

לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת׃

וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם׃

נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה־צֹעַן׃

בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב־מַיִם כְּמוֹ־נֵד׃

וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכָל־הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ׃

יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּה׃

וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם׃

וַיּוֹסִיפוּ עוֹד לַחֲטֹא־לוֹ לַמְרוֹת עֶלְיוֹן בַּצִּיָּה׃

וַיְנַסּוּ־אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל־אֹכֶל לְנַפְשָׁם׃

וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר׃

הֵן הִכָּה־צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ הֲגַם־לֶחֶם יוּכַל תֵּת אִם־יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ׃

לָכֵן שָׁמַע יְהוָה וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם־אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל׃

כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ׃

וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח׃

וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן־שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ׃

לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע׃

יַסַּע קָדִים בַּשָּׁמָיִם וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ תֵימָן׃

וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף׃

וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו׃

וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם׃

לֹא־זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם׃

וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ׃

בְּכָל־זֹאת חָטְאוּ־עוֹד וְלֹא־הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו׃

וַיְכַל־בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה׃

אִם־הֲרָגָם וּדְרָשׁוּהוּ וְשָׁבוּ וְשִׁחֲרוּ־אֵל׃

וַיִּזְכְּרוּ כִּי־אֱלֹהִים צוּרָם וְאֵל עֶלְיוֹן גֹּאֲלָם׃

וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ־לוֹ׃

וְלִבָּם לֹא־נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ׃

וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֺן וְלֹא־יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא־יָעִיר כָּל־חֲמָתוֹ׃

וַיִּזְכֹּר כִּי־בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב׃

כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן׃

וַיָּשׁוּבוּ וַיְנַסּוּ אֵל וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הִתְווּ׃

לֹא־זָכְרוּ אֶת־יָדוֹ יוֹם אֲ‍שֶׁר־פָּדָם מִנִּי־צָר׃

אֲשֶׁר־שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה־צֹעַן׃

וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל־יִשְׁתָּיוּן׃

יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם׃

וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה׃

יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל׃

וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים׃

יְשַׁלַּח־בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים׃

יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא־חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר׃

וַיַּךְ כָּל־בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי־חָם׃

וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ וַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר׃

וַיַּנְחֵם לָבֶטַח וְלֹא פָחָדוּ וְאֶת־אוֹיְבֵיהֶם כִּסָּה הַיָּם׃

וַיְבִיאֵם אֶל־גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר־זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ׃

וַיְגָרֶשׁ מִפְּנֵיהֶם גּוֹיִם וַיַּפִּילֵם בְּחֶבֶל נַחֲלָה וַיַּשְׁכֵּן בְּאָהֳלֵיהֶם שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל׃

וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת־אֱלֹהִים עֶלְיוֹן וְעֵדוֹתָיו לֹא שָׁמָרוּ׃

וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה׃

וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ׃

שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל׃

וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם׃

וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד־צָר׃

וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר׃

בַּחוּרָיו אָכְלָה־אֵשׁ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ׃

כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה׃

וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן אֲדֹנָי כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן׃

וַיַּךְ־צָרָיו אָחוֹר חֶרְפַּת עוֹלָם נָתַן לָמוֹ׃

וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר׃

וַיִּבְחַר אֶת־שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת־הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב׃

וַיִּבֶן כְּמוֹ־רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם׃

וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן׃

מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ׃

וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←